119. הממשלה, ישיבה י״ח[1]

27.12.1949

ירושלים - השתלשלות החלטת הבינאום

סעיף א': סקירה

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: נאמר ברוך הבא למר שרת ונשמע מה יש בפיו. אך לפני זה אסיים במסירת הדין והחשבון שלי.

השיחה האחרונה עם עבדאללה הייתה כמעט כישלון גמור. כאשר הגיעו לידי דיבור על המעבר, אמר [רוה״מ] סמיר [אל-ריפאעי] שהעניין אינו על כמה מטרים מהרוחב של הפרוזדור, אלא על כמה קילומטרים.[2] המלך רצה דווקא לוותר, אבל סמיר אמר לו בנימוס רב: אדוני, עבדך מוכרח להגיד לך שלא יהיה לך איש שיסכים להקים ממשלה בתנאים שמציע אתה כאן. ובכן, דבר זה נתבטל.

השר מ. שרת: אוסיף מילים אחדות בעניין זה. הכוונה: הם אומרים שהכרחי להם מסדרון רחב, כי הם יורשים את עזה ובנותיה ו-200 אלף פליטים היושבים שם ועליהם ליישבם. זאת אומרת, שהמסדרון מצטייר בדמות אזור התיישבות ערבית החוצה את המדינה לשניים. אך ישנה סברה, שזה לא נאמר לתכלית אלא רק לצורך תכסיס, כדי להוכיח לנו שכל העניין חסר שחר - שהסידור לא בא בחשבון ואין מנוס אלא לחזור לתוכנית הראשונה שלהם, שאין אנו יכולים לוותר על רציפות וכתוצאה מכך עלינו לוותר על דרום הנגב. זו סברה, שלפיה מוסבר שעושים הם כך כדי שיהיה ברור שעלינו לחזור בנו מדבר זה ולהיאחז בהצעתם הראשונה.

עלי להרצות על פרק ידוע בהיסטוריה, לא רק שלנו אלא כללית, כי אפשר להסתכל על עניין זה בשני אופנים. אפשר להתרחק מהעניין ולהעמיד את מהלך ההיסטוריה על כיווני יסוד ידועים ולראות בזה היגיון ידוע, המתבלט למרות הכול. אם לנקוט דרך זו, כי אז מה שקרה ב-9 בדצמבר 1949 היה בזה פירעון, סילוק חשבון על עניין שקרה פה בירושלים, אם איני טועה, לפני 1916 שנה מאז צליבת ישו. ברגעים האחרונים הייתה זו תחושה לגמרי סובייקטיבית, אבל אני הרגשתי דם בעולם. הרגשתי כאילו נאמר

ש״יהודים אלה צריכים פעם לדעת מה עשו לנו, ועכשיו יש הזדמנות לתת להם לחוש זאת״

ובזה נגמר העניין. אולי היסטוריון יאמר כך לגבי עניין זה, אבל אני לא יכול להסתפק בראייה כזאת ומסירה כזאת של העניין. כי מי שראה איך הדבר השתלשל - יִצרוֹ משיא אותו לכתוב מסה על תפקיד המקרה בהיסטוריה - איך יכולים דברים להתקבל באופן לגמרי מקרי מתוך הצטרפות מסיבות, שדבר אין להן עם איזו התכוונות לעניין לגופו.

כדי להסביר את הדבר עלי לתאר לכם בקיצור את הרקע כפי שהיה קיים ערב פתיחת העצרת. היה מונח לפני העצרת מסמך אחד - דין וחשבון של ועדת הפיוס. הדין והחשבון הזה נתקל בביקורת חריפה, ביקורת בעיתונות, ביקורת של כל מיני גורמים, של משלחות בשיחות ובייחוד של מזכירות או״ם. הביקורת הייתה, שדין וחשבון זה תופס מרובה בעניין הבינאום, מחזיר את הגלגל אחורנית, מטיל על או״ם סמכות מופרזת, אחריות מופרזת, הוצאות מופרזות, שהדבר לא ניתן להגשמה. לא נשמעה ביקורת שאין בתוכנית זו די מיסודות הבינאום, אלא הייתה ביקורת שיש יותר מדי בינאום.

במזכירות [או״ם] אמרו, שבאמת חל מפנה בוועדת הפיוס, שנוסַחה הראשון היה באמת הרבה יותר מתון, והסבירו מה החמיר אצלה את הדין וציינו שני גורמים.

האחד - לחץ הוותיקן, ולא כל כך זה כמו לחץ ספלמן על טרומן. בעניין הוותיקן יש כל מיני גורמים ובני גורמים. מתרוצצות שם אסכולות שונות. האפיפיור נוטה לחומרה אבל היה מסויג במקרים רבים, אך ספלמן רצה להרים קרנו בעיני טרומן. יש כאן שידוד מערכה באו״ם כולו בעניין הכנסייה הקתולית וספלמן ממלא בזה תפקיד רב ומעל לראש ה״סטייט דפרטמנט״. כפי שאנו הלכנו בעבר מעל לראש ה״סטייט דפרטמנט״ ופנינו ישר אל טרומן והשגנו ממנו, מתוך רגישותו היתרה לענייני בחירות, גם ספלמן עשה כך ופרט על אותם נימים שבלבו והשיג מתוך אותם נימוקים, בלחץ של בחירות, וקיבל הבטחות מסוימות. ויש סברה, שטרומן נתן הוראה ישירה לפורטר להחמיר קצת.

עניין היציאה ידי חובה תראו אותו עובר כחוט השני - כל א׳ יוצא ידי חובה כלפי ב׳ וכל ג׳ יוצא ידי חובה כלפי ד׳. לכל גורם נחוץ לפצות ולפייס את ספלמן. בינתיים טרומן עשה רצונו ולא חשוב מה יצא מזה. זה היה גורם אחד שהחמיר את התנאים.

גורם שני שהחמיר הן הצהרות שלנו ובעיקר בעניין עיר הבירה - נאומים בהם נאמר שירושלים בירת ישראל - וזה העלה עניין הבירה. בלי זה לא היה העניין עומד אצלם על הפרק. כל הסעיפים ובני הסעיפים היו תוצאה מכך, שלא הסתפקנו במערכה על כלילת ירושלים במדינת ישראל, אלא מייד שילבנו זאת במערכה על עיר הבירה וזה גרם לתגובה זו.

אף על פי כן, הייתה הנחה מבוססת, שהדיון יתחיל, כנקודת מוצא, בדין וחשבון של ועדת הפיוס והכיוון יהיה לרוקנו מתוכנו, להמתיקו, לחפש איזו נוסחה מעשית, שכאילו נובעת מהדין והחשבון אבל למעשה מרחיקה ממנו, אפשר להגיד שמאלה - זאת אומרת לא להחמרה אלא להקלה.

המצב בקרב גושי המשלחות היה בערך כדלקמן:

בשם הקבוצה הלטינית נמסר לנו, לאחר פגישה ראשונה שלהם, כי מעשרים ואחת מדינות רק שתיים קיבלו הוראות לעמוד על עיקרון הבינאום והן ברזיל וסלוודור, אבל גם ברזיל הודיעה לנו בשיחה, שהם מוכנים להסתפק בתיקונים יסודיים לדין וחשבון של ועדת הפיוס. סלוודור זו מדינה קיצונית מאוד ובראשה איש פנטי מאוד והוא רואה בזה שליחות מגבוה בשבילו לחלץ את ירושלים מהעם היהודי ולהחזירה לנצרות. תשע-עשרה מדינות, ערב העצרת, היו בידיהן הוראות לדאוג למקומות הקדושים. כזה היה הסיכום בפגישה שלהן וזה נמסר לנו על ידי ארגנטינאי, וכל מיני פגישות שונות עם משלחות אישרו את ההגדרה, שההוראות למשלחות אלה היו לדאוג להגנה יעילה של המקומות קדושים. אבל לא דובר שם על בינאום והוצאה מריבונות וכולי.

אנשי משלחת ברית המועצות אמרו לנו, שלהם יש עמדה. הם לא אמרו לנו מה העמדה. ידענו שהם נגד ועדת הפיוס באיזו צורה שהיא, וכל אשר היא תגיד הם יתנגדו לזה. הם עומדים על עיקרון כ״ט בנובמבר, אבל היה לנו רושם ברור שלא יראו בזה עניין למערכה מיוחדת, כי יש להם מערכות אחרות, ויסתפקו בשלילה - יצביעו נגד אך לא ינקטו יוזמה חיובית. לנקודה זו עוד אחזור.

משלחות שונות בעלות משקל, על כל פנים איכותי, בעניין זה, כמו הולנד, שוודיה, קנדה, דרום אפריקה, הזדהו בכלל עם עמדתנו, שיש לדאוג רק להגנת המקומות הקדושים וקיבלו גם את הרעיון, שאפשר לסדר זאת בדרך הסכם בינינו והאו״ם. זה בעיקר מתוך גישה מציאותית, אולי גם מתוך הזדהות עם אנגליה. היא נקטה כל הזמן קו, שאת ירושלים צריך לחלק ולא לנגוע בריבונות המדינות. היא נחלקה איתנו בעניין אחד - עניין הבירה. הם מאוד לא רצו בזה, אבל לגבי השאר היו מוכנים להסתפק במינימום שבמינימום ולעגו למסע צלב זה וכך הלאה.

הייתה גם הנחה כללית, שייתכן מאוד, שעצרת זו לא תגיע לשום החלטה. יהיה איזה ויכוח, יבררו עוד פעם את העניין, ולא נורא לגמרי אם זה יהיה כך. בוויכוח הכללי תפסה ירושלים מקום מועט מאוד. נואמים מעטים נגעו בכלל בשאלה זו. אך אלה מהנוגעים היו שאמרו דברים חשובים. נאומו של שומאן היה חשוב. הוא הדגיש את העיקרון של פתרון מוסכם וחזר על דבר זה אולי שבוע או עשרה ימים לפני ההצבעה באוזני [מוריס] פישר, שהוא עומד על פתרון מוסכם ולא נכון מה שאומרים שהם דורשים בינאום ויהי מה. מבינים הם שהדבר צריך להיות בר ביצוע והכרחית הסכמת הצדדים הנוגעים בדבר. בנוסחה קצרה, מאוד מצומצמת, אמר הוא את הדברים בנאומו בפתיחת הוויכוח ואחר כך חזר על זה ביתר הרחבה בשיחתו עם פישר.

הנציג ההולנדי, שנגע בזה - ובוויכוח היה זה נציג קתולי, אף כי לרוב הנציג הוא פרוטסטנטי - הדגיש שמה שצריך להבטיח זה שמירת המקומות הקדושים בסמכות או״ם. הוא חושב, שהדרך הטובה ביותר היא יצירת הסכם עם שני הצדדים ואם דבר זה בלתי אפשרי - צריך לקום משטר בינלאומי, שיבטיח שמירת המקומות הקדושים. היחיד מבין הלטינים שדיבר בוויכוח הכללי על עניין ירושלים היה הדומיניקני והוא דיבר רק על פיקוח מטעם או״ם על המקומות הקדושים.

אצ׳יסון הקדיש בוויכוח הכללי פסקה לעניין זה, הסתמך על הדוח של ועדת הפיוס, אמר שזו צריכה להיות נקודת מוצא ועל יסוד זה צריך להגיע לפתרון מעשי של פיקוח שיהיה מעשי ובר ביצוע.

מסוף ספטמבר עד אמצע נובמבר [1949] הייתה הפוגה. העצרת עסקה בעניינים אחרים. הוויכוח הכללי נגמר. הוועדה המדינית וּוַעדת אד הוק עברו לעניינים אחרים וזו הייתה תקופה של התכוננות מצדנו ובדיקת המצב. הנטייה הכללית הייתה לא לקבל את הדין והחשבון של ועדת הפיוס. אולי באופן פורמלי להישאר במסגרת זו, אבל למלא אותה תוכן אחר ולהכניס בה יסודות הבינאום.

אמריקה וצרפת, שהיו כאילו בעלות התוכנית ולא יכלו לנער חוצנן מוועדת הפיוס, ניסו לפייס אותנו ולהוכיח לנו שהשד לא כל כך נורא, שאנו מפריזים בביקורת - יש דברים רבים שאפשר לתקן ולהתאים למצב הקיים.

בוויכוח הכללי גם אנחנו וגם הלבנון דיברנו על עניין זה והיו תגובות חיוביות לנאום שלנו בייחוד מצד הארצות הסקנדינביות. התקבלו ידיעות טובות מארצות הבנלוקס. הנציג הלוקסמבורגי הודיע, שזו תועבה וצביעות ודבר זה לא בא בחשבון. נציג הולנד הודיע שחלה התרככות בעמדת ממשלתו. מה שהכביד עליה זו הייתה עמדת בלגיה. כזה היה המצב ערב העלאת השאלה בוועדת אד הוק.

בערב עבות אחר נודע, שאוסטרליה עומדת להגיש הצעה הדורשת בינאום ירושלים ועל יסוד החלטת כ״ט בנובמבר. זה נפל כפצצה. הדבר נבדק ונמצא שכן הוא. לנו היה קשר עם אוואט וחרדנו לעמדתו. הוא נאחז בהחלטות כ״ט בנובמבר ורואה את עצמו כאחד הבנאים הגדולים של היכל או״ם. כתבתי לו מכתב אישי מפורט מכאן וקיבלתי תשובה מניו-יורק. הנציג שלנו [באוסטרליה] ראה אותו ואת המנהל הכללי וההרגשה שלהם הייתה, שהייתה מצדו השתמטות ולא אמר באיזו דרך רוצה הוא לנקוט. כזה היה המצב עד אשר התברר, שנתן הוראה זו. דבר זה עורר מרקחה, קודם כל בחוגי המזכירות הכללית. טריגווה לי טילפן אליו. היו עוד ניסיונות להתקשר אליו בטלפון והוא סירב להשיב. הנציג שלנו איבד את יכולת המגע איתו וגם עיתונאים לא יכלו להגיע אליו. כאשר טריגווה לי טילפן אליו הוא ענה. טריגווה לי שאל אותו מה הוא עושה ואם נותן הוא לעצמו דין וחשבון על כך. הוא הזכיר לו היותו איש או״ם ונשיא העצרת.

אוואט השיב דברים ברורים. הוא אמר לו שנמצא הוא עתה במלחמת בחירות קשה מאוד ודבר זה יכול לעזור לו. לגופו של עניין [אמר ש]זה לא יעלה ולא יוריד כי זה לא יתקבל. שום החלטה לא תתקבל בכלל. כל העניין יידחה לשנה, אך בינתיים יעזור לו הדבר. הוא ייהנה ואיש לא יהא חסר. בצורה כזאת ניסח את העניין.

אך משנזרקה הצעה זו לתוך הזירה החלו תהליכים ותמורות והערכות חדשות של כוחות, שידוד של מערכות, ונוצרה סיטואציה בינלאומית אחרת לגמרי מכפי שהייתה קודם. לי ברור, שאלמלא הזדמנו שני דברים אלה לפונדק אחד של ההיסטוריה - הבחירות באוסטרליה וההיאחזות של אוואט הטובע בקש זה של בינאום ירושלים - אזי כל מהלך העניין היה אחר בתכלית. זה היה מקרה ראשון שסכסך והכריע את גורל העניין – (רוה״מ ד. בן-גוריון: דבר זה לא עזר לאוואט לא להפסיד את הבחירות) - כניסת אוסטרליה לעניין בתפקיד יועץ יצרה את הגזרה המרכזית של חזית שלמה, שבלי זו לא הייתה מוקמת. אי-אפשר להקים חזית של ברית המועצות עם אמריקה הלטינית. אין להם כל לשון משותפת, כל שטח פגישה. הם לא יתגבשו בברית אחת. ברית המועצות לא תחפש דרך אליהם והם לא יכרתו עמה ברית. מכיוון שאוסטרליה תפסה מקום באמצע, בין שני גורמים אלה, היא יצרה רוב אחר. לא פעם היא שימשה תפקיד בשטח זה.

כאשר קורה דבר כזה - מה עמדתה של ברית המועצות? בפרלמנט של או״ם היא ממלאה תפקיד של אופוזיציה קומוניסטית מושבעת, אשר אין לה כל תקווה להגיע לשלטון, שכל יכולתה מתבטאת בזה, שהיא מעלה דעתה ומצביעה הצבעות הפגנתיות. היא עושה זאת בדברים הנוגעים בצבא, בשאלת האנרגיה האטומית, השלום בעולם, ואז היא מופיעה בהצעות שלה, נואמת נאומים מפוצצים, נאום הנמשך שתי שעות ומעלה בעצרת. לפעמים היה וישינסקי מדבר ארבע-חמש שעות ביום. היא מקדשת שם שמים ונוחלת מפלה בכבוד.

לנו היה ברור, שהרוסים אינם מצביעים נגד זה ולא היו מציעים הצעה משלהם על מנת להפגין בדידותם. הגוש שלהם מונה חמש מדינות ולפעמים מצטרפת אליהם יוגוסלביה. אין הם מעוניינים להרבות את העניינים בהם מופגנת בדידותם. מה שאין כן אם יש הצעה שהם נכונים להתקרב אליה.

הוא הדבר ביחס לנציב.[3] לא הייתה מצדם יוזמה לצאת בהצעה יזומה עד אשר באה הצעת אוסטרליה והתחילו לתקנה. הם חשבו תחילה לתקן הצעת ועדת הפיוס. כמה מהם נבהלו מהסיכוי שנפתח לפניהם ואמרו מייד כך:

״אם זו ההצעה והיא תועלה ראשונה, לא נוכל שלא להצביע בעדה״.

יש בעניין זה קל וחומר. נוצרה עובדה, שמדינה פרוטסטנטית מציעה דבר כזה, ואז מדינות קתוליות לא יכולות להיות נגד או להישאר אדישות. אם מדינה ידידותית לישראל בכל הופעותיה מציעה הצעה כזאת - אזי מדינה אחרת אשר אומנם אינה אויבת לישראל, אך אינה גם ידידה מושבעת של ישראל, לא יכולה להיות בעניין זה פרו-ישראלית מזו הקודמת. נציגי מדינות אלה שואלים כיצד יוכלו להצדיק זאת כלפי דעת הקהל שלהם. לכן אמרו שהדרך היחידה היא תכסיסית, ואם נוכל להזיז הצעה זו מהמקום הראשון בסדר היום ובמקומה תבוא הצעה אחרת, אפשר יהיה להצביע בעד ההצעה הקודמת וזאת תיפול. על ידי כך נמנעים מבגידה בנו. אם מקבלת הצעה אחרת רוב - בזה נגמר העניין.

זה היה תכסיס של כמה מהמדינות - מקסיקו, פרו, קובה. הייתה שורה של הצעות תיקונים שלהם וכל זאת אפשר להסביר על פי קו יסודי זה. אם להבין מה ההיגיון הפרלמנטרי של המצב - זה היה הקו היסודי. על ידי כך נעשתה שאלת הנוהל לשאלה מכרעת לגופו של עניין, כי נעשה יותר ויותר ברור, שאם ההצעה האוסטרלית תעמוד ראשונה - אז רעה נגד פנינו, ואם לא - יש לנו תקווה.

וכאן שוב השתלשלו כמה מקרים. לפני שאגע במקרים אלה אומר עוד כמה מילים בעניין אוסטרליה. לְמָה הביאה ההצעה האוסטרלית? היא ביטלה את הנטייה הקודמת לצאת כנקודת מוצא ואפשרות דיון מהצעת ועדת הפיוס. ועדת הפיוס מצאה את עצמה במקום מרכזי וההצעה האוסטרלית נעשתה קיצונית, אבל היא נעשתה לעמדה המרכזית בעצם.

השתלשלה עוד שורה של מקרים. קודם כל הרכב ועדת המשנה. ארצות-הברית, מתוך מגע די הדוק איתנו, הגיעה לתכסיס כזה: תוקם ועדת משנה. הם הרכיבו רשימה, הראו לנו אותה והיא מנתה 12-11 איש, שלפי החשבון צריכים היו להיות בה לכל היותר חמישה מבין חסידי הבינאום. בוועדה זו, אמרו האמריקנים, לא תשתתפנה המעצמות הגדולות. הם לא רצו להשתתף בה, כי טענו שבאופן פורמלי קשורים הם בדין וחשבון של ועדת הפיוס. אין הם יכולים לנקוט יוזמה מתוך התכחשות לעצמם ולא יוכלו להיות בוועדה זו. אם נזכור את הוראת טרומן בניגוד ל״סטייט דפרטמנט״, הרי הדברים ברורים. הם טענו שלא יוכלו, באצטלה של משלחת לאו״ם, לצאת באופן יזום נגד מדיניות שטרומן הבטיח לספלמן, אך הם אמרו, שאם מישהו אחר יציע משהו - הם יתמכו בזה. תבוא ועדה בהצעה אחרת והם יתמכו בה, אך הם עצמם לא יהיו בה ומתוך זה ברור שרוסיה ואנגליה גם כן לא תהיינה בה. אנחנו הצלחנו להוציא מהוועדה את דנמרק ולהכניס במקומה את שוודיה. עלי לומר בסוגריים, שדנמרק נתגלתה שוב בפרצוף אנטי-ישראלי מובהק בכנס זה, ולאו דווקא בעניין ירושלים, אלא בעניין הפליטים, וזאת חשנו בשתיים-שלוש הזדמנויות. יש בעניין זה אצלם כיוון מסוים. נאמרו דברים מאוד מרושעים בשאלת הפליטים והזכירו לנו כל פרשת היטלר והעזרה שלהם [ליהודי דנמרק], ונאמר דבר פסול כזה:

״איננו יכולים לתאר לעצמנו, שמן הנמנע ממדינה כארצות-הברית שתשפיע על ישראל לשנות עמדתה״.

זה נאמר בוועדת אד הוק. היה זה בוויכוח על תוכנית קלאפ - העִסקה וסיוע. בינתיים היו ״טיולים״ על פני כל השטח של בעיית הפליטים וראינו בהם אותו ההיגיון. לעומת זאת, אני רוצה לשבח ולרומם את עמדת שוודיה. סגנון הופעתה זה מעל לכל חשבונות. צל ברנדוט לא היה מורגש לגמרי בדברים אלה. אם היה, הרי רק בכיוון זה, שהביא אותם לעמדה מציאותית, מפוכחת, שכאן אין שאלה של מליצות, אלא צריך לדעת מה יכול לקרות. לא צריך לנהוג ברשלנות, אלא לטכס עצה בראש צלול. הייתה זו עמדה נאה והטון והרמה היו מניחים את הדעת.

לעומת זאת, הדמוקרטיה הבינלאומית היא פרועה מאוד. כאשר מקריאים רשימה של חברי ועדה אזי אם מישהו קם ואומר שמעוניין הוא בדבר זה, אומרים לו: בבקשה, תצטרף, ובייחוד כאשר היושב ראש היה פרסי, אינטרסנט. לפולין לא היה חשק להיכנס לעניין זה ואני מבין שלא הייתה מעוניינת בזה מתוך יחסיה איתנו ולא רצתה להיות בעניין הבינאום. נכנסה לזה אוקראינה, כלומר נכנסו שתי ארצות רוסיות לעניין זה. הערבים גם הם נכנסו לוועדה - שלושה מהם. יוון הודיעה שגם היא מעוניינת בדבר וכך, כהרף עין, נשתנה כל הרקע - במקום אחד-עשר חברי ועדה היו בה שבעה-עשר חברים ובמקום מיעוט של חמישה חסידי הבינאום - רוב להם.

ידידנו פבריגט[4] הגה את הרעיון הגאוני לבחור את נציג סלוודור כיושב ראש הוועדה, וכאשר מציעים זאת למישהו, אם לא מתקבל הדבר, נעשה זה עלבון עולמי. הוא הסביר לנו שהציע אותו לתפקיד זה כדי לשתקו. כי בתור יושב ראש לא יוכל לדבר, והוא בבחינת השטן המקטרג בעניין זה. אומנם הוא לא דיבר לגופו של עניין, אבל כיושב ראש פסק פסקי הלכה שהכריעו את הכף.

בכל זאת עמדו אנשים במערכה, והנה פרו והולנד יחד הציעו הצעה של נוהל, שלא ידונו לפי הצעות, כגון הצעות ועדת הפיוס או ההצעה האוסטרלית, אלא על פי עקרונות –

האם בינאום זה שלטון או פיקוח?

האם זה כולל סמכות טריטוריאלית או ספציפית?

מה ההתחייבויות של הממשלות לגבי עניין זה?

האם ישנה או איננה ריבונות?

לאחר שיצביעו את העקרונות, לפי זה ינסחו את הדברים. היושב ראש פסק שצריך לדון לפי הצעות ולא לפי עקרונות. שני אלה לא נכנעו ונאמו בתוקף ועמדו על זכותם. הוא אמר, שאם הוועדה רוצה להצביע - יצביע הצעה זו. כאשר הצביע הייתה התוצאה שבעה כנגד שבעה. לפתע ראינו שהמקסיקני, שהיה בלב ונפש איתנו, באותו שלב אינו במקומו. התברר שראש המשלחת שלו קרא לו לעצרת, כי המליאה התנהלה באותו זמן ולכן לא השתתף בהצבעה. הוא היה מצביע עם הצד שלנו ושמונה כנגד שבעה היו מצביעים על עקרונות. הרגשנו שכאן חל מפנה פטלי בעניין זה. היושב ראש פסק, שההצעה נפלה ועברו לדון על ההצעה האוסטרלית. היא קיבלה רוב של תשעה נגד שישה. התנחמנו בזה שעדיין לא קיבלה ההצעה שני שלישים ואינה משקפת הרכב ועדת אד הוק, אך היא קיבלה את זכות הבכורה וזה קבע את הנוהל בוועדת אד הוק. ואם זו ההצעה - הרי האלטרנטיבה היא בין תמיכה בהצעה זו או התפוררות הכוחות לגמרי, ודבר זה מחייב לגייס אנשים להצעה.

כאשר הופיע הדבר בוועדת אד הוק, הוצע תיקון להצעה זו. למעשה, הוצעה החלטת כ״ט בנובמבר ועוד כמה דברים והושארה מסגרת ריקה. היושב ראש פסק שזו הצעה עצמאית ולא הצביעו את התיקון והדבר לא הגיע להצבעה. איני יודע אם זה מקרה או לאו, אבל ערב ההצבעה המכרעת בוועדת אד הוק עשינו חשבון והאמריקנים עשו חשבון וגם הערבים עשו חשבון. החשבון של הערבים נודע לנו כעבור יום. היו לנו ידיעות לא רעות על הנעשה בקרב הערבים, אבל זה ארך זמן עד שהגיעו הידיעות. כולנו עשינו אותו החשבון, שיש עשרים ושלושה קולות בעד ותשעה-עשר או עשרים נגד, והערבים התהלכו חפויי ראש. [הלבנוני שרל] מאליק נחלץ למלחמה זו, שלח מברק לאפיפיור ואמר שמתהלכות שמועות, שהדבר אינו בנפשו של הוותיקן ולא אכפת לוותיקן אם דבר זה לא יתקבל. כתשובה לכך שלח האפיפיור מברק למאליק ונתן לו ייפוי כוח להעביר תוכנו בין כל המשלחות. דבר זה הביא לידי המפולת. מעשרים ושלושה קולות עלה המספר לרוב של שלושים וחמישה. היו משלחות לטיניות שקיבלו הוראה להצביע נגד והן נמנעו והודיעו לממשלותיהן, שבאווירה שנוצרה לא יוכלו להצביע נגד. לדוגמה בעניין זה אתן את משלחות פנמה והונדורס. שמענו על משלחת אחת, שקיבלה הוראה להימנע והצביעה בעד. בכל אופן, לוקסמבורג עברה משלילה להצבעה בעד. כאשר טילגרפנו אל נציגם הוא אמר שיצביע בעד אף כי שונא ומתעב הוא משטר זה וגם אם בלגיה תצביע נגד. מהפכה זו חלה לאורך כל הקו. הולנד עברה מהתנגדות להימנעות. בשלב האחרון היה הדבר מחוץ לכל שיקול דעת ואז השתמשתי במבטא ש״הרגשתי ריח דם״.

בנוגע לוותיקן, בשבועות הראשונים של העצרת היה איש שלנו בוותיקן - יעקב הרצוג - והיו לו שיחות רציניות מאוד עם אישיות חשובה, ששמה נשכח ממני. לא איש הכמורה אלא איש ציווילי, אבל הוא עומד בראש מוסד וָתיקָני חשוב ומקורב לאפיפיור, ונמצא במגע אישי איתו. בין שיחה לשיחה היה איש זה שואל מה לענות והיה עונה תשובה מוסמכת. היה ברור, שהם מנסים לאחוז בשני ראשי החבל. מצד אחד רוצים הם לראות מה יכולה לתת להם העצרת. הם לא רוצים בינתיים להגיע לפשרה איתנו, שעלולה לקפח סיכויים אלה. מצד שני לא מעוניינים הם בשום פנים להיכנס איתנו למצב של ״ברוגז״, שמא לא יצליחו בשום דבר בעצרת ויזדקקו לידידותנו. הוא טען שאין מה להיכנס בשיחות איתנו, כי זה נמצא בשיקול לפני העצרת, אך ברור להם שלא תתקבל החלטה ואחרי העצרת אפשר יהיה לחשוב אם להיכנס למשא ומתן או לאו. נאמר כי בינתיים מעריכים הם מאוד את הקו שנקטנו בארץ כלפי הכנסייה והכמורה שלהם וביקשו למסור לי שדר מהם, שניסחו אותו מילה במילה:

״אנו מעריכים מאוד את הקו שלכם. אנו מקווים שתמשיכו״ –

את הקו שלנו בארץ ולא בעצרת. עצם העובדה שנמסר לנו דבר כזה בזמן שעמדנו במערכה נגדם בעצרת זה מאלף מאוד. לנו ברור, שחל אצלם עידוד רב על ידי התפתחות העניינים.

כאן התחולל דבר שהלך והואץ מעצמו לאחר שנפתחו בפניהם אפשרויות אלה על ידי צירוף הכוחות שנוצר.

בנוגע לרוסיה - הייתה לי שיחה חריפה למדי עם צרפקין. אמרתי לו שאינני מבין מה הם עושים. אמרתי שהוא יודע שמסרנו להם את המקום שלהם [במגרש הרוסים], וזה לב ירושלים - המקום היחיד במזרח התיכון ששם מתנופף דגל סובייטי. על זאת הושמעה תגובה לא הוגנת מצדו. הוא אמר, שזה היה תמיד בידי הרוסים. אמרתי: ׳איזה רוסים? בידי השלטון הסובייטי?״ זה ניתן להם באיזה מחיר, כי הייתה בזה מתיחה קשה מאוד ביחסים [שלנו] עם ארצות-הברית. אמרתי לו:

״אילו היה משטר הבינאום, שאתה דוגל בו, מתקבל מלכתחילה - ההייתם זוכים לראות מקום זה? הייתה שלטת שם אמריקה או ממונה מטעם אמריקה ואתה לא היית מקבל מקום זה״.

כאשר אמרתי זאת למאליק אמר, שהרוסים לא היו מוותרים על מקום זה. אמרתי לו, שדבר זה היה מועיל להם מאוד... הוא אמר, שאינם יכולים לא להיות עתה בעד זה, בעוד שאנו מתכחשים לאבהותנו, זאת אומרת לאבינו, להחלטה [של או״ם] שהקימה את המדינה.

לא אחזור לבירור בעניין זה והגבולות. הוא אמר, שאני רואה שבעניין הגבולות הם לא מקפידים כל כך, אם כי כאשר מישהו הציע שנצרת תיכלל במדינתנו אזי הוא אמר שזה צריך להיות במדינה הערבית של ארץ-ישראל ואין לכלול אותה במקומות הקדושים. הוא אמר שזה יהיה בידי מועצת הנאמנות.

שאלתי: ״מה זה יועיל לכם, כי הרי אתם רק קול אחד שם?״

הוא אמר: ״מה זאת אומרת, הרי לפי הצעתכם מחלקים אנו את ארץ-ישראל ביניכם ואנגליה. מסירת ארץ-ישראל הערבית לעבדאללה פירושה מסירתה לאנגליה״.

אמרתי לו: ״זאת אומרת, שאתה אומר שאנגליה בין כה נמצאת שם, ואז לפחות עקרנו את אנגליה מחלק גדול של הארץ. ומה אתה מציע עכשיו? בינאום תחת מועצת הנאמנות. מי הרוב במועצת הנאמנות? אנגליה ואמריקה. ואז אתה רוצה להשאירן על כל שטח ירושלים, וכך [בלי בינאום] אתה משאיר שטח מסוים בידיים עצמאיות, שבו יש מעמד גם לכם וגם לנו״.

לזאת לא קיבלתי תשובה והם עומדים בשלהם. אשוב לרוסיה כאשר אדבר על המצב לאחר ההצבעה.

ארצות-הברית - הם בעד בינאום. הם יודעים שזה לא יקום ולא יהיה ורק יסבך. הם משותקים. אינם יכולים לנקוט יוזמה, כי הם קשורים בדין והחשבון של ועדת הפיוס. הם מבינים שגם הוא לא טוב. אמרו שדואגים הם להפיל את הדבר, אך לא עשו שום דבר בכיוון זה. הראיָה שלא עשו שום דבר אין להביא מהארצות הלטיניות, כי כאשר יש עניין הנוגע לוותיקן השפעתם לא תעמוד בפני השפעת האפיפיור. אך אפשר להביא ראיָה ניצחת מהצבעת ליבריה. היא כפופה להם לגמרי והצביעה עם הקתולים בעניין זה.

אני מפרש זאת פשוט מאוד - הם רצו לצאת ידי חובה כלפי הקתולים שלהם, כדי שלא יוכלו להגיד להם שהכשילו דבר זה. לכן המסקנה שלהם הייתה, שילכו [חסידי הבינאום] וישברו את הראש וייווכחו שדבר זה לא יכול לצאת לפועל.

צרפת, ששינתה את עמדתה שתיים-שלוש פעמים, בשלב ידוע קראה תגר על ההצעה האוסטרלית ושאלה שאלות נוקבות: היכן מנגנון ההגשמה, התקציב, הכוח הצבאי שיבצע את הדבר? בשיחה אחרונה עם שוֹוֶל[5] אמר הוא:

״איננו יכולים שלא להצביע בעד זה. מקווים אנו שלא יתקבל הדבר. אם זה יתקבל - זה לא יצא לפועל. זה יעבור למועצת הנאמנות ויחזור לעצרת. אך כאשר עומד הדבר להצבעה - מוכרחים אנו להצביע בעד״.

אותו המצב ב״קה ד׳אורסה״. שומאן נתן הוראה, לאחר שאמר פעמיים, שעומד הוא על פתרון מוסכם בכל תוקף, להצביע בעד ההצעה האוסטרלית ועכשיו יש עליו כעס בגלל זה. לולא נתקבלה הצעה זו ייתכן מאוד שהייתה מתקבלת פשרה גרועה מאוד, ואולי מבחינה זו מוטב שנתקבלה הצעה, שחוסר כל סיכוי להגשמתה ברור לא רק לכל, אלא בראש וראשונה למצביעים בעדה.

היו הצעות שוודית והולנדית שבשלב ידוע התאחדו. ההצעה ההולנדית הייתה גרועה מהשוודית והנחילה כמה יסודות שליליים להצעה המקובצת. אנחנו היינו מוכנים כל הזמן להילחם נגד ההצעה השוודית-הולנדית. הכנתי נאום שלם נגדה והוא לא הלך לאיבוד.

באותו יום הייתי אצל אצ׳יסון. השיחה נקבעה מקודם, אבל נזדמנה לרגע מתאים. כאשר ישבתי אצלו הוא שאל אותי איך אני רואה את סיכויי ההצבעה. אמרתי לו: 20:23, והאיש שישב לידו אמר, שזה מתאים לחשבון שלהם. באותה שעה הצביעו כבר 35 בעד ההצעה ולא ידענו על כך. הוא שאל אותי:

״נניח שהצעה זו לא תתקבל. האם רואים אנו בהצעה השוודית-הולנדית בסיס?״

הוא לא שאל אם רואים אנו בהצעת ועדת הפיוס בסיס. אמרתי שכפי שהיא מנוסחת - לא. אם יחולו בה שינויים מרחיקי לכת - כן. הרציתי בקיצור מה השינויים, מה התפישה שלא יכולה להתקבל. אמרתי

שלא יתקבל שום דבר, שיש בו פגיעה כלשהי בריבונות שלנו.

לא יתקבל שום דבר, שיש בו פיצול או כפילות של השלטון המבצע.

אם יהיה נציב של או״ם הוא יוכל לפקח, אבל לא לעשות שום דבר ולא לפעול. הוא יוכל לפנות לשלטון ולהעיר אוזנו. אם לא ממלאים הוראתו הוא יכול לפנות לאו״ם והשלטון צריך להצדיק אי-היענותו להוראה זו. זה מעצור מספיק ליֵצר ההתפרעות של שלטון זה. אמרתי שלאיש זה תינתן אפשרות להשתמש רק בעיניו ואוזניו - לא יוכלו לתת לו אמצעי ביטחון. הביטחון יהיה אך ורק למדינה - בידה השלטון והשמירה על המדינה. לא ייתכן שלטון כפול, כי אז יהיה המקום עיר מקלט לכל פושע. לא ייתכן שיאסרו עלינו להעביר מוסדות שלטון מקומיים לירושלים - זו פגיעה בריבונות. יתר על כן, יש ערים שנולדו להיות ערי בירה. ירושלים נולדה להיות עיר בירה. כל מי שירים יד נגד זה - מרים יד נגד ההיסטוריה.

אמרתי: נניח שהוא מתכוון להעביר החלטה כזאת ואנו מחליטים להיות ״good boys״ ולא להתנגד באו״ם בעניין זה, כי אז למעשה נאריך את הכביש בכמה קילומטרים, כי בין כה עלינו לבנות ובין כה יש תוכניות בניין גדולות בירושלים. לא נוכל לבנות בעיר ואז נבנה במקום חופשי יותר, על גבול ירושלים, ואיש לא יוכל לטעון שהפרנו החלטת או״ם - ויחד עם זאת ירושלים תהיה בירתנו. האם זה הדבר שהם רוצים? דבר זה צריך להיות ברור. איננו דורשים החלטה שזו עיר בירתנו, אבל שום הגבלה לא נקבל בעניין זה. אמרתי שמציע אני הצעת החלטה קצרה מאוד הקובעת מספר עקרונות:

אל״ף, מקומות קדושים נמצאים תחת פיקוח או״ם.

בי״ת, לשם פיקוח זה שולח או״ם לשם נציב.

גימ״ל, הממשלה מתחייבת לשתף פעולה עם שלטונות או״ם.

דל״ת, אם שלטונות או״ם בירושלים לא יהיו מרוצים מזה - יתאוננו בפני העצרת.

אמרתי שעליהם לדרוש מהממשלות לקבל דבר זה.

בינתיים [- אמרתי לאצ׳יסון -] התנהל משא ומתן עם עבדאללה. אין ביטחון אם זה הביא לתוצאות, אבל זה הניסיון המבטיח ביותר וגם ניסיון שנכנס יותר לפרטי עניינים ואוחז בציצית ראשם של העניינים. אינני יכול להיות בטוח מה תהיינה התוצאות. אינני יודע באיזו מידה אנגליה רוצה בזה. אני בטוח שהיא רוצה בהסדר, אבל אם הדבר יהיה למורת רוח לערבים בארצות אחרות אזי איני יודע מה תגיד אנגליה.

אמרתי לאצ׳יסון, שהשאלה העיקרית לעבדאללה היא מוצא לים וזה כרוך בקשיים ואיני יודע כיצד יסתדר הדבר.

הוא שאל על עניין הפליטים ואמרתי לו, שזה לא עומד לגמרי על הפרק. אני מניח שעבדאללה מבין היטב, שהכנסת פליטים למדינת ישראל פירוש הדבר לפוצץ אותנו מבפנים.

בי״ת, אני סבור שהוא מעוניין להגדיל עד כמה שאפשר מספר הפליטים אצלו כדי לקבל כסף רב יותר ולעשות את ארצו לארץ מפותחת ועצמאית.

מספר אני לכם דברים אלה בפרטים אם כי השיחה נמשכה קרוב לשעה, כי נודע לנו אחר כך מהבית הלבן, שאצ׳יסון מסר דין וחשבון לנשיא - שהיה בפלורידה באותו זמן - שהיה אצלו שר החוץ של מדינת ישראל והוא שמח לציין, שהיה הסכם כללי ביניהם על כל השאלות. זה היה הדבר החשוב בשבילי, כי לאחר שדיברתי על עניין הבירה והמשטר שאנו מתארים לעצמנו, ואי-מסירת שום סמכות של ביצוע לנציב או״ם וכן בעניין עבר-הירדן והפליטים - כל זה הניח את הדעת. אף על פי כן היה ברור שאם, נניח, מתגברים אנו על ההצעה האוסטרלית, הרי מתחיל ויכוח רב בינינו וארצות-הברית. הוא סולק על ידי האיחוד שלנו בשלילה. הוא לא הגיע לאיחוד חיובי בינינו והשאלה הזאת נשארה פתוחה.

עוד באותו יום, גם אחרי ההצבעה בוועדת אד הוק, ביקשו האמריקנים לדעת, בכל זאת, אם יחול שינוי בעצרת ויוכלו להצביע על ידי כך, שכמה מאלה שהצביעו בעד יימנעו ואלה שנמנעו יצביעו נגד ואז אולי אפשר יהיה להעלות את ההצעה השוודית-הולנדית שממנה אין אנו מרוצים. אני אז מסרתי למשלחת [האמריקנית] באופן סודי את הנאום שלי, שלא הושמע. הם קראו זאת ולאחר קריאה שאלו אם מותר להם לשלוח זאת ל״סטייט דפרטמנט״. אמרתי: ״בבקשה, אך באופן סודי״. אני חושב שיש ערך לדבר, שלפני שהם הצביעו בפעם האחרונה נגד ההצעה האוסטרלית ידעו היטב מה עמדתנו להצעה השוודית-הולנדית. הם לא יוכלו לטעון שהצביעו נגד ההצעה האוסטרלית, תוך הנחה שנקבל את ההצעה השוודית-הולנדית.

היו שאלות גלויות אלינו ואמרתי, שאם הצעה זו יורדת מעל הפרק, ההצעה השוודית-הולנדית, כפי שנוסחה על ידי צ׳ילה, יכולה אולי לשמש נקודת מוצא. עלי לציין דבר אחד במיוחד: כל הגושים שהצביעו, אולי חוץ מהערבים, הצביעו כדי לצאת ידי חובה. לא היה מצד שום גוש לא רק איזה ביטחון שהדבר יוגשם, אלא היה ביטחון גמור שאי-אפשר להגשים זאת. אולי הייתי מוציא מכלל זה את נציג סלוודור, שהוא אדם שלא מהעולם הזה. בישיבה של נציגי הארצות הלטיניות הוא דיבר על מסע צלב והיה לצחוק. הוא אדם ההוזה חלומות בהקיץ.

עלי לציין, שכאשר בבוקר הראשון נתקבלה ידיעה שאוסטין[6] אמר: ״דם יישפך״ היה זה קוריוזי. מי ילך לשפוך דם? איך אפשר להעלות על הדעת שיש להגן על ירושלים? בפני מי? מי הולך להגן עליה? מכל הדיונים אחר כך לא נשמעה מילה ממישהו, שצריך לשלוח מישהו הנה במצב כזה, אלא אם יהיה איזה הסכם. לא יעשו איש לצחוק, כי מה יעשה כאן נציב או״ם? הוא יקבל ויזה וחדר אבל מה יעשה כאן? כל זה לא עלה על דעת איש.

הנסיגה החלה מייד מהישיבה הראשונה של מועצת הנאמנות. הנציג המקסיקני הציע בישיבה הראשונה לדחות כל דיון, ולבוא קודם כל בדברים עם שני הצדדים. זה לא נתקבל, כי אנשים אמרו שזו בושה. הקול הראשון הלטיני שנשמע במועצת הנאמנות, לאחר שקיבלו רוב, היה להפסיק את הדיון ולפנות אל שני הצדדים והחלה ההתלבטות של מועצת הנאמנות האומללה. גארו[7] ביקש פגישה סודית איתנו - הוא יושב ראש מועצת הנאמנות - ואמר שמוכרחים למצוא מוצא. הוא חקר ומצא, ש״קורפוס ספרטום״ אינו סותר ריבונות. התחלנו לחקור מה זה ״קורפוס ספרטום״. היועץ המשפטי של טריגווה לי, שהוא אגב מתרעם על הודעת מר בן-גוריון לעולם כולו,[8] וכך הלאה, והוא איש נאמן מאוד לנו, אמר, שהמקרה היחיד שידוע לו במשפט בינלאומי שבו נזכר המונח ״קורפוס ספרטום״ זה בהונגריה, בה היה ריב בין שני פיאודלים.

גארו החל לטעון, ש״קורפוס ספרטום״ זה אזור, שביחס אליו נוהגות תקנות ידועות וזה הכל. נניח, אם יש באזור זה מקומות קדושים ויש תקנות ידועות, הריהו נהפך ל״קורפוס ספרטום״. דבר זה אינו סותר ריבונות. אמרנו לו, שכל זמן שהם עומדים על בסיס החלטה זו אין דבר זה קיים בשבילנו. הם רק יסתבכו וילכו ויתבזו הלאה או שיש להם אומץ לב להגיד, לאחר בדיקת העניין, שהמנדט שקיבלו אינו ניתן לביצוע והם מחזירים אותו. אך אם ילכו הלאה בדרך זו יגרמו רק ביזיון לעצמם ולאו״ם ולא יגרמו לשום תוצאה מעשית.

המצב במועצת הנאמנות הוא כזה: הם הטילו על היושב ראש לעבד איזו תוכנית בקווים כלליים ולהגישה למועצת הנאמנות, שתתכנס ב-13 בינואר בז׳נווה. ההנחה במזכירות או״ם היא, שיהיו מוכרחים לעבד משהו, יצטרכו לקיים הוראה שקיבלו מהעצרת. את זה ישלחו לשני הצדדים. בסופו של חשבון שני הצדדים צריכים לענות משהו על הצעה זו. חזקה על שני הצדדים שיענו בשלילה על ההצעה, אבל כדאי שלא יסתפקו רק בשלילה, אלא יאמרו שדוחים זאת לחלוטין ,אבל מוכנים לקיים משטר כזה וכזה וינסחו מה שמתקבל על דעתם. חשוב שיהיה תיאום בין שני הצדדים ויתנבאו בסגנון אחד, ואז צריך יהיה לדאוג, שמועצת הנאמנות, בהגשת הדין והחשבון לעצרת, תודיע שבהתאם להחלטה שלהם ניסחו חוקה כזאת ושלחוה לשני הצדדים - הצדדים דוחים זאת, אבל מציעים דבר זה וזה. דבר זה יכול להפוך לנקודת מוצא של דיון חדש, אם בעצרת הבאה הסדירה או בכנס מיוחד של העצרת, שיהיה באביב.

היושב ראש התאמץ מאוד להכניס את באנץ׳ לעניין זה עתה. זאת אומרת, שיחד איתו יעבד משהו על יסוד הרזולוציה של העצרת. באנץ׳ לא רק סירב, אלא היושב ראש פטפט יותר מדי והעיתונאים פרסמו שבאנץ׳, בישיבה פומבית של מועצת הנאמנות, הודיע שיש משהו בעיתונות והוא רוצה להכחיש זאת. אין הוא משתתף עכשיו בשום דבר ואינו רואה עצמו כמוסמך, אבל ברור מאוד, שידו לא בדבר. באנץ׳ מאוד מאוד רואה לעצמו ייעוד בעניין זה, אבל הוא שומר את עצמו לשלב מאוחר יותר. הוא קיבל אישור מה״סטייט דפרטמנט״ לא להיכנס עכשיו לעניין, לא להשתתף בניסוח איזו הצעה על יסוד החלטה זו מטעם מועצת הנאמנות. אך לאחר שהיא תידָחה על ידי שני הצדדים, כדי לחלץ את העצרת מהמצר, יחבר הוא משהו. יש להניח שכל הכישרון של באנץ׳ יגויס אז למטרה זו ואינני בטוח בכל פרט ופרט אם יגויס בכיוון הנכון.

ועוד לעמדת הצדדים - יודעים אתם, שהייתה הצעת צרפת לנזוף בנו ולדרוש מאיתנו ביטול העברת המוסדות לירושלים. נתברר שזה לא היה לפי הוראה מפריס, אלא האיש [באו״ם] עשה זאת על דעת עצמו. הצעה זו הומתקה תחילה מאוד ואחר כך עיראק הכניסה תיקון, שהחמיר אותה. הרוב נמנע מהצבעה בהנמקה שמועצת הנאמנות חורגת מסמכותה בעניין זה ולא מפני שמתנגדים לכך, ויצא שכל המעצמות נמנעו ובתוך זה רוסיה. אוסטרליה נמנעה - וזו עתה אוסטרליה אחרת שלאחר הבחירות - והייתה תמונה עלובה מאוד של המצב. היושב ראש - צרפתי – אמר

ש״יושבים אנחנו כסריסים בהרמון של נשים״.

אחר זאת פנה היושב ראש אלינו - אל מר אבן – ואמר, שתוך ימים אחדים הצעתו תהיה מוכנה. הוא רוצה לשלוח זאת לנו ולקבל תגובתנו. אם היא תהיה שלילית, הוא סבור שאין טעם לכנס את מועצת הנאמנות, אלא מייד להציע כנס מיוחד של העצרת. אני רואה בזה איום מצדו, כי אז מצבנו יהיה רע מאוד, אך אני לא חושב שיוכל לא לכנס מועצת הנאמנות, ונראה מה יהיה במועצת הנאמנות. בכל אופן, צריכים אנו להביא בחשבון כנס מיוחד של העצרת.

מענייננו שזה לא יתקיים. קל לנו יותר, שזה יבוא לפני הכנס הבא, הסדיר.

קודם כל יעבור זמן רב יותר והרוחות הנסערות יִשוֹכוּ וייווצרו עובדות. אולי יהיה בינתיים גם הסכם עם עבדאללה, בכל זאת.

בי״ת, אם השאלה מופיעה בכנס סדיר היא מובלעת בתוך המון שאלות, בעוד שאם יש כנס מיוחד בעניין זה כדי להלקות אותנו, יש מתיחות אחרת לגמרי ויש רשעות אחרת. אך אם נוכל למנוע בעד זה - זאת איני יודע. קשה לי להניח שנוכל למנוע זאת אם לא ניכנס למשא ומתן ואינני מתאר לי שנוכל להיכנס למשא ומתן. נניח שנאחז בתכסיס של משא ומתן ואז אפשר יהיה לסחוב זאת, אך אז מקפחים אנו את עמדתנו העקרונית. אם איננו נכנסים למשא ומתן הרי מאבדים אנו כל השפעה על מהלך העניינים וייתכן שלא נוכל למנוע כנס מיוחד.

על פי הפצרתו של פרוסקאואר הלכתי איתו לספלמן בבוקר לפני צאתי לדרך. אמרתי לספלמן, שאינני בא להשפיע ואני יודע שאין לו סמכות ואין כאן שאלה של משא ומתן, אבל שמח אני להיפגש איתו פעם, כדי להסביר לו את העמדות, שאולי לא כולן בהירות לו. ביקשתי שלא יהיה פרסום לפגישה זו, כי זה יכול לתת מקום לפירושים מסולפים. לא אמסור כל השיחה, אבל ראיתי שיש שם בקיאות מופלגת, ופשוט מייאשת, בפרטי הפרטים של מצבנו הפנימי. מילים כמו ״מפא״י״ ו״מפ״ם״ נושרות מפיו, וכן שמות כמו מנחם בגין וכולי וידועים לו פרטי פרטים. כל זה נושר מפיו בקלות רבה.

אם לסכם עמדתם, הרי לא עולה על דעתם לחלום שדבר זה [הבינאום] יתגשם, אבל זה ניצחון גדול בשבילם הנותן להם עמדת מיקוח נוחה מאוד ומחזק אותם מאוד. הם עלולים לקבל מאיתנו ערובות מרחיקות לכת. הם טוענים בפה מלא, שלו היה להם ביטחון, ששולחן זה של הממשלה קיים לעד - כל הדברים היו אחרים. אין להם ביטחון בזה ואפילו אם נניח שנבוא לידי החלטה, הסכם, וזה יהיה בחוק, מה ערך לחוק? הכנסת תבוא אחר כך ותשנה את החוק. כלומר, אין בזה ערובה. ראיָה לכך - העברנו את המוסדות לירושלים רק תחת לחץ בגין - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אין דבר זה מראה, שהם בקיאים כל כך בעניינים) - לא אמסור כל הפרטים שנזכרו בשיחה. בכל אופן, דבר זה מוכיח שהם קוראים מאמרים ויודעים מה אומר כל אחד.

אומר במאמר מוסגר: העברת המשרדים לירושלים לא עשתה רושם כאילו דבר זה הכרחי בשביל לעמוד בפני ההחלטה [של הבינאום] - (רוה״מ ד. בן-גוריון: זו העברת הממשלה ולא המשרדים) - אני מדבר על נוסחה שנתפרסמה. לא נתפרסמה נוסחה של העברת הבירה באופן רשמי - (רוה״מ ד. בן-גוריון: ירושלים היא הבירה) - ראיתי נוסחה, שהכנסת חוזרת לירושלים, הממשלה ממשיכה בהעברת משרדיה לירושלים - (רוה״מ ד. בן-גוריון: לא ראית שכתוב על הבירה?) - זה נאמר פעמים רבות. בפעם ראשונה לא נאמר דבר זה. אתה אמרת שהייתה לפני שלושת אלפים שנה בירת ישראל ותישאר בירה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אתה מערבב שתי הצהרות. האחת ניתנה לפני ההחלטה והשנייה אחריה) - כאן כתוב:

״למדינה הייתה ותהיה רק בירה אחת - ירושלים״.

בעברית אין הווה. יש עבר ועתיד. באנגלית יש צורת הווה וקראו זאת באנגלית. זו שאלה של שימוש בלשון האנגלית. גם אני קראתי זאת באנגלית. היה ברור שהכוונה הייתה לא להגיד שיש אקט של העברת הבירה לירושלים. ישנה הגדרת המצב: ירושלים הייתה בירה ותישאר תמיד בירה[9] - (רוה״מ ד. בן-גוריון: הקרייה הייתה מושב זמני של הממשלה) - זה מתקבל אצלך, אבל אצל הגוי זה לא מתקבל כך. לא נאמרו המילים שעכשיו זו הבירה. הם אמרו שמכיוון שמשרד הביטחון ומשרד החוץ לא הועברו, משמע שאין העברה של הבירה לירושלים. כך פירשו זאת, שבמכוון נוסחו הדברים כך - (השר ד. יוסף: אם כן, כיצד יכלו לפרש שזה נעשה תחת הלחץ של בגין?) - כך פירשו זאת. גם ב״סטייט דפרטמנט״ וגם בעיתונות פירשו זאת כתוצאה ממצב פנימי מסוים ולא מתוך צורך המערכה הזאת, מפני שאיש לא העלה על דעתו, שבמצב הנתון, אפילו אם לא יועבר עוד משרד נוסף, אפשר להגשים החלטה זו [של הבינאום]. אני לא ראיתי כל צורך בפעולות אלה שנעשו,[10] כי עמדתי בלייק סכסס ובפלשינג מדואוז והכרזתי, שירושלים היא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל ואין כוח בעולם שיוכל לשנות דבר זה [גם] בלי ש[משרדי] מר רמז או הגברת גולדה מאירסון או אני נוכרח לעבור לירושלים. ואם אחר כך עושים דבר זה, הרי אחת מהשתיים - או שהייתי בדאי ובלי זה אפשר היה להגשים בינאום, וכדי לא להגשים זאת צריך לעשות דבר זה, ואז הייתה זו התרברבות מצדי ולא קביעת עובדה ניצחת, או שדבר זה לא דרוש לגמרי כדי למנוע בינאום, אלא ישנה רגישות בציבור וצריך להיענות לה ולעשות זאת.

מי שידע את המצב, ברור היה לו שאי-אפשר לעשות דבר זה, ולא היה [בו] צורך כדי לשים לאל הבינאום - להעביר איש אחד [הנציב] לירושלים. כי במצב כפי שהוא אי-אפשר להכריז על בינאום ורושם זה השגנו על ידי הסברותינו. האם צריכים היינו להסביר אחרת ולהגיד להם שלא יעשו זאת, כי מצבנו בירושלים מעורער? אמרנו שמצבנו איתן ולא היה מעולם שלטון כה איתן בירושלים כמו עכשיו, והם מטיחים ראשם בכותל על ידי החלטה זו ורק מביישים את או״ם ויוצרים שערורייה בינלאומית על לא כל דבר על ידי החלטה זו. זו הייתה טענתנו כל הזמן - כי ישנה מציאות - ובדבר זה לא היה כל צורך כדי למנוע בינאום.

יכול להיות שהיה צורך להעביר מרכז השלטון לירושלים - באיזה תנאים וקצב היו עושים זאת זו שאלה אחרת. יכול להיות שהיה צורך בהפגנה - והשאלה היא בכמה עולה הפגנה זו. השלטון אינו קיים רק לשם הפגנה, אלא לשם שלטון ואז יש שאלה של יעילות ובשאלה זו היו ויש לי ספקות חמורים מאוד.

הרושם על הציבור [בחו״ל] היה שזוהי תגובה: הייתה התגרות מצד או״ם ומדינת ישראל ענתה בהתגרות. אם אני לוקח את המבקרים הבלתי עוינים, הרי לדעתם ההתגרות שלנו הייתה מוצדקת יותר, כי היא באה כבר בתגובה, כי איך זה או״ם עושה דבר כזה כאילו לא קיים שלטון בירושלים - והשלטון רוצה להבליט את עמדתו והוא עשה פומבי לדבר זה.

ראיתי בזה נזק גם מבחינה אחרת. ראיתי חשיבות בכך שמועצת הנאמנות תיכשל בעניין זה ויוכח שהדבר בלתי אפשרי ולא תוכל להסתתר מאחורי גבנו ולטעון, שבגלל העברת המוסדות אי-אפשר היה לבצע את ההחלטה - כאילו בלי זה אפשרי היה הדבר. אינני יודע מדוע צריכים היינו לתת להם קלף זה.

ישנה גם שאלה תכסיסית, כי אנו לא נצא מאו״ם ולא יוציאו אותנו מאו״ם, אך ישנה שאלה של גורל או״ם ו״פנקס פתוח ויד רושמת״ ורושמים מקרים של הפרת סמכות או״ם. דרום אפריקה נמצאת ברשימה זו בעניין מדיניות והערבים גם הם ברשימה, ולא חשבתי שצריכים גם אנו להיות בה.

אם המצב הוא כזה שישנה מציאות והעצרת רשמה אותה לפניה, ואם מקבלים [בעצרת] החלטה שאינה מתיישבת עם המציאות ואנו איננו עושים דבר במזיד, אלא המצב [הוא ש]מכשיל את ההחלטה - זה דבר אחד.

אם, לעומת זאת, עושים אנו מעשה יזום כלשהו לשם הפרת סמכות או״ם - זה יוצר בשבילנו מצב מאוד לא נוח כי מוכרחים אנו להצטדק ולהתגונן. למה לנו לעמוד במצב של התגוננות?

זה היה השיקול שלי. נצטרך לקיים ההכרעה ונצטרך להחליט על התכסיס שלנו איך לצאת מן המצר ולא מתוך התנגשות וסכסוך מתמיד עם האו״ם, אלא להגיע למוצא המסדיר יחסינו עם או״ם ומסדיר מעמדו של או״ם בעניין זה - זהו אינטרס יסודי של מדינת ישראל.

בשל החשיבות ההיסטורית של הנושא מובאים להלן תשובת ראש הממשלה ד. בן-גוריון לדברי מ״ש והמשך הוויכוח במלואם:

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: נדמה לי שיש צורך להעיר הערות אחדות, גם בשביל הבנת הדברים שעשינו וגם בשביל דרכנו לעתיד.

שמענו עכשיו, וזה היה גם בטלגרמות שקיבלנו, שרבים מבין אלה אשר התנגדו להחלטה והצביעו נגד, חשבו שאין לה ערך מעשי ולא הייתה זו תבונה רבה מצד או״ם לקבל החלטה זו, ואין לה כל כוח להחלטה זו במציאות. אני שולל דעה זו. יכול להיות שאלה שהצביעו נגד יצביעו בהזדמנות אחרת בעד. לדעתי אומנם נכונה הדעה, שהחלטה זו אין בה ממש, אבל העניין חמור הרבה יותר. גם אפשרי לבצע אותה ואין להניח שתתבטל מאליה.

דבר שני שאני רוצה להעיר - אסביר זאת קצת - הוא מה להבא. אתחיל בהערה שהתחיל בה משה [שרת] על דבר הפילוסופיה של ההיסטוריה, שבעצם היא קובעת דברים אלה, כי האנשים פועלים תמיד מתוך פילוסופיה גם אם אינם יודעים מילה זו וזאת החל בפראים עד העם הכי מתורבת.

אם הפילוסופיה נכונה - הפעולה נכונה.

אם הפילוסופיה משובשת- הפעולה משובשת.

לפעמים יכול להיות מקרה, אבל אין לומר ששורה של מקרים קובעת. אם החלטה זו אין בה ממש, למישהו אין בה ממש, אבל אין להגיד שאין בה ממש מתוכה כי כאן הצטרפה שורה של מקרים. אין זו שורה של מקרים, אלא בצירוף זה יש היגיון - הצטרפות הרוסים, הקתולים, הערבים.

הערבים רוצים להרע ליהודים והם יצטרפו תמיד לכל הצעה ולכל מעשה אשר ירע לישראל, אשר יעמיד אותנו בסכנה.

רוסיה תתמוך בהקמת מדינה ערבית בגבולות ההם [של כ״ט בנובמבר], ותצטרף לכל החלטה אשר תביא לקראת זאת ואין בזה שום מקרה. זה נובע מתוך האינטרסים שלה כפי שהיא מבינה אותם, כפי שהיא רואה אותם בתוך ארץ-ישראל ובמזרח הקרוב.

הוותיקן אינו רוצה בשלטון ישראל פה. יש לו גם עניינים פוליטיים וגם עניינים דתיים. יש דוֹגמה שהייתה קיימת 1,800 שנה, שאנו נתנו לה מכת מוות על ידי הקמת מדינת ישראל. הקתוליות השלימה עם זאת. היא בדרך כלל גמישה מאוד. אילולא גמישותה לא הייתה קיימת מכבר. זו הייתה להם מכת מוות, אך מוכרחים היו לבלוע אותה. הם בלעו זאת כמו שבלעו הרבה דברים אחרים.

ומשום שלא היה מקרה, שכל אחד משלושת כוחות אלה הצביע בעד ההחלטה, אין לזלזל בה כמו שראיתי הזלזול לאחר ההחלטה מצדו של אבן, שכתב באחד ממברקיו: ״מה יש להתרגש? אין בהחלטה זו ממש״. פה הערבים עשו לא במקרה, הקתולים עשו לא במקרה, הרוסים עשו לא במקרה.

הרוסים יש להם אינטרסים שלהם ויש היגיון בהצביעם בעד ההחלטה.

גם לקתולים יש אינטרסים שלהם וגם בהצבעה ההיגיון שלהם

וגם לערבים האינטרסים שלהם ובמעשיהם ההיגיון הנראה להם ואולי לא לנו.

היו אולי מקרים שזה או אחר יצא מן החדר בשעת ההצבעה, אבל לא אלה קבעו את הקו ואת הסיטואציה הבינלאומית המסוימת הקיימת ועומדת, ולכן ההחלטה היא חמורה ומפני שהיא חמורה הפעולה [שלנו] צריכה להיות הולמת את העניין.

אני מסכים עם שר החוץ שקשה לנו להיות נגד או״ם. זה מחליש את או״ם וזה מחליש אותנו. מה שנאה לדרום אפריקה לא נאה לנו. ומפני שהעניין הוא חמור צריך לשקול מה חמור יותר.

עוד הערה אחת על עניין או״ם, שזו כנראה בניגוד למה שאני אומר. לא תמיד האו״ם הוא או״ם. האו״ם הוא צירוף של 60 מדינות. מספר זה של מדינות מהווה את ארגון האומות המאוחדות, אבל לא תמיד הצבעת האו״ם היא הצבעת 60 המדינות. לא תמיד מביע נציג מדינה את הדעה והאינטרס של המדינה.

כאשר אבן, למשל, ידרוש עלייה ויבסס דרישתו הרי זוהי עמדת ישראל, או בעניין ירושלים או בעניין עצמאותנו כל אשר יאמר יהיה עמדת ישראל. אבל נציג כל מדינה מצביע בעוד הרבה עניינים. למשל, היה דיון על עניין אריתריאה. אולי יש מישהו מן המצביעים המעוניין בשאלה זו ואיטליה המעוניינת בבעיית אריתריאה זוכרת ודאי איך הצביע כל נציג ונציג, אבל אשאל את חברי הממשלה האם זוכרים הם בעד מה הצביע נציגנו לאחר דיוננו פה? אני, בכל אופן, איני זוכר בעד מה הצביע נציגנו. זה אותו האיש, זוהי אותה הרמת יד, אבל לא בכל פעם יש לה אותו הערך כנציג מדינה מסוימת. הרי יש עניינים הנוגעים למצביעים כשלג דאשתקד, יש דברים בהם מצביעים רוב הנציגים רק הצבעה פורמלית למען מניין הקולות ואין משקל רב להצבעות אלו. יש להבדיל בין או״ם שזה או״ם ובין ישראל המצביעה בבעיית אריתריאה.

כאשר נתקבלה אחת הטלגרמות של משה, שיש הצעה אוסטרלית, הצעה הולנדית, הצעה שוודית ואולי עוד, והצעתנו תקבל קול אחד - קול ישראל - אמרתי למר איתן שיטלגרף לך שזה מספיק וקול זה יכריע. מדוע? לא כי קול ישראל שקול נגד כל או״ם בעניין זה, אלא מצביעים אלה בעניין זה הם כמו שאנו הצבענו בעניין אריתריאה - לאחד זה נוגע יותר, לאחד זה נוגע פחות - (השר מ. שרת: הערה עובדתית: אנו כלל לא הצענו להצביע בקול אחד) - זו הייתה גם הפילוסופיה בוויכוח. כשהיה ויכוח בציונות, ביישוב, אם נוכל להתגבר על ״הספר הלבן״, היו כאלה שחשבו, שאנגליה היא אימפריה עולמית - ומה אנו? היו כאלה שחשבו - ואני הייתי בין האחרונים - שאומנם אנגליה גדולה וכוחה גדול מכוחנו פי מאה ואולי יותר, אבל לא בארץ-ישראל. בארץ-ישראל היו להם 100 אלף חיילים ולא 500 מאות אלף בני היישוב, שהם קשורים בחייהם בארץ ישראל, וחייליהם חייהם אינם קשורים בארץ-ישראל - גם חיי האימפריה הבריטית אינם קשורים בארץ-ישראל - לכן נוכל אנו להתגבר על ״הספר הלבן״.

באו״ם יש לראות לא רק הצד הפורמלי, אלא גם הצד המציאותי, אם כי אין לזלזל גם בצד הפורמלי כי הכוחות העומדים מאחורי זה הם גדולים. לא בנקל יוותרו. אם אנו רוצים לעשות שלום עם עבדאללה, רוסיה במידה שתוכל להפריע תפריע מבפנים ומבחוץ ואולי ההפרעה מבפנים תהיה קשה יותר מאשר ההפרעה מבחוץ, אבל כוחנו שלנו בשאלת ירושלים גדול משל כוחו של או״ם. כוח אינו דבר שנמצא תמיד מאליו, ממילא. יש כוח שהוא בכוח ואם יודעים להפוך אותו לכוח בפועל אז כוחנו בירושלים יכול להיות יותר מאשר כוחו של או״ם שהוא כוח שבכוח. אם לא - כוחו של או״ם גדול יותר וזה לא מפני שבירושלים יושבים 100 אלף יהודים - מה בכך אם בניו-יורק ישנם שני מיליונים יהודים ומיליון אחד של יהודים במוסקבה? אם יהיה ניגוד אינטרסים בין אמריקה ובין ישראל, הרי שני מיליוני יהודי ניו-יורק כאילו אינם. יש לנו כוח פוטנציאלי גדול יותר בירושלים מאשר בכל האו״ם אם נפעיל אותו - ולהפעיל אותו זאת אומרת להפוך ירושלים לבירת ישראל.

בעניין זה אנו עומדים בוויכוח לא רק עם או״ם ועם רוסיה ועם תומכי רוסיה, אלא עם תומכים שלמים של רוסיה וחצאי תומכיה - מק״י ומפ״ם - ואלה אינם היינו הך. מאידך גיסא אנו עומדים בוויכוח בין הגישה הציונית הלאומית לעניין זה ובין הגישה של ״הציונים הכלליים״ והרוויזיוניסטים בעניין זה, כי יש עתה התחרות בין האדון ספיר מ״הציונים הכלליים״ ובין בגין מ״חירות״ בעניין ירושלים.

לדעתי, המשמעות של ההחלטה הייתה, שירושלים נעשית בפועל, ולא רק להלכה, בירת ישראל. יש דברים שיש להם שתי פנים וגם לעניין הבירה שתי פנים. בירה זה אינו רק דבר פורמלי. במדינות חדשות זהו דבר פורמלי. אוסטרליה קבעה והחליטה, שייקחו מקום שומם ויאמרו שזוהי הבירה, כי היה ויכוח בין שתי מדינות - כדי לא להעדיף זו על פני זו החליטו על קביעת מקום שומם כבירת המדינה החדשה. אבל במדינה היסטורית זה לא רק דבר פורמלי. פריס היא בירת צרפת לא רק כי שם יושבים הפרלמנט הצרפתי וממשלת צרפת, אלא לפריס יש מסורת כבירת צרפת. אותו דבר גם ללונדון. וכל מה שמדינה עתיקה יותר יש לזה ערך יותר ויותר. אילו היינו מייסדים מדינה טריטוריאליסטית הרי היה עניין הבירה רק עניין פורמלי. זה היה רק מושב הממשלה ולא יותר ואז אין הבדל בין מקום זה ובין מקום אחר. ישראל אינו דבר חדש לגמרי. חלק גדול מאוד מהכוח שהקים את ישראל זהו העבר, העבר ההיסטורי, ועניין הבירה לנו הוא כמו עניין רומא לאיטליה ועניין פריס במאות השנים האחרונות לצרפת. לא יכולנו לקיים זאת כאשר ייסדנו המדינה. לא יכולנו להקים הממשלה בירושלים כי ירושלים הייתה אז במצור. לא הייתה גישה לירושלים. לא הייתה יציאה ממנה. חברי מועצת המדינה הזמנית שמושבם בירושלים לא יכלו להגיע לישיבת המועצה שהכריזה על הקמת המדינה ורק אחר כך יכלו לצרף חתימתם להצהרה, והקמת המדינה הייתה חשובה יותר מאשר שזה ייעשה אך ורק בירושלים. היו עוד הפרעות. יש עוד הפרעות גם עכשיו, אך הן אינן מכריעות. אין מקום לשיכון המשרדים ולשיכון הפקידים העובדים במשרדים. זוהי הפרעה רצינית. אילו לא הייתה באה החלטת האו״ם, היינו קודם בונים ואחר כך מעבירים את הממשלה על משרדיה. אבל כעת לא נבנה ונחכה בהעברת הממשלה.

עניין ירושלים כבירה נקבע מראש עוד לפני הקמת המדינה. גם גויים הבינו זאת. גם הארכיבישוף של קנטרברי, לא של עכשיו, אלא זה שהיה בשנת 1937 [וויליאם טמפל], אמר שלא תיתכן מדינת ישראל בלי ירושלים.

עניין זה קדם למדינה באופן עובדתי, אך אי-אפשר היה לעשות זאת כי ירושלים הייתה במצור. לא הייתה גישה לירושלים. לא היה כביש לירושלים, הוא נגמר רק עכשיו בסלילתו. אילו לא החלטת או״ם היה זה לוקח עוד ארבעה חודשים. היינו צריכים לגשת לפעולה עוד לפני זמן רב, אבל היה ויכוח בתוכנו, אולם גם אלה אשר חייבו העברת הממשלה ומשרדיה לירושלים היו אולי חוששים כי בזאת גרמנו להחלטת או״ם.

החלטת או״ם זו יכולה להיות לברכה לנו, אבל זה תלוי בנו. בהתנהגותנו תלוי שזה יהיה מאורע חיובי בהיסטוריה הישראלית. אילו לא הייתה באה החלטה זו עכשיו היינו יכולים לומר, שלאור ההפרעות העובדתיות הבירה אומנם תהיה בירה, אבל היינו יכולים לחכות עוד איזה חודשים והיינו יכולים לעבור בשקט. אבל לאחר שבאה החלטה זו אין אני מקבל את דעתו של אבן ואין אני מקבל את דעתו של משה. היינו מוכרחים לענות על ההחלטה מייד והתשובה צריכה להיות רצינית, שקולה, אחראית ונחרצת. לא העברת המשרדים, כי כדי שירושלים תהיה הבירה לא חסרו בה רק המשרדים. אין זו שאלה של משרדים, זוהי השלמת ההלכה במעשה. ההלכה תבעה שירושלים תהיה בירת ישראל.

ישראל נמצאת במצב מיוחד במינו - במלחמה ואחרי המלחמה. אם מסיימים את ההלכה במעשה - ההלכה מקבלת תיקונה. השאלה אינה של העברת עוד משרדים אחדים מהקרייה לירושלים, אלא הלכה למעשה, שירושלים היא עיר הבירה. משום זה יש שתי הצעות, של בגין ושל ספיר, ואני מצטער ש״הציונים הכלליים״ התחילו ללכת בדרך זו. ספיר מציע לקבוע סעיף ראשון של חוקתנו ובה יהיה כתוב, שירושלים היא בירת מדינת ישראל. בגין מציע, שיהיה חוק מיוחד בדבר ירושלים כבירת ישראל. שני הדברים אינם דרושים. שני הדברים נוטלים מהמהות ההיסטורית של הדברים. ירושלים היא בירה. זה קבוע על ידי ההיסטוריה. זה לא היה למעשה. אנו מתאימים המעשה להלכה. יהיה צורך להבהיר דבר זה, שעם העברת הכנסת לירושלים הושלמה ירושלים כבירת המדינה. אילו היינו קובעים הבירה בחיפה או בתל-אביב היה נחוץ חוק, שעיר זו משמשת הבירה. לירושלים לא נחוץ חוק.

גם לעולם יהיה ברור, שאם ירושלים היא חלק המדינה - היא הבירה. זאת תהיה סתירה פנימית אם מישהו יאמר לנו כמו שאמריקה ניסתה להגיד:

״אין אנו רוצים לעקור את ירושלים ממדינת ישראל, אבל אל תהיה בירה״.

יבינו שיש בזאת סתירה פנימית. ירושלים היא הבירה וגמרנו בזאת.

השר מ. שרת: אמרתי בדיוק זאת לאצ׳יסון בשיחתי איתו:

״ירושלים זוהי עיר שנולדה להיות בירה. היא אינה יכולה להיות שייכת למדינה בלי להיות בירתה״.

אומנם, בינינו, עלי להגיד שזוהי חרב פיפיות כי זה חל גם על הערבים.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אינני מקבל שזוהי חרב פיפיות, כי זה תלוי בנו. הם אינם אומרים זאת. אין לערבים מצב דומה לזה שלנו. ירושלים לא הייתה בירת המדינה הערבית. כאשר ארץ ישראל הייתה מדינה ערבית לוד הייתה הבירה. רמלה הייתה הבירה. ירושלים הייתה בירה זמן קצר מאוד כאשר נוסעי הצלב היו בה. הצרה היא לא בזאת שירושלים יכולה להיות גם בירת עבדאללה, אלא שחלק ירושלים היא בידיו. לא אכפת לי אם גם עבדאללה יכריז על ירושלים כעל בירתו - (השר מ. שפירא: לי אכפת הדבר מאוד) - אבל הוא אינו עושה זאת.

אין זה עניין לארגומנטציה פוליטית. עניין ירושלים, שאלת ירושלים, לא תיפתר על ידי שום ארגומנטציה פוליטית, אלא על ידי עובדה היסטורית. יש ניגוד בין עובדה היסטורית ובין הארגומנטציה הפוליטית. בעניין זה העובדה היא תהיה הקובעת והארגומנטציה הפוליטית הטובה ביותר זוהי העובדה, ואם עובדה זו תקוים זוהי ארגומנטציה ניצחת ומנצחת ולא נחוצה ארגומנטציה נוספת. אם צרפת תעשה משהו [בתגובה להחלטות הממשלה והכנסת בעניין ירושלים] איני יודע אם היא תביא שאלת הענשת ישראל בפני העצרת. איני יודע אם נשתתף בעצרת ההיא. ישבו הם בלעדינו ויחליטו להעניש את ישראל.

המעשה קובע. יש כמה דברים שרק המעשה קובע. לא תמיד רק המעשה קובע. בעניין זה - כן. זוהי הפילוסופיה של ההיסטוריה. לדעתי זוהי תמצית הפילוסופיה של הציונות.

אומנם לא תמיד היינו נאמנים לפילוסופיה זו. אילו היינו נאמנים לפילוסופיה זו הייתה מדינת ישראל קיימת כבר לפני ארבעים שנה. יש זלזול בקרבנו בציונות האמריקנית, יש בזאת אי-צדק. במה הייתה שונה הציונות ברוסיה, לפני הבולשביקים, מהציונות באמריקה? השבוע מת יצחק ניידיץ׳[11] בפריס. זוהי אחת הטרגדיות האישיות של כל הציונות הרוסית. איני מכיר עוד ציוני כמו יצחק ניידיץ׳ המנוח, עוד עברי כמוהו. הייתה בו מן החלוציות. הוא היה קרוב לתנועת העבודה. היה בו כל אשר אתם רוצים. בכל זאת - זה לחוד וזה לחוד. עסקים - במוסקבה. וכאשר איבד אותם במוסקבה - עסקים בצרפת. ולאחר פרוץ המלחמה התחיל בעסקיו באמריקה. אבל הוא היה ציוני, שמעטים היו כמוהו גם בציונות הרוסית.

ציוני רוסיה חשבו, שאין זה עניין הנוגע להם בגופם עד אשר באו הבולשביקים ולקחו הנפש והרכוש. דנו אתמול בכנסת על חוק הענשת ג׳נוסייד. יש עוד מדינה - ואסור להעלות שמה על שפתותינו - המשמידה הגזע היהודי. רוסיה משמידה הגזע היהודי. רומניה והונגריה משמידות הגזע היהודי. יש כל מיני דרכים להשמדת גזע.

הציונים הרוסים לא היו טובים מציוני אמריקה. פילוסופיה של הציונות זהו שינוי המציאות היהודית וזה משכנע שכנוע שאין כדוגמתו. הגויים שנתמנו בוועדת חקירה לפני ה-29 בנובמבר ראו שיש בפועל אומה יהודית, אומנם קטנה, וזה שכנע. [ראו ש]יש המוני יהודים המוכרחים לעלות לארץ אם כי ראו שיש גם המוני יהודים באמריקה, שאינם מוכרחים לעלות לארץ. זה שכנע ולא הארגומנטציה.

בעניין ירושלים רק העובדה תכריע. אם יש מדינת ישראל - ירושלים בירתה. אם היא בתוך המדינה - נגמר הדבר ויעשו מה שיעשו. זאת מוכרחים אנו להבהיר לעצמנו, לעם היהודי, לעולם. זוהי הארגומנטציה היחידה שיש לנו, שהיא למעשה כבר הבירה כמו שהייתה בלבבות. משום כך אני חושב, שטועים רבים מחברי הכנסת המתהלכים עוד במחשבה שאין [בירושלים] בניינים [לכנסת ולמשרדי הממשלה], אין דירות [לעובדי המשרדים שיעברו], העיתונים מופיעים בתל-אביב ולכן יש עוד אפשרות שהכנסת תחזור לתל-אביב. שלחתי פתק לראש ועדת הכנסת, כי שמעתי שהם החליטו, שאין נותנים לגעת בבניין הכנסת בתל-אביב. אמרתי שאין להם סמכות להחליט בדבר. אין להם דעה. לאחר שהכנסת עקרה את ישיבותיה משם זהו בית פרטי. הודעתי שאיש מהממשלה לא ילך לישיבת ועדה בתל-אביב. יש החלטה שהכנסת בירושלים ולא בתל-אביב. אין כנסת פה ובתל-אביב, אין ועדות כנסת פה ובתל-אביב. זה צריך להיות ברור לנו, לעם היהודי, לעולם כולו. לפנינו הביצוע הסופי בעניין הבירה. אילו לא קרה מה שקרה, היינו מחכים שני חודשים לסידור הדברים הטכניים.

אני רוצה בהזדמנות ראשונה להבהיר דבר זה בכנסת. כל עניין ירושלים קבוע ועומד מסיני. בעברית ״היה ויהיה״ פירושו תמיד. זה לא היה תמיד, כי לא הייתה מדינת ישראל ולכן לא הייתה בירה. כאשר יש מדינת ישראל צריכה להיות בירה. היו הפרעות חיצוניות. סילקנו אותן והעניין נגמר. העולם מוכרח לעמוד בפני עובדה ואז יעשו חשבונות להרוס עובדה זו - האם להרוס אותה בכוח או לא. לזאת לא יימצאו קופצים. הערבים אומנם יהיו מוכנים גם להשתמש בכוח, כדי להרוס עובדה זו. הקתולים האדוקים - אולי גם כן. איני מזלזל בהחלטה, כי יכולה להיות קומבינציה בין הקתולים והערבים. הקתולים והערבים יכולים להילחם שהם יהיו מֵגֵני האו״ם. עיראק, שלא קיימה כל החלטת או״ם, לא בהחלטה על הקמת מדינת ישראל, לא בהחלטה בדבר שביתת נשק וחוזה שביתת נשק - עיראק זו תובעת עלבונה של החלטת או״ם. יש עובדות משונות בעולם ולכן אין לזלזל בזאת.

עם עמדה מובנת, שלמה ותקיפה של ישראל, במקום ובדבר שהיא צודקת, אפשר לפורר חזית זו והעולם יידע זאת. צריכה להיות עובדה ללא כל דו-משמעיות, עובדה שלמה ומוגמרת: ירושלים היא בירת מדינת ישראל וחסל - וינסו הם להפוך זאת.

היו איזה גישושים מצד הוותיקן. איני יודע עד כמה הם רציניים, לאחר ההחלטה רמזו רמיזות ושאלו מהו המצב. הם דורשים זכויות אקסטריטוריאליות למקומות הקדושים. נדון איתם על עניינים אלה.

אם הממשלה אינה מתנגדת לכך, או בוויכוח הפוליטי או בהזדמנות מתאימה אחרת יהיה דבר זה מובהר, ומתוך זה התנגדות להצעת מר ספיר על הסעיף הראשון של החוקה[12] ולהצעת בגין על חוק הבירה בירושלים.[13]

הערה למשה - במשלחת [הישראלית באו״ם] היה רושם, שמה שעשינו עשינו מפני בגין.[14] לדעתי אין לזה שחר - (השר מ. שרת: מתוך צורך פנימי) - יש למשה הזכות לחלוק על דעתי, אבל אני רוצה שידע, שאליבא דאלה שהציעו והצביעו בעד דבר זה - זה נעשה רק לגופו של דבר והם ״מצפצפים״ על בגין, ואם יהיה צורך להילחם בבגין - נילחם. הדבר נעשה לגופו. לא היה שיקול תכסיסי. בעניין זה התנהגה מפ״ם באופן מופתי - (השר ד. רמז: הוגן) - לא רק הוגן. באמת מופתי. בוועדת הביטחון והחוץ דיבר בן-אהרון נגד החלטת הממשלה. הוא היה בערך בדעתו של משה, [אמר ש]

״זאת תהיה התגרות לא נחוצה, מה החיפזון? אך היות והממשלה החליטה - נעמוד מאחוריה״,

ובכנסת לא דיבר נגד, אלא תמך בעצם הדבר. והדבר נעשה אליבא דאלה שעשו לגופו של עצם עניין ירושלים, של שלמותנו, של דאגתנו לעתיד ועמדתנו כלפי העולם ולא היה בזה שום עניין תכסיסי.

עוד הערה אחת ופה אצטרך להשתמש בלשון צבאית. שיקולים תכסיסיים בלבד אינם מספיקים. כל שיקול תכסיסי מוכרח להיות כפוף לשיקול אסטרטגי. שיקול תכסיסי נוגע לפרט. השיקול האסטרטגי הוא השיקול מה מביא לידי הניצחון הסופי. לכם [בניו-יורק] היו יותר מדי שיקולים תכסיסיים - משא ומתן עם פלוני ואלמוני - ואנו עמדנו בפני הבעיה הגדולה. יש בינינו ובין העולם הנוצרי גורל ירושלים, גורל מדינת ישראל. והשיקול הכללי, האסטרטגי, אמר שגם אם אין שיקול תכסיסי בנוגע ליחסים עם זה או עם אחר, בעצרת או״ם יכול להיות שזה משגה, שאינו מחויב המציאות, אך העניין בכללו חִייב מעשה זה, מחייב שנבצע ונסיים המלאכה, שירושלים היא הבירה למעשה ולהלכה, ולעקור מכל האנשים המחשבה שיחזרו לתל-אביב - ויש דברים החשובים יותר מהנוחיות שלנו ושלהם. הממשלה סיימה פרשת ירושלים. היא הפכה אותה הלכה למעשה לבירת ישראל. יידע זאת העולם, גם העולם היהודי וגם העולם הלא יהודי, ואם יש להם כוח יהפכו עובדה זו. בנוגע לוויכוח בכנסת - התחייבנו על ויכוח בכנסת. הם [האופוזיציה] הכניסו עניין עבדאללה. אנחנו לא הכנסנו אותו. הוויכוח מצדנו יתרכז על עניין ירושלים והוא ייפתח על ידי שר החוץ שימסור דין וחשבון.

השר מ. שרת: לא אוכל למסור בישיבת הכנסת דין וחשבון, כאשר מסרתי פה ואם אמסור בצורה כוללת יותר, יאמרו שקראו זאת בעיתונים.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: יש קשיים.

השר מ. שרת: איני בורח מקשיים.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אפשר לתת הסברת העניינים. אחר כך יהיה ויכוח ואנו יכולים לתאר לעצמנו ויכוח זה. אילו לא הייתה המציאות הפרלמנטרית כזאת לא הייתי עומד על כך. תהיה הצעה אחת או שתי הצעות להבעת אי-אמון לממשלה. ב״חירות״ היה ויכוח סביב עניין זה.

השר מ. שרת: אני מראש מסכים להופיע, אבל אני תוהה מה יהיה התוכן של ההופעה.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אתה תופיע בהתחלת הוויכוח ותמסור הסברתך להחלטת העצרת. אני אופיע בסופו ואדבר במיוחד בשאלת ירושלים.[15]

השר מ. שרת: את הסקירה על מה שהיה אני צריך לצמצם ואני אצמצם על מה שהיה שם. לא אדבר על עניין העברת הממשלה לירושלים כי אני איני יכול להוסיף שזה היה נחוץ לסיכול החלטת או״ם.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הוויכוח יהיה ודאי בשבוע הבא. אם יכניסו הצעת הבעת אי-אמון יהיה הוויכוח היום. הם יכניסו לוויכוח עניין עבדאללה. מפ״ם עשתה מעשה גבורה נגד רוסיה והם מוכרחים להראות כלפי חבריהם שהם עם רוסיה, ולכן יילכו בחריפות בעניין עבדאללה. גם אם הם יכניסו עניין זה אנו לא נדבר עליו אלא רק בכללו - שאנו בעד שלום ולכן אנו גם בעד שלום עם הערבים. נדבר רק על הקו הכללי, שאנו בעד שלום ובאופן מעשי נעמוד על שאלת ירושלים.

השר מ. שרת: פרט אחד נשמט מהדין וחשבון שלי, שחשוב לדעת אותו.

באופן פורמלי אמרו הרוסים לא פעם ופעמיים:

״אל נא תראו בצעדנו זה שינוי של קו שלנו כלפי מדינת ישראל. יחסנו כמו שהיה. פה [בשאלת ירושלים] נקודה מיוחדת״. אך בשיחה יותר גלוית לב בין אחד האנשים שלנו וצרפקין, צרפקין הטיח דברים קשים: ״אתם הולכים עם המערב. בענייני השלום לא הצבעתם איתנו. אתם בעד שלום עם עבדאללה״.

שנית, בשיחה האחרונה עם [יאקוב] מאליק הוא היה בקו התגוננות כאשר טפחתי על פניו כל הדברים.

הוא אמר: ״תבינו שאנו איננו יכולים אחרת״.

אמרתי לו: ״למה הלהט הזה? למה כל כך הרבה ׳קיטור׳? הגם במועצת הנאמנות תכניסו כל כך הרבה קיטור?״

הוא ענה: ״במועצת הנאמנות יושב סולדטוב. אתם מכירים אותו. הוא אדם שקט יותר״.

לא הצלחתי לראות את וישינסקי. הוא הבטיח לראות אותי, אבל פתאום הקדים את צאתו בחמישה ימים וחשוב לו כנראה יותר לראות את הנעשה בגרמניה ובאוסטריה מאשר לראות אותי. אני מצטער מאוד על כך. הייתה לנו שיחה, לי ולאברהם קצנלסון, עם מאליק. שיחה זו הייתה שיחה גלויה יותר מאי-פעם עם נציג סובייטי בשאלת הקשר של מדינת ישראל עם יהודי רוסיה. דיברנו דברים ברורים וגלויים מאוד ותגובתו הייתה כל מיני תירוצים.

מילים אחדות על הכנס בכללו. זה היה הכנס הסדיר הראשון שאנו השתתפנו בו, כי בכנס הקודם התקבלנו בסופו, ובפעם הראשונה היינו בוועדות והייתי רוצה לציין את הבעיות שהועמדו בפנינו ובאיזו מידה השתלטנו עליהן. רמת ההופעה בוועדה תלויה בעניין ובמה שיש למדינה לתרום בעניין.

בוועדה הסוציאלית-כלכלית ובוועדה המשפטית עמדו הופעותינו על גובה רב. בוועדה המשפטית היה ויכוח שבו מילא נציגנו מר רובינסון[16] תפקיד מדריך למחשבה של המשפט הבינלאומי והייתה הופעה מכובדת מאוד של אברהם קצנלסון בוועדה הסוציאלית. הוא אדם בקי בעניינים, שולט בבעיות ומילא תפקיד יוזם.

לא כך היה הדבר בוועדה הכלכלית. לא היה לנו האיש אשר ייצג אותנו בה. לזה היינו צריכים לשלוח איש מכאן והרי לא נוכל לקחת את דוד הורוביץ מעבודתו כאן לשם.

במועצת הנאמנות לא היה איש שיתמצא בעניינים.

לא נוכל להרשות לעצמנו, שהופעותינו בוועדות לא תהיינה על הרמה הגבוהה. בדרך כלל היה הניסיון חיובי.

איני מציין את הוועדה המדינית ששם הייתה רמה גבוהה מאוד של אבן. כל הופעה שלו הייתה הופעה נאה. וישינסקי התווכח איתו בידידות. עם אחרים הוא מתווכח רק בחרפות ובגידופים, בשצף קצף, וזה דבר יוצא מן הכלל כשהוא מתווכח בלשון זו.

השיחה עם מאליק, שהזכרתי קודם, הייתה בדירתי הפרטית. היינו שלושה בבית. מלבדי היה אברהם קצנלסון. הוא היה מאוד גלוי לב בשיחה ליד השולחן. הוא סיפר סיפורים על החיים בברית המועצות, שאין מספרים לאויבים. דיברנו על הספרות, דיברנו על קווקז. הוא סיפר שברפובליקות הסובייטיות יש נוהג להזמין סופרים מרפובליקה אחת לשנייה והוא הוסיף שזה עלול לסייע לפעולת היצירה והוא תיאר קבלת פנים כזאת, תיאור שאין מוסרים לאויבים.

אמרתי לו שרציתי לשוחח איתו על ״לאן אנו הולכים״ ואנו מאוד איננו מרוצים מיחסם. הם אינם עוזרים לנו. הם אינם נוקטים מדיניות של ידידות. הם דוחפים אותנו לזרועות המערב. כל אשר אנו מבקשים מהם הם אינם נותנים לנו.

ביקשנו אשראי - אינם נותנים.

ביקשנו להרשות לשלוח אנשים שלנו לבתי הספר הצבאיים שלהם - לא הרשו.

ביקשנו מומחה לייעור - לא נתנו.

הזמנו איש לפתיחת מכון וייצמן - הסתפקו במשלוח טלגרמת ברכה,

וזה לא באשמתנו כאשר אנו מנסים לקשור קשרים מעשיים יותר אנו לא מצליחים.

הוא ענה בעניין האשראי: ״אצלנו הרס וחורבן. אין לנו עודף״.

בעניין מומחה לייעור אמר: ״איני יודע אם יש לנו, ובמידה שיש לנו הם עסוקים וטרודים״,

והוסיף:

״תן לנו שמונים שנה בלי מלחמה בפנים, כמו בארץ זאת - הוא התכוון לארצות-הברית - שעברו שמונים שנה לאחר מלחמת הצפון והדרום בלי מלחמות בפנים הארץ - שמונים שנה של התפתחות בלתי מופרעת ואז יהיה גם אצלנו עודף ותהיה עזרה״.

ניסיתי לבאר לו שאצלם המשק הוא כל כך עצום ומה שדרוש לנו הוא רק פירור קטן, ותהיה זאת השקעה טובה אם הם יעזרו לנו לקיים תעשיות מסוימות על ידי המצאת חומר גלם וכולי ואנחנו נוכל לעזור להם על ידי המוצר המוכן.

המשכתי ואמרתי לו, ש״הדבר העיקרי הוא שבידי אמריקה ישנו קלף בו היא מכה אתכם ומוציאה אתכם מהתחרות, ואם לא תגלו שינוי בעניין זה אתם אינכם יכולים להתחרות באמריקה וזה לא טוב בשבילנו״.

אמר: ״מה זאת?״

אמרתי: ״קשר חי בין מדינת ישראל ובין יהדות רוסיה. זה אינו קיים ואין אנחנו יכולים להינזר מהקשר של המדינה עם היהודים בכל התפוצות, ואין אנחנו יכולים לקיים קשר זה עם יהדות רוסיה כי אתם אינכם מרשים זאת״.

הוא אמר: ״כן, אבל בזאת אין כל הפליה״.

אמרתי: ״יודע אני שאין הפליה. יחד עם זאת, זה יוצר מצב מסוים וזה משתקף ביחסינו. זו אינה שאלה מהי עמדת הממשלה. היום ממשלה זו, מחר אחרת, אך העם לעולם עומד״.

נתתי לו דוגמה.

יש משפחה שבה שואל הילד את אמו: ״מדוע סבא לא בא?״ והאם אומרת לו ש״סבא בחוץ לארץ״. הילד אומר לאמו: ״שטויות, אתמול בא לילד אחד סבא שלו מאיזה מקום שהוא״. היא מוכרחה לומר לו: ״סבא שלך ברוסיה ואין הם מרשים ליהודים לצאת לארץ ישראל״. הילד אינו מסתפק בתשובתה ואומר: ״הרי את אמרת לי שרוסיה היא ידידה שלנו - איך זה יכול להיות?״

זה עשה עליו רושם. גם אברהם קצנלסון דיבר על שאלה זו מהקצה השני, מהקצה של רוסיה.

דיברנו על דבר העלייה, עשיתי לו החשבון על דבר עליית יהודי בולגריה. הוא נדהם. הוא התחיל לשאול על העלייה ותיארתי לו כל התהליך ודיברתי על תימן. אמרתי שיש עוד יהדות בערך באותו מספר, ארבעים אלף, שהיא כמעט חוסלה, היא בפינה אחרת - בולגריה.

הוא נדהם ושאל: ״מדוע רצו לנסוע? האם רע להם?״

אמרתי: ״הם רצו לנסוע לא מפני שרע להם, אלא רצו להיות במדינת ישראל וממשלת בולגריה הרשתה את עלייתם״. כמובן שלא סיפרתי לו על עניין הדולרים [ששולמו לה]. ״כן המצב״, אמרתי לו, ״בצ׳כוסלובקיה, בפולין, ביוגוסלביה״ - הזכרתי שביוגוסלביה בשעתו הגענו להסכם. ידע הוא שזה היה לפני שטיטו ״סרח״. ״תדע לך״, היו דברי אליו, ״שהעם שלנו לא ויתר על הקשר עם יהדות ברית המועצות״. פה הכנסתי במה שאמריקה מכה אותם: ״אם נחוץ לנו מומחה במקצוע מסוים אין אנו הולכים ל׳סטייט דפרטמנט׳, אלא אנו מוצאים מישהו שיש לו קשר ישר עם העניין והוא עושה את הדבר כפטריוט של מדינת ישראל. בקלות מוצאים אנו עזרת המומחים היהודים באמריקה, כי יש לנו קשר חי - וקשר חי זה נטוע בלב היהדות בכל התפוצות. יהדות רוסיה זה אחד הדברים היקרים בשבילנו. מדוע לא תהיה להם רשות להשתתף בבניין מדינה זו? מדוע לא ירשו להם זאת?״

אברהם קצנלסון אמר, שבגישתם לפתרון בעיות מנקודת השקפה של מדיניות לאומית חשבנו שזה בהתאם למדיניות הלאומית של ברית המועצות, כי ברית המועצות התייצבה על בסיס פתרון הבעיות הלאומיות על יסוד טריטוריאלי.

הוא אמר תיכף: ״כן, אבל בלי לשנות המצב הקיים״.

אברהם קצנלסון אמר: ״לא נכון. ניסיתם לשנות את המצב הקיים. לא הצלחתם. ניסיתם להקים טריטוריה יהודית לאומית בבירוביג׳אן.

אמר: ״מדוע לא הצלחנו? הצלחנו״.

אמרתי: ״תסלח לי, לא הצלחתם. לא הצלחתם בהתאם למשימה שנקבעה, כי רק שבריר קטן של יהדות ברית המועצות היגר לבירוביג׳אן, ושבריר קטן זה נמצא שם במצב של מיעוט״.

ואברהם קצנלסון המשיך ללחוץ בכיוון של פתרון טריטוריאלי

ואז אמר מאליק: ״לנו נחוצים כל 200 מיליון איש עד האיש האחרון שישנם בברית המועצות״.

אמרתי: ״אין אנו מדברים על שני מיליוני היהודים שישנם אצלכם. אנו מעריכים כך את מספר היהודים שישנם בברית המועצות. אבל נניח חמישים אלף - איזה אחוז זה לגבי האוכלוסייה בכל ברית המועצות? אבל אתה יודע מה זאת בשבילנו ומה זאת בשביל יהדות ברית המועצות? זה ימצא הד בלב כל איש ואיש״.

אמר: ״למה לכם אנשים אלה? הם עברו חינוך אחר, יביאו אליכם רעיונות אחרים, מה תאמר אמריקה?״

אמרתי: ״אל תדאג לנו לאמריקה. תדע אמריקה שאנו חופשיים, שאנו איננו בכיס שלה״.

בקיצור, כל מיני תירוצים: ״אנחנו ארץ מיוחדת במינה, שום הפליה״

ועוד אמרתי: ״תדע לך, שמזה יש תוצאות ואי-אפשר שיהיה אחרת״.

הוא לא פַתח פֶתח סיכוי לשינוי.

אני רוצה למלא חובה כלפי פרוסקאואר. הערך העיקרי לשיחה שלי עם ספלמן היה בזה, שהיה איתי פרוסקאואר, שהיה יוזם השיחה והזדהה הזדהות גמורה עם דעתי. הוא הסביר לו עניין ירושלים באופן יוצא מן הכלל ואמר: ״אתה לא תלך לשעבד אנשים אלה״.

ספלמן אמר: ״מי מדבר על שיעבוד?״

פרוסקאואר ענה לו: ״אל תדייק איתי ואל תדקדק איתי במילים. אל תחשוב שתוכל לעשות מהם ׳סריסים׳ פוליטיים״.

אומנם לי אמר פרוסקאואר, וכמובן שלא בנוכחות ספלמן, שצריכות להיות ערבויות לשמירת ההתחייבויות שלנו.

אני רוצה להודיע לממשלה, שלאחר הוויכוח בכנסת אצטרך לצאת לחופשה של שבוע לכל הפחות, כי אפסו כוחותי.

השר מ. שפירא: האם לאחר הישיבה האחרונה עם עבדאללה נקבע המשך או לא? מה נקבע? ואני רוצה לדעת מה דבר הפגישה בינו ובינך.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: לא היה ניתוק השיחות עם עבדאללה. העניין נפסק כי המלך צריך היה לנסוע לבגדאד. סמיר [ריפאעי] ביקש לאחר שישוב להיפגש עם שר החוץ ואיתי. זה אינו גמר השיחות.

השר מ. שרת: אני רוצה להעלות מחשבה המנסרת אצלנו. אם יתברר שהסכם כללי אינו אפשרי, אולי יכולים לנסות לבוא לידי הסדר בעניין ירושלים. נוכל להסביר לו, שאנו עומדים בחזית עולמית ומוטב שנעמוד שנינו [יחד], כי העניין לא ירד מעל הפרק.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני מסופק אם זה ייתכן.

השר ב. שיטרית: בעיתונות נתפרסמה ידיעה שכאילו מאליק הלבנוני ביקש לראותך לאחר ההצבעה ואתה סירבת.

השר מ. שרת: נתקלתי בו במסדרון והחלפנו דברי ידידות.

הערות: