מנילה, 1.10.1956
היום היה האות – ארוחת בוקר עם הנשיא ריימונד מגסאיסאי. ב-8 באנו לארמון והפעם הייתה לי יתר שהות להזין עיני בהודו והדרו. בחדר המרכזי תמונה בממדי קומה טבעית של גב' מגסאיסאי – פיליפינית יפהפייה, אם לחצי תריסר ילדים. הוכנסנו לחדר האוכל וכעבור זמן-מה נכנס הנשיא – גבה קומה, רחב כתפיים, יפה תואר, פנים פתוחות, תנועות רחבות, קול רם. מייד נתמלא החדר שאון דיבורו וניתן להסיק כי הוא בוחר להשמיע מלהקשיב. אדם פשוט, גדל מן העם, בהיותו צעיר עבד כמכונאי שכיר ופעם היה אחד ממעבידיו יהודי, לא רכש השכלה, אגב השתתפותו במלחמת גרילה נגד היפנים עלה בסולם הפיקוד ועם בוא השחרור והעצמאות נתמנה שר הגנה. בהיותו ממלא תפקיד זה נחל הצלחה בדיכוי כנופיות המורדים, יצאו לו מוניטין כלוחם ללא פשרה בקומוניזם, העמיד עצמו לנשיאות ונבחר. התחייב על מלחמה בשחיתות, שהיא מכת המדינה, ועל מפעל גדול של פיתוח שהוא כורח חיוני לה, והריהו שקוד עכשיו במלוא התנופה על שליחות כפולה זו וכולו חדור הכרת חשיבותה. תוך התקופה הקצרה של נשיאותו נעשה חביב המוני העם, הרואים בו "אחד משלנו" ומאמינים בצדק ביושרו האישי ובניקיון כפיו [הנשיא מגסאיסאי נספה בתאונת מטוס במרס 1957].
לקראת ארוחה זו, שהיה בה יחידי עם הישראלים, ביקש שני ניירות – דף אחד על ישראל ודף אחד על האורח. אלישיב הכין שניהם. קיבלני בזרועות פתוחות, פשוטו כמשמעו. עשה רושם של איש רעים נדיב לב. פתחתי בברכה אישית חמה מנשיאנו. ענה בשיר מזמור למדינת ישראל – למרצה ולהישגיה. בעיית הפיתוח החקלאי, ובראש וראשונה מפעלי השקיה, הפכו לציר המרכזי של השיחה. נגעתי גם בנושאים אחרים והזכרתי עניין הקשרים הדיפלומטיים. הביע הסכמתו הגמורה. שאל כמה זמן אני שוהה בארצו ואם אבקר באזור ההרים שמסביב לעיר באגיו. כשעניתי בשלילה אמר כי זה לא ייתכן והציע את מטוסו הפרטי לקפיצת הדרך. היה מעוניין בייחוד כי אראה את האקדמיה הצבאית השוכנת שם – נראה כי הוא גא במיוחד על מוסד זה.
אחר הצהריים במכללה הקתולית הגדולה, רבת מסורת, סנטו-תומאס [את השם תומאס יש לבטא מלרע לפי המבטא הספרדי], בת 300 שנה. מצאנוה משתרעת על-פני מישטח גנים עצום ומורכבת מבניינים גדולים לאין ספור וכולה שוקקת תלמידים ותלמידות הנראים עולי מים – רבם מהם ממש כילדים; כאן מקדימים בבחינת בגרות ובני ט"ז ואפילו ט"ו מגיעים כבר לבית הספר הגבוה. המכללה מסועפת לפקולטות מרובות, בהן רפואה והנדסה ומשפט וכלכלה ומדעי הטבע והוראה וכו', וכמובן גם דת. נתקבלנו על-ידי האב הרקטור והאב המזכיר ועוד שני אבות פרופסורים ולמדנו מפיהם כי מספר התלמידים 24,000 והמורים – 900, בהם רק 35 נזירים וכוהני דת. הוסבר לנו כי לכתחילה קבעו את מקום ההרצאה באולם המיועד להופעות של אורחים חשובים והוא מצויד במיתקן של קירור, אך משהתברר כי הפעם יש לצפות לנהירה רבה, אשר אותו אולם ייצר מהכילה, העבירו את ההרצאה לאולם הגדול של המכללה, אשר חומו בעינו. הקדמנו קצת ולעינינו נפתחו הדלתות מהצדדים ודרכן פרצו סילוני נוער שהשתפכו על-פני האולם והציפו כל שורותיו. היו כאן כ-600 תלמידים ובשורות הראשונות ישבו דיפלומטים אחדים, מספר מורים, עיתונאים וסתם מעוניינים מבחוץ, בכללם כמה יהודים. תהיתי על הקהל הצעיר – אם אומנם יבינו את הלשון ואת העניין.
פתח תלמיד, ראש הוועד, בנאום ברכה. אחריו הקביל פני בשם הסגל הלימודי אחד המורים החילוניים, אשר ישב ראש. קריאת הרצאתי ארכה 35 דקות. הייתה בה סקירה קצרה על קדמוניות ישראל בארצו ופרשת גלותו ופיזורו, מהות הציונות ותולדות שיבת ציון החדשה, השתלשלות המאורעות שחוללו את העצמאות, הישגי המדינה עד כה וייעודיה לעתיד, בעיית יחסי ישראל והעולם הערבי ותביעת ישראל לעמי אסיה לפעול למען השלום. בקהל שררה דממה גמורה. התרשמתי כי היה זה לא שקט של נימוס אלא קשב דרוך, אך עדיין נשארה מידת ההבנה בבחינת נעלם גדול ולא הייתה שום הרגשה של זיקה הדדית בין הדוכן והספסלים.
כשסיימתי הודיע היושב ראש לבקשתי כי אהיה מוכן לענות על שאלות, אך הקרח לא זז עד שקם נציג סוכנות הידיעות הצרפתית והציג שאלה סתם בעלמא, לשמש פיתחון פה לאחרים, ובאמת נבקע אחריו הסכר ופרץ השיטפון. אחד אחד ניגשו בחורונים לשורה הראשונה והציגו שאלותיהם. כל מי ששאל העיד על עצמו כי הבין היטב את הדברים שנאמרו. כמעט כל אחד שאל כמשפט, תוך חתירה להגיע לחקר העניין. יש שאנגליתם הייתה לקויה ויש שמבטאם היה קטלני עד שנתקשיתי לזהות את המילות, אך הרצון להבין מזה ולהסביר מזה התגבר על הקושי. רוב השאלות נסבו על משבר סואץ, שהוא כיום מוקד התעניינותו של הציבור, אך שאלו גם על יחסינו עם מדינות ערב בכלל, וסיכויי השלום, ובעיות ביטחון הגבולות, וקשרינו באסיה, והמשטר הקיים בארצות ערב, וכיוצא באלה. בעיקר ביקשו לדעת שוב ושוב אם תפרוץ מלחמה מסביב לעניין התעלה וכיצד ננהג אנחנו אם תפרוץ והניתן מעבר לצבאות זרים. אחד שאל: האין אתה סבור, כי מלחמת אנגליה וצרפת נגד מצרים בגלל התעלה, תהיה לטובת ישראל? היה זה פח יקוש וזכיתי למחיאות כפיים סוערות ונרגשות כאשר עניתי: התהיה מלחמה כזאת, ואם תהיה התועיל לישראל, לא אוכל לפסוק כי אינני נביא, אבל אנו נגד כל מלחמה, גם אם תועיל לישראל. התגובה הנלהבת העידה נאמנה על מה שרחשו הלבבות. הבנות, שהיו לפחות, מחצית הקהל ואשר אף אחת לא הייתה בשואלים, היו בראש מוחאי הכף. לאחר התשובה הזאת הרגשתי כי כבשתי אמון הקהל, וכאשר הסברתי, בתשובה לשאלה אחרת, כי נאצר חותר תחת מעמדו בקיימו הסגר על ישראל וכי התנהגות זו פוסלת אותו לכל תמיכה בינלאומית, שוב פרצו תשואות רמות. השאלות והתשובות נמשכו למעלה משעה. אחרי-כן הוזמנו לכיבוד בחדר ההנהלה וגם שם ניגשו אלי תלמידים והוסיפו לשאול ולברר.
הייתי רטוב עד לסחיטה מעוצמת החום והמאמץ ועייף עד מוות מהעמידה, אך לא נותרה שום חציצת זמן בין מעמד זה לבין קבלת הפנים הגדולה בבית סימקה. כשהגענו לשם חילפתי מכף רגל ועד ראש. מייד החלה פרשה חדשה של עמידה, בצידם של ארנסט וריטה סימקה, עם לחיצת ידי מאות המוזמנים – אנשי שלטון ומדיניות וחברי הסגל הדיפלומטי והקונסולרי וסתם מכובדים ויהודים רבים. נתקלתי בפיליפיני זקן שהוא אחד מחסידי אומות העולם, "ציוני" זה עשרות בשנים, אשר לפני כשלושים שנה קרא לבנו בכורו ישראל וזה שמו עד היום הזה. שאלתיו מה ראה – וענה בפשטות: "היינו אז עם מדוכא ויצא לבי לעמים מדוכאים אחרים". שוב נפגשתי עם ישראלים יוצאי דופן, בהם כמה שברי כלים, גברים ונשים שלקו בתסבוכות החיים ונתגלגלו עד הלום. הגעתי לכיליון כוחות גמור תוך עמידה של שעתיים נוספות. כרגיל במסיבות הישראליות ובעולם כולו, מיאנו האורחים להתפזר ונשתהו מעבר לכל גבול סביר של זמן.
