110. נאום משה שרת באסיפת פועלים, רמת גן[1]

22.10.1949

המערכה על גורל ההסתדרות

אנחנו עדיין כה שיכורים מהנס הגדול של עצמאותנו המדינית, שאין אנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על המכשולים העצומים העומדים עדיין על דרכנו. פתרונות של בעיות, שנערמו במשך דורות מהווים תמיד רק את ההתחלה של הגאולה, את ראשית השחרור. מעולם לא התברכנו ולא השלינו את עצמנו לחשוב, כי מדינת ישראל תיתן לנו חיים קלים לאלתר. ידענו שחיינו יהיו קשים. לקראת הקושי הזה הלכנו בשמחה ובאמונה, כי יש שכר לפעולתנו בתנאים החדשים פי שבעים ושבעה מאשר במשטר הקודם. אבל חוששני כי בלב כל אחד מאיתנו שורֶה סיפוק ממה שהשגנו, אך מעט מדי יש בלבנו חרדה לגורלו ולייעודו של ההישג הזה.

בעבודתי היומיומית אני מצוּוֶה לעסוק בראש וראשונה בענייני החוץ שלנו, אבל אני רוצה לומר, כי אם יש משהו שמחריד אותי וגורם לי נדודי שינה, הרי זה מצבנו הפנימי על כל גילוייו –

ריב המפלגות,

הפלגים ההולכים ומעמיקים,

הקושי העצום הרובץ עלינו מבחינה כלכלית,

חוסר האפשרות לתאם ולאחד את הצרכים עם היכולת.

והשאלה הגדולה היא האם נוכל להחזיק מעמד? ולא די לנו בהחזקת מעמד - עלינו לחלוש באמת על אותה משימה כבירה שההיסטוריה הטילה עלינו. בזה תלוי עצם קיומנו כעם בארץ הזאת ובזה תלוי עצם קיומם של המוני היהודים כאן, המוסיפים לנהור אליה מפינות שונות בעולם.

אין זאת אומרת שאני משלה את עצמי, או שברצוני להרגיע אתכם לבל תדאגו לגורל המערכה החיצונית שלנו. עדיין זו מערכה קשה מאוד. עדיין אנו עומדים לפני סכנות חמורות. עדיין אנו נתונים ללחץ בלתי פוסק. שאלת הגבולות שלנו טרם נפתרה לחלוטין. אנו מחזיקים בגבולות אלה לא רק בכוח הנשק, אלא בכוח הסכמים המחייבים את הצד שכנגד, הסכמים המאושרים בגושפנקה של או״ם, הווה אומר הסכמים המחייבים את או״ם. אבל עדיין אנו עומדים לפני מערכה לגבי ירושלים. אפשר שמן העיתונות אפשר להתרשם אחרת, אבל העיתונות נעשתה פזיזה מאוד ורואה כמה וכמה דברים כנתונים והיא עורכת מערכות ונלחמת מלחמות בדברים שלא הגיעה שעתם. הקורא את העיתונות יכול להתרשם, כי כל השאלה לגבי ירושלים היא אם היא תהיה בירת ישראל היום, מחר או מחרתיים - היא רואה את ירושלים כאילו היא כבר מובטחת לנו ויש הסכמת העולם, שירושלים העברית היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ושום צד וגורם לא יעז לערער על הדבר הזה. אולם האמת היא, שאנו עומדים עדיין במערכה הזאת כדי להשיג אישור סופי לעובדה שיצרנו, ואין עדיין אישור בינלאומי לכך, שירושלים היא חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל.

ואל נשכח כי שאלת הפליטים טרם נפתרה. כל זמן שיש המוני אדם בסביבות הארץ החיים תחת כיפת השמים, המתפרנסים מצדקה בינלאומית ואינם מגיעים לתעשייה יוצרת ולהתיישבות של קבע - זאת בעיה שטרם נפתרה. וגם אם לא יבוא מישהו להעמיד את חודה כלפינו, הריהי מעיקה עלינו על ידי עצם הווייתה ושוללת מאיתנו הרגשה של ביטחון גמור. ועדיין לא סרה מעל הפרק התביעה כלפינו להחזיר אלינו המוני פליטים, וגם אותו מספר מועט שאמרנו כי בתנאים ידועים נהיה מוכנים להחזירם, דורשים היום כי נחזירם מייד ללא כל תנאים.

ואף על פי כן, מי ייתן והייתה נחלתי אותו הביטחון לגבי בעיות מצבנו הפנימי, אשר הוא נחלתי לגבי בעיות חוץ שלנו. החרדה לגורל בעיות מן החוץ מחווירה נוכח הדאגה המרכזית הגדולה לענייני פנים. כי ממי נתבע, אל מי נפנה, למי נשווע לעזרה אם ניכשל לא בגלל מזימות אויבים והצטברות לחץ חוץ עלינו,

אלא מחוסר כוח פנימי,

מחוסר יכולת ומשמעת,

מחוסר ראיית הנולד והכרה בהירה?

אם חלילה יתברר, כי המשימה העצומה שנטלנו על עצמנו - להקים בפינת תבל זו, המוקפת אויבים, בית בטוח לעם העברי - היא בלתי אפשרית לא מפני שישנם כוחות אויבים בחוץ, אלא מפני שאין לנו בעצמנו הכוח להקים את הבניין הזה?

מהן הבעיות העומדות לפנינו? בראש וראשונה קיבוץ גלויות. אנו לא נלחמנו את מלחמתנו פה רק על מתן אפשרות של חיים חופשיים ל-600 אלף יהודים. כל כוח התנופה וכל כושר הקורבן, כל ההתמסרות וכל ההתלהבות העצומה לא היו כדי שאומה קטנה בת 600 אלף נפש תוכל לחיות חיים עצמאיים. לא היינו מגיעים לתצבורת כזו של מרץ והתלהבות, של אמון וכוח, אילו זאת בלבד הייתה מטרתנו. מה שהלהיב אותנו, מה שנתן כנפיים לדמיוננו, מה שנתן את הכוח והעוז לבנינו ולבנותינו לחרף את נפשם במערכה, הייתה ההכרה ההיסטורית העמוקה, שאנו עומדים לדין לפני התולדה היהודית, שאנו נתבעים לקיים בידינו, בכושר הארגון שלנו ובחירוף הנפש שלנו ובדם הזורם בעורקינו, דבר שהוא בשבילם גזר דין ההיסטוריה העברית - שהעם היהודי מוכרח להיגאל - ולא בשבילנו בלבד אלא בשביל כל הבאים אחרינו, לכל אלה שינהרו אלינו אנו בונים את הבית הזה ואנו נתבעים לקיים את הדבר הזה בפועל ממש.

נוהרים אלינו המונים. ייתכן שיש בקצות המחנה מישהו המהרהר בלבו: האומנם זה מוכרח להיות כל כך מהר? האומנם לא צריך קצת להאט את הקצב? באים היום באווירונים מעדן 500 איש יום יום ויש מהם המתים באווירונים ויש מהם המתים בדרוך כף רגלם על אדמת המולדת. לפני ימים אחדים יצא יהודי זקן מהמטוס בלוד, נשק לאדמת המולדת ומת - הציץ למולדת ומת[2] - מת מיתת נשיקה. ואנו יודעים כי במחנה בעדן ישנה תמותה רבה.[3] אולי יש החושבים כי צריך להאט את העלייה. אנו יודעים איזה יהודים באים אלינו ממרוקו וטוניס ומארצות לוב ועד כמה הם מותאמים ומוכשרים להיכנס לתהליך החיים של הארץ מבחינה נפשית. האם אנו נאט את הקצב?

יש לנו ריב גדול עם רומניה על העלייה ואנו לא נחדל מהריב הזה ואף נחריף אותו, כי הארץ הזאת וכל ארץ אחרת הנוהגת כך מתנכרת לזכות האדם - זוהי זכות מפורשת באמנת או״ם, שבה נאמר במפורש כי זכות האדם היא לעזוב את הארץ שהוא יושב בה אם רצונו בכך. נניח שהצלחנו, ונניח שניתנה אפשרות ליהודים האלה לבוא, והם 400-300 אלף. בצירות שלנו רשומים 200 אלף נפש לעלייה כיום הזה כבר, ואין 200 האלף ממצים את כל הרוצים לעלות. נניח שהשער נפתח. האם נאמר:

״יש לנו מכסה של 20 אלף לחודש ואתם רק תשלחו 15 אלף לחודש - מוכרחים להאט את הקצב?״

כשם שמלחמת השחרור באה עלינו כחתף והניצחון בא תוך שבועות מספר של קרבות, כך גם קיבוץ גלויות בא כחתף. אם נצרף את כל פרשיות המבצעים של קרבות, אשר בהם בעצם הוכרע גורלה של הארץ, נמצא שאלה היו אולי רק בשבועות ספורים. אומנם היו חודשים של מלחמה על דרכים ושיירות ויריות על יפו ותל-אביב, אבל אלה לא היו קרבות מכריעים וזה היה יכול להימשך ואולי גם להיפסק פתאום. אבל כאשר החלה הפרשה של הקרבות על טריטוריות - השרון, חיפה, צפת, הגליל המזרחי, חלק מהנגב, הגליל המערבי, כל הנגב, הדרך לירושלים, המסדרון, הרחבת המסדרון - כל זה היה עניין של שבועות אחדים. במשך שבועות אחדים נחתך גורלנו לדורי דורות ואנו מאמינים כי נחתך לנצח נצחים.

גם קיבוץ גלויות בא, כאמור, כחתף ואי אפשר כאן לעצור. היכולנו להאט את קצב הפינוי של מחנות - אירופה? את קצב עליית עולי קפריסין? היכולנו להגיד להם: ״חכו!״? כאשר בבולגריה אמרו לנו:

״קחו את היהודים אבל קחו אותם במשך חודשים ספורים, קחו את החולים ואת הזקנים, קחו את האנשים שצריך להוביל אותם על אלונקה, קחו את הנשים ההרות בטרם תלדנה״ - האם יכולנו להגיד להם: ״לא, עדיין אין אנו מוכנים, אין לנו בתים, אין עבודה!״?

ועוד דוגמה: פולין נתנה עכשיו אפשרות לכל יהודי הרוצה בכך לעלות ובעת ועונה אחת עם מתן אפשרות זו מתנהלת בעיתונות הפולנית תעמולה נמרצה נגד העלייה. הם אומרים:

״ניתן לכם רשות. זכותכם לעלות אבל חובתכם להישאר. פולין היא ארץ סוציאליסטית. אין ביניכם חוסר עבודה. המשטר הזה עומד לכם כחומה בצורה. למה תלכו? הישארו פה ובנו איתנו יחד את הארץ״. כלום נבוא ונאמר: ״לאט לכם, אל תבואו בהמוניכם?״

הלא גורל העלייה מפולין תלוי בקצב העלייה.

ואשר לארצות המזרח, ליהודי ארצות ערב - דורות על דורות חיו יהודים אלה בחרדה, בחוסר ביטחון, כאילו חיו על סף לוע של הר געש העלול תמיד ובכל שעה להתפרץ. קנאות חשוכה, שנאה אפלה לזר, לכל היותר אזרחות ממדרגה שנייה או שלישית, שלטון זר עומד כחיץ בין הציבור היהודי ובין שמד ויש הכרח להיאחז בשולי אדרתה של צרפת המגֵנה. במרוקו הספרדית נאחזים עכשיו בשולי אדרתו של פרנקו. מטלגרפים לנציג ישראל בלייק סכסס:

״חלילה לך, אל תצביע נגד פרנקו! הערבים שוחטים אותנו ופרנקו הוא המגן. עליך להצביע בעד פרנקו. בזה תלויים חיינו!״

אנו יודעים את הרקע הנפשי וההיסטורי הנמשך מאות בשנים באלז׳יריה. אלז׳יריה היא מחוז צרפתי והיהודים שם נתיני צרפת, אבל היהודים שם חושבים: הנה הייתה צרפת גם בסוריה והיא הסתלקה. עם הסתלקות צרפת התחילה מייד בריחה של יהודים לארץ-ישראל - ומי יודע אם לא יעשו כך הצרפתים גם באלז׳יריה? אנגליה הייתה הכוח השליט במצרים ואף היא הסתלקה. היא נשארה ליד התעלה אבל אולי תצא גם משם ומייד תתחיל רדיפת יהודים - ומה יהיה אז איתנו? ב-1941 החרימה טורקיה את כל רכושם של לא-טורקים. דבר זה נעשה לא על רקע של יהודים או יוונים, או ארמנים או ערבים, אך הוא הרס את מעמד היהודים. אפשר לעשות כזאת בכל מקום אבל אז לא יכלו לעשות דבר, לא היה לאן ללכת. שערי ארץ-ישראל היו נעולים והמפתחות היו בכיס נציב עליון בריטי. אז מוכרחים היו לסבול, להתפלל: ״ברוך ה׳ יום יום ולילה לילה״ - כך חיינו מאות שנים בחרדה וחוסר ביטחון. זה היה גורלם. אך הנה בקע האור. באה הבשורה - יש מדינת ישראל, יש צבא, יש נשיא, יש ראש ממשלה, יש שר חוץ, יש שרים אחרים, יש צירים בבירות עולם וארץ-ישראל היא מדינה ככל מדינה. משיח בא! משיח בא לעינינו, בימינו. נקומה נא ונלך! נחשול של חרדה משיחית ואמונה משיחית עובר על פני העולם. המונים פורצים לארצנו. האם אנחנו נעצור את הזרם הזה?

ומשהו על תימן. העלייה התימנית התחילה לארץ בשנת 1882. כאשר אבי המנוח בא לארץ בפעם הראשונה באותה שנה, הוא פגש בירושלים את ראשוני העולים מתימן והם אמרו לו, כי הם לא השתתפו בכל העלייה ההיסטורית הגדולה של בית שני - הם הוגלו עם גלות בבל והם לא חזרו עם זרובבל ועזרא. הקול הקורא של עזרא הגיע אליהם, אבל היה להם אז ״פרוספריטי״ והם לא היו שותפים לכל הזוהר של תקופת בית שני ולכל האסון של סיום התקופה הזאת, ועל אשר לא נענו לקריאתו של עזרא הכהן בשעתו הם נענשו מרה ובמשך הזמן הם שקעו בתוך בור עמוק ואפל של גלות שחורה, רדיפות, עושק ולחץ והמרת דת של יתומים והתעללויות שונות. והעובדה שחייהם תמיד תלויים להם מנגד וצריך לייחל תמיד לחסדו של האימאם, המושל העריץ, שיגן עליהם מפני התפרצויות הזעם של המון פורע, היא עונש על שלא נענו לקריאתו של עזרא. עכשיו [ב-1882] הגיעה אליהם הבשורה, שהחלה עלייה מצפון, מרוסיה. חכם אחד שלהם פתח את ״שיר השירים״ ושם כתוב: ״עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו״. הצפון התעורר - תימן צריכה לבוא. והם החלו לעלות, וזה נמשך דורות, לאט לאט.

וד״ר רופין המנוח שלח בערך בשנת 1913-1912 את חברנו, ייבדל לחיים ארוכים, שמואל יבנאלי, לתימן להחיש את העלייה התימנית. שמואל יבנאלי גידל לו זקן למטרה זו, בא לתימן וקנה חמור ועבר מעיר לעיר ומכפר לכפר וסיפר להם על ארץ-ישראל - ואז התעוררה עליית תימן ומזמן לזמן בא נחשול חדש ויהודים התחילו ללכת ועדן שימשה להם תחנה. והנה בעדן הצטברו עכשיו הרבה אנשים עד אפס מקום - והיציאה מתימן מתעכבת. מספרים כי שלחו אונייה והוציאו את הנמצאים בעדן, אך עם צאתם נתמלא המקום מחדש. אם הם נמצאים שם זמן-מה - נפסק הזרם. כל איש שבא מתימן, כאשר שואלים אותו כמה נשארו יהודים בתימן, הם אומרים: 40 אלף. זה שנים אומרים 40 אלף ועד היום אינם יודעים בדיוק. ייתכן כי בקרוב נדע כמה יהודים היו בתימן - לאחר שיצאו עד האחרון - אבל ייתכן גם שזאת אמת. כנגד מצוות העלייה ישנה עוד מצווה של ״פרו ורבו״ ומקיימים אותה וממלאים את החסר - זה שבט ברוך בישראל, שבט מחונך בישראל, אבל שבט ששילם מחיר יקר ואכזרי, שבט בלי כל מלאי גופני, יהודים כחושי גו אבל עשירים ברוח.

אבל בינתיים קמה מדינת ישראל. בינתיים מת האימאם. וידוע היה שיום בו ימות האימאם יהיה יום שחור. האימאם היה אומנם עריץ ואכזרי, אבל לא רצה בפרעות, והנה אחרי מותו התחילו כל מיני רדיפות ופרעות בעדן וסכנות בתימן ובבת אחת פקעה הסבלנות. גם הסבל היהודי, שהצטבר במשך דורות, יש לו סוף. שיווי המשקל התערער לגמרי והיהודים קמו וילכו על פני מדבריות, בדרכים לא דרכים, נופלים בדרך, מתים בדרך, ומוסיפים והולכים. הם מגיעים לעדן, חולים בכל מיני מחלות. האם נוכל להגיד ליהודים אלה: ״לאט לכם, לא נוכל להעלות אתכם?״ ישנם אווירונים שיכולים להביא רק 500 עולים ביום - לכן מביאים רק 500. אילו היו יכולים להביא 1,000 או 2,000 ביום היינו מביאים אלפיים.

יש מפלגה בישראל, המתיימרת בשם ״חירות״, המזכירה לנו חטא קדמון, אשר ירשה משום-מה את מקס נורדאו אחרי מותו - תמיד אפשר להפוך כל מני מתים לנחלת דורות. אחרי מלחמת העולם הראשונה אמר נורדאו:

״אחרי הצהרת בלפור צריך היה להביא בבת אחת מאות אלפי יהודים לארץ״ - ותמיד מזכירים שנורדאו אמר זאת ולא עשו כן. אך נורדאו אמר והוסיף: ״ברור, כי שליש מהם יחזרו, שליש מהם ימותו בארץ-ישראל מרעב ומחסור, אבל שליש יישאר בארץ-ישראל״.

לעת עתה אין על מצפונה של ממשלת ישראל אף איש שמת מרעב ומחסור בארץ-ישראל. רבים מתו קרוב לבואם, אך לא מרעב בארץ-ישראל אלא מרעב קודם. הם מקבלים את כל הטיפול הדרוש, אך לא תמיד הוא מספיק כדי לקיים את חייהם, אך לא קרה שמישהו פה ימות מרעב ומחסור וחוסר טיפול רפואי אם כי רבים מתים בידי הרופאים ממש ובידי האחיות.

נפלאות מתרחשות בתחום הקליטה בארץ. מי הוציא את הדיבה על האנשים האלה בכללותם, שאינם רוצים לעבוד? יש קושי של מעבר מאורח חיים אחד לשני, קשיים של הסתגלות למקצוע חדש - למי מאיתנו לא היו חבלי הסתגלות כאלה? זה היה בכל דור ודור. אבל יש גם תופעות נפלאות של חדירה לכל מקום, ניצול כל ידיעת מקצוע וכל יוזמה, הקמת קבוצות קואופרטיביות, עבודה בודדת, כניסה למפעלים קיימים ובכל הדרכים. קם הפלא הזה של התיישבות בכפרים הנטושים ובמקומות שממה. אנשים בשנות העמידה, מטופלים בילדים, נכנסים מייד לחיי עבודה. תנועת המושבים עוד לא היו לה ימים כימים האלה - היא עכשיו התנועה החלוצית הראשונה באשר היא נותנת תשובה למשאלתם ההמונית של הרבה מאוד עולים, כי העולים אינם יכולים ללכת לאורח חיים אחר.

ועוד דבר. אי אפשר לבולל עשרות אלפי בולגרים, אלפי הונגרים ורומנים שבאו קודם לכן, עשרות אלפים מצפון אפריקה ואלפי תימנים. אם מיישבים כפר נטוש הריהו כולו טורקי, בולגרי, הונגרי, ועל ידי כך מתעכב תהליך ההתבוללות במובן הטוב של המילה. על ידי כך הם שומרים על אורחות החיים השונים והמיוחדים להם. יש להצטער על כך, אך אין ברירה. אתה בא לכפר נטוש, אתה רואה שם 100-50 משפחות של עולים חדשים, שכולם בני שבט אחד וביניהם אתה רואה שניים מהיישוב הוותיק - חבר של מושב אשר הניח את עיבוד משקו לבנו ואשתו ובא לעזור לעולים להשתרש ולהדריך אותם, ואתה מוצא גננת צעירה, והם צריכים לקלוט את כל העולים מבחינה תרבותית וחברותית. יש רק להתפלא, שהכפר אינו בולע אותם והם אינם מתבוללים בין תושביו. ישנה זרות מסוימת של היישוב כלפיהם ואורבת סכנה, שנתחלק לשתי אומות בארץ הזאת –

היישוב הישן, כלומר כל אלה היושבים באולם כאן בחולצות הלבנות יהיו היישוב הישן,

ואילו הבאים כעת יהיו היישוב החדש - יישוב אחר לגמרי עם פסיכולוגיה אחרת.

אבל ברוך כל שבט הבא לארץ הזאת. והעיקר שיש לו עבודה ואחיזה והוא מיישב את הארץ.

האם רק בחקלאות נוכל ליישב את הארץ? בשום פנים לא. נחוצה גם תעשייה ותעשייה מחייבת אמצעים גדולים. ואין כאן רק שאלה איך לצאת ולהשיג עוד מילווה. כמה מילוות שנוכל להשיג נשתדל להשיג. קיבלנו מילווה באמריקה. אנו נושאים ונותנים על מילווה בשווייץ. משהו הושג בבלגיה. אנו מתדפקים על דלתות מיניסטריון המסחר בברית המועצות. מה שרק נוכל לקבל - נקבל. בארצות-הברית אין מקבלים כסף, אלא צריך בכסף זה להוציא משם מצרכים, סחורות, חומרים גולמיים בסכום של 100 מיליון דולר. אין אנו יכולים בדולרים אלה לקנות סחורה במקום אחר - לא חיטה בקנדה ולא בשר בארגנטינה. שם צריך כסף אחר. הכסף של המילווה האמריקני מיועד ליצוא מאמריקה. אנו מבקשים משהו גם בברית המועצות אבל הם עוד לא נתנו לנו, ואולי אינם יכולים לתת. זה עניינם. אנו רק נרשום את זאת באיזה מקום - ביקשנו מהם ולא קיבלנו. נקבל כל מילווה בעולם מכל מי שייתן לנו - אבל האם זה מספיק? האפשר על ידי הלוואות כאלה בלבד להקים מפעלים? הנוכל לוותר על זרם ההון הפרטי? בוודאי, יש צורך גם במגביות, אך משבר נתחולל במגבית - יש לשלוח תגבורת לדפוק על לבבות יהודים: ״תנו כסף להציל את האנשים האלה ולהפריח את הארץ!״ כמה שנשיג ממגביות ניקח - אך האם זה יספיק? הון פרטי מוכרח לזרום הנה, אך כדי שיזרום צריך ליצור לו רקע, הלך רוח, משטר, תנאים נוחים. רק על ידי זה אפשר למשוך אותו. אך אפשר גם להבריח אותו. אלה הן שאלות רציניות מאוד המייגעות את המוח, המדירות שינה מהעיניים.

והשאלות האלו מוכרחות למצוא את פתרונן. עובדה היא, שהארץ כיום אינה יכולה לספק לעצמה את כל הדרוש לה. אינני יודע אם ישנה ארץ בעולם המספקת הכל לעצמה חוץ אולי מכמה ארצות פרימיטיביות ביותר, שהאיכר שם אוכל מה שהוא מייצר והוא חי לו לעצמו. כל הארצות עומדות בקשרי מסחר ובעד יצוא הן משלמות ביבוא. ברור שאין אנו יכולים עדיין לייצר כל מה שדרוש לנו. עוד איננו מייצרים קומביינים, טרקטורים, בגדים, אוכל מספיק וזה טבעי מפני שאנו ארץ של עלייה. כל איש הבא אלינו הוא צרכן מהרגע הראשון שהוא דורך על אדמת הארץ ורק כעבור זמן-מה הוא נעשה יצרן. כדי שיהיה יצרן צריך להשקיע הרבה. יש להכשיר קרקע, להביא צינורות, מוטורים וכולי. כדי להקים את בית החרושת צריך להביא תחילה מכונות, חומרים גולמיים, ורק אחרי זה יוכל לייצר. אך יש בכל זאת גבול. היבוא שלנו בארץ הוא כיום למעלה מ-70 מיליון ל״י לשנה, והיצוא שלנו מגיע בקושי ל-12 מיליון ל״י. זאת אומרת שרק כדי למלא את הפרץ הזה יש צורך להשיג 58 מיליון ל״י לשנה חוץ מכל מיני הוצאות אחרות. מהיכן ניקח את זאת?

ודאי, אין להיבהל. צריך להחזיק מעמד ולגייס את כל הכוחות. במה דברים אמורים? אם הולכים במגמה לקראת ההבראה ואם אפשר להוכיח לאחרים שאנו הולכים לקראת הבראה - כי אומרים לנו שאנו מתפרנסים מצדקה - אך אנו אומרים, כי על ידי המגביות האלה אנו הופכים את העם הזה לעם פרודוקטיבי, לעם העתיד להתפרנס מן העבודה, ולכן כדאי לכם לשלוח כסף על ידי מגביות. משקים שהקימונו על ידי מגביות הגיעו למצב כזה שמפרנסים את עצמם. ישנם משקים צעירים שהם רק בראשיתם ובהשתתפות המגביות יתבצרו. יש משקים שעוד לא נוצרו והמגבית צריכה להקים אותם. במידה שנוכל להוכיח את המגמה אנו זכאים ויכולים לקבל את הכסף. אולם אנו מוכרחים להוכיח, להחזיק מעמד בחזית הזאת ולהינצל ממפלה. אנו מוכרחים להוכיח שהננו מסוגלים להיות בני התחרות בשוק העולמי. זאת האמת הנוקבת עד התהום ושום פועל מאורגן, בעל הכרה, איננו ראוי לשמו אם לא ייתן את דעתו על האמת הזאת.

המשק הזה מוכרח להגיע לאפשרות של התחרות בשוקי העולם. התוצרת המיועדת לחוץ לארץ מוכרחה להתחרות עם תוצרת ארצות אחרות ורק אז תוכל להיאחז במסגרת השיווק העולמי. כשם שכבשנו על ידי הניצחונות הצבאיים ועל ידי חוסר כישלונות באו״ם, ויש לנו כבר 15 צירויות סביב הקרייה, כך אנו מוכרחים לכבוש את מקומנו בכלכלה העולמית וזאת נוכל לעשות רק על ידי התחרות. עלינו להרבות את המוצרים ולהגדיל את הייצור ולהוזיל את הוצאותיו. יש לארגן את המשק כראוי כדי שיהיה בעל פריון מוגדל. מצויים הרבה מפעלים משקיים נחשלים בארץ והפועל צריך להיות הראשון שידרוש פריון הייצור על ידי ארגונו ועל ידי עסקניו. הוא חייב להוקיע כל בטלנות ונחשלוּת, כל בזבוז ורשלנות. אך מה בצע אם נוקיע את אחרים אם הפועל בעצמו נחשל, אם הוא בעצמו אינו משתדל להוציא את מכסת הפריון המתאימה?

אומרים שהמאמץ צריך להיעשות על ידי כולם. בוודאי. אך כולם פירושו גם הפועל והפועל הוא הכוח המאורגן והוא האחראי. בלי ציבור הפועלים, בלי המאמץ של הפועל המאורגן, לא היה קם הדבר הזה, לא היה קם כאן המשק והצבא. כל זה נוצר על כתפי תנועת העבודה שלנו. וגם הדבר הזה לא יקום בלי הפועל. הפועל צריך להיות החלוץ, ומחלוץ תובעים שישמש מופת, המדינה בידי הפועל, כי הוא רוב הבוחרים, כי הוא רוב הממשלה. אם הוא אינו משתמש במלוא כוחו, הרי זה מפני שהוא גוזר על עצמו הגבלות, כי הוא יודע שהבניין הכללי יוכל להיפגע. אם אנו זקוקים להון, עלינו לדעת כי יש תנאים שבהם יבוא ההון ויש תנאים שבהם לא יבוא, ואם לא יבוא אנו ניכשל והעניין כולו ייכשל.

ולפועל יש כלים - ישנה ההסתדרות ויש הכרה מעמדית עמוקה, לאומית ציונית ברחבי הציבור, ואין לבזבז מרץ וזמן יקר לוויכוחי סרק בינינו.

עוד בימי ממשלת המנדט היה הסכם על אינדקס. ממשלת המנדט הייתה המתווך בין ההסתדרות ונותני העבודה. אנגלי אחד ששמו הריס[4] כינס את שני הצדדים, את באי כוח ההסתדרות ואת באי כוח בעלי התעשייה, ועזר להם להגיע לידי הסכם ביניהם כשמאחוריו עמדה ממשלת פלשתינה-א״י. הוא היה מעוניין אז במצב תקין. אבל מה הביא לכך את ההסתדרות? בגן הילדים של תנועת העבודה שלנו למדנו את הדבר הפשוט, ששכרו של הפועל נמדד במספר הניירות בעלי צורה מסוימת שהפועל משלשל לכיסו בסוף החודש, ולא מספר הניירות קובע את רמת חייו, אלא העיקר הוא מה הוא מקבל תמורת ניירות אלו לסיפוק צרכיו, מה כוח הקנייה של הכסף הזה. השכר הממשי מורכב משניים:

קודם כל הוא מורכב מאותם המצרכים ומאותם השירותים, שהפועל יכול לקבלם תמורת המשכורת הנומינלית שלו, על ידי הכסף שהוא מקבל,

ושנית - על ידי השירותים וההנאות שהוא מקבל מהחברה, אם מארגונו שלו, מהעירייה או מהמדינה.

שני הדברים האלה יחד קובעים את רמת החיים.

אם יש עכשיו ויכוח על שכר, אי אפשר להוציא מהחשבון, שהפועל מקבל עכשיו מהמדינה גם חינוך חינם, שיכון והקצבת הממשלה לקופת חולים. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה, שקופת חולים נהנית מהשתתפות הממשלה בתקציבה. מזה אי אפשר להתעלם. אך יש עניין של השכר כשלעצמו וזו שאלה נכבדה מאוד.

האינדקס אינו שומר מפני תנודות בשכר הנומינלי, אלא מפני תנודות בשכר הריאלי. כל העניין מושתת על העיקרון שזה זז בשני כיוונים. הוא קיים כדי לזוז לשני הכיוונים. כשאני קורא על קירות הבתים ברמת גן [כרוזים] נגד הורדת השכר, וחתום שם מי שחתום, הרי יש להודעה זו אותו טעם, שהיה יכול להיות להודעה בראשית האינפלציה, בתקופת המלחמה העולמית, כאשר החל היוקר לעלות. אילולא השיגה [אז] ההסתדרות את תוספת היוקר, אלא הייתה מנחמת את הפועלים בזה שהשכר שלהם עומד בעינו, שאותו הכסף שקיבל הוא מקבל גם כעת, כך, ממש כך, צריך לגשת לעניין השכר עכשיו. כך צריך להיות מובן לכל פועל, שיש לו שכל בקודקודו ואינו משתמש בו כדי לעקמו. נניח, שהשכר הממוצע של פועל מקצועי ברמת גן הוא 65 לירות לחודש ושתי ההורדות מצטרפות, נניח, ל-5 ל״י, ומשהו יוחזר אחר כך אם יתברר שחישוב האינדקס לא היה נכון. אם כן, הפועל יקבל כעת 60 לירות לחודש ועליו לשאול אפוא את עצמו: ״האם ב-60 לירות אלה אני קונה עכשיו מה שהייתי קונה קודם לכן ב-65 ל״י, או לא?״ ואני חושב כי ב-60 לירות הוא קונה כעת יותר ממה שקנה ב-65 אז. נמצא, שאין כאן כל הורדת שכר.

נניח שאנו נוקטים את השיטה שמציעים לנו אנשי מפ״ם. נניח דבר שאני כמעט בטוח שיתבדה - שהערבים עושים סיבוב שני ויש מלחמה והממשלה אינה מצליחה. נניח שאז הממשלה לא תהיה כל כך מוצלחת כמו עכשיו ומתחילה אינפלציה, ואז בכוח האינדקס אפשר יהיה לקבוע את העליות בכוח הקנייה - איך יישבו אז עם ההסתדרות הזאת ואיך יתנו להעלות לפי אינדקס לאחר שסירבו להוריד לפי האינדקס כשהוא ירד? זה עיקרון שהוא לטובת הפועל. האינדקס הזה קובע את ההבדל בין השכר הנומינלי לשכר הממשי - כלום בלי זה אפשרית איזו מלחמה ביוקר המחיה?

אומרים כי יש בכך מעמסה וקורבנות מצד הפועלים. אין אני נתון בתוך תוכה של סוגיה זו, אבל יש לי אמון בחברים היודעים את העניין על בוריו, ואני יודע אותם כאנשי מצפון וכאנשים נבונים היודעים להעמיד דבר על דיוקו המדעי, והם אמרו לי, שהפועל עדיין איננו מקריב בזה שום קורבן. עדיין לא חלה כל הורדה ברמת החיים. יש מחסור בארץ, אך זה חל על כולם. אני יכול לקרוא בשם ארץ גדולה ונאורה ויקרה מאוד לי, אף שם המחסור לא קטן מאשר אצלנו. אם יש מחסור זה מחסור אובייקטיבי, אך יש תחליפים במידה האפשרית מתוך הבטחת מינימום. עוד לא נתבענו לקורבנות. לעת עתה נעשים כל המאמצים שלא לפגוע ברמת החיים, ואם רק אפשר להעלותה ינסו להעלות אותה.

אומרים: צריך לבלום גם אחרים. בוודאי. האם אין אנו עושים זאת? כל מי שיעשה ניתוח של התקציב שלנו וישווה אותו לתקציבים בארצות שונות, ייווכח לדעת שעשינו כך. יש ביקורת מצד הימין, שהרחקנו יותר מדי ללכת.

האין בלימת הרווחים?

אין מניעת תיווך מיותר?

האין ביקורת מוחלטת על היבוא?

כמובן, חסרונות ישנם בכל מקום. כל קבוצת פועלים יכולה לבקר את ועד הפועלים שלה, בכל מפלגה יש אי-שביעת רצון כלפי המרכז, המזכירות והמזכיר, אבל מהי המגמה והשיטה? היש השתלטות על החיים הכלכליים, היש משמעת ברזל על היבוא או אין? הולכים ומתפשטים קרני גישוש של המדינה על כל חלקי החיים. אין דרך אחרת. באנרכיה משקית לא נבנה את הארץ ולא ניחלץ מאותו מצור. התערבות גדולה ביותר של המדינה ועקירת הרע וביעור השוק השחור והטלת מעמסה של משמעת ואחדות על הפועל - זאת הדרך.

כבר דיברנו על השאלה של קיבוץ גלויות. האם אנו עושים זאת רק בגלל זה שאיננו יכולים לראות בסבלם של יהודי תימן? לא. האם נוכל להחזיק מעמד כאן אם לא נרבה ולא נפרוץ?

אנו מאמינים בשלום.

אנו מאמינים שתתחולל מהפכה בלבבות העמים שמסביבנו.

אנו מאמינים בשלום גם מפני שאנו מאמינים בכוחנו ויודעים כי גם אחרים מאמינים בכוחנו.

אבל צריך לבנות את הכוח הזה. במלחמה שעברה עלינו בארץ התחזקנו. אני סבור שמספר האנשים המגויסים בתוכנו הגיע ל-16 אחוז מהאוכלוסייה. אינני יודע שום עם, שהגיע לאחוז כל כך גדול של מגויסים בתוכו.

עכשיו עברנו לתקופה אחרת, אבל איננו מתכוננים להתפרק מנשקנו. אנו מצוּוִים לשכלל את נשקנו וזאת מעמסה כבדה. 80 אחוז מגבול הארץ אפשר היה לסדר אחרת, שזה לא יהיה כל כך ממושך מגבול הלבנון עד אילת. אך זהו הגבול ועליו אנו חייבים לשמור. זאת אומרת שנצטרך תמיד להחזיק כוח מצויד ולקיים צבא סדיר בקביעות. במידה שהצבא הסדיר יהווה אחוז יותר קטן מהאוכלוסייה, יהיה יותר קל להחזיקו. לשם זה מוכרחים להכפיל את האוכלוסייה. אפילו לא הייתה קיימת בעיית יהודי תימן ויהודי מרוקו היו שלווים במעונותיהם, היינו צריכים להתדפק עליהם ולהגיד להם:

״בואו, אל תחכו עד שיקרה לכם אסון. בואו עכשיו״.

אם ידעו שפה גדֵל עם גדול, כביר כוח - לא יתגרו בו. אנו מוכרחים למלא את הארץ הזאת אדם כדי לעמוד ביום עֶברה וזעם. אין זה רק עניין מופשט הנוגע למילוי המשימה ההיסטורית של קיבוץ גלויות. זה עניין של ביטחון עצמי. אולם גורל העלייה תלוי בכושר ההתחרות של תוצרת ארצנו, כשם שביטחוננו תלוי בעלייה.

יש לנו תקופה של שביתת נשק, אך בשום פנים לא אומר, שאין לקבל ברצינות את הדיבורים והצעקות על ״סיבוב שני״. לא אומר שזה יכול להיות מחר. גם להם דרושה תקופה כדי להגליד את פצעיהם. זה יימשך קצת זמן, אבל זמן זה יקר מאוד ואנו צריכים לנצל אותו. אחרת אנו מבזבזים אותו. זאת השעה

לגידול המספר,

לגידול הכוח המשקי,

לגידול בכוח הנשק.

לפיכך עלינו עוד להמשיך לגבות מסים ככל האפשר עד שזה לא ייהפך לסכנה למשק, ועלינו להילחם ביוקר ולהגדיל את כוח העבודה ואת פריון הייצור.

הבעיה השלישית היא בעיית יישוב הנשמות. בשנת הגורל של 1949-1948 התברכנו, ובצדק, שבמשך 65 שנות התיישבותנו בארץ עוררנו בארץ תהליך אחד בלתי פוסק של הרחבת השטח המעובד. תמיד הייתה התקדמות. משנה לשנה, מעשר שנים לעשר שנים, התרחב השטח המעובד של הארץ בין אם על ידי זה שיישבנו נשמות ממש, ביצות וחולות, ובין אם על ידי זה שנעשה יותר כדאי על ידי הרחבת השוק לעבד אדמות זיבוריות. בתקופה האחרונה, בפעם הראשונה בהיסטוריה החדישה של ארץ-ישראל, נסוג התהליך הזה בבת אחת ובאופן מזעזע אחורנית. וזה היה בשנת ייסוד מדינת ישראל לרגל יציאתם של המון התושבים הערבים מן הארץ. היישוב החקלאי הערבי נטש את אדמותיו והשתלטה השממה. וחבריכם החקלאים, והבנים והבנות שלכם שיילכו למשקים בימי החופש, יספרו לכם עד כמה מכבידה על המשק שלנו מכת העכברים והשרצים שרבו, המהווה סכנה מכמה וכמה בחינות. חלל ריק הוא תמיד מסוכן - הוא סכנה לכל עמדתנו המדינית והמוסרית, שהושתתה על יסודות קונסטרוקטיביים. תמיד טענו שאין זכות לשום עם לגדור בפנינו את הארץ לאחר שהוא אינו מנצל אותה. האם אפשר להצדיק עכשיו את השארת הארץ הזאת לאורך ימים בשממתה? הרואים את הארץ בשממתה יגבירו עלינו את הלחץ להחזיר את הערבים. ודאי אנו אומרים, כי מטרתנו היא קודם כל לחיות, וכי החזרת הערבים בהמוניהם מערערת את ביטחון חיינו. אך עלינו להפרות את השממות ובקצב מהיר - מהיר יותר מאשר עד כה.

יש אנשים בתוכנו המייגעים את מוחם בגלל הבעיה הזאת, ויש תוכניות של ייעור והכשרה קרקעית ותפיסת שטחים גדולים. בלי אמצעים כבירים זה לא ייעשה. והרי זה שוב עניין של מגבית, של מילווה ושל הון פרטי, אך בלי יצוא לא נחזיק מעמד. כל מה שאפשר להשיג צריך להשיג ולהשקיע. אם זה לא ייתן את פריו מייד, בינתיים צריכה להיות מגמה של סתימת הפרצות. לשם כך אנו מוכרחים לייצר קצת יותר זול, כדי שנוכל לעמוד בהתחרות, ואם נמכור יותר יהיה גם הפרץ קטן יותר, ואם נמכור יותר נוכל לקנות חומרים גולמיים. הא בהא תלייא.

כל זה לא ייעשה בלי המדינה. כל זה לא ייעשה בלי ההסתדרות. בוודאי שההסתדרות נתונה בתוך מסגרת המדינה, אבל ההסתדרות היא גוף עצמאי בתוך המדינה מפני שהיא עומדת על משמר האינטרסים החיוניים של היום, של מחר ושל מחרתיים. היא איננה מפקידה את זאת לידי מישהו אחר. היא יכולה להגיד למדינה: אם את רוצה שאעזור להתגבר על המצב הכלכלי הקשה, עליך לעזור לי, והמדינה עוזרת ככל האפשר - היא דואגת לתעסוקה, לחינוך, תומכת בקופת חולים. ויחד עם זאת ההסתדרות היא עצמאית במובן זה, שהיא נשענת על הכרת חבריה ועושה כל מה שעושה על דעתה.

ההכרה הזאת עומדת עכשיו במבחן. מה פירושן של ״ועדות פעולה״ ומה פירוש הדבר, שאחוז של חברי ועדי העובדים מתנגדים להחלטות ההסתדרות? היש דמוקרטיה בהסתדרות, אם אַיִן? היש שלטון, אם אַיִן? האם בכל מקרה יהיו הדברים נתונים לצירוף מקרי של רוב כזה או כזה בוועדי העובדים? המוכנים המוני חברי ההסתדרות להפקיר בידי צירופים מקריים כאלה את ההגנה על ענייניהם היסודיים ביותר? אם אין חישוק ברזל אחד אשר ילכד את כולם - כל הבניין יתמוטט. האין מאחורינו עשרות שנים של ניסיון חיים מאורגנים? לאן מוביל אותנו הזרם השלילי הזה!

מפלגת פועלי ארץ-ישראל מאמינה בניצחון המצפון הציוני של ציבור הפועלים הארצישראלי, שהוא גם ניצחון השכל הישר של הפועל המאורגן.

הערות: