118. משה שרת בעצרת או״ם, ניו-יורק (אנגלית)[1]

9.12.1949

למען ירושלים לא אשקוט

אדוני היושב ראש, בסופו של ויכוח ממושך זה, שהתנהל בחמישה סבבים –

תחילה בעצרת הכללית,

אחר כך בוועדה המדינית אד הוק,

אחר כך בתת-הוועדה מספר אחת

ואחר כך שוב בוועדה המדינית אד הוק,

ולבסוף שוב במליאת העצרת –

עומדת המשלחת הישראלית נבוכה ונעגמת נוכח המשמעות החמורה של טיוטת ההחלטה המונחת לפנינו.[2]

האופי הבלתי-מציאותי של הדיון בשלביו האחרונים, שהגיע לשיאו באישור הטיוטה בידי רוב ניכר בוועדה המדינית אד הוק, היה מדכא ומדאיג ביותר. בהירות המחשבה ורצינות המטרה של העצרת כולה עומדות עתה למבחן. אנו מתקשים להאמין באפשרות, שדעת הרוב שהתגבש בוועדה המדינית אד הוק תקבל גושפנקה גורלית, וגרוע מזה, תתקבל כביטוי של מדינאות בינלאומית.

משלחת ישראל אינה מסוגלה להעלות על הדעת, כי ייגזר על התבונה להיאלם דום, וכי קריאתה ברגע האחרון לשיפוט שקול ולהפעלת חוש מציאות תיפול על אוזניים ערלות. המשלחת עדיין מאמינה, כי ידם של שיקולים מפוכחים יותר ושל חושי צדק ומדינאות קונסטרוקטיבית, תהיה על העליונה.

במאמץ אחרון זה של התנגדות למה שנראה לנו כמהלך הרה אסון, ושל הפצרה לבקש פתרון, אשר בעת ובעונה אחת יהיה הוגן ובר-ביצוע, מן ההכרח לחזור ולהציג בקצרה את עובדות המצב לאשורו.

העובדה הראשונה היא ייחודה של ירושלים.

מצד אחד היא המרכז ההיסטורי של העם היהודי, מוקד חייו הלאומיים, עיר שנכנסה להיסטוריה כבירה היהודית וככזאת הייתה לערש הנבואה.

מצד שני היא עיר שהתקדשה בעיני שלוש דתות ברחבי עולם, ובמיוחד על ידי הנצרות, שכן בעיר זו התחוללו האירועים שהביאו דת זו לעולם.

ירושלים קדושה גם לאיסלאם ובה עומד המסגד השלישי בחשיבותו לו,

אולם היבטים אלה של ירושלים מתקיימים בשלושה מישורים שונים בתכלית. אין כאן שאלה של היבט כלשהו העומד מעל חברו, או כפוף לו. לכל אחד מן ההיבטים הללו ערכיות משלו, והשלושה עשויים להתיישב זה עם זה.

לגבי הנוצרים ירושלים היא מושג רוחני, סמל נשגב, אתר שאותו הם מקדשים בתפילה ובו חלקם מבלים את חייהם בפולחן דתי ובהתעמקות בכתבי קודש, ואילו רובם חולמים לעלות אליה לרגל.

לגבי היהודים אין ירושלים רק מרכז דתי ראשון במעלה ומקור השראה רוחנית. לגביהם היא מרכז לאומי חי ופעיל, לב האומה, עיר שאותה שיקמו וחידשו, וכוונתי לחלק העיקרי של העיר אשר מחוץ לחומות, שנבנה ופותח במהלך שבעים או שמונים השנה האחרונות, אבל בעיקר בעשרים וחמש השנים האחרונות. זוהי עיר אשר בה הם שואפים להביא לכלל ביטוי את מלוא יצירתיותם וכישוריהם. ירושלים קדושה לעולם המונותאיסטי כולו, אולם מעולם לא מילאה תפקיד מכריע בחייו הלאומיים של עם כלשהו לבד מן העם היהודי. פעמיים עַם זה הוגלה ממנה, אולם תמיד שבו יהודים אליה, והפעם מאמינים היהודים כי שבו על מנת להישאר בה לעולמים.

העובדה השנייה היא שירושלים היהודית, שבמידה רבה חופפת את העיר החדשה, אם גם לא לגמרי, היא היום חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל מכל בחינה אפשרית - ברצף טריטוריאלי, באחדות תחיקתית ומינהלית, בתלות כלכלית מוחלטת, ומעל לכל בזהות מדינית ורוחנית.

שלישית, בשעה שהאו״ם היה מחויב משפטית ומוסרית לקבל לידיו אחריות על העיר מידי משטר המנדט היוצא ולכונן בה את סמכותו, הוא נמנע מעשות זאת באופן ברור ונחרץ. שוב ושוב, בהצבעות בעצרת הכללית ובמועצת הנאמנות, סירב או״ם ליטול על עצמו את האחריות שהיה אמור ליטול מכוח החלטה קודמת שלו.

רביעית, החלל שנוצר בשל מחדל האו״ם התמלא לאלתר ובאורח בלתי נמנע על ידי מדינת ישראל. המדינה מילאה את הפרצה שנוצרה. היא עשתה זאת כדי להציל את העיר מרעב, טבח וחורבן. הקשר בין המדינה והעיר התאחה מכוח הצעד האמיץ של ההצלה ומכוח סבל לא יתואר ואובדן חיי אדם.

חמישית, את הקשר הזה אי-אפשר להתיר היום מבלי להטיל את העיר לחוסר תפקוד ואנדרלמוסיה. עתה שוב אין זו שאלה - כפי שהיה בשלב מסוים ב-1947 - האם תסופח ירושלים למדינה עצמאית או למדינות עצמאיות, או שמא תהווה יישות נפרדת - corpus separatum. השאלה היום היא האם העובדה שירושלים מהווה חלק של מדינת ישראל העצמאית תוכר ותתקבל, או היש לנסות לעקור את העיר מגוף המדינה ולכפות עליה חסות כובלת חרף רצון תושביה ולמרבה הנזק העצום והברור. זוהי השאלה כיום. יהודי ירושלים לא הותירו ספק כלשהו בלב כל לגבי עמדתם הנחרצת בשאלה זו. הם לא יכירו בשום סמכות על עירם לבד מזו של מדינת ישראל.

שישית, ירושלים היהודית משמשת היום דוגמה לממשל תקין, אספקת מימיה ומזונה וכן גם שירותי הבריאות, החינוך, המשטרה והדואר המאורגנים בה למופת.

מאז נחתם הסכם שביתת הנשק הישראלי-עבר-ירדני באפריל 1949, שוררים שקט ושלווה בעיר כולה. המקומות הקדושים אינם ניזוקים ואינם מאוימים.

שביעית, המקומות הקדושים שבתוך ירושלים ובעיבוריה מרוכזים בעיקר בתחומי החלק הערבי שלה. בחלקה היהודי של ירושלים מצויים אך אתרים נוצריים ספורים, כולם בשולי השטח אשר בחלקו העיקרי אינו כולל שום אתר קדוש נוצרי, מוסלמי או יהודי. לעומת זאת, כנסיית המולד וכנסיית הקבר הקדוש - ערש ישו וקברו - וכן גם אתר גת שמנים וכל ארבעת מוסדות הפטריארכיה, וכן גם המקומות הקדושים המוסלמיים והיהודיים העיקריים, נמצאים כולם בידיים ערביות. הצגת בעיית המקומות הקדושים בירושלים כנתונה במחלוקת בין העולם הנוצרי ומדינת ישראל מציירת תמונה מעוותת בעליל.

דבר נוסף ששיבש במהלך הוויכוח הזה את תמונת המצב עד כדי גיחוך הוא דגילתם של נציגי כל המדינות הערביות, הנוכחים במושב זה של העצרת, במשטר בינלאומי כוללני בירושלים. באופן זה נוצר רושם, בייחוד בעקבות נאומו של נציג סוריה, כי התנגדות לבינאום טריטוריאלי של העיר מושמעת אך ורק מפי ישראל בעוד שהעולם הערבי עומד מאוחד לימין בינאום זה. הגורם הערבי היחיד המקיים שלטון בחלק של ירושלים - בחלק חשוב עד מאוד של ירושלים - ומשום כך נודעת חשיבות ישירה ומעשית לעמדתו בסוגיית הבינאום, הוא ממלכת ירדן. ממשלה זו, כפי שהבהיר פה נציג לבנון, שוללת בבירור ובנחרצות כל צורת בינאום.

מברק ששיגר שר החוץ של אותה ממשלה, המאשר את התנגדותה במונחים, שאינם מניחים מקום לספק, נקרא היום מעל דוכן זה. יורשה לי לשתף עתה את עמיתי הנציגים בדוח מקורי, שקיבלה ממשלתי זה עתה, על התגובה הערבית בירושלים ובסביבותיה להצעת ההחלטה של הבינאום המונחת עתה על שולחן העצרת הכללית. המברק נושא את תאריך היום הזה, וזה לשונו:

״הוד מלכותו המלך עבדאללה הופיע במופגן בתפילת הבוקר במסגד אל-אקצה בעיר העתיקה של ירושלים. כהן הדת האישי שלו אמר בדרשתו:

׳שמעתם דברים רבים על בינאום. אל פחד. שימו מבטחכם במלככם, שהכריז כי יקטע כל יד אשר תהין לגנוב מאיתנו שעל אחד מאדמתנו וכי לא ירשה לכוחות חיצוניים לשחק בגורל העיר׳.

מברק מאת שר החוץ של ירדן אל מר טריגווה לי שודר בכל תחנות הרדיו. תושבי בית ג׳אלה הביעו במברק אל מר טריגווה לי את התנגדותם לבינאום. מר עיסא בנדק, ראש העיר הנוצרי של בית לחם, הצהיר בקפריסין כי בית לחם מתנגדת לבינאום. הוא ציטט את המלך כמי שאמר, כי בינאום יתבצע רק על גבי גופתו המתה״.

העובדה השמינית עניינה מעמד הנצרות בישראל ובחלק הישראלי של ירושלים. חרף התחזית המצמררת שצוירה פה אך לפני דקות ספורות, עובדה ניצחת היא, שהיום מתקיים מגע הדוק, ושוררים יחסים הרמוניים בין ממשלת ישראל ובין האישים העומדים בראש הכנסייה הנוצרית ברחבי ישראל, לרבות בירושלים. מאז התבסס שלטונה של ישראל לאחר תקופה ראשונה סוערת, הסדירה ממשלת ישראל התייחסות מכובדת לזכויות התושבים הנוצרים ולרגישויותיהם. חופש פולחן מלא, חירות גמורה וביטחון בתנועה לכמורה מובטחים ביעילות. בהקשר של השנה הקדושה 1950, הבהירה ממשלת ישראל את נכונותה לאפשר לצליינים שירותי מעבר מלאים בשני הכיוונים, אליה וממנה. בתחום החיוני של חינוך ושיפוט דתי בענייני ארגון קהילתי העניקה ממשלתי כל אמצעי שביקשו ממנה ראשי הקהילות הדתיות. ראשי הכנסייה הקתולית וכנסיות אחרות הביעו את שביעות רצונם המלאה ממדיניות ממשלתי בתחומים אלה.

עובדה תשיעית ואחרונה - ממשלת ישראל מכירה בבירור בסמכות האו״ם לגבי המקומות הקדושים בירושלים ובארץ כולה. לאחר שהבהירה את עמדתה, כי הצורה המיטבית להבטחת מעמדה של הקהילה הבינלאומית במקומות הקדושים בירושלים היא באמצעות הסכם בין האו״ם וישראל, אין משלחתי רואה בשום פנים ואופן הסכם זה כפתרון האפשרי היחיד או המתקבל על הדעת לבעיה. אדרבה, ברצוני להבהיר כי החלטה או תחיקה שתקבל העצרת הכללית, שהצעת ההחלטה ההולנדית-שוודית, כפי שתוקנה על ידי צ׳ילה, עשויה בהחלט לשמש לה כנקודת התחלה - החלטה או תחיקה שתעניק לאו״ם פיקוח על המקומות הקדושים ותדרוש מן הממשלה, או מן הממשלות המעורבות, להכיר בפיקוח זה ולשתף פעולה עם נציג האו״ם, אם הוא ימונה, תהיה מקובלת על ממשלתי באותה מידה. אנו נמלא אחר מחויבות זאת מתוך הכרה מלאה באחריות הכבדה שתוטל עלינו במקרה של אי-קיום ההחלטות הלגיטימיות.

נוכח העובדות המכריעות הללו, הקובעות את המצב, האין הפתרון אשר יספק את האינטרסים של כל הגורמים המעורבים מזדקר בעליל לעין? לא דרוש אלא שיפוט בריא, כדי לראות את הדרך לכינון ולביצור סמכות האו״ם לגבי המקומות הקדושים שבירושלים לא רק ללא עימות עם הזכויות, האינטרסים והשאיפות של אוכלוסי העיר, אלא מתוך הרמוניה מלאה עמם. לא על חשבון הממשלה הקיימת אלא מתוך תמיכתה המלאה, בנפש חפצה.

כאן לפנינו הזדמנות ראשונה בהיסטוריה להעמיד את המקומות הקדושים בפיקוח ישיר של ארגון בינלאומי.

כאן לפנינו הזדמנות חסרת תקדים להגשים מטרה עולמית נעלה זו בהסכמה מלאה ותוך שיתוף פעולה אוהד של הממשלה המעורבת.

כאן לפנינו ערובה יחידה במינה להסדר בר ביצוע, המיוסד על הסכמה לא מסויגת של אותה ממשלה.

כאן לפנינו, לבסוף, נכס שאין ערוך לו של שיתוף האוכלוסייה כולה באחריות לביצוע המשטר המוצע, שכן פה מדובר בממשלה השואבת את סמכותה מתוך רצונו החופשי של העם.

אכן, מהו הדבר שאנו עדים לו בהצעת ההחלטה הזאת? לא פחות מאשר

ניסיון לסתור את המציאות הלגיטימית והאיתנה כל כולה,

להמציא הסדר שאינו בר ביצוע בעליל,

להעלות את האו״ם על מסלול הנראה כגזור מראש להסתיים בכישלון

ולהניח את המקומות הקדושים עצמם ללא הבטחה נאותה.

ירושלים החדשה היא עיר מודרנית שופעת חיות תרבותית ופוליטית, הממלאת כבר עתה תפקיד מרכזי וּמכַוון בחיי ישראל. מנסחי הצעת ההחלטה הנוכחית מתעלמים כליל ממציאות זאת. ירושלים נדונה פה כמשהו ערטילאי, כסובלימציה של עצמיותה הממשית. התנגשות מיותרת וזדונית ביותר הועלתה כאן באורח מלאכותי בין האינטרסים המובהקים של העיר ותושביה מזה, ובין היבטיה הדתיים העולמיים מזה. תחת לחתור להרמוניה, שאותה אפשר להשיג על נקלה, נגרם כאן במכוון עימות חזיתי. הסיכוי הכביר לכונן משטר בינלאומי על יסוד תשתית בטוחה של הסכמה לאומית נזרה כאן לרוח. הנכס רב הערך של שיתוף פעולה אוהד מצד השלטון היחיד המסוגל לממש את המשטר הזה נזנח לגמרי. תחת זאת אנו עדים לנקיטת צעד הרפתקני מופקר.

את הרקמה החיה של חיי משק וכלכלה, המאחדת ללא הפרד את ירושלים המודרנית עם גוף מדינת ישראל, באה הצעת ההחלטה של הבינאום להצמית באחת. שלטון מדינת ישראל על כל היבטיו של ממשל מודרני - תפעול השירותים הציבוריים של בריאות, חינוך, תשתיות, משטרה, דואר, מברקה ורכבת, המשימות של גביית מסים, ארגון אספקה, תעסוקה ומשפט וכל ההיבטים האחרים של הַסדרה ממלכתית של חיי חברה מודרנית ומפותחת מאוד - נידונים לחיסול. כל צורכי החיים אמורים לעלות על מזבח corpus separatum. על האוכלוסייה החופשית של ירושלים נגזר שיעבוד כפוי בלתי נסבל. השלווה הבלתי מופרת, המאפיינת כיום את ירושלים, נדונה לעבור מן העולם והעיר תהיה טרף להתנגשויות פוליטיות חמורות, למבוכה ולאי-סדר בלתי נמנעים. התוצאות הקטלניות של הצעד הזה לא יישארו מוגבלות לירושלים לבדה - הצעד הזה יפגע במדינת ישראל כולה - את לב לבה של המדינה אומרים לעקור ולקרוע מגופה החי.

דומה כי כמה משלחות פועלות מתוך הנחה, שמדינת ישראל, אפילו אחרי כינון משטר בינלאומי מלא בירושלים, תישאר שם איכשהו ובאופן בלתי מוסבר תְתַפעל את השירותים הציבוריים ובכלל תישא בעול האחריות לחיי העיר. זו הנחה שגויה לחלוטין. התוכנית המותווית בהצעת ההחלטה וקיום תפקודיה של ממשלת ישראל כאחראית לירושלים אינם עולים בקנה אחד.

או שישראל תישאר שם ואם כך ירושלים תהיה חלק של מדינת ישראל ולא תהיה corpus separatum,

או שירושלים תהיה corpus separatum ואז תיאלץ ממשלת ישראל לנטוש ולזנוח כל תפקודיה, שירותיה והטבותיה.

דילמה זו חלה גם על המקומות הקדושים.

אם ממשלת ישראל תמשיך להיות הרשות האחראית, כי אז יהיה עליה לשלוט בכל אמצעי הביצוע בתחומי שליטתה ואז גם תוכל לכבד את מחויבויותיה לגבי המקומות הקדושים.

אם, לעומת זאת, ירושלים תהפוך ל-corpus separatum, אזי ממשלת ישראל תעזוב וכל מחויבויותיה בירושלים יתפוגגו, ואם תושבי העיר יעשו בינתיים לבלתי אפשרית הקמת רשות אחרת כלשהי אזי לא יימצא שם שום גוף יעיל שיישא בעול הגנתם של המקומות הקדושים.

זוהי התחזית. הברירה ברורה לחלוטין. היכול מי להעלות בדעת דרך פעולה שתחתור במישרין תחת המטרה הנעלה? היש בנמצא מדינאות מעוותת עד כדי השגת היפוכן המובהק של מטרותיה?

העומדים מאחורי הצעת ההחלטה המונחת לפני העצרת הכללית פועלים על יסוד הנחות יוצאות דופן. הנציגים הערביים שבחבורה זו מצפים, כי התפרצויותיהם הפתאומיות המשולהבות, חסרות התקדים, למען קשריה הבינלאומיים של ירושלים, ופניותיהם הנלהבות למצפון הדתי של העולם יתקבלו ככנות - וזה בעת שהם היו אלה אשר הצביעו ב-1947 בעד הצעת ההחלטה - שנתקבלה - נגד הקמת משטר בינלאומי כאשר היה אפשר לכוננו. הם היו אלה שהצביעו בכל שלב ושלב נגד בינאום, ומה גם בשלוש פעמים מכריעות כאשר ממשלותיהם ביקשו להרוס בדם ואש הן את ירושלים והן את המשטר הבינלאומי.

ההיה זה במטרה לכונן את שלטון האו״ם בירושלים, כאשר צבאות עבר-הירדן ומצרים הסתערו עליה משני עברים בתואם מלא עם ממשלות עיראק וסוריה ולבנון? ההנחה הכללית שעמדה ביסוד גישתם של הנציגים הערביים, אשר למרבה תבונתם התייצבו לימין הצעת ההחלטה הנוכחית, הייתה, כנראה, שניתן לעצב חיי אדם כאוות נפשם במסגרות תחיקתיות שרירותיות. יתר על כן, הנחתם היא שעיקרון תחיקתי מסוים, מרגע שהועלה, רכש לו מעמד של ודאות נצחית אפילו הוא נדון לגניזה בשלב המכריע,

היה אשר היה משך הזמן שחלף בינתיים,

היה אשר היה השינוי האדיר שחל בינתיים במעמדה של ירושלים.

הם מניחים, שעדיין ניתן להשיב אותו עיקרון לחיים ולממשו בכוח גחמה והזיה ללא התחשבות בשינוי הנחרץ שהתחולל ברקע והתגבש בינתיים. מן הסתם לא מובחנת שום סתירה יוצאת דופן בין שתי העובדות הבאות:

ב-1948, כאשר גורל ירושלים היהודית התנודד על חוט השערה בין חיים ומוות, היה האו״ם מסוגל לרחוץ בניקיון כפיו ולהתעלם מן האחריות הברורה שקיבל על עצמו כאשר קיבל את החלטת 1947,

אולם ב-1949, לאחר שירושלים היהודית ניצלה ושוקמה בידי מדינת ישראל, מסוגל האו״ם להתייצב ולדרוש בשלוות נפש את סמכותו על יסוד סעיף בהחלטה, אשר הוא עצמו הניח לה לפַחַת את נשמתה, וזאת למרות שבעמידתו הנחרצת לימין אותה דרישה הוא דן את העיר להידרדר חזרה אל האנדרלמוסיה, אשר ממנה נחלצה העיר אך זה מקרוב.

יהיו אשר יהיו ההנחות שלפיהן מְתַרצים מגישי הצעת ההחלטה את עמדתם בעבר. עתה אין הם רשאים להתחמק תוך אדישות מוסרית מכמה שאלות נוקבות לגבי העתיד.

פה אנו מגיעים אל הדבר המדהים ביותר ברקע, שעליו תועמד הצעת ההחלטה להצבעה - דבר שאני שמח לציין, כי נציגים רבים שלקחו חבל בוויכוח כבר הפנו אליו את שימת הלב. מדובר בסירוב העיקש להתמודד עם הבעיה המכרעת של הוצאת ההחלטה אל הפועל. שהרי ברור כשמש, שאי-אפשר להניח כי מה שעומד לנגד עיני מחברי הצעת ההחלטה ותומכיה הוא אך ורק העלאת עיקרון מופשט ללא קביעה נלווית של הצעדים שיידרשו למימושו. ואף על פי כן, עובדה ניצחת היא, כי השאלות ודברי הביקורת הברורים מאוד בנושא מסוים זה, שחזרו והושמעו באוזני מגישי הצעת ההחלטה בישיבות הוועדה המדינית אד הוק, בתת הוועדה מספר 1 שלה, ועכשיו במהלך הוויכוח הנוכחי, נותרו ללא מענה. משלחתי מודאגת עד מאוד נוכח ההתעלמות המתמדת והעקבית מדברי הביקורת הללו, הקולעים כל כך. מובן מאליו כי אין בכוח ההתעלמות לאיין שאלות ענייניות. הן מרחפות מעל הדיון הנוכחי ומאיימות עליו בלי הרף. הן חותרות ומנקרות במצפונו של כל נציג היושב פה. אם הן יישארו ללא תשובה תהיה נקמתן אכזרית.

היכן היא הערובה, כי תוכנית זו אכן תתבצע?

מהי ואיזוהי התוכנית להוצאתה לפועל?

מהם אמצעי הקסם העומדים לרשות מועצת הנאמנות, שיאפשרו לה להתוות דרכים למימושה?

מה אם היא תיאלץ בפשטות ובכנות להודות בכישלון?

תכליתו של משטר נאמנות, כמוגדר באמנת האו״ם, היא לסייע לקהילות שטרם בגרו להשיג עצמאות, ואילו במקרה שלפנינו אמורה מועצת הנאמנות להוליך קהילה עצמאית ובוגרת למצב של כפיפות.

האם זה הוגן או נבון?

האם מדובר פה בצעד של מדינאות - מדינאות בינלאומית קונסטרוקטיבית - להטיל על מועצת הנאמנות משימה כה חריגה וחסרת סיכוי?

אתקרב יותר ללב הבעיה ואשאל - ושאלה זו, שוב, כבר נשאלה על ידי כמה נציגים - נניח שהממשלה המעורבת בעניין שלפנינו תנטוש.

אלו אמצעים עומדים לרשות מועצת הנאמנות להחלת שלטונה על אוכלוסייה זועמת, אשר תתקומם נגד עצם האיום על חירותה?

אלו שיטות עשויה מועצת הנאמנות לנקוט לשם כפיית סמכותה?

אלו כלים יהיו בידיה להשלטת ביטחון?

כיצד היא תגבה מסים?

אלו מקורות הכנסה יהיו לה כדי לממן את הגירעון העצום שייגרם לירושלים מרגע שממשלת ישראל תפסיק את תמיכותיה הכספיות העצומות לעיר?

יורשה לי להזכיר לעמיתי הנציגים, כי ״האחדות הכלכלית״ [בין המדינה היהודית והמדינה הערבית בא״י], שעל הכנסותיה היה תקציבה של ירושלים אמור להיבנות בראש וראשונה לפי התוכנית המקורית [של החלטת החלוקה ב-29 בנובמבר 1947], אינה קיימת כלל. הצעת ההחלטה מסתפקת בציון עובדה זו. היא עושה זאת על ידי מחיקת הסעיף בחוקת ירושלים, הנשען על ״האחדות הכלכלית״, אבל אין היא מצביעה על שום תחליף. כיצד תפתור מועצת הנאמנות את הבעיה הפיננסית של ירושלים?

כמה משלחות נדרשו במהלך הדיון להשתמעויות הכספיות שינבעו מקבלת הצעת ההחלטה. זו שאלה המחייבת תשובה, והתשובה חייבת ללבוש צורה של עובדות ומספרים. משאלות לב בתחום הכספי הן שיטת פתרון מפוקפקת מאוד. במהלך הדיון הועלו פה מספרים לא רלוונטיים בעליל. הם נדרשו לתקציב העירוני של ירושלים בשנים עברו. באותם ימים הייתה ירושלים מושב ממשלת המנדט הבריטי בארץ-ישראל. על עיריית ירושלים באותם ימים הוטלו אז רק מטלות משניות כגון תאורת הרחובות, סלילת כמה רחובות, איסוף אשפה וכדומה. המחלקות הממשלתיות העיקרות - בריאות, חינוך, עבודות ציבוריות ומשטרה - הקציבו סכומי עתק לביצוע מטלותיהן הרחק מעבר לסכומים שהוציאה העירייה. יתר על כן, עצם קיומו של מינהל מרכזי בירושלים שימש מנוף עיקרי בחיי הכלכלה של העיר והיה מקור פרנסה ישיר לאלפי משפחות ועקיף לעיר כולה.

היום הזה ממשלת ישראל מוציאה לפועל את כל המטלות הללו. האומדן בסך 8 מיליונים דולר, שנמסר למשלחתי מטעם הוועדה החמישית, אינו מציאותי לחלוטין. הוא מיוסד לא רק על הנחות שגויות, אלא גם על חישובים שגויים. המשטר החדש של נאמנות בירושלים יצטרך לספק את כל האמצעים לכל השירותים הממשלתיים ולממן פעילויות כלכליות אשר עד עתה תוקצבו בידי אזרחי ישראל. הבירורים שעשתה ועדת הפיוס לארץ ישראל העלו, כי אם יחול על ירושלים מעמד של יישות טריטוריאלית נפרדת, תסתכם ההוצאה השנתית על השירותים הממשלתיים והציבוריים ב-20 עד 30 מיליון דולר. ממשלת ישראל, המנהלת את החלק הארי של ירושלים זה שנה וחצי, הקצתה לצורך זה סך 28 מיליון דולר לשנה. סכום זה כולל מימון שירותים ועבודות תשתית, אך אינו כולל את התקציב העירוני, שבשנת הכספים האחרונה הגיע ל-4 מיליונים דולר. יתר על כן, כל המספרים הללו אינם כוללים הוצאות של ארגוני מתנדבים העוסקים בתחומי בריאות, סעד ודת. זוהי מערכת מורכבת ועדינה מאוד, שכל משבר מדיני גדול, כגון החלת משטר בינלאומי מלא, ישבש את תפקודיה.

שכן עליכם לזכור: אתם אינכם דנים פה במדינה או בממשלה שכביכול ניתן לאלצה בכוח השפעה או לחץ בינלאומיים. פה יש לכם עניין עם אוכלוסייה, אשר פשוט תסרב להישָמע ולהכיר בקיומו של כל מי שיישָלח מרחוק לשלוט בה. אנשים אלה אינם בשום פנים יעד להשפעה או לחץ בינלאומיים. הם מהווים גוף מדינתי ואינם כפופים לשום חובה בינלאומית. הם פשוט נמצאים שם ומסוגלים בהחלט לממש את רצונם. אם, למרות כל אלה, תראה מועצת הנאמנות להוציא לפועל את משימתה מתוך מאמץ רציני וכן וחרף כל התנגדות, ותבחר מושל לירושלים הבינלאומית, האומנם סבורות האומות המאוחדות כי ימָצא אי-שם ברחבי עולם אדם המכבד את עצמו, בעל מעמד ראוי וכישורים נאותים, אשר יקבל על עצמו למלא תפקיד לא הוגן ומקומם שכזה? שוו בנפשכם את מצבו של נציג המועצה אשר יידון למצב המשפיל של התעלמות האוכלוסייה ממנו בעוד הוא עצמו חסר אונים ונעדר כל יכולת מחייבת!

שני ערכים בעלי משמעות עולמית עומדים פה למבחן: סמכות האו״ם וגורל המקומות הקדושים. הצעת ההחלטה חושפת את שניהם לסכנה חמורה. יוקרת האו״ם תוּכֶּה כאן מכה קשה אם הניסיון להוציא לפועל את הצעת ההחלטה ייכָשל, כפי שאכן לא ייתכן אחרת. המקומות הקדושים יישארו בלתי מוגנים אם השלטון הנוכחי יסולק ושום שלטון אחר לא ייכון תחתיו. בניסיון לבסס שלטון בינלאומי במתכונת מוגזמת, שדבר אין לו עם הצרכים הממשיים או עם האפשרויות המעשיות, ישיגו בעלי ההצעה את היפוכה וייטלו על עצמם אחריות חמורה הן להכשלת סמכותו של האו״ם והן לזניחת משימתו הקדושה.

מאמץ נחוש נדרש עכשיו כדי לחסום את המסלול ההרה סכנה. משטר בינלאומי הוא אמצעי להשגת מטרה, לא מטרה כשלעצמה. הוא הוצע במקורו כשיטה להבטחת הגנת המקומות הקדושים והמוסדות הדתיים של ירושלים. מטרה זו היא היא מהות העניין. אפילו המשטר שתוּכַּן בהחלטת נובמבר 1947, לרבות העיקרון הראשי של corpus separatum, לא נועד בשום פנים ואופן על ידי מחבריו להישאר מקודש ונצחי. אותה החלטה הביאה בחשבון בבירור את שינויו במרוצת הזמן והצביעה על עריכת משאל עם שיציג את משאלות התושבים לגבי שלטון העיר בעתיד.

המהפכים אשר שינו תכלית שינוי את המצב בירושלים ואשר לא ניתן לבטלם או להתעלם מהם, לא באו למנוע בשום פנים ואופן כינון משטר בינלאומי יעיל בשביל המקומות הקדושים. משטר זה, על מנת שיהיה בר ביצוע, חייב להתבסס על שני עקרונות עיקריים:

ראשית, על המקומות הקדושים להימצא בפיקוח מתמיד של האו״ם.

שנית, הממשלה המעורבת, בעוד שהסמכות המעשית המלאה תישאר בידיה, חייבת להכיר באותה סמכות בינלאומית ולהתחייב לשתף פעולה עם הגוף של האו״ם אשר יוסמך להוציא פיקוח זה לפועל.

אולם למען תהיה גישה קונסטרוקטיבית כזאת אפשרית, יש לסלק את אבן הנגף שאומרת הצעת ההחלטה הנוכחית להציב.

אל יועלה הסיכוי הממשי והאפשרי לפתרון הבעיה, אחת ולתמיד, קורבן על מזבח הפגנה ותו לא.

אל יְוותר האינטרס הבינלאומי על הפרס יקר הערך של הרצון הטוב של הקהילה הבינלאומית.

אל תרגיש קהילה זו [מדינת ישראל] את עצמה פטורה מאחריותה עקב עצם העובדה שהצעתה נדחית ואילו כינון משטר העומד בניגוד למצפונה נכפה עליה.

האינטרסים הלאומיים והבינלאומיים יכולים וצריכים להיות משולבים, אולם מן ההכרח ששניהם גם יחד יובאו בחשבון. אי-אפשר שהאחד יוקרב למען האחר.

זו תשובתי לפנייה נרגשת שהופנתה אלי פה, לפני חצי שעה, על ידי הנציג הנכבד של לבנון [שארל מאליק]. לדאבוני, עלי לומר כי הוא ואני, ככל שמדובר בשאלת ירושלים, נעים במישורים שונים לחלוטין שאינם נוגעים זה בזה אף כמלוא נימה. לדידו, ירושלים היא יישות רוחנית ערטילאית. הוא היה מעדיף לראותה כמין מוזיאון ולכל המיטב כאוניברסיטה - מקום אשר בו יוכלו אנשים לחיות על הרוח לבדה ועל פי דבר אלוהים. אין שני לי בבני אדם בהערכת מהויותיה הרוחניות של ירושלים, ואולם אני גם יודע כי ירושלים היא עיר הומה אדם, שוקקת חיים, וכי שום תרבות, שום פעילות רוחנית, לא תשגשג אם היא לא תהיה מושרשת היטב במערכת חברתית וכלכלית יעילה ויציבה. לדידו של נציג לבנון ירושלים היא כה רחוקה עד כי למרות שהוא עצמו בילה את רוב שנותיו במרחק של כמאה וחמישים מילין ממנה, לא הניעוֹ להטו הדתי לגביה מעולם, ולו רק פעם אחת ויחידה, לנסוע חצי יום במכונית ולתייר בעיר. לגבי דידי

זה מקום שבו אני יושב זה כמה עשורים,

עיר אשר בה נולדו ילדי,

עיר שיש לי חברים בה,

עיר אשר בה הייתי עֵד למאבק הקשה של קהילת מהגרים להעמיק שורש ולשגשג,

עיר שבה אני צופה בחיזיון מרהיב של ערכים כלכליים, חברתיים, תרבותיים המתווספים והולכים, מתפתחים ופורחים.

האינטרסים של האומות המאוחדות, של המקומות הקדושים ושל ירושלים מתלכדים כולם בקריאה להתקדמות במסלול שעליו הצבעתי. העיר שהתנסתה בסבל וכאב משוועת באוזני העצרת הכללית הנוכחית לחסוך ממנה מועקות וסערות נוספות הרות סכנה, למנוע ממנה פורענויות שישבשו את חייה אשר שוקמו במחיר קורבנות כה רבים, ולאפשר לה להמשיך, בתנאי חירות וכבוד, את מלאכת הבניין, להגשים את ייעודה ההיסטורי ולשמש באין מפריע אתר עלייה לרגל ופולחן לכל המאמינים בקדושתה.

ברגע זה, על סף הכרעה בגורלה של ירושלים, נזכר עם ישראל במילים שהושמעו בתוכה ברגע נשגב בעברה הקדום:

״למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער!״[3]

הערות: