מנילה,  30.9.1956

ארוחת צהריים בבית סימקה לנציגי מדינות אסיה במנילה: הודו, אינדונסיה, סיאם, יפן, דרום-וייטנאם, דרום-קוריאה. השיחה נמשכה כשלוש שעות – לפני הארוחה, בארוחה ולאחריה. שאלו והוסיפו ושאלו ועניתי במפורט – הרבה היסטוריה וציונית בסיסית, ועלייה, ופיתוח הארץ, והמיעוט הערבי, וביטחון הגבול, וענייני שביתת נשק, וחבלת השלום, וההסגר בתעלה ובמפרץ, ומירוץ הזיון, וקשרינו באסיה, ושערוריית באנדונג וכו' וכו'. אחרי כל דברי ההסבר ומאמצי ההבהרה שאל הסיאמי: מה מצבם של היהודים הישראלים במצרים? האם הם חופשים לצאת ולבוא, לעבוד ולסחור? סבור הייתי כי כוונתו ליהודי מצרים, ולא היא. הוא חשב באמת כי יש במצרים גם יהודים ישראלים והתעניין בגורלם. עד כדי כך מגיעה אי-הבנת מצב ההסגר והניתוק בו אנו נתונים מפאת הארצות השכנות! ואחרי שחזרתי והסברתי את המצב, שאל הקוריאני: כלום אין יחסים דיפלומטיים ביניכם לבין המדינות הערביות השכנות? כמעט אמרתי נואש.

הווייטנאמי והקוריאני טענו על שום מה אני פוסח על ארצותיהם בתוכנית סיורי והפצירו בי לבקר גם בהן.

אחר הצהריים המשכתי בחיבור הרצאתי למחר. בערב סעודה גדולה מטעם הקהילה היהודית. נכחו כמאתיים איש והכל אמרו כי מיפקד כזה עוד לא היה ליהודי מנילה. היה זה קהל נוצץ ושבע מנעמי החיים, אך הכמיהה הנפשית לשמוע בשורה מהארץ הייתה רבה. נשאתי נאום על מצבה וצרכיה של ישראל.

בלילה גמרתי סוף-סוף את ההרצאה.