בצלו של גדול פסלי בודא
טוקיו, 7.10.1956
בוקרו של יום א' זה הוקדש לטיול. הופיעו כאן שני זוגות של מכרים טובים מארצות-הברית, העורכים מסע על פני ארצות וימים. מייד בבואם התקשרו כמובן, עם ציר ישראל. זהו הנוהג, מספר לינטון: בבוא יהודי אמריקני חשוב מייד הוא פונה לצירות ישראל ומצפה לתשומת ליבה. הוא הדין לגבי יהודים מאוסטרליה. חלק גדול מפעולת ההארחה של הציר מוקדש לטיפול באורחים כאלה.
הידידים האמריקנים הצטרפו לחבורתנו ויצאנו בשתי מכוניות דרומה. זמן רב נסענו בתוך טוקיו – ברחובות הנמתחים ונפתלים לאין סוף. מהאזורים המרכזיים של הכרך העצום עברנו לפרברים המתמשכים ממנו ברציפות ומהפרברים לשכונות מפורדות עד שהגענו לאגפיה של יוקהמה ואחר כך נכנסנו לטבורה. למעשה, טוקיו ויוקהמה כמעט ונתמזגו לשטח עירוני אחד – כתל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה, להבדיל – והן עתידות להוות בקרוב חטיבה אחת שאוכלוסייתה למעלה מ-10 או 12 מיליון.
המטרה הראשונה של נסיעתנו הייתה העיירה קאמאקוּרה, המפורסמת בהיכליה לבני דת בודא ובעיקר בפסל בודא אחד שהוא הגדול בעולם. חשבתי כי אמצא אליל ענק מגושם מרוב גודלו ונפעמתי בראותי לפני מעשה יצירה, אשר האמנות שבו ספק מנצחת את הממדים הגדולים ספק מתבטאת בהם ביתר שאת. שרטוטי הפנים וכל יצורי הגו מחוטבים להפליא ודקותם מרהיבה עין. הבעת הפנים מקסימה ומבעיתה כאחד ודומה כי השלווה המוחלטת של "אדם מושלם" זה הגיעה כאן לשיא ביטויה. עוצמת הריכוז הפנימי שבארשת הפנים ובכל אופן הישיבה האיתן, המאוזן והרוגע, היא ממש נשגבה. ואין זה ריכוז שהוא פרי מאמץ מיוחד של רצון אדיר וכיבוש יצר מופלא, אלא הוא ההוויה עצמה – דבר-מה טמיר ופלאי שהפך טבע והוא קיים ועומד מאליו. נשמה כבירה עמדה, כביכול, מלפרכס ולפרפר וקפאה על עצמה.
הפסל יצוק ארד. לשעבר היה מצופה כולו עלי זהב, אך אלה נקלפו במרוצת מאות השנים. הוא הוקם במאה ה-13. שיטפון ימי עצום ורעידת אדמה חזקה, שעשו שמות בכל סביבתו, לא עצרו כוח למוטטו או לחבל בו. גובהו 43 רגל, אורך הפנים 7.7, העין 3.3 והאוזן 6.6 רגליים. קיימנו את כל המצוות ולא רק הסתכלנו בענק זה מכל עבריו אלא גם טיפסנו על מדרגות המובילות לתוך קרביו וראינו את ביטנתו.
עיירה זו משמשת מקום טיול ותפילה גם יחד. כיוון שהיה זה יום א', נהרו הנה המונים, מהם שבאו להחוות קידה לפסל ולזרוק מטבע לתוך הארגז שלפניו ומהם סתם ליהנות מיום נופש. בחורים ובחורות רחשו מסביב כנחילי דבורים, גם הורים עם ילדיהם ומשפחות גדולות ושלמות וסתם המוני אדם, כולם בבגדי חג, בתוכם הרבה זרים שבלטו בהם חיילים אמריקנים בלי מדים. המצלמות שבידי המבקרים עצמם או בידי צלמים שאומנותם בכך תיקתקו בלי הרף ואף ציר ישראל לא טמן ידו בצלחת.
עברנו בשוק. אפשר היה לסלוד משפעת הפסולת הזולה ולהתפעל מהסדר והניקיון שבתצוגת הסחורה בכל מקום ומקום. בדרך כלל, החנויות בארץ זו מלאות כל טוב ומתבקעות מרוב מצרכים, אך הכל נקי ומסודר וממוין וערוך באופן המושלם ביותר. ניקיון הרחובות עצמם בכל מקום מפליא.
בצהריים סעדנו במסעדה יפנית בה הוגשו לנו מאכלות סיניים. לאחריה ישבנו בבית קפה פתוח על שפת האוקיינוס. היה בחבורה בחור יפני שלמד באנגליה וביקר באמריקה, בן למשפחת סוחרים עשירה, בעצמו סוכן לחברות זרות, נבון ובקי בסבכי המדיניות של ארצו. היה מסיח לפי תומו על המצב וגם ענה על שאלות. הממשלה הקיימת אין מעמדה איתן. מיזוג מפלגות הימין לא עלה יפה. אם יבוא פירוק, תיפתח הדרך לניצחון הסוציאליסטים בבחירות. לא רק הפועלים אלא רבים מהמעמד הבינוני יצביעו אז בעדם. גם אם לא יבוא פירוק, עתידים הסוציאליסטים להתחזק. לקומוניזם אין כל סיכוי ביפן. כיום, לפי שיטת הבחירות האזוריות, יש להם רק מקום אחד בבית התחתון. אבל גם אילו הונהגו בחירות יחסיות, לא היו זוכים ביותר מ-10 מקומות. קיימת בעיית אבטלה. אם תחמיר, ידוגו הקומוניסטים במים עכורים ואפשר יתחזקו קצת, אבל גם אז לא תהיה להם תקווה ליהפך למפלגה רצינית. "סוהייא" אינה קומוניסטית. הוא עצמו קפיטליסט, אבל אילו היה פועל, כי אז הצטרף ל"סוהייא" משום שהנהגתה יותר תקיפה. הדמוקרטיה החדשה שולחת במהירות שורשים בלב הציבור, הלומד להעריך ולהוקיר את נכסיה – בייחוד חופש הדיבור בכלל וחופש ביקורת השלטון בפרט. נכון בהחלט הרושם כי מאחרי מלחמת העולם התחוללה מהפכה בנפש העם.
בערב סעודה גדולה במועדון היהודי – קבלת הפנים האחת מטעם הקהילה. התאספו למעלה ממאתיים. האולם הראשי היה צר מהכיל את כל הקהל במיושב ולכן סודרו שולחנות גם בחדרים אחרים, על-מנת שהמסובים אליהם יידחקו לתוך האולם המרכזי לשמוע את הנאומים כתום הארוחה. כל היפהפיות שהכרתי היו כאן ונוספו עליהן כהנה. מניין כל היופי לעם הזה ועל אלו חיים ללא תוכן ותכלית הוא מבזבז אותן! האווירה הייתה חגיגית וחמה ביותר וחשתי בהתרוממות הרוח השוררת בקהל זה כולו. אותו סיפור שוב ושוב – חיי חולין לחוד, על כל טורחם ותענוגותיהם, ומועדי קודש לחוד, והם נדירים ומקוטעים, גחלים לוחשות המכוסות ערימות כבדות של רמץ קר, אבל יש יום, יש רגע, והן מתגלות ומשתלהבות ואישן בוקעת והיא מאירה את חיי החולין לזמן ארוך. הנשמה היתרה שריחפה בעולם זה והצהילה פני כל – מתת חסד זו לעם מאת אלוהיו – נכנסה גם בשליח והשרתה עליו רוח של אחווה יהודית אמיתית ואהבה בלי גבול לבני עמו באשר הם בני עמו ורחמים רבים על הנידחים והתלושים ורצון אדיר לחמם ולהאיר ולעורר ולהצית.
הארוחה ארכה מאוד. באתי ב-7.30 ולרשות הדיבור לא הגעתי לפני 10. דיברתי שעה וחצי. ההתרגשות הייתה בשיאה ורבו העיניים הדומעות.
וקרה דבר. בהמשך דברי, תוך הזכרת מערכות נשכחות, סיפרתי על "סטרומה" מזה ועל פרשת "ילדי טהרן" [הכוונה ליותר מ-900 ילדים יהודים מפולין שהגיעו בסוף 1942 מברית המועצות לטהרן ומשם הועלו לארץ] מזה. הסיפור על "סטרומה", שהבאתיו כהוכחה למארת חוסר המולדת ולמשמעותה של העצמאות – זיעזע מחדש. הזכרתי כי רק איש אחד ניצל, גיבור בגופו, שחיין, שעמד בפני הגלים הקרים כקרח. אחרי הנאום ניגש אלי אחד האמריקנים ושאל: "הידוע לך, כי אותו ניצול יחיד של 'סטרומה' נמצא כאן, here right בטוקיו, ובעצם האולם הזה?" לא האמנתי למשמע אוזני וביקשתי לראות את האיש. הובא ובאמת חזהו חזה גיבורים. טפחתי ידי על חזה זה שעמד לו ביום עברה, בירכתיו לשלום ולא שאלתי לשמו ולקורותיו – מדוע הניצול מ"סטרומה", אשר יד הגורל משתה אותו ממצולת האבדון, אחד ויחיד מכל אחיו, אישיות היסטורית זו, צרה הייתה מדינת ישראל מהכילו והיה מוכרח לנדוד עד טוקיו!
בנאומי אמרתי מה טוב חלקו ומה נעים גורלו ומה מיוחס מעמדו של שליח ישראלי לאומות העולם, כשהוא נקלע במרחקים למסיבה יהודית – אומנם נבצר ממנו להבין מדוע היא שם ולא בארץ, אבל כיוון שהיא שם וכל עוד היא שם, יבורכו מסירותה וחום לבה – והוא חש מייד ביקוד האהבה והאחווה המקיף אותו ויכול לשפוך שיחו בחיקה והריהו כמחדש כוחו ואמונתו על-ידי המגע עם אחיו בני עמו, ויהיו גולים ורחוקים ונתוקים.
