מנילה,  29.9.1956

מחזור שיחותי המדיניות נפתח בביקור אצל סגן שר החוץ, שהוא ראש המשרד למעשה. מאוד תרבותי ומוכשר ודק הבנה. הרציתי על בעיותינו והצעתי הקמת קשרים דיפלומטיים. אמרתי כי נהיה מוכנים למנות למנילה את אחד מצירינו שבמזרח הרחוק – בטוקיו או ברנגון – ואילו הם יוכלו להאמין לישראל את נציגם שברומא. להצעה זו הובעה הסכמה עקרונית. עשיתי חשבון צדק ביחס לבאנדונג. איש שיחי הדגיש כי בין הפיליפינים לבין ישראל קיים מכנה משותף חשוב ביותר, הלא הוא קדושת "הברית הישנה", ורמז כי שיתוף רוחני זה אינו בנמצא בינינו לבין ארצות אחרות באזור. בהיפרדנו אמר – לקראת שיחותי המרובות והרצאתי: אם מותר לי לייעץ, פתח את לבך בהופעות אלו, ומובטחני כי דבריך ישאו פרי.

הביקור השני – אצל שר חוץ עצמו, גארסייה [כיום נשיא הקהילייה ואחד המועמדים בבחירות לנשיאות], הוא גם סגן הנשיא. יום אחד בשבוע, בשבת, הוא מקבל את דורשיו בלשכתו שבארמון הנשיא ולכן ראינוהו פה. הארמון – לפארת ולתהילה, מורשת משטר ספרד, והאמריקנים חידשוהו במלוא הדרו הקודם ולאחר גירוש היפנים הוסיפו לשפצו ולשפרו. נברשות כה עצומות ושטיח כה ענקי לא ראיתי מימי, אף לא שיערתי כי ייתכנו כאלה. ציפוי עץ של הקירות והריהוט כולו – בתכלית הנוי והגדלות. עם כל הפאר הרב והמובלט לא נפגם הטעם – מערכת הקווים והצבעים מאוזנת ויוצרת שלמות כלילת יופי.

בביקור זה לא נתקלנו בעידון ובליטוש שציינו את הראשון, אך מהתגובות הראשונות הסתמנו פיקחות וחדירה לעומקו של עניין. איטיות הדיבור העידה על זהירות בביטוי. הסברתי בשיחה זו בין השאר את עניין תעלת סואץ ואת פרשת הסגר אילת.

ארוחת הצהריים בבית ראש הקהילה. חברה יהודית גדולה – יהודים גרמנים ויהודים רוסים יוצאי חרבין ושנחאי ויהודים אמריקנים ויהודים סורים – שוב קיבוץ גלויות בזעיר אנפין בלי מדינת ישראל, אבל כולל גולה ישראלית חדשה: אחדים מיוצאי המזרח הרחוק היו בארץ ונראה כי הם נהנים עדיין מאזרחות ישראלית. זוג אחד בנה בית אי שם בעמק החוף וכעבור שנה או שנתיים חזרו. "מי שהיה פעם במזרח הרחוק חוזר ונמשך הנה", אומר רוסית הבעל, שפרנסתו כנראה מצויה, ואילו האישה הצעירה מוסיפה: "באמת אולי הגיע הזמן לחזור הביתה". להם בת קטנה שלמדה עברית בארץ והיא נאחזת בה בציפורניה, אך הלשון הולכת ומשתכחת מפיה. אשת היהודי הסורי – ילידת הארץ, דוברת עברית צברית, שהוצאה מהארץ אגב הנישואים והובאה הנה, והיא "נורא מתגעגעת".

איש מכל אלה לא שאל דבר על הנעשה והנשמע בארץ. האומנם משום שנשמרו מלהטריד את האורח?

במקום נאום - שאלות ותשובות

אחר הצהריים כתבתי את הרצאתי המיועדת למכללת סנטו-תומאס. בערב – הסעודה הרשמית. סימקה גזר כי עלי לשאת בה נאום נרחב. אמרתי כי מוטב להסתפק בברכה קצרה ולהציע למסובים להציג שאלות; אומנם אין זו שיטה מקובלת במסיבה חגיגית, אך שיקולי היעילות עדיפים מדקדוקי טקס; למה אהיה משפיע תורה על הנאספים ועם זה קולע באוויר- מוטב כי יקבעו הם מטרות ברורות לחיצי ההסברה. סימקה פיקפק אם מותר לדוש ככה בגינונים המקובלים; מנהג המקום הוא להאריך שיח לפני הארוחה ואילו מייד לאחריה לקום וללכת, ולכן אם לא אשא נאום גדול נמצאתי מפסיד. סברתי כי האתגר [OB3BbI ,Herausforderung ,d'efi ,challenge] לא יניח להם לברוח, ועל כל פנים כדאי לנסות.

הניסיון נעשה והצליח למעלה מכל שיעור. באו שני מכרי החדשים – שר החוץ, שהוא סגן הנשיא, וסגנו, שהוא ראש משרד החוץ; עוד כמה מחברי ממשלה – המשטר כאן כשל ארצות-הברית והשרים מתמנים על-ידי הנשיא ואחראים כלפיו; מספר סנטורים אנשי שם, בכללם הסנטור רֶקטוֹ, אישיות רבת רושם, תנא ופליג לנשיא – זה נשען על ארצות-הברית, ואילו רקטו דוגל בנייטרליזם ומפיל חיתיתו על-פני כל בתקיפות אופיו [אף הוא מועמד לנשיאות בבחירות הקרובות]; גם ראשי סיעות בבית-הנבחרים ומספר אנשי שירות החוץ, בכללם אחד שנתמנה זה עתה כשגריר ברומא ואם יוקמו קשרים דיפלומטיים איתנו ודאי יוֹאמן לישראל [בינתיים הוקמו הקשרים הדיפלומטיים ושגריר זה נתמנה גם ציר לישראל].

כתום הארוחה ולאחר פתיחת סימקה נאמתי קצרות וסיימתי באותה הצעה. לרגע השתררה דממה והמסובים תמהו איש אל רעהו, אך מייד באה התאוששות ומשהציג אחד שאלה – החרו אחרים וניתך ברד. פתחו בשאלות על פיתוח הארץ ובתשובותי שילבתי הסבר מפורט על העלייה – תהליכי קליטתה, מקורותיה ומניעיה, השליחות ההיסטורית של המדינה לכנס פזורי העם ומהותה העמוקה של מלחמת הקוממיות כמאבק על המפתחות לשערי הארץ. הוסיפו ושאלו על מימון הפיתוח ושילבתי הסבר על השילומים מגרמניה. כאן נפתחו חרצובות הלשון והכל עטו על נושא זה כעל שלל רב. הקהילה מקבלת שילומים מיפן, אך תהליך ביצוע ההסכם מלא בעיות כרימון ומטריד מאוד את החוגים המדיניים. שאלו בלי סוף על ארגון הפעולה אצלנו ודומני התרשמו עמוקות. בהמשך לפרשת הפיתוח ותוך גירוי שאלות נוספות הרחבתי דיבור על החקלאות ובעיית ההשקיה ובמשולב לזה סיפרתי על תוכנית הטיית הירדן, הסרבנות ההרסנית של הערבים ושערוריית התנהגותם במשא ומתן עם ג'ונסטון. הרושם היה הרבה יותר יעיל משאילו באתי להרשיע במתכוון, אבל משהושבו מדינות ערב על ספסל הנאשמים גאה נחשול השאלות על המצב בגבולות, ועל משטר נאצר במצרים, ועל הנשק הסובייטי, ועל סכסוך תעלת סואץ ועל ההסגר הימי, וכך לא נשתיירה כמעט סוגיה שלא נתבררה. הדברים ארכו, אך היו חיים ותוססים תוך השתתפות פעילה ביותר ויזומה ברציפות מצד המסובים, כשאני נענה לתביעתם ומספק משאלתם ולא בא לכפות עליהם תורתי הר כגיגית. החששות נתבדו – איש לא קם ולא זז, ומכל עברי השולחן הגדול נורו חיצי השאלות. הארוחה כולה נמשכה כארבע שעות, מזה השאלות והתשובות למעלה משעתיים.

חששתי פן לא אירדם, כרגיל אחרי ערב ארוך של פעילות נפשית ושכלית, וביקשתי את סימקה להובילני אי לשם. הסיענו לחזות במשחק ספרדי-באסקי המושך המוני עם: הטחת כדור בקיר ותפיסתו והחזרתו במעין כף טניס אדירה. נהניתי מתנועות גוף אמיצות, מטביעת עין מפתיעה, מזריזות לוליינית, אך את המשחק על כלליו ותכליתו נבצר ממני להבין. האולם הענקי היה בנוי מדרגות מדרגות, מוצף אור חשמל מבהיק. קהל עם רב צפה במחזה והייתה לי הזדמנות לראות היטב ומקרוב את הגזע הפיליפיני הזה, שמקורו בעולם המאלאי, ובאו הספרדים ושיעבדוהו שלוש מאות שנה, והופיעה ארצות-הברית ושיחררה אותם משלטון ספרד והטילה עולה עליהם ורדתה בהם חמישים שנה, וכבשו אותם היפנים ועשו בהם שפטים, ושוב באה ארצות-הברית ונלחמה מלחמת דם ואש על שחרורם וסוף שהחזירה להם עצמאותם, אותה איבדו לפני כ-400 שנה – והריהם בני אסיה שספגו בנשמתם תרבות ספרד ונטבלו כליל בנצרות ונתייסרו ונסתאבו בכיבוש יפן ולוטשו במגע עם ארצות-הברית, ואחר הכל מי יודע אנה פניהם מועדות ומה עתידם וגורלם. ישב הקהל העצום, בו המוני נערים ונערות, זקן ואישה, והריע כמטורף לכל הדיפה נמרצת וקליעה מזהירה, וזעק ושאג על כל כישלון – הכל בהתאם להימורים שהטיל כל אחד ואחד ולממון שהרוויח או הפסיד. לחם, כנראה, יש לאוכלה – ואם לא לחם, אזי אורז – והרי לך גם השעשועים.