אצל ראש הממשלה, בסנאט ובמסיבת אילי-הון
טוקיו, 5.10.1956
היום נתקיימו שלושה מיבצעים.
הראשון – ביקור אצל ראש הממשלה הִטוֹיאמה. אף הוא נכה – חולה לב ומחצית גופו משותקת משבץ. קיבלני בעמידה, נשען על זרוע מזכירו, והתיישב בקושי רב. פניו הפיקו לא רק תבונה כי אם גם כוח. דיבר באמצעות תורגמן, אם גם הבטיחני כי הוא שומע אנגלית ומבין את דברי ואין תרגומם בא אלא ליתר ביטחון. קבע את הראיון ערב צאתו לרוסיה, כשהמערבולת הציבורית סביב נסיעתו גועשת במלוא תוקפה ומציפה את העיתונות, והיה ברור כי לא אוכל להעסיקו זמן רב. הרציתי אפוא בקיצור נמרץ על השלום, הפיתוח, הבזבוז שבזיון, ההסגר, עניין יפן במזרח התיכון, אפשרויות ההשפעה על העמדה הערבית. שיסע הרצאתי פעמים אחדות בהבעת הסכמה, אם רק להלכה או גם למעשה – ימים יגידו. אמר כי כשנכנס לשלטון גמר אומר לא לתת יד למירוץ הזיון במזרח התיכון על-ידי מכירת נשק. הצהיר כי מדיניות יפן היא לסייע לשלום, ותעשה כל שתוכל.
המיבצע השני – בבית העליון. נתקבלתי על-ידי סגן הנשיא וראשי הסיעות והוכנסתי לחדר ועדת החוץ – שוב פאר והדר ורווחה ממלכתית וחגיגיות שופעת – בו ביליתי שעתים בדיבור בלתי פוסק. הייתה זו, כמדומני, השיחה המקפת ביותר. מסביב לשולחן הענקי ישבו כתריסר סנטורים מכל הסיעות, בכללם סוציאליסטים שכבר השתתפו בפגישה המפלגתית. יושב ראש הוועדה נשא נאום ברכה ביפנית, בו הרים על נס את חשיבותה של ישראל ואמר כי הוא וחבריו מייחסים ערך רב להבנה הדדית בין ארצם לבין ישראל ומעריכים את ההזדמנות לשמוע הסברה ישראלית ממקור ראשון. בתשובתי הבעתי התרשמות מתרבות הארץ ואמרתי כי יפן וישראל הן שני קטבים של ציר אסיה, אחד חזק מאוד ואחד חלש במקצת, אבל גם זה עתידו לפניו, ויש בשני אלה כמה צדדים שווים וחשוב מאוד ההידוק וקירוב הלבבות ביניהם. נשלחתי אומנם על-ידי ממשלתי אל ממשלת יפן, כשבפי בשורת ידידות ורצון טוב, אך גם איש ברכה אני מפרלמנט לפרלמנט ונתבקשתי להזמין את הפרלמנט היפני על שני בתיו לשגר משלחת לישראל, שתהא אורחת הכנסת והרי כבר החלפנו ביקורים עם הפרלמנטים הבריטי, השוודי, הנורווגי, ההולנדי, הבלגי, היוגוסלבי – ואדרבה, יתחילו חברינו היפנים במצווה ואנו נחזיר ביקור ברצון.
היה ויכוח ידידותי קצר '"לסדר היום" וסוף שפתחתי בסקירה. אמרתי כי היו לתנועתנו הלאומית, אשר חוללה את המדינה, שלוש מטרות: עצמאות מדינית, פיתוח הארץ, שלום עם השכנים. את המטרה הראשונה השגנו במלואה. לקראת השנייה התקדמנו הרבה, אך עוד הדרך רב לפנינו. השלישית עודנה מאיתנו והלאה – והסברתי במפורט אחריות המדיניות הערבית להיעדר השלום ואפשרויות השפעתה החיובית של יפן.
נשאלתי שאלות רבות, מהן שתיים ארוכות טווח: מה בדבר הפחד שאחוזים בו הערבים, לדבריהם, מסכנת התפשטותה התוקפנית של ישראל? ומה אם יקומו יהודי כל העולם יום אחד ויחפצו לעלות לישראל? שתי השאלות כאחד שימשו פתח להסברת הוויות יסוד. פרק מיוחד הוקדש למשבר סואץ ועמדת ישראל בו ולהסגר על אילת.
אחר הצהריים המיבצע השלישי – שיחה עם אֵילי ממון ותעשייה במועדון קברניטי הכלכלה היפנית. מראה הבניין מבחוץ ומבפנים כשלעצמו שימש הפגנה אילמת ומגובשת לתצבורת העושר בארץ זו, מעין צירוף של אירופה ואמריקה יחד, רכב מערבי על-פני כנה מזרחית – ארץ שהינה גם אבר מגופה של אסיה וגם ניגוד גמור לה, ועל כל פנים, שלב גבוה לאין שיעור מכל שלבי ההתפתחות שהגיעה אליהם עד כה ארץ אסיינית כלשהי. נתאספו כאן כחמישה-עשר אנשי שם בעולם התעשייה והבנקאות והמסחר הגדול – מהם מנהלים ראשיים ומהם בעלי הון. גם כאן הייתה הזדמנות להסברה נרחבת שנקלטה בעניין רב ותוך עֵרות בלתי פוסקת שהתבטאה בהערות ובשאלות. הפגישה נפתחה בנאום חגיגי ביפנית, שקרא ראש החבורה מעל הכתב. בתשובתי הבעתי קורת רוח מהאפשרות שניתנה לי להיפגש עם נציגיו של דור אנשי יוזמה שהעלה את יפן לרמת כושר הייצור, ההתפתחות הטכנולוגית והארגון המשקי אשר ספק אם יש גבוהה ממנה בעולם ואשר נתן באחרונה עדות מפתיעה לכושר יצירתו על-ידי הקמת הריסות המשק היפני עקב המלחמה במהירות מפתיעה ובתנופה שקשה לתאר כבירת כוח ונועזת ממנה.
בצאתנו ממעמד זה הודיעני אלישיב כי שוב קרה אסון בארץ: חמישה נהרגו מן המארב בדרך לסדום.
תפילה ותיאטרון
היה ויכוח רב בדבר התוכנית הראויה לליל שבת זה. הייתי סבור כי יש ללכת לבית הכנסת. לעומת זה נקבע דווקא להערב ביקור בתיאטרון היפני העממי המסורתי, המציג חזיונות עתיקים, "קאבוקי" שמו, אחד המפעלים האמנותיים של יפן הנודעים לתהילה. הטענה הייתה כי לא נותר ערב פנוי אחר ולא ייתכן כי יצא אורח את יפן בלי לראות במה אופיינית זו. משך החיזיון ארבע שעות ודווקא פתיחתו מעניינת ביותר. בכל זאת בחרתי ללכת תחילה לבית הכנסת.
אכן, בית כנסת ממש אין בטוקיו (כשם שאין כאן שחיטה ואין בשר כשר למכירה – פרט לבשר הכשר המיובא בקופסאות מארצות-הברית או המובא קפוא על-ידי הצבא האמריקני). לתפילה בציבור משמש אחד החדרים של המועדון היהודי, שהוצבו בו ספסלים למושב גברים ונשים יחדיו, ונקבע ליד קיר מזרחו ארון קודש. בחור אמריקני עבר לפני התיבה ורב צבאי אמריקני מיוצאי הונגריה, חניך ברלין ודובר עברית רהוטה, ניצח על סידרי התפילה באנגלית. הנוסח היה מקוצר עד לבהילות – אפילו מ"לכה דודי" נקראו רק שלושת הבתים הראשונים. הרב דרש ובין השאר בירך את האורח מישראל. עניתי בנאום קצר והוזמנו לרדת למרתף המרווח ל'עונג שבת" – קידוש עם כיבוד, בלי דברי תורה.
מבית הכנסת לתיאטרון. אשר יגוֹר בן-לווייתנו בא – איחרנו את הריקוד והוא לא חדל להתריע על כישלון זה שאין לו שילומים.
לפנינו הייתה במה ענקית. תוכן המחזה - דרמה על רקע חיי ארמון במשפחת נסיך עריץ ואכזר. היו מונולוגים ארוכים אשר שומעיהם על הבמה לא טרחו להוכיח על-ידי תנועת יד או ניד עפעף כי הם מאזינים להם ומתרשמים מתוכנם. יתירה מזו, לעיני כל הקהל קם הנסיך ורצח נפש את פילגשו – ממש שחט אותה בחרבו – משום שחשד בה כי בגדה בו (והתברר לבסוף כי היה זה חשד שווא), וליתר יעילות הרצח הטיל את גווייתה בו במקום לתוך באר עמוקה – ואילו בני לווייתו נשארו קורסים במנוחה על ברכיהם המשוכלות, מחרישים ואדישים לחלוטין. ועוד זאת: מעשה ההרג נעשה לא בבת אחת, אלא לשיעורים, קודם הייתה השקה בחרב שלופה ונראתה רצועת דם על פני הצוואר ואחר כך שוב הנפת חרב ושוב קילוח דם וכך שוב ושוב – וכל האיטיות וה"הדרגיות" הזאת לשם מה? למען תוכל האישה להשמיע את אשר הוטל עליה בין פציעה לפציעה, ודווקא הושמו בפיה נאומים ארוכים והיא נשאה אותם ברגש רב כשהיא מתפתלת ומתעוותת במכאוביה. ובכל-זאת הבהיק במלוא עוצמתו כישרון מזהיר גם מתוך מיטת סדום זו של משחק שכולו דיבור, ושל סגנון אמנות במה הבא כאילו במתכוון לאבן את כוהניה. אות זה היה בהופיע אחי הנרצחת כאישיות מרכזית בחיזיון, כולו רוח-עיוועים על הפשע שנעשה, משכר עצמו מרוב ייאוש ולבסוף שולף חרבו בחמת זעם ונודר נקם. הקומה החסונה והקול העבה והתקיף והתנועות החזקות והנמרצות ומשחק שרירי הפנים מלא ההבעה – כל אלה הזכירו דמות של שחקן ישראלי מהולל.
הייתי "הרוג" בשבתי באותו אולם, שהיה מלא מפה לפה קהל יפני מכל השדרות. ניכר היה כי הללו באו לשבת בלי זוז כל ארבע השעות, יחידים וזוגות וחבורות ומשפחות שלמות על ילדיהן, בעוד שאנו סרנו הנה אך לשעה קלה. הצגות "קאבוקי" הן עניין עונתי והכל נוהרים אליהן והכרטיסים יקרים מאוד וקשה כקריעת ים סוף להשיגם. ובכן ישבתי מטומטם כליל מעייפות ורק אותו מסקין היפני ברעם קולו ובדרמתיות האיתנית של תנועותיו ובכל הופעתו שאמרה משחק בחסד עליון – הבריח את תנומתי והחזירני לשימוש בחושי הראייה והשמיעה.
