חמודות העיר באגיו
מנילה-באגיו, 2.10.1956
ב-7 בבוקר יצאנו, אני וסימקה, לשדה התעופה הממלכתי ומצאנו הכל מוכן ומזומן.
מטוסו של הנשיא הוא בן דגם "ססנה" – דו-מנועי, צח וצחור, ממוצע בגודלו, נראה כצעצוע יקר. בו ארבעה מושבים. ליד הטייס, שהיה בדרגת סרן, ישב סגן אלוף של חיל האוויר, מורה באקדמיה הצבאית של באגיו, שנתלווה אלינו במקרה, לרגל שובו למקום עבודתו. אני וסימקה ישבנו מאחוריהם. טסנו קודם על-פני מרחבי שדות אורז מוצפים מי גשמים עד שהגענו לארץ ההרים. סימקה סיפר כל הזמן על תקופת הכיבוש היפני, על הרדיפות והתעלולים, על המחבואים והמארבים, ועל הקרבות העזים לשחרור האיים, בהם עמד המצביא הנערץ מק-ארתור. שני הקצינים השתלבו מזמן לזמן בשיחה. הטייס סטה במתכוון ממסלולו הישיר למען הראותנו מראות – מדרונים מדורגים למיזרע האורז, מפעלי מכרות זהב בגיאיות עמוקים ואיגומו של נהר על-ידי סכר גבוה לשם הפקת חשמל ממפל מים. משהתקרבנו לבאגיו הבהיק הנוף במלוא הדרם של הרי יערות, כבישים ושבילים מתפתלים, עיר ציורית פזורה על פסגות ומדרונים וכפרים חבויים מציצים מן הנקיקים. טסנו כשעה.
במינחת קיבל פנינו סגן אלוף, מפקד האקדמיה הצבאית, שנצטווה על-ידי הנשיא לארגן את הביקור וללוותני אישית. הסביר מאוד פנים והודיע כי ראש העיר הכין לנו ארוחת צהריים בארמון הקיץ של הנשיא אשר בבאגיו. התנצלתי כי לא אוכל להשתהות – עלי לשוב למנילה עד לצהריים. קיבל את הגזירה ברוח נכונה, כראוי לאיש צבא, והובילנו במכוניתו לבית הספר. המוסד קיים זה כבר, אך הבניין חדש, מרווח ומלא אור. התייצב הקצין המנצח על הלימודים ונטל לידו את מיבצע ההסברה – אף הוא סגן אלוף, מהנדס אלקטרוני, איש עיון, בעל תרבות רחבת היקף, ניכרת בו אהבת התפקיד.
בית הספר הוא לארבע שנים, נחשב למעין פקולטה צבאית של המכללה, בא להקנות לקצינים השכלה גבוהה, צבאית וכללית. מתקבלים על פי רוב בחורים שבילו כבר שנה-שנתיים בקולג' רגיל, אם כי להלכה כל בעל תעודת בגרות זכאי. יש לזכור כי בפיליפינים ובכמה ארצות אחרות באזור זה ניתנת תעודת בגרות בגיל צעיר מאוד והשנה הראשונה במכללה היא למעשה השנה האחרונה בבית הספר התיכון לפי מושגינו. המועמדים להתקבל טעונים המלצה מחבר של אחד מבתי הפרלמנט. בראות המסביר תמיהה על פני מיהר לתרץ את הקושיה: כל המועמדים חייבים בשתי בחינות קשות – השכלתית וגופנית – ורק 10 אחוז זוכים להתקבל, בסך הכל 80 בכל שנה, ומאלה הולכים ונושרים רבים במהלך שנות הלימודים ורק כ-50 מגיעים לסיום ולהסמכה. תוכנית הלימודים הוסברה לפי דיאגרמה עיגולית שהייתה תלויה על הקיר, המראה בעליל את השטח היחסי המוקצב לכל נושא ונושא במערכת הכללית. לפיה תופסים הלימודים ההומניסטיים 15 אחוז – בזה אנגלית, שפות אחרות, היסטוריה, מדעי המדינה, כלכלה, משפט ויחסים בינלאומיים ואפילו פסיכולוגיה – ברור כי מכל נושא רק על קצה המזלג. מדעים מדויקים – מתימטיקה, פיסיקה, כימיה וכו' – מצטרפים ל-27 אחוז. השאר – 58% – צבאיות. גאוות בית-הספר היא בעיקר על המעבדות המשוכללות – מיכנית, חשמלית, אלקטרונית וכו' – בהן ניתנת אפשרות של עבודה מעשית אישית לכל חניך. אותו סגן אלוף הסביר, כי המטרה היא לא רק להכשיר קצין טוב, אלא לחנך אזרח נאמן ונבון.
ביקרנו באולמי ההרצאות ובמעבדות. הציוד אמריקני, חדיש שבחדיש, כולו על חשבון הסיוע הטכני. סרנו לחדר מגורים. ארבעת פרחי קצונה קפצו ועמדו דום. הסדר היה למעלה מכל מופת – אפשר הוכן חדר זה במיוחד, אך הרושם היה כי בכל שורר ניקיון לדוגמה. יש במוסד זה תקנה מועילה: כל קצין וכל תלמיד נושא על חזהו פסית של נחושת עליה חרות שמו, למען דעת. סימקה, שעיניו בכל, לחש לי להביט בשמו של אחד הבחורים והנה הוא Dayan. סיפרתי מיהו דיין אצלנו ועל כל מעשי תוקפו במלחמת העולם, ועל עינו האחת, ועל גבורתו במלחמת השחרור, ועל תפקידו ופועלו כיום, ואיחלתי לבן-שמו לעלות לגדולה כמוהו.
יצאנו לסייר בסביבה, שכולה תפארת נוף טבע עם נוי וחמודות מעשי ידי אדם. אכן זהו מקום יאה למרגוע, בחינת "פינת שקט לחלום" כלשון ח"נ ביאליק. ידעו האמריקנים מה שעשו בקובעם את מחנה הנופש הגדול לכל צבאותיהם ברחבי דרום-מזרח אסיה הכלולים במסגרת S.E.A.T.O. (ברית ההגנה לדרום-מזרח אסיה, מיסודה של ארה"ב). לפי האמנה שבין ארצות-הברית והקהילייה הפיליפינית, לפיה זכתה זו בעצמאות גמורה, שמרה לעצמה ארצות-הברית מספר מובלעות, מוחכרות לה ל-99 שנים וכפופות לריבונותה בתקופת החכירה. המובלעת העיקרית ממין זה הוא הבסיס האווירי הגדול אשר לארצות-הברית באי לוזון, בין מנילה לבאגיו, אך גם מחנה נופש זה דינו כמובלעת. אדם כי יעבור עבירה בתוך המחנה, אחת היא מה אזרחותו, אין יד המשטרה והמשפט הפיליפיניים משגת אותו, אלא יעמוד לדין לפני שלטונות ארצות-הברית. ואם יפשע אדם בעיר באגיו ויימלט למחנה-הנופש, הרי כאילו ברח לארצות-הברית ויש לנהוג בו לפי דיני הסגרת הפושעים ממדינה למדינה. אכן, גם אם יפשע איש צבא אמריקני אי שם בפיליפינים והפשע נשתלשל ממילוי תפקידו, אין בית הדין הפיליפיני מוסמך לשופטו. חבלות אלו בריבונות הפיליפינית הן שורש פורה מרירות ומשמשות קרניים לנגח את הנשיא מגסאיסאי בידי אנשי ריבו הדוגלים בניתוק הזיקה לארצות-הברית עד לנייטרליזם גמור. ואף אומנם, מתנהל עליהן עכשיו משא-ומתן שבתוצאותיו אולי יתוקן החוזה [החוזה לא תוקן, המו"מ על תיקונו נכשל והבעיה משמשת אחד הנושאים במלחמת-הבחירות הנוכחית].
אך בינתיים מחנה הנופש על תילו עומד והוא כולו – על ביתניו, מגרשי המשחק שבו, המסעדות, הגינות, ערוגות הפרחים, חורשות המרגוע, והאמפיתיאטרון הקטן שמסביב לסוכת תזמורת – תאווה לעיניים. בטבורו של המחנה מעון הקיץ של השגריר האמריקני במנילה, בית שסיירנוהו על שתי קומותיו וכל חדריו, בנוי על טהרת הסגנון המושבתי בארצות-הברית ואשר הפך נכס היסטורי, שכן בו נחתמה תעודת הכניעה של הצבא היפני למק-ארתור. הובאנו אל החדר בו נתקיים הטקס והוראינו את התמונה הגדולה, על הקיר, המתארת את המעמד, מעשה ידי צייר פיליפיני דגול, לפי תצלום קטן שנעשה בשעת מעשה.
משם לארמון הקיץ של הנשיא, המתנוסס באמצעיתו של פארק נרחב ונהדר. שער הברזל הגדול והרם על פיתוחיו מעשה חושב הריהו כשלעצמו יצירה אמנותית שכדאי להזין בה עיניים. באולם האוכל מצאנו קצה שולחן ערוך לחצי תריסר והקצינים לא כיחדו כי לא יוותרו על הארוחה שהוכנה, אלא לאחר שילוונו למינחת שוב ישובו הנה וימלאו חובתם כלפי המטעמים.
מן הארמון – העירה: עיירת תיירים טיפוסית, בה בית מלון אחד גדול ורב פאר, וכל רחובותיה משופעים בבתי מלון ובחנויות של מזכרות, וגם התושבים משכירים בימי העונה דירות וחדרים ולרבים מאמידי מנילה כאן מעונות קבע. הממשלה מצידה הקימה שיכונים שלמים לנופש ולקיט בשביל חבריה ופקידיה הראשיים וחברי בית הדין העליון – לכל אחד מאלה בית שלם, אם קטן או גדול. ה"לוז" שבעיר הוא השוק, הסואן בכל ימות השנה, ובייחוד אחת לחמישה ימים (זוהי היחידה: ולא השבוע) עת באים אליו איכרים מהסביבה למכור תוצרתם ולקנות ממרכולתו. בין אלה דמויות תמוהות ומרתיעות של בני שבטי קדומים, שוכני האזור ההררי שבצפון האי, אשר שום תרבות חדשה טרם חדרה למחבואיהם והם מתהלכים בשוק זה כאנשי בראשית, משונים בדיוקנם ובתלבושתם, כאילו זה צאתם הראשון לאוויר העולם של זמננו.
בקרב אותם השרידים החיים של עתיקות-אדם מצויים שבטי "כורתי הראשים" אשר גיבוריהם חמדו להם, לכאורה, את אספנות הגולגולות כתחביב. יודעי-דבר מסבירים, כי מנהג זה של עריפת בני-אדם לא תמיד הוא עניין של שעשוע והתפארות, אלא יש לו אחיזה הגיונית במסורת. מעשה בשני מדענים אמריקנים צעירים, שיצאו לפני שנים אחדות לסיור בכפרים ההם למטרות מחקר. באו למקום יישוב ולנו בו בשלום. משקמו בבוקר לאחוז דרכם הלאה, הציעו להם זקני הכפר ליווי. סירבו – הן מפות בידיהם ובעצמם יתמצאו. ביישוב הסמוך נשאלו על שום מה באו ללא מלווים – כלום לא הוצעו להם? סיפרו, ושוב גילו רצונם להמשיך בסיור לבדם. אותו לילה. נכרתו ראשיהם. קם רעש. נחקר הדבר ונתגלה פישרו: אמונה שוררת באותו מחוז כי זר המהלך לבדו, ללא חסותם של בני המקום, הריהו מופקר לרוחות רעות החודרות לתוך גופו ומפיצות באמצעותו מחלות ונגעים. כל יישוב חרד לנפשו ומקפיד לתת ליווי לזר העובר בו – פן תמריץ מגפה בכפרים הקרובים ושפכו אלה חמתם עליו בשל התרשלותו הנפשעת. כיון שראו זקני אותו כפר את עקשנותם של שני אלה נמנו וגמרו כי יש לתפוס את הרע במיעוטו: מוטב, ליתר ביטחון, להקדים ולכרות שני ראשים בלבד מלהסתכן בגרימת מגפה ליישובים השכנים אשר יגיבו בכריתת ראשים רבים, שתגרור אחריה כריתת ראשים אחרים תוך נקמה, ואין לדבר סוף...
היריד כולו שורות שורות של חנויות זעירות ודוכנים לאין ספור והוא הומה ושוקק וסחורתו תערובת של מזרח ומערב, חרושת המונית מיובאת מבחוץ ומלאכת יד תוצרת בית, חפצי טעם ופסולת למכביר. גאוות העיר על ניקיון המקום. ובאמת ספק אם יש עוד עיר בעולם בה השוק כה מבהיק בניקיונו כמו בבאגיו זו – ממש כוף קומתך ואכול מרצפתו.
בדרך למינחת שוחחתי עם אחד הקצינים על פרצופו הרוחני של איש הפיליפינים – הכרתו הלאומית ורמתו המוסרית. ענה בגילוי-לב על שאלותי ובין השאר הביע דעתו, כי אחת הרעות החולות היא מורשת הכיבוש היפני. תחת עול השלטון הזר והעריץ הורגלו בני הדור כולו למעשי עבירה – רמאות במסחר וחבלה ברכוש – שהיה בהם משום קיום מצווה לאומית נגד המשעבדים, ועכשיו מתחייב מאמץ גדול של שידוד מערכות מוסרי. זו צריכה להיות המטרה המרכזית של בית הספר הפיליפיני בפעולתו החינוכית. היה סבור, כנראה, כי אין משרד החינוך נותן דעתו על הקלקלה במידה מספקת. הוא וחבריו שוקדים כיכולתם על תיקון הפגם במסגרת בית ספרם.
הטיסה חזרה ארכה 40 דקה.
לאחר מסיבת העיתונאים, רבת משתתפים ושאלות וערה ביותר, סיימתי את האריזה ומשנותר לי עוד קצת זמן פנוי קראתי דרור לנפשי ויצאתי, זו פעם ראשונה במסעי זה, יחידי החוצה, כדי לזכות, ולו גם בחטיפה, במגע ישיר עם זרם חיי יום יום. מול המלון מרחבי דשא עצומים, שדרות עצים, מצבת גיבור לאומי, הכל טובל בזוהר שמש והמראה כולו הריהו כמו שנאמר: "הדור נאה זיו העולם". ביקשתי את האדם הפשוט ומצאתיו – אישה קשישה חוזרת מעבודה יושבת על ספסל לנוח, זקן קורא עיתון, אב משתעשע עם ילדו על הדשא, זוג מהלך וזוג יושב על ספסל, וזוג משתרע על הדשא לאור היום תוך הקפדה על כללי הצניעות, וחבורות בחורים לחוד, מטיילים להנאתם, וחבורות בחורות לחוד, וחבורות בחורים ובחורות יחד, ושלום על הכל, אין פרץ ואין צווחה – עם פיליפיני חי את חייו בשלווה ובאין מַכלים.
יצאנו ממנילה עם חשיכה וטסנו שבע שעות וחצי. הגענו לטוקיו בשלוש אחר חצות.
