120. מזכירות וסיעת מפא״י בכנסת[1]

31.12.1949

בינאום ירושלים - מאחורי הקלעים

יו״ר ז. אהרונוביץ׳: אני יכול להגיד בלב שקט ובמצפון טהור, שבשם מרכז המפלגה אני מברך את משה עם שובו מלייק סכסס. הוא יספר לנו את הדברים כפי שהם היו בזמן האחרון לקראת המערכה שתהיה לנו, ותהיה לנו מערכה חיצונית ופנימית, ומצאנו להכרחי שתהיה שיחה עם משה לפני שנעביר את הבירור, את המאבק בשטח של הכנסת, לציבוריות הפנימית בארץ.

אני מבקש את המסובים לא לעשות שום רשימות ממה שיסופר כאן, אחרת אצטרך לבקש את משה לא להגיד כל מה שיש לו להגיד. בזמן האחרון קרו הסתננויות רבות של ידיעות ועלינו למנוע זאת.

משת שרת: הרגשתי גם צורך נפשי וגם חובה ציבורית למסור דוח מפורט וגלוי, עד כמה שאפשר, על המערכה שמאחורַי.

קודם כל על השתלשלות העניין כמות שהוא,

ושנית על עמדתי-אני עם סיומה של המערכה.

מה שנוגע לעמדתי הריהי נוגעת לפרשה, אשר בה נפלה ההכרעה ונעשו צעדים מכריעים של ביצוע. אני רוצה לומר מראש - אינני מתכוון לעורר מחדש את הבעיה ואינני מתכוון להעמיד שום דבר לדיון. ההיסטוריה הלכה הלאה והצעדים שנעשו הם חלק מההיסטוריה, ולא רק שאינני מתכוון להחזיר את הגלגל אחורנית, אלא להיפך, אני סובר שיש להאיץ את מהלך הגלגל כדי לייצב מחדש את המצב הרעוע, אשר לפי דעתי נמצאת בו כיום הממשלה מבחינת יעילותה המעשית לרגל ההעברה המהירה והחלקית לירושלים.

נדמה שיש לי הרשות לומר את אשר בלבי והמסיבה הזאת היא היחידה, נדמה לי, שבה אוכל לומר את אשר בלבי במלוא הצורך. אני מניח מראש שתוצאת הדברים לא תהיה לרפות ידי חברים או לעורר ספקות מיותרים, כי אני חוזר ומדגיש: ההכרעה נפלה. הדברים נחתמו ויש ללכת קדימה ולא אחורנית. יש ללכת קדימה ביתר מהירות מאשר אנחנו הולכים. אני אומר עכשיו את הדברים בתורת הקדמה למען יהיה ברור לחברים לְמַה אני חותר בהרצאתי, אבל אני חוזר ואומר: יש לי צורך ללבן את הדברים. נדמה שזה לא יותר מדי מאוחר באשר בעוד זמן-מה היו הדברים מצלצלים כדבר-מה אנכרוניסטי, כדבר-מה שעבר עליו הכלח. עכשיו, כאשר אנחנו עומדים עדיין למחרת ההכרעות אשר נפלו והדברים טריים, מותר להגיד אותם באוזני החברים ובאוזני רושם הרשומות.

קודם כל, סיפור המעשה. זהו פרק בהיסטוריה של זמננו, בהיסטוריה שלנו, ואני תוהה כיצד יש בדרך כלל לקרוא ולדרוש היסטוריה. אפשר לדרוש היסטוריה בשני אופנים שונים. על כל פנים, במידה שמתרחקים מהמאורע, כאשר אנו מבקשים לתהות על המשמעות הפנימית של הדברים ולגלות את כיווני ההיסטוריה היסודיים והתגלותם במאורע הזה, אנו רואים יותר את מהותו הפנימית ונוטים לטשטש את פרטיו הארעיים. אנו רואים בו יותר את הדבר הקיים ועומד ופחות את הארעי והחולף. אבל כאשר נמצאים בתוך תוכי הדברים - מותר לומר, כאשר נמצאים במטבח ורואים איך מתבשל המאכל ולא רק כיצד מגישים אותו בחדר האוכל –

איננו יכולים להשתחרר ממצב הבקיאות בפרטים

ואיננו יכולים להשתחרר מהידיעה הברורה שהדברים לא היו מוכרחים להיות כך והיו יכולים ליפול גם אחרת.

אני רוצה לומר - אם לראות לתוך תוכם של הדברים את ההחלטה שנתקבלה בעצרת ב-9 בדצמבר [1949] - זה היה סילוק חשבון בעד מה שקרה בארץ הזאת, בעיר הקודש שלנו, לפני 1916 שנה אם אינני טועה - כי ישו היה בן שלושים ושלוש כאשר צלבו אותו, ואם עושים חשבון יוצא שזה היה לפני 1916 שנה. זה היה סילוק החשבון וזה מבחינת מהותם הפנימית של הדברים. אבל אם לבחון את העניין בהשתלשלותו הרי יש סיפור ואת הסיפור הזה אני רוצה לספר עד כמה שאפשר בקיצור - והקיצור יהיה קצת ארוך.

אני רוצה לומר, קודם כל, כי היה ברור לנו שהמתנגד, הצד העיקרי שאנחנו עומדים בפניו, זוהי הכנסייה הקתולית. לא אומַר הנצרות כי אם הכנסייה הקתולית. אומנם בקרב חוגי הכנסייה הפרוטסטנטית לגווניה השונים נשמעו לא פעם קולות, גם קולות מוסמכים למדי, אשר תבעו בפה מלא את בינאום ירושלים, אבל לא הרגשנו מאחורי זה כל לחץ. לא הרגשנו מאחורי זה כל קנאות חשוכה. הדברים הוצגו כרצויים, לא כהכרחיים, ולעומת זה היינו עדים לכך, שבקרב הממשלות הפרוטסטנטיות היה יחס מנודה, מפוכח מאוד, לכל עניין הבינאום ונטייה כללית לצמצם ולא להרחיב. גם אם לא להקריב כליל את העיקרון הזה ולוותר עליו לגמרי, הרי על כל פנים ללכוד אותו במיעוטו ולא ברובו ולהעמיד את הדברים עד כמה שאפשר על רקע המציאות. זאת אומרת לא לראות את המציאות הממלכתית, לא להסתגל למיטת הסדום של הבינאום, אלא עיקרון הבינאום יסוגל במידת האפשרות למציאות הזאת.

לא כן היה היחס של הכנסייה הקתולית. אינני צריך לומר דברים שהם חלק מהשכלתנו הראשונית - שלא הרי הכנסייה הקתולית ככנסייה הפרוטסטנטית ככוח מדיני ומכריע בעולם.

אבל הכנסייה הפרוטסטנטית איננה מאוחדת בעולם. היא מפוצלת ומפולגת לארצות ולכתות.

שנית, היא בכל ארץ וארץ נתונה להשפעתו של השלטון, רואה את תפקידה כאמצעי שרת לשלטון בתחום השעה, פועלת בלב ונפש עם השלטון, אינה מתייצבת כגורם עצמאי נגד השלטון ואינה מתיימרת להכריע בהשפעתה על החלטות הרשות החילונית.

לא כן הכנסייה הקתולית, אשר פורשת שלוחותיה על פני תבל כולה, אשר חותרת בכל הדרכים להשיג את מבוקשה. אין זאת אומרת שהיא תמיד משיגה את מבוקשה ולעתים קרובות היא נמצאת במצב של אופוזיציה, שאין לה אלא לשמור על עמדתה ועל ניקיון המצפון שלה כלפי ההיסטוריה וכלפי שמים, שהיא אחראית בפניהם על עניינים עלי אדמות.

זאת ידענו ועשינו לא מעט כדי לחדור לפני ולפנים של מעשה המרכבה הזה, המוצף ערפל ומסתורין, ששמו הכנסייה הקתולית והוותיקן בראשה, על ידי קשרים עם שליחי ותיקן במקומות שונים, קודם כל בארץ - בין אלה הנמצאים פה בקביעות ובין אלה המבקרים פה מזמן לזמן - במרכזים חשובים שונים של הכנסייה הקתולית כמו פריס וניו-יורק וגם בוותיקן עצמו. צריך להדגיש, כי כל פרשת המאמצים האלה נגנזה לחלוטין מידיעת הציבור. אבל כנגד הרושם הקלוקל והנקלה שהתפשט בציבור כאילו הדבר הזה בא עלינו לפתע פתאום ואנחנו שכחנו שקיים ותיקן ושקיים גורם קתולי, אני רוצה לדחות את הסברות הקלוקלות האלה באותו יחס שהן צריכות להיות, ולמסור תמצית מן המאמצים שנעשו קודם כל להגיע לידיעת העניין ולהשפיע במידה שאפשר להשפיע.

אני רוצה לומר תחילה משהו על קשרינו עם נציג הכנסייה הקתולית בארץ.

אני רוצה להזכיר את החטא האיום והנורא, שקבעה מדינת ישראל, קודם כל כלפי עצמה, בזה שהיא לא ידעה להתארגן מלכתחילה כדי להשליט משמעת ברזל על אנשיה לבל יהיו מתעללים בקודשים של עמים אחרים. אני רוצה לציין את הדבר הזה כדף מחפיר מלא זוהמה. ואני רוצה להשתמש במילה ״זוהמה״ באופן מילולי מפני שהיו מקרים, שחיילים הפכו מקומות תפילה למקומות זוהמה, לבתי מחראות וכיסו את הרצפה בגלליהם. אני רוצה לציין את הדבר הזה. אנחנו נתנו את הדין על המוסר הפרוע בתוכנו, על העם-ארצּות המבהילה השוררת בשורותינו, ואני אומר ״בשורותינו״ עוד פעם במובן המילולי כיוון שבשורותינו, בקרב הבחורים - ואיני יכול להפלות לטובה את ילידי הארץ על באי חוץ - זאת אומרת איני יכול ללמד זכות על אלה שהייתה להם התנגשות מילדותם וחונכו לשנאת הכנסייה - יצרים כאלה לא טופחו בתוך בנינו-אנו - ואיני יכול להפלות לטובה את בנינו-אנו במובן זה אם כי הרבה מעשים פרועים לשמצה נעשו דווקא על ידי עולים חדשים. אין כלל לשער מה שנעשה: חילול, חילול ביודעין, זיהום, שבירת סמלים, תלישת אצבעות מפסלים לשם גניבת איזו טבעת, גניבת אבנים טובות ומרגליות ממנזרים, לכלוך, קריעת ספרים, גניבה, דברים שאין להם כל שחר, חפצים, חפצים של תשמישי קדושה כחומר להסקה. וכן הלאה וכן הלאה! אין המוח יכול כלל להכיל את הדברים האיומים והפרועים שנעשו במקומות שונים. המקום היחיד אולי שנשמר מכל הדברים האלה, מכל התעלולים והמעשים המפליצים האלה, היה נצרת. אבל לא תוכלו להיכנס לכפר נחום. אנו לא נותנים לשום תייר להיכנס לכפר נחום מפני ששם המצב הוא איום. ברוב הכנסיות בירושלים, במקומות שונים - ביפו, בחיפה ובכל מיני מקומות - אותו המצב. לא ידענו מראש להשתלט. לא ידענו מראש להשליט משמעת. לא ידענו בעצמנו שאנחנו במידה כזאת בלתי מחונכים או מחונכים לשמצה.

אבל אני רוצה לציין את הדבר הזה, שזו הייתה הפתיחתה של פגישתנו הממשית עם הכנסייה הקתולית. הכנסייה הקתולית, כפי שאתם יודעים, אמונה על העיקרון, שיש לדרוש שיותן לאלוהים מה שמגיע לאלוהים. הכנסייה חייבת לתת לקיסר מה שמגיע לקיסר, ואנחנו בפעם הראשונה הופענו בתפקידו של הקיסר. כיום אנחנו הקיסר. בירושלים, טבריה, נצרת ובמקומות אחרים הקיסר התנהג בתחילה כאיזה זד פרוע, שיכור ההורס ומחלל. כך הופיע הקיסר בתחילה. היו מעשים כאלה שעלו לסכומים גדולים מפני שהיו דברים יקרים מאוד, בעיקר במקום הקדוש היחיד שיש לנצרות בקרב מדינת ישראל. אם נגרוס את המונח מתוך גרסה מצומצמת ולא מורחבת - יש בזה גרסות שונות - אם ננקוט את המינימום שבמינימום, יש בתחום מדינת ישראל רק מקום [נוצרי] קדוש אחד - זוהי כנסיית ״דורמיציון״ - עליית הגג שבה ישו, לפי המסורת, סעד את סעודתו האחרונה עם שנים-עשר השליחים ערב היותו מוצא להורג. על זה ישנה התמונה הידועה של ליאונרדו דה-וינצ׳י במילנו. החדר הזה נמצא ברשותנו ויש כנסייה סביבו ובכנסייה הזאת עשינו שַמות וזה עוד יעלה פעם לאוצר בסכומים גדולים, אבל זו שאלה אחרת. אני בטוח, שלו היה על ידי יעקב הרצוג, שהוא המומחה, היה מוסיף עוד על הדברים שאמרתי כהנה וכהנה.

אני רוצה לומר איזה דבר - איני יודע אם זו נחמה - אבל בזה לא בא לידי ביטוי לא רק איזה יצר של שנאת הנצרות או איזה רצון לחלל קודשי דת אחרת, כי פחות או יותר - איני אומר יותר, אבל פחות או יותר - התנהגו הבחורים שלנו כך באוניברסיטה העברית [בהר הצופים]. שם שיברו וחיללו אוספים, נכסים ועתיקות. נעשו שַמות בזמן הראשון ולא היה לכאורה דבר שצריך היה לצפות לדבר טבעי ומובן מאליו - שיש יחס תרבותי של בחור כלפי חפצי עתיקות או אוסף ספרים וכולי. איני רוצה להכליל. ברור שאצל רבים היה הדבר הזה, אבל זה לא מנע מאחרים את מעשי החבלה והוונדליזם שנעשו שם. איני רוצה לומר מה שנעשה בדירות פרטיות, בתלפיות ובשטח אחר. הדברים ידועים.

יש בזה הבדלים, הבדלים מן הקצה עד הקצה. אלה הם הבדלי דרגה ולא הבדלי מהות. עוברים מדרגה לדרגה בלי משים. בשום מקום אי-אפשר למתוח קו מה הנאה מותרת ומה הנאה אסורה. אני רוצה לומר את הדבר הזה כדי להסביר כיצד הדבר הזה מוכרח היה להשפיע על הציבור הקתולי. איזה כרטיס כניסה זה נתן לנו לוותיקן ואיך זה הציג אותנו כלפי אנשים במקום. ואם אנחנו קוראים בעיתונות על תעמולת זוועה המתנהלת כלפנינו בעיתונות הקתולית, שהיא באמת תעמולת זוועה, יש בה הרבה גוזמאות, סילופים ובדותות. נניח, אם בא כומר קתולי גרמני לארץ והוא בא בלי אשרה ואף על פי כן אנחנו נותנים לו להיכנס, והעיתונות כולה מתנפלת על משרד החוץ, אבל אחר שבוע אומרים לו: ״אתה מוכרח לנסוע״ והוא מסכים ומודה שנתנו לו להיכנס בכלל ומודה על קבלת הפנים התרבותית שניתנת לו. הוא חשב שיחזירו אותו מלוד. הוא ניסה להיכנס ארצה. הוא ידע שאם יבקש אשרה לא יתנו לו, וכשיצא פרסם דין וחשבון על קבלת הפנים הנימוסית והיחס התרבותי שנתקל בו כאן. אבל בעיתונות הקתולית מתפרסמת ידיעה כיצד כמרים קתולים מגורשים מהארץ בזרוע נטויה.

יש תעמולת זוועה ואני רוצה שנדע מהו אחד משורשי התעמולה הזאת. ואם אלה דברים שקשה מאוד לתרץ, ואולי אי-אפשר כלל לתרץ, כל הדברים האלה הם נחלת העבר, עבר לא כל כך קרוב כפי שאנחנו מודדים עכשיו, כי אנחנו מודדים עכשיו חודשים כשנים ושנים כמאות מבחינת אינטנסיביות החיים. זוהי נחלת העבר והדברים הגיעו לידי ייצוב - אני כל פעם נזכר בדוגמה אחרת. אני נזכר מה נעשה לספרייה של מנזר ״נוטר-דם״ - אבל הדברים הגיעו לידי ייצוב מסוים והונהג משטר מסוים כלפי הכנסייה הקתולית המקומית, והצלחנו להביא את הדברים לידי כך, שראשי הכמורה המקומיים, הן הבישוף האיטלקי בירושלים והן הבישוף הערבי בחיפה, בעצמם הצטרפו לימיננו כנגד השפעות אחרות בוותיקן להיות שוללי הבינאום ומחייבי הסדר ישיר עם מדינת ישראל. הם לא רק מסרו דינים וחשבונות, אלא הם גם מסרו הצהרות לעיתונות והיו מקרים שההצהרות שהם מסרו לעיתונות נגנזו במערכות העיתונים ונגנזו, נניח, במערכת עיתון חשוב, מתקדם וליברלי כ״ניו-יורק הרולד טריביון״. איני מכיר עיתון בעולם שבמידה כזו נלחם את מלחמתנו. בעיתון זה נגנזה כתבה של עיתונאי בעל שם, שמסר פרטים על ראיון שהיה לו עם בישוף קתולי בארץ, אשר בו הבישוף הזה דרש בזכות מדינת ישראל. הדברים האלה נגנזו משום ההשפעה הקתולית שם, אשר לא רצתה שהדברים האלה יגיעו לידיעת הציבור. אבל הגיעו דינים וחשבונות אשר הראו את הדברים כך.

נכון שהיה מצב פרוע והמצב הפרוע היה בעצם סערת הקרבות. ומייד לאחר ששככו הקרבות, בטרם הספיק השלטון להניח ידו על המצב ולהשתלט עליו, המצב היה פרוע - לית דין ולית דיין - הכל היה אחוז להבות אש. יש מעידים על השלטון של מדינת ישראל, שמן הרגע שהיה סיפק בידו

״השתלט על המצב והשליט משטר. עכשיו שוקד השלטון על תקנת המצב. כיום נהנים אנו מחופש פעולה גמור ומחופש תנועה גמור. אין כל הפרעה לסדרי התפילה ואין כל הפרעה לפעולת הצדקה שלנו. הכל כשורה, הכל הולך וטוב״.

הם ציינו גם דברים שהפכו לטובה לעומת מה שעשתה ממשלת המנדט בזמן המלחמה [מל״ע-2], בשעה שאסרה נזירים ונזירות, אחים ואחיות שהיו נתיני אויב. כך לא התנהגה הממשלה הזאת עכשיו לגבי נזירים ונזירות קתוליים. יתר על כן, ציינו מאוד לטובה את הדבר שאנו חותרים להגיע ליחסי הסכם ולשיתוף פעולה עם הכנסייה הקתולית באופן ישיר ואיננו נזקקים לאלה המציעים את תיווכם ורוצים ליהנות לתַווך. ואין הכוונה לספסרים פרטיים. הכוונה לפירמה הנקראת ממשלת צרפת, או לפירמה הנקראת ממשלת איטליה - פירמות שאנו מקיימים איתן יחסי מסחר חשובים עד מאוד. הם מאוד מעוניינים להיראות כמֵגֵנים על יחסי הנצרות, אולם אין אנו רוצים בתיווכם ואין אנו מעוניינים בתיווך זה. אנו רוצים להתקשר עם הוותיקן עצמו. גם הוותיקן איננו מעוניין בהם. הוותיקן מעריך מאוד את רצוננו לבוא איתו במגע ישיר.

ואז היה דבר, שאותו יכול אני לציין אך ורק במסיבה משפחתית זו: הם ציינו את עמידתנו לימין הכמורה כנגד החתירות וההשפעות הקומוניסטיות. הם ציינו לטובה את העובדה, ששברנו את המונופול של איגוד הפועלים הקומוניסטים ועמדנו בפני השפעות קומוניסטיות בבתי ספר נוצרים. עצתנו לוותיקן הייתה לא לעמוד על בינאום, כי הדבר הזה לא יבוצע ורק יקומם את ממשלת ישראל ואת הציבור הישראלי נגד הכנסייה הקתולית ובסופו של דבר תפסיד הכנסייה יותר מאשר תרוויח מהחלטתה זו. הצענו לוותיקן לטפח את הרצון הטוב, שמגלה ממשלת ישראל לגבי הכנסייה הקתולית, ולעשותו לבסיס של הסדר. הצענו לא ללכת נגד הזרם ולטפח את הנכס היקר הזה. ביקשנו אותה לא להישען על יסוד החלטה ערטילאית, שלא תהיה לה אחיזה בחיים - החלטה שתשחרר את מדינת ישראל מכל אחריות.

ההעמקה הייתה רבה בסוגיה זו. לא תמיד סמכנו על מקוריות המחשבה ועל ההתעוררות העצמית של היוזמה. עשינו לא פעם כדי להשתלט על המצב, להדריך ולטפח. עשינו לא פעם טובות כדי להגיע לידי כך ולהפוך את ראשי הכמורה למעוניינים לדבר זה. הרבה תלוי הדבר בקיסר והקיסר עשה דברים רבים כדי לספק את צורכי הכמורה ולהוכיח להם שהם ירוויחו על ידי כך ולא יפסידו. הדבר הזה גזר את החזרתם של הערבים [הנוצרים] מעבר לגבול, באשר יש לראש כמורה ערך אם יש לו צאן מרעית. המחנה דרוש לו, אחרת הוא יהיה ראש בלי צאן. הכל נעשה מכל חישוב, במידה ובחשבון. השגנו מהם קול קורא לאלה שלא חזרו עדיין, שחלילה לא יעיזו להסתנן, כי הכמורה לא תתמוך במסתננים.

הבאנו לידי כך, שהדברים האלה מצאו מסילות בחוגי הוותיקן. הדברים הגיעו לידי כך, שחוגי הוותיקן התפלגו בשאלה זו ונמצאו מליצים בתוך הוותיקן לעמדה הזאת ולחשבון הזה. היו לה לכנסייה שני חישובים, חשבון של רווח והפסד ואין הדבר הזה כל כך פשוט. התחלנו להרגיש סימני הססנות במקומות הקדושה מצד האפיפיור.

האיגרת הראשונה באה ואמרה: בינאום מלא.

האיגרת השנייה גם היא הודיעה בינאום, אבל היו בה סימני גמישות ידועים.

האיגרת שלפני האחרונה, שבה דובר על ירושלים, לא נזכר בה השם ״בינאום״.

ידענו כי עדיין רחוקים אנו מאוד מלהכריע את הכף. כל הניסיונות שלנו לקשור משא ומתן ישיר עם הוותיקן לא הצליחו. הוותיקן לא היה מוכן לכך. ניהלנו שתי פרשות של שיחות, שכל אחת מהן נמשכה מספר ימים, האחת עשרה ימים והשנייה שישה שבועות. הפרשה האחרונה הייתה בימי העצרת. אלה היו שיחות רשמיות מלבד השיחות שניהלנו בפריס, באיטליה ובמקומות שונים, וחזקה עליהם שכל החוטים מוליכים את הדברים לרמה [הגבוהה].

ראינו בשיחות האלה שהוותיקן יודע היטב להעריך את רצונה הטוב של ממשלת ישראל, ושהוא מעוניין להגיע איתה לידי הסדר מסוים. לא הגיע לכך, לפני כן, שהוא יישב לשולחן עם מדינת ישראל ויישא וייתן איתה כעם גורם שווה לו. צריך להבין את חלקה של הכנסייה הקתולית [בישראל] בזה. הוותיקן מחשיב מאוד את הקשרים עם הממשלה הזאת אבל הוא איננו מוכן להתחייב עדיין על שום דבר. בפעם האחרונה - זה היה כבר בימי העצרת - נתבקש האיש למסור לי לניו-יורק שדר והשדר הזה נוסח מילה במילה ואלה היו המילים:

״אנו מעריכים מאוד את הקו שלך. אנו מקווים שאתה תמשיך״.

ייתכן שאפשר להגיד ״שלכם״ במקום ״שלך״. הכוונה הייתה לא למערכה שלנו נגד בינאום ירושלים, אלא למדיניות כלפי הכנסייה הקתולית בישראל.

אשר לשאלת ירושלים, אמרו לנו כך:

״אין אנו מוכנים עדיין למשא ומתן. אנו מניחים, שנהיה מוכנים לכך רק אחרי העצרת. אנו מעריכים, שבעצרת הזאת לא יוחלט דבר. הדברים ייגמרו בלי מסקנות ואנו נצטרך לחשב את חשבוננו מחדש. אז אולי נגיע למסקנה, שיש לבוא לידי משא ומתן איתכם. לעת עתה נשמור על הקשר הבלתי רשמי המרכזי והרשמי המקומי. אנו מעוניינים להבטיח את ענייני הכמורה ולא לתת לצרפת ואיטליה, או לספרד - גם פרנקו עשה ניסיון - להידחק בינינו וביניכם, ולתמוך בנו בקרב העדה הקתולית הערבית בארץ במידה שזה תלוי בכם״.

יש כאן שאלות חמורות מאוד. מדיניות ממשלת ישראל בקרב העדות הערביות היא שאלה חמורה מאוד. ואני רוצה לומר באופן מוחלט וקטגורי: אנו הולכים בעניין זה בדרך אופורטוניסטית לעת עתה. כל זמן שיש לנו מערכות עולמיות, אשר אנו רוצים לא להיכלל בהן, איננו רוצים לקבוע הלכות לגבי עדה זו או אחרת, הלכות היכולות להפריע לנו, אין אנו חותכים את הדברים ואנו דוחים את הכרעתם, כדי לא לקומם נגדנו יותר מדי צדדים. איננו רוצים ליצור לנו אויב לגבי שאלות הרבה יותר חמורות כמו עניין ירושלים, עניין הפליטים או עניין הגבולות. כשם שיכולנו לחכות בעניינים שלנו זמן מה, כן נוכל לחכות גם בעניינים כאלה. אנו נוקטים בקו של גמישות רבה, כדי למשוך לצדנו כוחות אשר במסיבות אחרות היו יכולים להיות לנו לצרינו. אני מניח שחברים אחראים מבינים את דקות הדברים ומבינים שבמסיבה אחרת ובמקום אחר אי-אפשר לרמוז עליהם.

ידענו שאנו רחוקים מאוד להכריע את הכף, וידענו שיש בתוך הוותיקן וברחבי הכנסייה, ובייחוד באגף האמריקני שלה, כת קנאית מאוד לעניין הבינאום. לא שמעתי על מדינאי קתולי שהוא נעדר לגמרי חוש המציאות, שבשבילו זה עניין לקידוש שם שמים ויהי מה. דברים כאלה אינם. אבל הם רוצים ללכת עד קצה גבול האפשרות במלחמה זאת ולמצות את כל ההשפעה שיש לכת זאת. כת זאת דיברה איתנו בגילוי לב והסבירה לנו את גישתה היסודית של הכנסייה הקתולית אלינו בארץ. הדבר הוסבר כך:

״כשהופיעה ההצעה לפני האו״ם ב-1947 לחלק את הארץ, על מנת שבחלק ממנה תקום מדינה יהודית, היה זה בשבילנו דבר חמור מאין כמוהו. השאלה שהתייצבה בפנינו הייתה: הנסבול או לא נסבול את תקומתה של מדינה יהודית באיזה חלק-שהוא של ארץ הקודש? אותו עם״ - ובסוגריים יש כל מה שיש ביחס לעם ההוא וביחס לחשבוננו איתו - ״ישוב להיות אומה ממלכתית בארץ הקודש? האם זהו דבר שכנסייה קתולית צריכה לעבור עליו לסדר היום ולשתוק, או שהיא צריכה לגייס את כל כוחותיה בעולם כדי להפריע לו? אנו אמרנו לעצמנו שהדבר אינו נורא״.

זה היה אופייני מאוד.

״אמרנו לעצמנו שני דברים: קודם כל, לצאת למלחמה נגד דבר זה פירושו לפתוח חזית עולמית, פירושו מלחמת הכנסייה הקתולית ביהדות, כי ברור שהעם היהודי כולו מאחורי הקמת המדינה. באנו לידי מסקנה, שאסור לנו לעשות את הדבר הזה. כרגע בלתי אפשרי להכריז מלחמה על היהדות, כי יש לנו חזית אחת, ולא יהא זה מן החוכמה ומן התבונה המעשית לפתוח חזית שנייה בימים אלה. בימים אלה החזית הראשונה היא החזית נגד ׳אנטי-כריסט׳ - הקומוניזם. זוהי החזית העולמית. זוהי המשימה הגדולה של הדור הקתולי. זוהי אחריותו של האפיפיור כלפי פטר הקדוש. אם נתחיל באותו זמן בחזית שנייה, נאחד נגדנו את כוחות היהדות והקומוניזם״.

הם יודעים שישנם אנשים מקורבים מאוד לכנסייה, [כמו] ג׳ו פרוסקאואר. הם אינם שטחיים כל כך עד כדי שיחשבו שיהודי וקומוניסט היינו הך. הם לא יזרקו את היהודים הידידים שיש להם, נגדם. זה הדבר הראשון.

דבר השני היה כך - הם אמרו:

״תוכנית [כ״ט בנובמבר] אין בה רק הפסול הנורא של הקמת מדינה יהודית. יש בה גם יתרון גדול אחד והוא בינאום ירושלים״.

כשיש ספסרות בשוק כל ספסר חושב שהוא יהיה המרוויח הגדול. בעניין הבינאום חושבת הכנסייה שהיא תרוויח. אנגליה חשבה פעם שהיא תרוויח. ואמריקה חושבת להרוויח. הם חשבו: אם יהיה בינאום, פירושו של דבר הגמוניה קתולית. זה דבר גדול שלא היה כמוהו אף פעם. ירושלים תיפול סוף סוף תחת השפעת הוותיקן. זוהי עמדה כבירה לדת ולוותיקן וזאת תהיה מצודה בשביל כל המזרח התיכון, בחזית הראשונה. מכאן תוקרן השפעה קתולית ואנטי-קומוניסטית לרחבי המזרח התיכון משנתבצר בעמדה זו.

״אם נעשה חשבון של הנזק אשר בפתיחת חזית שנייה, את הרווח וההפסד לגבי התוכנית, הרי הפסדנו יוצא בשכרנו. איננו חייבים להילחם בעד מדינת ישראל, אבל אנו נשתוק. במה דברים אמורים? תנאי בל יעבור לשתיקתנו הוא בינאום ירושלים.

״אין לנו ריב איתכם. במידה שהדבר נוגע ליחסים בינינו וביניכם אנו מרוצים מכם. נכון שהיו בכמה מקומות מעשי פראות וחילול וכולי, אולם אנו נוכל להבליג. אם יש מלחמה, יורים. לא זה הקובע. אנו מבינים את המצב ואת הקושי שאתם נתונים בו. הצבא שלכם היה ערב רב ובאו אנשים מארצות נוצריות, שם נרדפו על ידי הנוצרים. אתם השתדלתם לא להזיק ואמרתם שבמקרים ידועים תשלמו פיצויים כשהנזק היה נזק שביודעים ולא נזק מקרי.

״הריב שלנו הוא עם האומות המאוחדות. אנו רואים את החלטת כ״ט בנובמבר לגבי ירושלים כשטר שאו״ם חתם לגבי הוותיקן. את השטר הזה אנחנו נגיש לגוביינא בכל הדרכים שנוכל. מה שאתם אומרים, שבינתיים נשתנה המצב, שהייתה מלחמה ושאתם הקרבתם קורבנות והתגוננתם, אינו מעניין אותנו. איננו מתרשמים מהטענה הזאת באשר הדבר השתנה מבחינתכם, אבל לא מבחינת האו״ם, כי אחרי שנת המלחמה, ב-11 בדצמבר 1948, כששנת 1948 העקובה מדם בירושלים הייתה כבר מאחור, חזרה העצרת ואישרה את עניין בינאום ירושלים. זאת אומרת, שהיא חידשה את השטר הזה ואי-אפשר להגיד שהשטר עבר זמנו. אי-אפשר לטעון את הטענה של ׳פורס מז׳ור׳. הריב שלנו אינו איתכם כי אם עם או״ם. אנו קיבלנו הבטחה מאו״ם ונתבע את קיומה״.

הדברים האלה נאמרו לפני חודשים והם הצדיקו דאגה וחרדה ועירנות רבה.

הם יצאו מפי אמריקני. אנחנו יודעים, שישנה בתוך הכנסייה הקתולית התרוצצות מסוימת בין גורמים שונים כשם שהיא ישנה בעולם הגדול. ההתרוצצות בתוך הכנסייה משקפת את שידוד המערכות בעולם. פעם הייתה צרפת מעצמה גדולה, אימפריה במזרח הקרוב והרחוק, המדינה הצבאית הגדולה ביותר ביבשת אירופה. אז הייתה לכנסייה הצרפתית עמדה חשובה מאוד. עכשיו נחשבת צרפת למעין וסל של ארצות-הברית וארצות-הברית היא המדינה השלטת בעולם. עלה קרנה של הכנסייה הקתולית האמריקנית. ובכן, איש כמו החשמן ספלמן רואה את עצמו כפיגורה מרכזית בעולם הקתולי והאיש הראשון אחרי האפיפיור. הוא מעוניין להוכיח לאפיפיור את כוחו וגבורתו ולהראות מה הוא יכול להשיג. יש לו השפעה ישירה על הבית הלבן. הוא חולש על 28 מיליון [קתולים], ואפילו יותר. במספר עגול נניח שישנם 30 מיליון. זהו ציבור שטרומן אינו יכול לזלזל בו.

אנו החשבנו מאוד את הדברים שנאמרו, אבל גם ידענו לייחס להם את המשקל הערכי שלהם. ישנה כנסייה קתולית בארצות-הברית. ידענו שהקרדינל הצרפתי בוותיקן מתנגד לבינאום ותומך בקו של הכנסייה המקומית. אמרנו לעצמנו, שצריך לבדוק את המצב. הדברים הנאמרים מפי כוהן זה, האם הם מגיעים לידי ביטוי מדיני? לא הוותיקן ירים ידיים וינאם בעצרת האו״ם. שם ינאמו נציגי 59 מדינות, מתוך זה 30 וכמה מדינות קתוליות. נצא ונראה אם הדברים האלה נאמרים ובאים לידי ביטוי.

זה מביא אותי לעריכת סיכום למצב שהיה ערב העצרת בלייק סכסס, נאמר בקיצור בניו-יורק. עשינו מאמץ רציני מאוד לברר כיצד אנו ניגשים לעצרת זו. המצב היה כזה: המסמך היחיד אשר היה מונח אותה שעה על שולחן האומות היה הדוח של ועדת הפיוס. לדין וחשבון של ועדת הפיוס היו כמה מהדורות, אשר לא הגיעו לפרסום. אנחנו כל הזמן עקבנו אחרי המהדורות האלה וידענו מהן, ואחר כך הגיעו למהדורה שבה נפסקה הלכה של הוועדה וזה נמסר למזכירות הראשית. במהדורה הזו חלו כמה החמרות. למשל,

הפסוק על איסור העברת מוסדות שלטון מרכזיים לירושלים הוכנס בשלב האחרון.

הפסוק שצריך לשמור על איזון האוכלוסייה - למעשה נגד העלייה - הוכנס בשלב האחרון.

ועוד כמה פסוקים כמו מועצה מרכזית וכל מיני סמכויות הוכנסו בשלב האחרון.

אבל הייתה מהדורה קודמת, שבה העניין של בינאום הורד עד למינימום. לא אומר שאת המינימום הזה יכולנו לקבל, אבל ראינו חתירה מצדם להעמיד את הדברים על מינימום. יתר על כן, בהקדמה למהדורה ההיא אמרו דברים מפורשים: התוכנית הזאת איננה נערכת על יסוד הנחה של ״קורפוס ספרטום״, אלא על יסוד הנחה של ריבונות לאומית. היה ברור שהם חושבים על חלוקת הריבונות [בירושלים] לישראל ולעבר-הירדן. והנה הייתה שאלה מה הביא לידי החמרות אלה. נוכחנו לדעת, שהחמרות אלה היו תוצאה משני גורמים.

הגורם הראשון זה אנחנו בעצמנו בזה שעוררנו את שאלת הבירה והתחלנו לכתוב ולנאום ולדבר על ירושלים כבירת מדינת ישראל.

אני רוצה פה לפתוח סוגריים ולומר: לו הייתה אצלנו דיקטטורה - אני מבקש לא לתלות שום כוונות זרות בדברי אלא הם רק דרך הסבר - לו משרד החוץ היה דיקטטור כי אז הוא היה מנהל את המערכה אחרת. נניח שהוא היה נוהג כפי שנהג מוצטפה כמאל [אטאטורק]. מוצטפה כמאל למעשה היה דיקטטור. בנאום של שישה ימים וחצי הוא מספר איך עשה זאת:

״כאשר אני נכנסתי לעניין היה מנוי וגמור עמי להוריד את הח׳ליף, להפריד בין הכנסייה ובין המדינה, לעשות את הכנסייה לחילונית, לתת זכות שווה לאישה, לבטל את הצעיף, לבטל את האל״ף-בי״ת הערבי, להכריז על טורקיה כרפובליקה, לעשות רפורמה כזאת בצבא, לעשות רפורמה כזאת במינהל, וכולי. כל זה היה ברור. אני אמרתי לעצמי: אעשה זאת לשיעורין ואגלה זאת לשיעורין. לחצו עלי חברים, אשר חשבו שדמוקרטיה מחייבת שלמפלגה תהיה תוכנית ושהמפלגה תפרסם תוכנית כולה. עמדתי בפני הלחץ הזה ואמרתי: ׳זה יזיק להגשמת התוכנית. אם אנחנו רוצים להגשים את התוכנית, אל נגלה׳ ושמרתי על הדברים. אמרתי לעצמי: יש לי עניין עִם עָם אשר לא מוכן עדיין לקבל את כל הסיסמאות האלה ואלה בשבילם סדרי בראשית. למה לגלות את הדברים האלה ולגייס כוחות אויבים נגדי בדברים שהעם אולי מוכן לקבל אותם? אני אכשיר אותם לאט לאט. עשיתי צעד וגיליתי מה הצעד הבא. עשיתי עוד צעד ושוב גיליתי מה הצעד הבא״.

אינני רוצה לומר שאני תלמיד של מוצטפה כמאל. אבל אני אומר שיש היגיון כזה. למשל, בעניין זה גרסתי הייתה כזאת: המערכה כלפי העולם - ופה העולם זה לא העם היהודי, זה הוותיקן והנצרות - כלפי האו״ם, המערכה היא על ירושלים כחלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. זוהי המערכה ועניין ה[כרזתה ל]בירה יכול לחכות. בין כה וכה העיר אינה מוכנה לזה עדיין. אנחנו כבר [ממוקמים] בקרייה [בתל-אביב], ישנם [שם] בניינים [שעדיין אינם קיימים בירושלים], ישנן אלפי משפחות [של עובדי משרדי הממשלה היושבים בתל-אביב]. לא נוכל להעביר זאת ביום אחד וכאשר נעביר נעשה זאת במחושב ובסדר. נכין שיכון ובניינים. גם אז יהיה קושי רב, אבל זה יהיה יותר דבר מסודר. כל זה נחלת ההיסטוריה, אבל אני אומר: המערכה הייתה צריכה להיות ירושלים חלק ממדינת ישראל. אם אנחנו זוכים במערכה זאת אז אנחנו שליטים על ירושלים לא רק למעשה אלא גם כלפי או״ם, ואנחנו נוכל לעשות מה שאנחנו רוצים בירושלים.

אם לפני שהבאנו עניין זה לידי הכרעה באו״ם וזו הייתה שאלה של הכרעה, נקבע מייד מטרה נוספת שירושלים תהיה בירה - נכביד על המערכה הזאת ולגופו של עניין אין בדבר צורך. אבל היו עובדות. נאמרו דברים. עיריית ירושלים דיברה. גם בן-גוריון דיבר. ונעשו דברים והם קבעו עובדות. הם מייד שימשו אות אזעקה ועוררו חרדה ומייד התבטאו במעצור חדש. הנה, כך [לפי שיטת משרד החוץ היה] צריך להתגבר [ולהשיג], שירושלים לא תהיה ״קורפוס ספרטום״ ולמעשה זה ירד מהפרק - ועכשיו צריך להתגבר על מעצור חדש, הנה יש [בנוסח ההחלטה] פסוק שאסור להעביר [לירושלים] מוסדות שלטון. זה שאנחנו גרמנו לפסוק זה יש לזה דיוק מתימטי. זו לא השערה ולא סברה. זו ידיעת העובדות. אחרי שקרה דבר זה אמרו [ש]צריך להכניס פסוק זה. זה היה גורם אחד אשר החמיר את הדוח של ועדת הפיוס.

הגורם השני שהחמיר את הדוח היה ההשפעה הקתולית באמריקה. ראש הכמורה הקתולית בארצות-הברית לחץ על הבית הלבן והשיג הבטחות מהבית הלבן מאחורי גבו ולמורת רוחו של ה״סטייט דפרטמנט״, שהוא הצורר שלנו. מדוע עשה זאת טרומן? בדיוק מתוך אותו שיקול ואותם המניעים הנפשיים

אשר בגללם דרש בשעתו שנקבל 100 אלף פליטים לארץ-ישראל,

אשר בגללם נתן הוראות מסוימות לאמריקנים בוועדות השונות,

אשר בגללם נתן הוראות לא לקרוע מאיתנו את הנגב,

אשר בגללם הכיר במדינת ישראל בחיפזון מבהיל כל כך –

באותו יום ישבו [אנשינו] ודנו מה יהיה בארץ-ישראל. ניגש מישהו לראש המשלחת [שלנו] בוושינגטון ומסר לו שטרומן הכיר במדינת ישראל. הוא נבוך והסתיר את הנייר שהיה לפניו ויצא מן החדר לטלפון ולברר אם זו אמת - מתוך אותם השיקולים עצמם - שיקולים לטובתנו הקשורים ב-5 מיליון יהודים [אמריקנים] - [פעל עכשיו טרומן] לפי השיקולים הקשורים ב-30 מיליון [קתולים]. מבחינה מהותית השיקולים שלנו רבים יותר, אבל מבחינה כמותית הם [הקתולים] שיקולים יותר כבדים. פה אינני יכול לומר בדיוק נמרץ, אבל הסברה המבוססת היא, שניתנו הוראות לפורטר להחמיר את הדוח [של ועדת הפיוס] כדי לשאת חן וחסד מצד טרומן, וה״סטייט דפרטמנט״ התנגד לזה, אבל עמד בעניין זה בפני העובדה.

והנה הדוח הזה [של ועדת הפיוס], המוחמר, שהיה המסמך היחיד, היה ערב העצרת ובתחילת העצרת נושא לביקורת. הביקורת שנשמעה על הדוח הזה גם מפי משלחות, ובייחוד מפי המזכירות של האו״ם וגם בעיתונות האמריקנית, הייתה כולה בכיוון אחד: לא שאין בו די בינאום, אלא שיש יותר מדי בינאום וצריך לרוקן חלק גדול מתוכנו ולמעט את דמות העניין ולסגל אותו יותר למציאות. בייחוד נשמעה התנגדות חריפה לדוח הזה מפי [מזכירות] האו״ם, שטענה כי זה שירות רע מאוד לארגון האומות, חוסר אחריות לגבי האו״ם, הוא בא להטיל מעמסה אשר האו״ם לא יוכל לשאת בה ולא צריך לשאת בה. זה רק יגרום ביזיון ופשיטת רגל לאו״ם ומי שחרד לאו״ם צריך לדעת מה אפשר להטיל ומה אי-אפשר, וצריך לדבר רק על פיקוח על המקומות הקדושים ולא על מינוי שליח מיוחד, אשר ינהל את העניינים ויתערב בעניינים. או״ם לא צריך להתערב בענייני שלטון. או״ם זה דבר עליון, כללי, ולא נושא באחריות ישירה באיזה מקום-שהוא. ו[כך חשבו] אנשים אשר האו״ם הוא עניין חייהם, שרוצים להצליח - הם רגישים לדברים האלה והם מרגישים בכל עניין מה ניתן לביצוע ומה לא ניתן לביצוע. בייחוד החומרות הנוספות אשר הוכנסו בשלב האחרון - הן שהיו מטרה לחצי הביקורת הזאת.

אנחנו מאוד היינו חרדים לעמדת המדינות הלטיניות. טרחנו לברר את המצב בקרב המדינות של אמריקה הדרומית. שמענו את הדברים לא מפי אחד המתנגדים המושבעים של הבינאום כמו גואטמלה, אורוגוואי, וקוסטה ריקה, אלא שמענו את הדברים מפי מדינה, אשר לגמרי לא נמנית על קוטלי הבינאום - ארגנטינה. נציג ארגנטינה מסר לנו, שבכינוס שלהם ערב העצרת התברר, שרק שתי מדינות, ברזיל וסלוודור, קיבלו הוראות לעמוד על בינאום, וברזיל מפרשת את ההוראה לעמוד על הדוח של ועדת הפיוס. תשע-עשרה מדינות נוקטות עמדה שיש לדאוג לשמירת המקומות הקדושים ותו לא - ייתכן שעל ידי פיקוח, בינאום, או דרך אחרת. לזה יש לדאוג, אבל לא קיבלו הוראות מיוחדות לדאוג לבינאום טריטוריאלי. היו אז דרגות כאלה. סלוודור, שהיא מדינה קיצונית, דורשת בינאום מלא. ברזיל יש לה הוראה לעמוד על בינאום, אבל היא גורסת את הדוח של ועדת הפיוס עם החומרות. תשע-עשרה מדינות אינן מזדהות עם הדוח באשר זה בינאום ולהן יש הוראות לדאוג רק לשמירת המקומות הקדושים.

במצב זה נפתחה העצרת ואנחנו היינו מאוד קשובים להדי הדוח הזה במחזור הראשון של הוויכוח. הוויכוח הכללי במליאת העצרת מסתמך על מסמכים אשר הוגשו לעצרת וזה הדוח של המזכיר הכללי וניירות אחרים, ובתוך זה היה גם דוח ועדת הפיוס. במליאת העצרת אתה יכול בכלל לדבר ככל העולה על רוחך ויש כאלה שעושים זאת. על כל פנים, כל אחד רשאי לדבר על כל נייר שהוגש.

תופעה ראשונה: מספר הנואמים אשר נגעו בשאלת ירושלים היה מועט, אולי בסך הכל חמישה-שישה מבין עשרות הנואמים אשר דיברו בוויכוח הכללי.

הרגשה כללית במסדרונות: זוהי שאלה טרדנית, שאלה מסובכת, האם מוכרחים לדון בה עכשיו? שמא אפשר לדחות את הדבר לכנס אחר?

אלה שדיברו - מה דיברו?

דיבר אצ׳יסון. הוא אמר שזו צריכה להיות נקודת מוצא. צריכים להגיע למשטר מעשי אשר יבטיח את ביטחונם של המקומות הקדושים. זה היה נוסח אצ׳יסון.

דיבר שומאן. שומאן הוא אחד הקנאים, קתולי אדוק - מנשק יד לכל חשמן, כורע קצת ברך לפניו. שומאן נקט בבירור הראשון את הנוסחה המרחיקה ביותר אשר נקט איזה צרפתי-שהוא מן הבינאום והלאה. הוא אמר: הכרחי פתרון מעשי אשר יהיה מוסכם על דעת הצדדים. הוא הכניס מושג שזה צריך להיות בהסכמת הצדדים. אפשר היה לפרש זאת, שצריך לעשות איזה לחץ שהצדדים יסכימו, אבל הוא קבע שצריכה להיות הסכמת הצדדים.

התעוררו אחר כך ספקות ביחס לצרפת ושלחנו את הנציג שלנו בפריס, את הציר פישר, אל שומאן לאחר שחזר [לפריס]. הוא הלך אליו והוא אישר לו - יש פרוטוקול של השיחה - שהוא עומד בכל תוקף על העיקרון הזה של הסכם הצדדים כתנאי לפתרון. זה היה נאום שני [בוועדה המדינית] שנגע בשאלה.

היה נאום הולנדי. הולנד אינה מדינה קתולית אם כי יש שם מיעוט קתולי ניכר, אבל הנואם היה קתולי - זה גם כן משהו - והנואם הזה אמר:

״הדאגה של או״ם היא שמירת המקומות הקדושים. הדבר הזה צריך להיות מסודר על ידי הסכמים עם שני הצדדים. רק אם יתברר שהדבר הזה בלתי אפשרי, צריך לדאוג להטלת מרות ידועה של או״ם. שוב, למטרה של שמירת המקומות הקדושים״.

הנואם היחיד מכל נואמי אמריקה הלטינית שנגע בשאלה זו, היה הנואם הדומיניקני. דומיניקני אין פירוש הדבר נזיר דומיניקני, זוהי הרפובליקה הדומיניקנית. כך היא נקראת, אין זה אורדן של נזירים. הדומיניקני הזה אמר, שיש להטיל פיקוח של או״ם על המקומות הקדושים ובפירוש הדגיש את המונח ״פיקוח״.

אחרי שנגמר הוויכוח הכללי ירדה כאילו השאלה מעל הפרק והתחלנו להתכונן לשעה, שהיא תובא לוועדה המקבילה, לוועדת אד הוק. זה נתן לנו שהות של חודש.

בתקופה זו היו השיחות בוותיקן שעליהן מסרתי.

בתקופה זו היה המגע עם הרבה משלחות הן בלייק סכסס והן בערי הבירה.

בתקופה זו הייתה השיחה עם שומאן, שחזר ואישר בעניין הפתרון המוסכם.

בתקופה זו היו שיחות רציניות עם הולנד וקנדה, שתי ארצות שיש בהן מיעוטים קתולים, ושתיהן הביעו הסכמה, שיהיה חוזה בין או״ם ומדינת ישראל ושהן תהיינה מוכנות לתמוך בזה.

בתקופה הזאת היו השיחות עם אנגליה. אנגליה דיברה בציניות גמורה על כל הרעיון של בינאום כאילו זה רעיון של תוהו.

ארצות-הברית וצרפת, כחברות בוועדת הפיוס, כל הזמן התאמצו לפייס אותנו ולומר, שהדין וחשבון של ועדת הפיוס אינו נורא כל כך. בתקופה זו פורסמה [מטעמנו] חוברת מיוחדת האומרת, שדברים אלה בלתי אפשריים ואינם ניתנים לביצוע. החוברת הזאת הופצה. כל משלחת קיבלה אותה וכל ממשלה בעיר הבירה שלה קיבלה אותה. היא שימשה יסוד לכל מיני נקודות. החוברת הזו לא הייתה רק חוברת, אלא תמצית, והושקעה בה עבודה רבה. עיקרי הדברים טולגרפו הנה ומפה תיקָנו כמה נוסחאות. זה היה מאמץ לא קטן - זה היה עוד כשאני הייתי פה לפני שנסעתי לניו-יורק. ארצות-הברית וצרפת, כחברות ועדת הפיוס - וארצות-הברית כאשר היא מדברת איתנו הרי זה ה״סטייט דפרטמנט״ ולא הבית הלבן - הם דיברו כנכלמים, כמודים שפה קצת תפסו מרובה.

זה מוכיח מה שאני מסרתי, שפה הייתה התחייבות של הבית הלבן, ניסו להוכיח שזה רק יסוד, אין לקבוע מסמרות, אין פה לבנה שאסור להזיז אותה מהקיר.

שנית, אמרו גם שמה שיש זה לא כל כך נורא. יש לפרש כך ויש לפרש כך.

בסוף הגיעו לידי כך, שבתגובה לחוברת הזו הם הוציאו מסמך מפורש לדוח של ועדת הפיוס, ובמסמך זה ״מיימוּ״ - עשו למים, מהלו במים - את הדוח. המסמך המפורש הזה עורר תגובה עוינת מצד קתולים אחדים. היו קתולים שאמרו: אם כך אי-אפשר להסתפק בזה. היינו בטוחים שאם נתחיל בוויכוח וזה ישמש לנו נקודת המוצא. הכיוון הכללי יהיה לתקן את הדוח בכיוון של המעטת הבינאום ולא להחמירו, אבל מצד משלחות קתוליות תבואנה בוודאי הצעות לקבוע דברים במסמרות, או אולי גם לתקן לחומרה. זאת אומרת שתהיה מערכה, שהציר שלה יהיה הדוח. לא הייתה תכונה מצד שום משלחת, בשלב ההוא, להגיש הצעה בניגוד לדוח - לא זה הציר לוויכוח ולא זה הציר להצבעה. בינאום גמור. מי שלא היה מרוצה מהדוח התחיל להתגלות רק לאחר פרסום הפירוש הממתיק. הפירוש הממתיק בא כתוצאה מהחוברת שלנו. האי-רצון התבטא בעמידה על השמירה - לא להמתיק ואולי גם להציע תיקונים.

ידענו שיש גורם חשוב מאוד והוא ברית המועצות. ידענו שהיתוש הזה של 29 בנובמבר מנקר היטב במוחם. סתם על ידי דברי שפתיים קשה לגרש את היתוש הזה. בכל זאת ניסינו על ידי דברי שפתיים. איני יודע אם החברים יודעים, עשינו צעד מאוד רציני - הוא לא התפרסם ולא צריך שיתפרסם - הזמנו איש מדינה סובייטי מרכזי[2] לביקור בארץ ונימקנו את זה: אנחנו רוצים להידבר היטב לפני שאנחנו הולכים לעצרת. ההזמנה נתקבלה בהערכה רבה על ידי האיש עצמו, אפילו בהוקרה אישית. אבל שום דבר לא יצא. כנהוג אצלם, הם עושים מה שנחוץ להם ולא מה שאחרים מציעים. כאשר חברנו אלישיב היה במוסקבה, הוא יחד עם נמיר ביקרו אצל גרומיקו. עצם העובדה שהגיעו לגרומיקו נחשבת לדבר מופלא, באשר לא כל אחד מגיע לגרומיקו. גרומיקו היה אז לא סגן שר כי אם ממלא מקום. הוא היה בעצם שר החוץ בפועל. הם דיברו, כפי שאתם מניחים, על דא ועל הא ואפילו בדבר ירושלים והִרצו את משנת מדינת ישראל בנוגע לירושלים ואמרו: ״מה דעתכם על זה?״ פסק גרומיקו פסוק מאוד מאלף. הוא אמר:

״בשאלה הזאת יש לנו עמדה וניתנה לנו הרשות לפעול בתחום העמדה הזאת״.

שאלנו את עצמנו מה יהיה. מה שאמרתי על הכנסייה הקתולית לגבי עניינים עולמיים אחדים חל גם עליהם. בעניינים עולמיים הם נמצאים בתפקיד של אופוזיציה פרלמנטרית, אופוזיציה שאין לה כל תקווה להשפיע על ההכרעות. כל מה שיכולה אופוזיציה זאת לעשות הוא רק להצדיק את עמדתה ולחזק את המחנה עצמו למען ההיסטוריה. אומנם יש עניינים, שבהם הם מביאים את העניינים לידי הצבעה אם כי הם יודעים היטב שבעד הצעתם יצביעו רק חמישה והשאר יעמדו מנגד. על כן הם מאוד בררנים לגבי ההזדמנויות האלה. הם מביאים את ההצעות רק לעתים רחוקות בשאלות הנראות להם כחשובות ביותר כמו האנרגיה האטומית, השלום העולמי, וכולי. רק על שאלות חשובות אלה הם אומרים ״יהרג ובל יעבור!״ רק אז הם מביאים את הצעתם להצבעה - מצביעים חמישה - וחמישים וכמה נגד - אולם הכל נעשה בהיותם בטוחים, כי האמת שלהם תנצח לעתיד לבוא. אתן לכם דוגמה. על אף אי-היותם בוועדת הפיוס ובוועדת הסקר, הם אינם מצביעים נגד הצעותיה. הם יודעים היטב, שלא תהיה להם דריסת רגל, שלא תהיה להם יד בהחלטות ועדת הסקר. הם יודעים היטב שיש בהחלטות אלה משום ׳תוכנית מרשל׳ במזרח, ואף על פי כן לא הצביעו נגד ואף נמנעו. הם אינם מעוניינים להפגין יתר על המידה את בדידותם באומות המאוחדות. לעומת זה הם מחפשים הזדמנויות למצוא ידידים, כדי שלא יפגינו את בדידותם.

עם מי יכלה ברית המועצות להתחבר בשאלה זו? האם יכלה להתחבר בשאלה זו עם אמריקה הלטינית? היא לא יכלה לעשות זאת, כי לא היה עדיין כל שיתוף בין הארצות האלה באיזה שאלה-שהיא. ועל כן ההנחה הייתה, ואין לי כל ספק שכך צריך היה לקרות - אילולא קרה דבר מיוחד שהוא שקבע את גורל ההצבעה - להצביע נגד תוכנית ועדת הפיוס. הם היו מצביעים נגד תוכנית ועדת הפיוס מתוך הנמקה כפולה:

אל״ף, כי זאת ועדת פיוס פסולה.

בי״ת, זוהי סטייה מהחלטות כ״ט בנובמבר.

אולם הם לא היו מביאים כל הצעה משלהם להחלטה ביודעם כי הם יצביעו [בעדה] לבדם. עניין ירושלים לא נראה בעיניהם כעניין עולמי חשוב ומכריע, שיש צורך לקדש עליו מלחמה עד חורמה.

אולם קרה משהו שאיש לא פילל - איש לא פילל ואיש לא צָפה ואיש לא יכול היה לראותו מראש - דבר מקרי בתכלית והוא שהשפיע השפעה מכרעת על כל מהלך העניין ותוצאותיו. אם יש למישהו חבר צעיר הצריך לכתוב תיזה בהיסטוריה, הייתי מציע לו לכתוב על התיזה הזאת: ״תפקיד המקרה בהיסטוריה״ ולבחור כהדגמה את העניין הזה.

המקרה הזה היה הבחירות באוסטרליה, ארץ רחוקה, רחוקה ממהלך העניינים, שדבר אין לה עם כל המתרחש בזירה הבינלאומית. ממשלת אוסטרליה עמדה במהלך של בחירות. ממשלתה, שהייתה שלטת באוסטרליה 14 שנה, נכנסה במצוקה קשה עד מאוד. היא עמדה על נפשה. היא הריקה את כל כלי נשקה. ואחד מקברניטי הממשלה הזאת, בהיותו טובע, נאחז בקש הזה, היינו בינאום ירושלים, בחושבו שזה יציל את מפלגתו. שר החוץ של אוסטרליה, ידידנו המושבע והוותיק אוואט, איש רב עצה ותושייה, הודיע לנציגו באו״ם להגיש הצעה והיא בינאום גמור. הצעה זו הייתה ההצעה הראשונה שהובאה נגד ועדת הפיוס. כאשר נודע הדבר הזה הוא נודע כברווז עיתונאי, כהודעה שאין לה שחר, שנראתה כעצה שאיננה מתקבלת על הדעת ושהדעת איננה סובלת אותה. זו הייתה הודעה כהודעה על תחיית מתים. סיפרו את הדבר הזה במסדרונות וצחקו לו, אבל התברר לבסוף שדבר ההצעה נכון. אומנם הרגשנו לא פעם שאוואט איננו בסדר בעניין זה. קיימנו איתו שיחות אולם ראינו כי לא כנים דבריו. הרושם היה, שהוא מעלים מאיתנו דבר. כתבתי לו אף מכתב אישי בשאלה זו וקיבלתי ממנו תשובה בניו-יורק. תשובתו הייתה משתמטת. אומנם הדברים שנכתבו במכתב מתיישבים עם מעשיו אחרי כן, אבל במכתב היו רק 15 אחוז מהאמת ואת ה-85 הוא העלים. לשם מה עשה אוואט את הדבר הזה? במה יכול הדבר להועיל לו? הדבר היה יכול להועיל לו לשאלת [הצבעת ה]קתולים [בבחירות באוסטרליה]. לבסוף, נכון כי הדבר לא הועיל לו כלל. להיפך. יש אומרים כי אף הזיק לו. האופוזיציה עשתה מטעמים מהדבר הזה. ממשלת פועלים אינה קיימת עוד באוסטרליה. לבי לאוואט.

כאשר נוכחנו כי אמת נכון הדבר, גייסנו כוחות. יש לנו ידידים רבים באמריקה. במקרה אחד הוא [אוואט] סירב לבוא לטלפון. אולם כשטילפן לו המזכיר הכללי של או״ם מר טריגווה לי, דיבר איתו. בשיחה זו אמר אוואט דברים ברורים. הוא אמר לו, כי מלחמה לו באוסטרליה, מלחמת בחירות. מצבו בכי רע. הוא בטוח כי יש בהצעה זו [של בינאום י-ם] כדי לעזור לו, ומה אכפת לו, למר טריגווה לי, להצביע אותה? הן בלאו הכי לא תתקבל ההצעה. יש בה רק כדי לסבך את המצב או לדחות את ההכרעה ואין בזה אסון. לא הייתי נוכח בשיחה זו, אבל זה היה תוכנה.

זריקת הכדור הזה, זריקת הפצצה הזאת לתוך הזירה, הוויכוח וההצבעות, שינו את המצב מקצה אל קצהו. הוויכוח הזה שינה את המצב הפרלמנטרי תכלית שינוי. העובדה הזו חוללה מהפכה. צצה היערכות כוחות חדשה לגמרי. הצעת ועדת הפיוס חדלה להיות ההצעה הקיצונית לחומרה. היא נעשתה ההצעה המרכזית, המתונה, המציאותית, המתקבלת על הדעת.

אולם לא זה בלבד. ההצעה הזאת פתחה סיכוי לריכוז קולות, שמוריד לגמרי את הצעת ועדת פיוס מסדר היום.

אל״ף, ההיגיון של ״קל וחומר״ התחיל לפעול - אם ממשלת אוסטרליה, שהיא ממשלה פרוטסטנטית, מציעה בינאום מלא, איזה משלחת קתולית תוכל לשאת פניה בפני תושביה אם לא תתמוך בהצעה זאת? אם אישיות כאוואט, שהוא אחד מעמודי האו״ם וקשה למצוא איש כמותו - איש שהיה נשיא העצרת והיה מספר פעמים נשיא הוועדה המדינית, איש שאיננו בא לעצרת רק בשעה שעל הפרק עומדים עניינים שיש בהם קשר עם מדינתו, אלא הוא בא לעצרת היות והוא ממלא תפקיד של אישיות בינלאומית - אם הוא סבור שיש להטיל בינאום הרי לא כדאי להתנגד להצעתו.

אם איש כאוואט, שתמך בהקמת מדינת ישראל, רוצה ומעוניין במידה כזו בהחלטה זאת עכשיו, הרי אין צורך להוכיח לו את ההיפך. אוואט הרי היה יושב ראש ועדת אד הוק. הוא היה יושב ראש העצרת בשעה שנתקבלה החלטת האו״ם וסייע לא מעט לקבלתה, כי הרבה תלוי ביושב ראש.[3]

אם איש כאוואט עושה צעד חריף כזה נגד מדינת ישראל, הרי האחרים שאינם אויבים ואינם ידידים מושבעים, והם אפילו קתולים, אינם יכולים להצדיק את תמיכתם [בישראל].

לי ברור גם שכך אמר לעצמו האפיפיור. עד הרגע האחרון היה היסוס בוותיקן. אף אחד לא הוכיח לנו, שערב העצרת לא ניתנה הוראה ברורה. גם הוא חשב על כך. ואם איש כאוואט יתמוך בהצעה זאת, הרי איך יופיע האפיפיור בכבודו ובעצמו לפני כס המשפט לקץ הימים לפני פטר הקדוש וימסור לו דוח על המעשים שעשה בכדי לטפל בפיקדון שניתן בידו? ופטר הקדוש ידפדף בספר ויאמר לו, כי ביום מסוים זה הציע איש כאוואט, כופר מושבע, הצעה זו, ואיך הוא - האפיפיור - לא ניצל את ההזדמנות הזאת?

ואשר לברית המועצות. אם באה אוסטרליה, מדינה שאיננה ״שחורה״ כל כך, שלא פעם הצטרפה ברית המועצות להצעותיה גם בעניינים שלנו וגם בעניינים עולמיים אחרים, ומציעה הצעה זו, אין יכולה ברית המועצות להיות אדישה לגבי ההצעה. עליה להצטרף. על ידי כך תוכל ברית המועצות לבעוט בוועדת הפיוס.

שני האגפים האלה, ברית המועצות עם גרורותיה מזה והעולם הלטיני מזה - תמיד ביניהם תהום פעורה, פרצה שאין לסתום אותה - פתאום נסתמה הפרצה. אוסטרליה נכנסה באמצע. קפצו הערבים על המציאה. להם היה הדבר טוב מכל הבחינות. קודם כל רצו להנחיל מפלה פרלמנטרית למדינת ישראל - מזה יתחיל סיבוך. הם יוכלו להחזיר את עטרת כ״ט בנובמבר ליושנה. על ידי כך, אם מדינת ישראל תילָחם, אפשר לעשות בגלוי את העניין הזה של ניגוד נוצרי-יהודי ובזה להכות את מדינת ישראל. מכל הבחינות היה זה עסק מצוין לערבים. ברור שהם נעשו מייד שושבינים מכובדים מאוד בחתונה הזאת בין סטלין והאפיפיור.

יחד עם זה, עלי לומר, שהיו כמה וכמה משלחות קתוליות מובהקות, שפשוט נבהלו מן האחריות. קובה, פרו - הנציג שנאם את הנאום הקתולי הקנאי ביותר אחר כך - צ׳ילה ובוליביה היו מדינות כאלה. אינני מדבר על ידידים מושבעים ועל חילונים מושבעים. הידידות לישראל הולכת בד בבד עם החילוניות הגמורה, וידידות לנו גואטמאלה, קוסטה ריקה ואחרות. אבל מדינות קתוליות מכובדות היו במצוקה קשה מאוד. הן אמרו שאם הדבר יישאר, לא תהיה להן ברירה. לכן צריך לטכס עצה איך לסלק את הדבר. איך אפשר לעשות זאת - הרי ג׳ון הוּד[4] קיבל הוראה להגיש את ההצעה? התחילו לטכס תכסיסי נוהל, כדי שהצעה אחרת או תיקון אחר יבואו קודם. ההצעה או התיקון יכולים לקבל רוב, ואז בינתיים יורדת ההצעה [האוסטרלית]. לא טוב לתת להצעה זו לבוא קודם.

אז החלה מערכה על נוהל. פה נבחרה ועדת משנה. ארצות-הברית אמרה, שאין לדבר כל תקווה, אבל מוכרחים לעבור את השלב הזה, כי יש היגיון פרלמנטרי מסוים. לכן צריך לדאוג לוועדת משנה. לכן החליטה ארצות-הברית להרכיב ועדת משנה ביושר ובצדק, ועדה אשר תשקף את העצרת כולה. אנו מצדנו תיקָנו רק פרט אחד בוועדה הזאת. כאשר הראו לנו את הרשימה, אנו הוצאנו את דנמרק והכנסנו את שוודיה. עשינו טוב מאוד, כי לדניה נשאר יחס מאוד עוין כלפינו,[5] בעוד ששוודיה התנהגה למעלה מכל שבח, גם באצילות רבה וגם בפקחות רבה. החילופים האלה היו לטובה. ההרכב היה כזה שנשארו בוועדה רק ארבעה או חמישה קנאֵי בינאום, כלומר מיעוט מבוטל. מה קרה? אין תקנות קבועות לגבי הרכב ועדות משנה וקיימת מסורת, שאם מדינה אומרת שהיא מעוניינת להיכנס לוועדת המשנה, וזה חיוני בשבילה, אי-אפשר למנוע בעדה. אמריקה אמרה, שאם תיכנס לוועדת המשנה, תפעל כנגד ההצעה שלה - היא תצביע נגד ועדת הפיוס - ואמרה שאם בוועדת המשנה תצוף הצעה אחרת, אחר כך, בוועדת אד הוק, תתמוך בה. היא לא רצתה להכניס לוועדת המשנה מעצמות - אם היא לא תיכנס, גם צרפת לא תיכנס. גם אנגליה לא נכנסה. אולם רוסיה אמרה שהיא מעוניינת בזה - היא נכנסה לוועדה והכניסה גם את אוקראינה. הערבים אמרו שהם מעוניינים ונכנסו. יוון נכנסה ובהצבעה התנקמה בנו על שלא הצבענו איתה בהצבעה מסוימת. גם הצבעת סין התנקמה בהצבעה אחת שלנו.

והנה נוצרה ועדה של שבעה-עשר איש, עם רוב בעד [בינאום]. על כל פנים, לא היה המיעוט המבוטל שהיה בהתחלה. בכל זאת החלה בוועדה זו המערכה על נוהל והתאחדו שתי משלחות משני קצוות שונים - הולנד ופרו - והגישו הצעה משותפת של נוהל. הייתה שאלה לפי איזה סדר ידונו על ההצעות. הם באו ואמרו לא לדון בכלל על ההצעות - צריך לדון על העקרונות, על תוכו של העניין, על צורתו:

אם בינאום או לא. אם כן בינאום, מה זה בינאום - טריטוריה או מקומות קדושים?

אם מקומות קדושים, האם זה פיקוח או גם סמכות של ביצוע?

הם אמרו: נקבע את העקרונות האלה ואז נוכל לדעת מה ההחלטה המתאימה.

היושב ראש פסק נגד. היושב ראש היה סלוודורי. אמרו לנו שמינו אותו ליושב ראש כי הוא קנאי ביותר. על ידי זה שהוא היושב ראש סתמו את פיו והוא רק ינהל את הישיבה. הוא באמת ניהל רק את הישיבה, אבל הוא ניהל אותה. הוא פסק שהוא איננו מקבל את ההצעה הזאת, כי היא אינה לפי התקנות. לפי התקנות כתוב שדנים על ההצעות לפי סדר הצעתן, אבל לא מכריזים על עקרונות. החבריא האלה עמדו בתוקף על שלהם. גם ההולנדי וגם הפרוביאני דרשו את שלהם. אחר כך נאם הפרוביאני נאום גדול על קדושת ירושלים.

היושב ראש הסכים להצביע. הוא הצביע והתוצאות היו 7:7 והוא פסק שההצעה נפלה. מדוע היו 7:7? קרוב אלי, אחרי נציג הלבנון, יושב נציג מקסיקו. ראיתי שהכיסא היה ריק והמקסיקני הלך. חיפשנו אותו ולא מצאנו. התברר שהוא לא השתמט, אבל רגע לפני כן נכנסה בחורה והגישה לו פתקה. קראו לו לטלפון. באותו זמן ישבה העצרת בפלשינג מדואוז ורצו להתייעץ איתו באיזה עניין. הוא נסע ולא היה בהצבעה. לו היה בהצבעה, היו התוצאות 7:8. אני מבטיחכם נאמנה, שכל מהלך העניין יכול היה להיות אחר. זה היה לפני מברק האפיפיור. זה בדיוק כמו שחייל, בתוך קרב ידוע, כשהוא רואה שבאיזה מקום לא נסתמה פרצה ברגע מסוים, הוא מנצל את העובדה והדבר יכול לקבוע את גורל הקרב - ולחתוך גם גורל מערכה שלמה.

ובכן, עברו לדון על ההצעה האוסטרלית. ההצעה קיבלה רוב של 6:9. הרכב הוועדה אינו משקף את הרכב ועדת אד הוק. עוד תהיה מערכה ונילָחם הלאה. הדבר בא לוועדת אד הוק. שוב היה ויכוח. יש תהליך שהוא מתחיל והולך וגובר ב״קרשצ׳נדו״. היה רוב להצעה. צרפת לא הייתה בוועדת המשנה, אבל היא הייתה בוועדת אד הוק. קודם העמידה פנים נזעמות להצעה מאוסטרליה ושאלה שאלות נוקבות: איפה יהיה הצבא, הכסף, המנגנון המינהלי הדרושים כדי להקים את הדברים האלה [כמתחייב מן הבינאום]? אולם כשההצעה חזרה מוועדת המשנה עם רוב הופיע אצל צרפת שיקול חדש לגמרי –

״יש רוב בעד בינאום. אנו מדינה קתולית, ובדרך כלל הננו בעד בינאום. איננו יכולים להצביע נגד״.

וצרפת הצביעה בעד בינאום. כשניגשתי לשוֹוֶל ושאלתי אותו מדוע הוא תומך בזה, אמר:

״אני מצטער מאוד, אבל לא יכולתי להתנהג אחרת. אולם הדבר לא יקום ולא יהיה כי לא ברור אם יהיה רוב של שני שלישים״. אמרתי לו שצרפת זה השפעה על אחרים. הוא אמר: ״נכון, אבל הדבר ילך למועצת הנאמנות וכשהיא לא תוכל להחליט על כך יעבור הדבר בחזרה לעצרת ועד אז יעבור זמן״.

ביום האחרון לפני ההצבעה הסתכם החשבון ברוב של 19:23 או 20. השאר יימנעו. שאלנו את האמריקאים מה חשבונם, והם אמרו 20:23. כעבור יומיים קראנו דוח מפורט על התייעצות שהייתה לערבים באותו יום. החשבון שלהם היה 23 נגד 20, אז הם החליטו ללכת ל[שארל] מאליק, והוא שלח מברק לאפיפיור. הוא אמר לו, שבשמו מתהלכות ידיעות כוזבות האומרות, שהוא מהסס ולבו אינו שלם עם העניין. הוא ביקש את האפיפיור לפסוק את פסוקו למען ידעו כולם, והאפיפיור שלח טלגרמה למאליק עם העתק לאנשים שונים. המברק הזה העלה את הרוב מ-23 ל-25.

הולנד ופנמה קיבלו הוראות להצביע נגד, אולם הן הודיעו לממשלותיהם שהאווירה בעצרת היא כזאת, שאינן יכולות להרים יד נגד אלא להימנע, והן נמנעו.

קובה, צ׳ילה, בוליביה וכולי לא הסתפקו בחרדה. קובה הציעה תיקונים להצעה האוסטרלית, שבעצם הפכה את הקערה על פיה. היושב ראש פסק, שזו אינה הצעת תיקון אלא הצעה חדשה. לו היה תיקון קובה מתקבל היו פני הדברים אחרים.

פרו הצטרפה להצעה ההולנדית. אחרי שהדבר נפל יצאה מהמערכה והלכה בתלם. הצעת קובה נדחתה. בוליביה וצ׳ילה תמכו בהצעה ההולנדית מתוך תקווה שהיא תתקבל והם כבר הכינו תיקונים להצעה השוודית - שלנו בייחוד היה חשוב התיקון שהוצע על ידי צ׳ילה, ערבות ושלטון, הפסקת תוקפם של חוקים, עניין הפירוז - אבל אף על פי כן לא הגיעו לדון על ההצעה השוודית-הולנדית.

בשלב האחרון של הוויכוח בעצרת היה מעמד מאוד מתוח, דרמטי מאוד, עם התגרויות ישירות, גלויות, של משלחת במשלחת. נאום נבזה, אבל מלא רעל וארס של העיראקי. נאום מאוד שחצני אבל יחד עם זה בריתוריקה גבוהה מאוד ובאפקט עצום, אומנם מאוד מלאכותי ונבוב, של הלבנוני מאליק - נאום כולו חדור אש דת עם פניות ישירות אלי בשמי, עם תשובות. אני רוצה לומר לכם, חבל שלא הייתם שם!

היו לי שתי הרגשות בשלב האחרון.

הייתה לי הרגשה אחת - היה דם מלפני 1916 שנה באולם

ויחד עם זה הייתה לי הרגשת ביטחון, שלא הייתה לי אף פעם. הרגשתי את עצמי על יד השולחן שלנו, במשלחת, כבתוך העיגול של חוני המעגל - מה הם יכולים לעשות? זאת היא טריטוריה שלנו. אנחנו פה [בעצרת] חברים ככולם, [על השלט של המשלחת] כתוב ״ישראל״. זהו דבר-מה בלתי מעורער, ששום דבר לא ישנה. זה תלוי בסופו של דבר במדינה הנוגעת בדבר. שום כלי יוצר לא יצלח עליה. המדינה קיימת. היא יושבת פה. היא יושבת פה כשוות זכויות עם כולם - זו הייתה ההרגשה השנייה.

כאשר יצאנו מההצבעה, אחרי הישיבה - מייד לאחר הישיבה הודיעו את תוצאות ההצבעה - היה רעש גדול.[6] ההולנדי אמר ללבנוני:

״אתה ניצחת, אבל עכשיו רשות הדיבור ל׳קבוצת שטרן׳״.

הוא היה בטוח, שמייד יתחילו לעוף פצצות [בירושלים]. יצאתי ועטו עלי עיתונאים וכל מיני סתם מקשנים, החל ברד שאלות: ״מה תעשו עכשיו?״ לא ניסחתי אז הצהרות לפרסום. אלה היו חילופי דברים באווירה מאוד מתוחה ומחושמלת. אני משער, שאמרתי מה שהיה בלבי.

אמרתי:

״מה אתם שואלים אותי? שאלו את מועצת הנאמנות! מה היא תעשה עכשיו? השאלה היא לא מה אנחנו נעשה. השאלה היא מה היא תוכל לעשות. אנחנו בירושלים. שאלו אותם מה הם יכולים לעשות נגד זה!״

אני רוצה עוד לומר בנוגע לתזוזה הזאת, למפולת הזאת שהייתה. כל פעם היה בא רץ ומודיע: ״הפיליפינים מצביעים בעד״, ״ספלמן שלח מברק להצביע בעד״. לוקסמבורג - אנחנו יודעים, היה לנו מברק מלוקסמבורג שאמר: ״אני שונא ומתעב את העסק הזה״. מייד פנו אליו ומייד בא מברק בחזרה: ״אל תשאל אותי. אני שונא ומתעב את זה כקודם, אבל אני אצביע בעד, אפילו אם בלגיה תפקפק״. הולנד, אשר כל הזמן הייתה נגד, קיבלה הוראה להימנע. כך הדבר הזה חייב את כל השטח.

אני רוצה לומר לכם, שלולא היה נגמר הדבר כך, איני רוצה לומר שהדבר היה נגמר טוב. אולי היה נגמר לא טוב. ייתכן מאוד. אומנם יכול היה להיות אז, לו למשל בעצרת היה רוב פשוט, והיה נשאר אולי חלל ריק, אבל גם אז היו מנסים ברגע האחרון לקבל החלטה ולקבל רוב של שני שלישים ואז היו כולם עטים עליה מפני שזו הרגשה רעה מאוד בעצרת לגמור אחרי דיון של כמה שבועות דבר בלא כלום. כל אחד יצביע בעד כל הצעה אחרת. גם ב-29 לנובמבר רבים הצביעו ״בעד ״ מחוסר ברירה. ברגע האחרון יכלה להתקבל אז החלטה רעה מאוד. מבחינה זו צודק הכלל ״יותר רע, יותר טוב״. מפני שאין אי-המעשיות, אי-הרציניות, אי-האחריות, סוגרים את העניין. אין איש מתייחס לזה במציאות - על זה עוד אדבר. למשל, בשלב כאשר עוד לא חשבנו, עוד לא היינו בטוחים שההצעה האוסטרלית תקבל רוב, לא כל שכן רוב של שני שלישים, היינו בטוחים שיתנהל דיון על ההצעה השוודית-הולנדית והתכוננו לזה. נסעתי לשם זה לוושינגטון, הכינותי נאום - יש לי נאום אחד שלא הושמע בשאלה השוודית-הולנדית - וגם שם היינו צריכים לקרוע נתחים, כדי לעשות משהו המתקבל על הדעת. בנאום האחרון [הזה], תחת לחץ של הצד שלנו שאומר משהו, ובעיקר אם ההצעה השוודית-הולנדית תתוקן לפי הצעת צ׳ילה, [אמרתי כי] ייתכן שתוכל לשמש נקודת מוצא. עד כדי כך חשבתי שאפשר להגיד, אבל הייתה מערכה כבדה. לעומת זה, ייתכן שלו ההצעה לא נתקבלה אפשר היה בחיפזון לנסח משהו לגמרי בלתי מזיק. אבל כל זה עכשיו סברות והשערות.

עכשיו, אם לנתח את הגורמים שהצביעו, ובכן אני מסופק אם אולי מלבד הסלוודורי - שזה טיפוס מיוחד במינו, אדם שחי באקסלטציה משיחית, החזרת כיסא ישו על כנו, ואיש היודע לדבר באופן מאוד מתקבל על הדעת, אבל בעצם טבעו אישיות אי-רציונלית בהחלט - אולי מלבדו הוא בלבד, וגם ביחס אליו אינני בטוח, לא היה איש בין המצביעים ״בעד״, שהאמין אף כלשהו שהדבר הזה עתיד לצאת לפועל. אני קובע באופן החלטי - לא היה איש מאלה שדיברנו איתם, שלקח על עצמו איזה מאמצים שהם לשכנע אותנו כי זה ייתכן. זו הייתה יציאת ידי חובה. כל אחד יצא ידי חובה כלפי מישהו.

הרוסים יצאו ידי חובה כלפי עמדתם העקרונית נגד שלטון עבדאללה בירושלים ונגד שלטון אנגליה ואמריקה. לא שהם יכולים למנוע את זה, אבל הם אינם יכולים שלא להילחם נגד זה.

הארצות האחרות, הערבים, הם באו על שכרם בעצם ההצבעה. הם היו ברוב. בשבילם זה היה ״רֶוונש״ בשביל ה-29 בנובמבר - שורש חדש של אינטריגות.

עמדתם של הקתולים הייתה - בין שזה נאמר ובין שהדבר לא נאמר –

״הדבר לא ייצא לפועל, אבל לאפיפיור לא תהיינה טענות נגדנו. לו ההצעה לא נתקבלה כי אז לא יכולנו להיפטר ממנו והיו תמיד מזכירים לנו את העוון הזה, שהחמצנו הזדמנות היסטורית. אבל, ברוך השם, ההצעה נתקבלה, הדבר לא ייצא לפועל ואנחנו נקיים כלפי האפיפיור״.

במקצת הייתה זו עמדת ארצות-הברית. הם היו מלכתחילה נגד זה ודיברו נגד זה באופן חריף וברור גם בעצרת ובוועדת אד הוק. בעצרת הם ישבו בחיבוק ידיים.[7] לא ניסו לצאת נגד זה ולא ניסו להשפיע על הממשלות. היו מדינות שיכלו להשפיע [עליהן]. גם זה לא עשו. יש רק פירוש אחד לדבר הזה - גם הם לא רצו שיהיה להם עסק עם האפיפיור, עם הוותיקן ועם הציבור הקתולי באמריקה, שיוכלו לומר, שאמריקה הייתה נגד זה:

״הנה, ההחלטה נתקבלה, זה לא יצא לפועל, אבל לא תהיינה טענות״.

גם כך ספלמן טוען, שטרומן מעל בדיבורו.

ספלמן עצמו - אני אומר זאת ממקור ראשון - מבין היטב שזה לא ייצא לפועל, אבל חושב שיש לו זכייה גדולה בעניין זה - הוא הביא לידי כך. יש לו במה להצטיין בפני האפיפיור.

שנית, הוא חושב שזו עמדת מיקוח יותר חזקה מאשר הייתה קודם בכל עניין-שהוא, אם כלפי או״ם או כלפינו, במקרה של דין ודברים. זוהי ההנחה שלו.

הוא בעיקר מדבר עכשיו על המקומות הקדושים, אבל טוען שאי-אפשר להשאיר זאת בידי מדינת ישראל - היום זה מפא״י, מחר מפ״ם ומחרתיים ״חירות״ - וצריך להוציא את זאת מידי מדינת ישראל ולהבטיח הבטחה מוחלטת לכל הדורות הבאים. אם יש הצעה כזאת הוא מוכן לדון עם מציעי ההחלטה.

מייד עם גמר ההצבעות, עוד לפני שנתקבלו הידיעות מכאן, היה ברור לכל שהוטל על מועצת הנאמנות תפקיד בלתי אפשרי. מועצת הנאמנות צריכה להתחיל בעבודתה מנסיגה. מהעניין לא יצא שום דבר והשאלה היא איזו נסיגה - אם אפשר להידבר עם הממשלות ואם אי-אפשר להידבר עם הממשלות. בישיבה הראשונה של מועצת הנאמנות, ההצעה הראשונה של נציג מקסיקו, אשר הצביע בעד הצעת הבינאום, הייתה לדחות את הדיון. תמול שלשום 35 איש מצביעים בעד הדבר, מטילים מנדט על מועצת הנאמנות - והנה הוא מציע לדחות את הדיון ולבוא בדברים עם שני הצדדים ואחרי שיתבהרו הדברים ידונו לפי זה - בו-בזמן שכאשר הצביעו בעד [בינאום] לא התחשבו בצדדים הנוגעים בדבר ואמרו בפירוש להוציא לפועל את ההחלטה שנתקבלה. בשיחתי האחרונה עם ראש המשלחת הסובייטית, מאליק, כאשר טענתי את כל הטענות, שאלתי - ואינני רוצה למסור אגב זה דוח על כל מיני שיחות שהיו לי –

״האם גם במועצת הנאמנות תכניסו כל כך הרבה כוחות לעסק זה?״ הוא ענה: ״שם יושב פלוני אלמוני, אתה מכיר אותו. הוא איש שקט״.

בזה היה רמז, שהאיש הקודם לא היה כל כך שקט. בהצבעה שהייתה נגדנו הוא נמנע וההצבעה נתקבלה במועצה של 12 איש, ב-5 קולות בעד, והיה ריב גלוי בין היושב ראש הצרפתי ובין חבר הוועדה הצרפתי מדוע הציע את ההצעה והכשיל את המועצה, והוא אמר: ״אנחנו פה כמו סריסים בתוך ההרמון״.

עכשיו אני רוצה לומר מה שאני חשבתי ואיך הרגשתי את המצב. ישנה החלטה של או״ם. כל החלטה של או״ם זו רקומנדציה - המלצה. גם החלטת כ״ט בנובמבר הייתה המלצה. אנגליה לא נענתה להמלצה זו. בעצם, פעלה נגד. גם הערבים פעלו נגד. מועצת הביטחון לא נענתה להמלצה הראשונה. הוטל אז על מועצת הביטחון לאפשר את הדבר ולדאוג שהדבר יצא לפועל. הצד היחיד אשר פעל היינו אנחנו - ולכן זה יצא לפועל. כאן גם אנחנו וגם הערבים, שני הצדדים הנוגעים בדבר, נגד. אין כל סיכוי שזה יצא לפועל. כל אחד יודע שאין כל סיכוי שזה יצא לפועל וכל אחד בהצביעו ידע את העמדות, ידע את המצב. לא הייתה כל אילוזיה, אלא נוצר מצב, נוצר סבך, העצרת נסתבכה לרגלי מקרים של בחירות באוסטרליה, והמקרה של האפיפיור אשר ניצל הזדמנות זו הוא מקרה היסטורי ונוצר מצב מסוים.

מה צריך להיות התכסיס? לעומת זאת - זאת ההמלצה. לפעול במזיד ובאופן יזום נגד זה זה לא כל כך פשוט. לא תמיד אפשר להימנע מזה. היו מדינות אשר הכשילו המלצות בעבר, אז הן ברשימה ידועה וזה רשום נגדן באיזה מקום.

בעצם העצרת הזאת הייתה החלטה, שהמדינות הקולוניאליות צריכות למסור אינפורמציה לאו״ם. כאן הודיעו אנגליה וצרפת ומדינות אחרות, שהן לא תמלאנה אחרי זה ולא יישָמעו. זה לא יוצר הרגשה טובה. לעומת זאת, זה מטיל הגבלות על או״ם. או״ם צריך לדעת מה להחליט ומה לא להחליט. בערבית יש פתגם האומר:

״אם אתה רוצה שיצייתו - תן פקודה שאפשר יהיה להוציאה לפועל״.

פה ישנם שני שיקולים. בכל זאת לשׂישׂ לקראת המצב שנרשמת ברשימה כי פעלת במזיד נגד, זה לא כל כך מותח את הקו. יתר על כן, לגורלו של העניין זה בסיס ולגורלו של או״ם בעניינים אלה, בתור לקח לאו״ם, חשוב מאוד שיהיו מוכרחים להודות, שההחלטה הזאת כמו שהיא לא הייתה בת ביצוע, שמועצת הנאמנות תודֶה, ושהעצרת תצטרך לקבל החלטה אחרת, ובזאת תודֶה, שכאשר ההחלטה נתקבלה, נתקבלה על יסוד רקע מציאותי מסוים: ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. זאת נאמר בקולי קולות ונתקע בכל השופרות לא רק [על ידי ישראל] אלא גם בפי עמים אחרים. ירושלים היא חלק ממדינת ישראל. זהו המצב - וביודעם את המצב הזה קיבלו את ההחלטה. הם לא יוכלו לטעון שההחלטה אינה בת ביצוע כיוון ש״מצאו״ את מדינת ישראל בירושלים. זאת ידעו קודם. הם יצטרכו לומר שהיא מלכתחילה לא הייתה בת ביצוע וזה מה שחשוב. זהו הניצחון המוסרי.

אנחנו לא מעוניינים - לפי עניות דעתי - לעשות עכשיו מעשה חדש, יזום מצדנו, אשר משנה את המצב ונותן אפשרות למישהו לומר אחר כך,

ש״כאשר קיבלנו החלטה היא הייתה בת ביצוע, אבל כיוון שמדינת ישראל עשתה מה שעשתה, לכן נהפכה ההחלטה לבלתי ניתנת לביצוע״.

חשבתי, שאיננו מעוניינים להקל את העניין למועצת הנאמנות נגדנו. אמרתי לעצמי: אנחנו בירושלים. שום כוח לא יוכל להזיז אותנו מירושלים. ואנחנו אמרנו דבר זה מראש. היו זמנים [בימי שלטון המנדט הבריטי] שהדרך היחידה בשבילנו הייתה להילחם נגד מישהו היה מעשה

בין אם המעשה היה רק מילולי - מחאות, תהלוכות, שבתון, תזכיר, מאמרים בעיתונות, משלחת –

ובין אם זה היה באמת מעשה כמו העפלה, וכמו המאבק [של תנועת המרי ב-1946].

זו הייתה דרך יחידה. אבל אנחנו עכשיו במצב שאנחנו יכולים להילחם ב[אמצעות] ״שב ואל תעשה״. מדוע לא נלך בדרך הזאת? איזו חולשה יש בדרך הזאת? אנחנו פה ואנחנו לא זזים - מה תעשו לנו? אתה תשלח מושל [לפי החלטת הבינאום] - מי ישים אליו לב? מי יתחשב בו? הוא יהיה עלוב. אני רוצה לומר שלא ברמז ולא ברמז שברמז לא הרגשנו באיזו כוונה-שהיא להתחיל לשלוח אנשים לירושלים [לביצוע הבינאום] לפני שיובטח שיתוף פעולה של השלטון [הישראלי]. אני רוצה שזה יהיה ברור. פה ודאי חשבו [אחרי החלטת הבינאום] שיבואו אנשים, אבל איש [שם] לא העלה זאת על דעתו להעמיד במצב של ביזיון את האו״ם - מי זה ייקח על עצמו לשלוח איש במצב כזה?

צריך, קודם כל, לדעת מה יהיה. הדיבורים על כנס מיוחד של העצרת החלו עוד באותו ערב של ההצבעות. כפי שהאנשים הקיפו אותי כך גם הקיפו אחרים ואמרו: ״אין ברירה. יהיה כנס אחר של העצרת״. כמובן שמועצת הנאמנות תצטרך לשבת ותצטרך לברר את כל העניינים מחדש, אבל לא נאמר שצריך לשלוח איש ולהראות לנו איך נעיז לא לשתף פעולה. מה זאת אומרת - איך לשלוח איש? אל מי לשלוח איש?

כאשר נודע לי מה הוחלט פה [בישראל], המשלחת [בעצרת] התבדתה. המשלחת הודיעה, שירושלים היא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל ושום דבר בעולם לא יוכל לשנות דבר זה. התברר שזה לא כך. התברר שהם [שרי ממשלת ישראל] הרגישו שמעמדם מעורער וכדי לחזקו היו צריכים להעביר מייד את הכנסת ואת מרכז השלטון [לירושלים], וכאשר [לפני כן] הם דיברו על ירושלים כחלק ממדינת ישראל, דיברו על מנת לעשות רושם. אבל המעשה נעשה - אני עוד פעם חוזר ואחזור עוד עשר פעמים - זהו חלק מההיסטוריה. צריך עכשיו להחיש ולא לסגת וזה מתוך שיקולים אחרים, מתוך שיקולים של יעילות. אנחנו צריכים להסביר את המעשה אשר נעשה. קודם כל, מי שצריך להסביר יודע את הטעם הזה ושמוטב לא להסביר. למה אני צריך להתגונן? אבל אני אצטרך להתגונן. יהיה כנס [של העצרת] ותהיינה התקפות. למה לי? עצם הצורך בדבר הזה איננו מחזק.

אבל טוב, נמשיך. איך נסביר זאת? ישנן ארבע אפשרויות להסביר דבר זה. {הכרזת ירושלים בירה] אולי החברים ימציאו הסבר חמישי או שישי. אני מוכן לשמוע. מתוך ארבעה שלושה אפשריים אבל פסולים בתכלית.

הסבר ראשון, שבעצם המצב היה רעוע מלכתחילה והיה צריך לחזק את המצב בירושלים. אני חושב שאסור להזדקק להסבר כזה.

הסבר שני אפשרי, שזו הייתה תגובה ישירה להתגרות של או״ם. לזה ודאי שאי-אפשר להזדקק. יכולים לפרש שזה היה כך, אבל שהנציגות תאמר דבר כזה? זאת אומרת שבפה מלא נאמר שראינו צורך להתגרות באו״ם?

ההסבר השלישי - שזה היה הכרח בגלל המצב הפנימי וזוהי הגרסה המתהלכת. ואפילו אם זה היה כך ודאי שלא נזדקק לזה. אני מניח שאנחנו לא מכחישים זאת. זה מעשה שנעשה על דעת רוב היישוב. אני לא מטיל כל ספק בדבר שזוהי החלטה של 50 אחוז. לא נזדקק לזה.

ההסבר שנשאר לנו, וזאת אמרנו - שזה רק המשך של תהליך, אשר החל קודם לכן. הכנסת נוסדה בירושלים.[8] היא חוזרת לירושלים כמו שנאמר בהודעת החוקה. הנשיא [שלשכתו בתל-אביב] נבחר והושבע בירושלים. הוא חוזר לירושלים. משרדים מסוימים הועברו כבר לפני חודשים לירושלים. הודענו זאת לכל העולם. הודענו את הדבר הזה למועצת הנאמנות. מועצת הנאמנות עמדה לנזוף בנו, שאנו מפריעים למילוי משימתה. ענינו לה שאין זו הפרעה, כי כבר מלכתחילה העברנו משרדים לירושלים ומלכתחילה אי-אפשר היה לבצע את ההחלטה הזאת [של מועצת הנאמנות] ולהגשים את ההצעה, ואין זה הבדל אם ישנם שלושה משרדים בירושלים, חמישה או שישה. אין זה מעלה ואין זה מוריד. המדינה ישנה בירושלים. מדינת ישראל היא בירושלים ולא חשוב הוא אם הכנסת נמצאה בה עכשיו אם לא. על כן לא היה כל צורך להילחם בבינאום. ההסבר שאנו נוקטים בו הוא, שאנו ממשיכים תהליך שהתחיל עוד מקודם.

ועל כן הגענו לשתי מסקנות:

אל״ף, מסקנה אחת אומרת, שכדי להילחם בבינאום לא היה צורך להיזקק להעברה זו [של מוסדות המדינה]. הבינאום בלאו הכי בלתי אפשרי, כי העובדה היא שאנו שולטים שליטה גמורה בירושלים ועובדה זו היא הקובעת ואין הבדל אם הכנסת בירושלים אם לא. ירושלים איננה שטח פרוע שאפשר לפלוש אליו. ירושלים נמצאת תחת שלטונה הגמור של מדינת ישראל.

בי״ת, המסקנה השנייה אומרת: מה החיפזון? מדוע עשתה הממשלה את ההעברה הזו בתנאים כה בלתי אנושיים? מדוע עשו את ההעברה הזו בצורה כה נחפזת ועל ידי כך גרמו לכך, שפעולתם של משרדים אחדים משותקת? ההעברה הזו ידועה בעולם הגדול. הציר הצרפתי אמר לי כבר, כי אנו נמצאים במצב של בּוּכְיָר, במצב לא יציב של נסיעות לכאן ולכאן [בין ת״א וי-ם]. כך מבלים שרי ישראל את ימיהם ואת חייהם.

אולם זאת איננה השאלה. השאלה היא איך מוצג הדבר מבחינה מדינית. יכול אני להבין שאם יש צורך בהפגנה - נסבול. לשם מה הסבל? לעניין ההפגנה. דיברתי אתמול עם חבר, שאני מעריך מאוד את חושיו. בקיצור נמרץ אמרתי לו את אשר חושב אני. הוא אמר לי, שמוכרחים היו לעשות זאת. עם כל אהבתי לחבר זה ואהדתי אליו, ברצוני לומר לו, שההרגשות האלה והחושים האלה הם נחלת העבר. היה זמן [בטרם מדינה] שכך חשבנו. היה זמן שחשבנו שיש צורך להגיב. המצב השתנה. נניח שירושלים היא עיר בירה ואז מתקבלת איזה-שהיא החלטה באו״ם. מה נעשה אז? נניח שאו״ם החליט לקחת אזור מסוים בירושלים, שאין לנו שום משרד בו ולהופכו לאזור בינלאומי. ייתכן שהאו״ם יחליט להוציא אזור מסוים משיפוטנו. הם לא יוציאו אותו משיפוטנו - כי המדינה שלנו שם והצבא שלנו שם. אולם אנו הרי לא נוכל להעביר לאזור זה משרדים. הרי לא נוכל להעביר לכל בית משרד ומה נעשה כנגד הצעה כזאת? נכון, תהיה ארגומנטציה, אבל לא נוכל לעשות פעולות כדי להכשיל אותה. לא נוכל לעשות פעולות וגם אין צורך לעשותן. בניין הצעירים הנוצרים [ימק״א] נמצא בשיפוטה של ישראל. לא יהיה כל צורך להניף עליו דגל כדי להדגיש את העובדה הזאת, מספיק שיהיה שם שוטר יהודי אחד. מי יגרש אותו? האם יש שוטר בעולם שיכול לגרשו משם?

עלינו להתרגל לעובדה, שישנה מדינה הבנויה על תלה. מדינה עם עיר בירה. אם מתקבלת החלטה שאיננה לרצונה של מדינה מסוימת הרי היא יכולה רק לא לשתף פעולה. אולם אין צורך בהפגנות. אנו התרגלנו לתכסיסי תגובה ולא השתדלנו לעקור את ההרגל הזה מלבנו. טרם התחלנו לחוש את עצמנו כהוויה קיימת. המציאות שלנו היא הוויה קיימת, אבל התחושה שלנו עדיין היא של כוח החותר להיות הוויה קיימת ועל כן אנו רואים צורך בתגובה. עלינו להשתדל להינזר מהמושגים האלה ולהקנות לנו מושגים חדשים.

ואשר לצד המעשי - אם יש צורך בהפגנה עלינו לסבול. ערכנו הפגנות רבות ואף סבלנו. יש הפגנות שדורשות קורבנות.

ערכנו הפגנה נגד חוק הקרקע בירושלים - נפל בחור.

ערכנו הפגנה בחיפה נגד דיכוי ההעפלה - נפלו אנשים. נפלה ברכה פולד.

הפעם לא היה צורך בהפגנה - ולשם מה הנזק? והנזק רב, זוהי חבלה ב[יעילות ה]שלטון. אין ברצוני לפרט כאן את החבלה הזאת. בטוחני שאת הדבר הזה עשה שר האוצר. אולם העובדה היא, שההעברה נעשתה. היא עובדה ועל כן יש צורך להשלימה ומהר. יש צורך לגמור, יש צורך להשיג כספים, יש צורך להאיץ בטמפו ולקבוע באופן מוחלט מיהו המשרד שעובר ומיהו זה שנשאר. יש צורך לעשות זאת בקצב מהיר, אחרת תהיה דמורליזציה פנימית גם כלפי העובדים וגם כלפי הציבור. אל ניתן לו - לציבור - לראות את ההעברה הזו כהפגנה.

העברה זו מטילה עלינו שתי מעמסות נוספות.

אל״ף, מעמסה שנצטרך לתרץ את ההעברה, דבר שלא היינו צריכים לתרץ אותו כלל. על הקושי הזה נתגבר.

בי״ת, מעמסה כספית מיותרת, אם כי אני מקווה שגם זה לא ישבור אותנו.

אולם עכשיו ירושלים היא מחוץ לכל אפשרות של תיירות עברית. כל בתי המלון מלאים פקידים [של משרדים שעברו]. יש צורך להמריץ ככל האפשר את ההתבססות ואת גמר ההעברה ולייצב מחדש את המצב וליצור משטר מעבר, שאפשר יהיה לחיות בו חיים מיוצבים.

בשלב זה התנהל דיון. היו״ר ז. אהרונוביץ מחה על ששאלת ההעברה של משרדי הממשלה והכנסת לירושלים לא הובאה בשעתה לדיון מוקדם במסגרת המפלגה, ושאל לדעתו של מ״ש לגבי יוזמת ״חירות״ בכנסת להכריז רשמית על ירושלים כבירה. יו״ר הכנסת י. שפרינצק הביע דעתו נגד החלטת ההעברה, אך הוסיף כי מכיוון שנתקבלה יש לעמוד בה. משתתפים אחרים ביקשו ממ״ש הבהרות נוספות.

משה שרת: הפגישה הזאת נקבעה למטרה מסוימת ואני איני מציע שהיא תחרוג ממסגרת המטרה הזאת. זו אינה פגישה רגילה, שבה אני מוסר אינפורמציה על עניינים רגילים, כי זו פגישה, שבה אני מוסר דוח על מערכה אחת מסוימת. לכך התכוננתי וזאת עשיתי. אני איני מוכן לשום דבר אחר ולא אומר דבר אחר. אני לא מוכן להיענות לבקשת החבר יעקב אורי, שארחיב כאן בסיפור ההשתלשלות ההיסטורית של הפרשה מפני כמה וכמה טעמים.

טעם אחד - לא הספקתי להידבר על עניינים אלה עם בן-גוריון. הוא טיפל בעניינים אלה כאשר אני הייתי בניו-יורק.

אבל יש לי עוד טעם אחד, אף על פי שגם הטעם האחד הזה מספיק. לפי דעתי צריכים להתרגל, שאם נקבעת ישיבה לאיזו מטרה אחת, צריך למצות את המטרה ולא, מכיוון שנפגשנו כבר, לדבר על הדבר האחר. לזה אני מוכרח לבקש רשות מהחברים - לא לענות הפעם.

עכשיו אני מוכן לטפל בשאלות הנוגעות נגיעה ישירה בנושא והנובעות ישר מהרצאתי, ולהשלימה עד כמה שאפשר. גם פה אני רוצה לומר לחברים, שיש תורת יחסות בעולם ואי-אפשר למצות שום נושא במאה אחוזים, וגם אם אני אענה על כל השאלות שנשאלתי, עדיין יישארו דברים שלא נגעתי בהם, דברים סתומים, ואולי גם דברים שאינם ברורים לי כל כך. אני מדבר בעיקר נגד נעימת התמיהה, שהייתה בדברי החבר אריה אופיר בעניין עמדת עבר-הירדן. הנחתי שזה ברור מהעיתונות, שהם עוד יותר אינם רוצים בבינאום מאשר אנחנו.

בכל זאת, ישנן שאלות שאשמח לנסות להוסיף בירור בנוגע אליהן. ובכן, אין לי כל ספק, שמבחינה מדינית חיצונית הדבר יגרום לנו נזק, אבל זה נזק שנוכל לשאת בו. במהותו של העניין, מהי הסיטואציה? הסיטואציה היא התנגשות בינינו לבין או״ם. זה כשלעצמו סיטואציה לא מועילה. עכשיו זה כבר לא שאלה של עוד פעם הבדל במהות, אלא הבדל בדרגה. בין כה וכה יש התנגשות, אבל יש עוד עוקץ בהתנגשות זו. ניסיתי לברר לעצמי:

אל״ף, יש רושם של התגרות. לא רק שהמציאות היא בניגוד להחלטת או״ם, לא רק שאיננו מסתפקים במציאות, אלא משנים אותה נגד [או״ם]. זהו הרושם.

בי״ת, [אנחנו] כאילו נותנים יד למחלישי או״ם והמזלזלים באו״ם.

גימ״ל, אנחנו הפגנו עצבנות.

לפי דעתי זו לא הייתה הפגנה של כוח אלא הפגנה של חולשה. מבינים את זה. מוכנים לסלוח את זה. כאילו אומרים: ״לו אנו היינו במצב כזה, היינו עושים אותו דבר״. לפי דעתי זה לא מוסיף לי כבוד, אבל זה לא הרס את כבודי. מקבלים את זה כדבר אנושי. אומרים לך: ״לא נורא מה שעשית - כל אחד היה עושה מה שעשית במצבך״. יש לי הרגשה כזאת. באופן פרלמנטרי יש לי עוד דבר שאני צריך להתגונן כלפיו, אבל כל זה יחד אינו מחמיר במידה כזאת את עצם דבר ההתנגשות, שאני מוכן להתפעל מזה יותר מדי. לו הייתה הברירה בידי, לא הייתה מדיניות החוץ מונעת את הדברים האלה. נעשה - נעשה. הולכים הלאה. לפי דעתי החבלה הזו דבר חמור. אבל זה, אני מתאר לעצמי, אפשר לתקן על ידי מאמץ גדול ואני מטיף למאמץ זה.

מדוע ההחלטה אינה בת ביצוע? אני לא מוכרח לומר את דעתי.

אני יכול לומר את הדעה של טריגווה לי.

אני יכול למסור את הדעה של באנץ׳,

אני יכול למסור את הדעה של ה״סטייט דפרטמנט״.

אני יכול למסור את הדעה אפילו של הצרפתים.

אני יכול לומר גם את הדעה של כל נציג ממוצע באו״ם, שלכולם ברור שהדבר הוא לא בר ביצוע.

מה זה נקרא לבצע? יבוא שלטון [זר]? יש [כבר] שלטון [ישראל]. אם השלטון הזה לא יסתלק, לא יכול להיות שלטון אחר. התנגשות בפועל אין איש מעלה על הדעת. כוח בינלאומי - אין איש מעלה על הדעת. אפילו לא מזכירים את זה, כך שמישהו יצחק לזה. כוח בינלאומי זה דבר שאינו קיים בשיקול הדעת. אנחנו, אני יודע, אנחנו הם אלה שחושבים על זה [על התנגשות]. זה מפני שאנחנו לא מציאותיים. איני יכול לדרוש את זה מכל בית ישראל. לו כל בית ישראל היה עובר אותה קלחת שעברתי אני - היה אחרת. ביצוע מצד או״ם זה דבר שאינו קיים. זו טענתו של טריגווה לי. לוקחים אותו [את האו״ם] ובמקום שיעשה דבר אחד שלשמו נוצר, מטילים עליו לעשות דבר אחר. הוא לא יעשה דבר אחר. הוא נוצר לדבר אחד. אנו לא נסתלק מהשלטון, אבל נניח שאנחנו מסתלקים - גם אז זה לא בר ביצוע. הם לא ישלחו צבא אלא איש [נציג מועצת הנאמנות]. הציבור הירושלמי צריך להרכין את ראשו, ואם לא ירכין את ראשו - בזה נגמר העניין. לכן שום איש המכבד את עצמו לא יילך [לתפקיד זה] לפני שיידע שהציבור ימלא את רצונו - שישלם לו מסים, יסור למשמעתו, אם יוציא מודעה - ינהגו לפיה. כל הניסיונות שנעשו עד עכשיו - במה נגמרו?

סנקציות. המקום היחיד ששמעתי עליהן זה רק פה בעיתונות. אני קובע עובדה, שאיש [בחו״ל] עוד לא אמר לי ״סנקציות״. ייתכן שהעלמתי משהו, אבל כיוון שעוררו כאן את שאלת הסנקציות, ואני לא נגעתי בהן, אני עונה כעת. כשם שאיש [במוסדות האו״ם] לא העלה על הדעת לשלוח [לביצוע הבינאום בירושלים] אנשים, כשם שאיש לא העלה על הדעת משלוח צבא, אני לא שמעתי מפי איש על אפשרות של סנקציות בעניין זה. סנקציות זה עניין חמור. סנקציות זה תקדים. כל מדינה שתרים יד ל[מען] סנקציות, מרימה יד כנגד עצמה. היא בעצמה יכולה להיות באותו מצב. מעל להתרגשות הזאת יש רגש איתן של סולידריות של מדינות, שלא רוצות לוותר כמלוא נימה לסנקציות.

שנית, מה זה סנקציות? סנקציות זה נקרא רוב של מועצת הביטחון. זה שבעה חברים של מועצת הביטחון, שצריכים להחליט על סנקציות. סנקציות - זה תלוי בכל המדינות. איפה יש הרוב הזה? יש אמריקה, אנגליה. רוסיה כל כך קל תרים יד לסנקציות על מדינת ישראל? אני מבטיח לכם, שהיא לא תרים יד בעד סנקציות על מדינת ישראל. כך שאני חושב את עניין הסנקציות לבלתי ריאלי ולא מסנקציות תיוושע [החלטת הבינאום] כדי להיות לבת ביצוע.

בנוגע לוותיקן - דיברתי כשעתיים וכשלושת רבעי השעה הראשונים על הוותיקן. מסרתי דוח בפעם הראשונה. איני יודע אם עשיתי דבר נכון. אני סומך על אחריותם של החברים ועל שליטתם העצמית, כי יש פה דברים שאסור שייוודעו, כל שכן שאנחנו על ידי מלחמה לא מבטלים את הוותיקן וחותרים להגיע לידי הבנה. אינני מודה, I plead no guilty להאשמה שהתעלמנו ממציאות הוותיקן - (י. שפרינצק: אמרת שדילגנו ולא התעלמנו) - לא דילגנו בשום פנים. אני לא מתמודד עם הוותיקן ולא דילגנו עליו. הוא גם לא דילג עלינו. הוא שלח אלינו שליחים ואנחנו שלחנו אליו שליחים והיה כל הזמן משא ומתן כזה או כזה, אבל זה היה ואנחנו לא דילגנו. תמיד, כאשר עומדים בפני בעיה והבעיה לא נפתרת - כאשר עמדנו בפני הבעיה הערבית - נוח להגיד ״לא עשינו די״. ולא ויתרנו לא מפני שלא עשינו די, אלא מפני שהייתה הוויה מיוחדת. כך קרה גם עם הוותיקן.

יש דבר ששום כלי יוצר לא יצלח עליו, שום מאמץ לא יעקור אותו - זו עמדת הוותיקן כלפי היהדות. זה דבר נעוץ בעוקץ ברזל. ונניח שבשביל הוותיקן להסכים, שכנסיית הקבר הקדוש, כנסיית המולד, גת שמנים וה״ויה דולורוזה״ ועוד מקומות יישארו תחת שלטון האיסלאם, ולא להסכים שה״upper room׳, עליית הגג [אולם ״הסעודה האחרונה״], היא בשטח שלטון ישראל - זה דבר אחר. איני אומר שהוא אינו מסוגל להסכים, אבל זה דבר יותר חמור מאשר להסכים, שכל קודשי הארץ יישארו בידי האיסלאם. מפני שאין לו [לוותיקן] אותו התסביך כלפי האיסלאם. כאשר הוא בא האיסלאם כבר היה - ואותנו בא לדחוק. באיגרת האחרונה שלו הביע [האפיפיור] את הדעה, שכולנו - היהודים, הפרוטסטנטים וכולם - יחזרו לכנסיה הקתולית, כל שכן שאנחנו צלבנו לו את ישו. על זה לא נוכל להתגבר. אבל אם יתברר, שהדבר הזה בלתי אפשרי והם יכולים גם להפסיד משהו, כאשר ברור לרבים מהם - ואני בטוח שאותם האנשים שהתנגדו בתחילה לדבר הזה אומרים ״תפסת מרובה לא תפסת״, קוממנו אותם - בסוף הדבר נצטרך לבוא איתם לחשבון. ברור שהחלטה זו לא הקלה על סידורים עם הוותיקן. היא רק הקשתה. זו עמדת מיקוח כבירה.

בנוגע לגורם הסובייטי - ייתכן שאומר דבר אחד מאוד קשה. ייתכן שאצל הסובייטים הולכת וּגְמֵלה הכרה, שהם עתידים להגיע לשינוי יחס כלפינו. זה מפני שהעולם יותר ויותר מתחלק ואינו סובל גופי ביניים. זוהי עמדתם וגם עמדת אחרים. וכל הניסיונות שלנו לקשור קשרים - בעצם, כל הזמן היוזמה מצדנו ולא מצדם - וכל הניסיונות האלה נדחים ואני מבין מדוע נדחים, כי אנחנו לא ב״אורביט״ [מסלול] שלהם. אם אנחנו מזמינים נציג סובייטי הנה הוא לא יבוא, אבל אם ורשה מזמינה אותו הוא יבוא. אם ביקשנו, שיקבלו תלמידים שלנו במקצועות שונים, צבאיים, אפילו תשובה לא קיבלנו. ואם סין תבקש - הם לא יחכו שתבקש, אלא יזמינו את התלמידים האלה בעצמם. אותו דבר עם רומניה והונגריה. מדוע יקחו אנשים מחוץ ל״אורביט״  הזה וילמדו אותם את התורה הצבאית שלהם? זה מעורר צחוק אצלם. אם ביקשנו אשראי בסחורות - הם לא נענו. הם נענים רק למדינה הנמצאת איתם בקשרים כלכליים. המושג שלהם על טיפוח קשרים כלכליים - זוהי שליטה כלכלית. היוגוסלבים אומרים שהם ניצלו אותם, הם רוששו אותם כדי להיבנות, הם הרעיבו אותם כדי להאכיל את עצמם. ברור שלא ישלחו לנו סחורה.

אין להם קונספציה כזאת. הם אינם מדינה כמו אנגליה שיש לה קשרים והשקעות בכל פינות העולם. במובן פוליטי טהור הם פורשים רשת, יוצרים תאים, חודרים לכל מיני מקומות. אבל במובן כלכלי הם אינם פורשים רשת, הם מתפשטים. יכול להיות, אם הם יבלעו את טורקיה ואת סוריה, ידברו איתנו אחרת. כיום לא. אם אנחנו לא ב״אורביט״ שלהם אנחנו לא קיימים.

אני יכול להרבות בדוגמאות שביקשנו והם לא נענו.

ביקשנו מומחה לייעור מדבריות וערבות, מקצוע שאין כל ספק שהם הגיעו בו להישגים חשובים - הם אפילו לא נענו.

הזמנו איש להיות נוכח בחנוכת מכון וייצמן - הם שלחו מברק, אבל האיש לא בא. הוא אמר שהוא עסוק.

לעומת זאת, ישנו תהליך אחר. אנחנו אלף פעמים לא מקבלים מרות המערב ואלף פעמים לא ניתן בסיסים למערב נגדם, אבל אנחנו באלף נימים קשורים עם המערב והולכים ומתקשרים יותר ויותר. זורם הון אמריקני לארץ ולא רק הון יהודי. נניח שיהודי עומד בראש עסק, והעסק איננו יהודי, והוא מוכן להשקיע הון בארץ. האם אנחנו נסרב? הון אנגלי זורם לארץ, תיירות הולכת לארץ לא מהם, מעולם אחר [מערבי]. זורמת העלייה לארץ והעלייה הבאה מהם [מארצות מזרח אירופה] אינה יוצרת קשרים עם הארצות האלה אלא להיפך, מנתקת את הקשרים. אם יהדות בולגריה באה לארץ - על ידי כך בא ניתוק [בולגריה] עם היהדות הבולגרית - בעוד שעלייה מארצות אחרות מחזקת ויוצרת קשרים. הם מבינים תהליכים אובייקטיביים אלה ויכול להיות שהם אומרים שצריך להסיק מסקנה: ״עזרנו לכם אבל לא נמשיך הלאה״.

אתם יודעים במה מלאה העיתונות שלהם, אם כי מבחינת היחסים עם מדינות אחרות הם מפרסמים מברק של בן-גוריון בעמוד הראשון. זה בסדר גמור. אני אומר ייתכן [שהיחסים ישתבשו], אבל אל תהיה ידינו בזה. אל נאיץ ואל ניתן פתחון פה. זה מחייב זהירות רבה ואל נאמר מראש דברים ואל נסתום מראש את הגולל. דיה לצרה בשעתה.

האם במקרה הזה המיוחד יש לראות שינוי? אז אני אומר: ״כן ולא״. מדוע לא? מפני שהם אמרו ומאוד טרחו לומר לנו את זה:

״חס וחלילה, אל תראו בזה שינוי עמדה מצדנו. אל תראו שינוי יחס מצדנו״.

באותה שיחה, שבה בנשימה אחת הייתה תגובה ביחס למה שנאמר, אמרו שאולי הייתה זו הגדרה לא כל כך מוצלחת. באותה שיחה אמר איש סובייטי מאוד אחראי:

״אתם לא צריכים לראות בזה שינוי יחס מצדנו. פה ישנה עמדה עקרונית״,

וזאת אמר מאליק בהדגשה רבה. אמרתי:

״טוב, היינו מבינים אם הייתם מגדירים את עמדתכם, אבל למה היה צורך להכניס כל כך הרבה קיטור? והאם גם במועצת הנאמנות תכניסו כל כך הרבה קיטור?״ אז הוא אמר: ״שם יושב סולדטוב. אתה מכיר אותו. הוא איש שקט״.

בזה נאמר, שלעת עתה מסתפקים בזה ולא ילכו במערכה. כאשר אמרנו:

״מה זאת אומרת החלטת כ״ט בנובמבר, האם פירוש הדבר גם גבולות מסוימים?״ אז אמרו: ״אתם יודעים שבעניין הגבולות איננו לוחצים״.

בכל זאת, כאשר זה מגיע לעניין פורמלי, אצלם בכלל, אם כי הם מאוד מציאותיים, גם הפורמליות הזאת, הגדרת העמדה, זה חלק מהמציאות שלהם. כאשר נציג סלוודור שאל

״מה בנוגע לנצרת? גם את נצרת צריך לכלול בבינאום?״ אז הנציג הסובייטי אמר: ״זה לא נוגע לנצרת. נצרת צריכה להיות במדינה הערבית״.

לא מן הנמנע, שאם פעם יגיע עניין הגבולות לאישור אחרון באו״ם - אני מקווה שזה אף פעם לא יגיע - שהם [הסובייטים] יקומו ויאמרו, שזה לא בסדר וצריכה להיות מדינה ערבית. לא מן הנמנע, שאם תקפוץ איזו הצעה אוסטרלית במקרה אחר, ותיווצר חזית, אז תהיה חזית - הם לא נבהלים מחברה רעה. הם בעצמם צוחקים לחברה שבה נתקעו הפעם.

זה בנוגע למה שאמרתי ״לא״. עכשיו אני אומר בנוגע למה שאמרתי ״כן״. מתוך שורש העמדה הזאת, זה לא רק החלטת כ״ט בנובמבר, מפני שהקו המנחה אותם זוהי עקירת אנגליה מארץ-ישראל. הם היו בעד החלטת כ״ט בנובמבר לא בגלל עינינו היפות. הגישה היסודית שלהם היא: צריך לעקור את אנגליה מארץ-ישראל - זה הכל. זה אל״ף וזה ת״ו. והכל נובע מזה. אז הם אמרו. עכשיו הם עושים זאת. הם לא ילכו נגד אנגליה בשום פנים ואופן. עוד לא הגיעה השעה של מלחמה עולמית. הם אינם רוצים במלחמה עולמית כרגע והם חושבים שהם במלחמה קרה עם העולם בחוסר עבודה, במשברים ובכל מיני דברים כאלה, ובליעת ארצות אשר מוכנות והם מחזקים אותן על ידי צבא והם שולטים בארצות אלה על ידי הצבא. חוץ מהמושל הצבאי אשר נתמנה בפולין הם עומדים למנות מושל צבאי גם ברומניה, אבל שיפציצו את מוסקבה בפצצה אטומית - בזאת אינם מעוניינים.

הם אמרו לעצמם: לעקור את אנגליה פירושו עצמאות לארץ-ישראל. זמן רב השתעשעו ברעיון של תמיכה בערבים [בא״י] וראו בזה אפשרות של עצמאות. התברר להם שהייתה עליית יהודים לארץ, הייתה התיישבות, היישוב גדל וישנו יישוב בעל הכרה ממלכתית עצמאית, ואם עצמאות הארץ על ידי הערבים פירושו שמקניטים את היישוב הזה והוא יהיה נגד, ואם רוצים עצמאות צריך להכין אותו לזה, וראיה שהוא נלחם נגד השלטון הבריטי, צריכה להיות עצמאות כזאת אשר תספק אותו. ואז אמרו:

״ישנן שתי דרכים - או עצמאות דו-לאומית אם היהודים מסכימים, ואם הם אינם מסכימים אז עצמאות על יסוד חלוקה. כל זה כדי לעקור את אנגליה מארץ-ישראל״. עכשיו הם אומרים: ״מישראל עקרנו את אנגליה, אולם מהחלק השני לא עקרנו. שם יושב גלאב פחה״.[9]

בשבילם זאת אומרת אנגליה ולא חשוב להם שהוא נשבע שבועת אמונים למלך עבדאללה.

״השגנו את חלוקת ארץ ישראל בין ישראל ובין אנגליה״. אני מתאר לעצמי, שהם אומרים: ״טוב, לא הפסדנו, אבל אם אפשר להרוויח גם את 50 האחוזים האחרים - מדוע לא אם אפשר להשיג זאת?״

אבל את העמדה אין לשנות ולכן, אם עלתה שאלת ירושלים וכל הצעה שאין בה בינאום פירושה חלוקה, וחלוקת ירושלים פירושה ביצור אנגליה בחלק השני, זאת אומרת בארץ-ישראל, לזה צריך להתנגד. הם למלחמה לא יצאו. אם ישאלו אותי האם לא יעשו אינטריגות - הם בין כה וכה עושים אינטריגות במידה שהם מוצאים לנחוץ. אין כל ספק, שהצירות פה משמשת לזה אמצעי בין יתר הדברים, אם להגדיר את הערך של הגורם הקומוניסטי הערבי - לו ראו אפשרות רצינית מתוך הישענות על המפלגה הקומוניסטית לחולל מהפכה בחלק הערבי של ארץ-ישראל, כדי לגרש את עבדאללה, אולי היו שוקלים זאת בהנחה, שבדרך זו לא היו מגיעים עד לידי התלקחות במזרח התיכון. וישינסקי אמר בשיחה לאבן, שהם אינם רוצים עכשיו במלחמה במזרח התיכון ואינם רוצים בהתנגשויות. הוא חזר על זה שתיים-שלוש פעמים ונראה היה, שזוהי עמדה יסודית אצלם מפני שהם עושים חשבון עולמי. הם יודעים שישנן כאן חביות אבק שריפה עומדות מוכנות וכל זיק עלול להדליק אותן והם אינם רוצים לתת את הזיק הזה. על כל פנים, כיום אינם רוצים במלחמה עולמית והם אינם מתעלמים מזה, שכל התלקחות יכולה להביא לידי התנגשות. אם הם יהיו מאחורי זה, הרי גם מישהו אחר יידע ויוכל להשתמש בזה כפתחון פה לפתוח במלחמה. לא מן הנמנע שהם יסייעו, אבל עד גבול ידוע. לכן אינני רואה אותם כגורם של פעולה בעניין זה ואני רואה אותם כגורם ממלכתי פוליטי כללי. אני אומר: כיוון שהם מאוד נגד זה והם רואים שאנחנו בשטח זה בירושלים כמעט התפשרנו עם רעיון החלוקה בינינו ובין עבדאללה, והם מבינים היטב שזה צעד אחד של התפשרות איתו בכל ארץ-ישראל והם שומעים שיש משא ומתן, אז הם רואים זאת כצעד כדי להרחיק אותנו מהם והם אינם יכולים אחרת, אם כי מאליק יכול להגיד לנו שאיננו יכולים להסתדר עם הערבים.

אשר לעניין [הכרזת] הבירה - אני יכול להסתפק בניסוחו של בן-גוריון, כי אני מסכים לו בשלמות. בן-גוריון טוען, שאין כאן שאלה של הכרזת ירושלים לבירה, כי ירושלים הייתה תמיד הבירה ותמשיך להיות הבירה. הוא אמר לי, כי באותה הודעה בכנסת, שבה הציעה הממשלה לכנסת לחזור לירושלים, הוא קבע את העובדה, שירושלים היא בירת ישראל. יותר אין לממשלה מה לעשות בעניין זה. מכריזים על בירה בשעה שיוצרים בירה חדשה כמו שהיה בטורקיה בשעה שהכריזה את אנקרה לבירה. אבל אם הייתה ירושלים תמיד הבירה, הרי אין כל טעם להכריזה לבירה מחדש.

הערות: