109. הממשלה, ישיבה ד׳[1]

18.10.1949

איש לא יוציא את עבדאללה מהעיר העתיקה

סעיף ד׳: כינוס הפלמ״ח[2]

רוה״מ ב״ג דיווח על כינוס פרידה רב משתתפים של חברי הפלמ״ח לשעבר, שהתקיים בתל-אביב. לשאלת הרמטכ״ל יגאל ידין אם יש להתיר השתתפות חיילים בכנס השיב ב״ג, כי בדרך כלל השתתפות כזאת אסורה, אך בשל הנסיבות המיוחדות תינתן הוראת שעה להתיר את ההשתתפות והדבר פורסם. כעבור ימים מספר, משהתברר כי הכינוס יישא אופי צבאי למחצה, והמשתתפים יופיעו בו לפי חטיבותיהן ועל דגליהן, החליט ב״ג לאסור על ההשתתפות והדבר היה ידוע לרבים מן המפקדים אולם לא לכל החיילים, שחלקם כבר קיבלו חופשה לשם ההשתתפות. רוה״מ הביע דעתו כי את המפקדים יש להעמיד למשפט. בעקבות דברי רוה״מ התנהל דיון.

השר מ. שרת: אני בהחלט שותף לחששות הכבדים שהביע היושב ראש ביחס לאופיו של כינוס זה וכוונת יוזמיו. הדבר נתפרסם ואין פה שאלה של סתרי תורה. קראתי מאמר ב״על המשמר״ שוודאי לא נכתב על ידי מישהו שזר לגמרי לחוג היוזמים ושכוונותיהם נעלמו ממנו ועליו רק לנחש. שם נאמרו דברים ברורים –

שהפלמ״ח קיים ועומד

ושעוד נכונו לו עלילות

ושמשימות הפלמ״ח עדיין לא נשלמו.

שם נאמר, שכל זמן שהשחרור המדיני והסוציאלי של מדינת ישראל לא הושלם - אין לומר שהפלמ״ח אינו קיים - כלומר: הוא קיים.

אני חושב, שהחברים יודעים היכן אני עומד בדרך כלל בשאלות שחרור סוציאלי, אבל כשרוצים לראות את הערובה לשחרור הסוציאלי בקיומו של כוח צבאי שאינו סר למשמעת המדינה - אז ברור לאן הפנים מועדות. אולם חומר העניין מחייב אותנו דווקא לזהירות רבה בגישה אליו, כדי לא לגייס לטובת הכיוון הנפסד כוחות נפשיים כבירים, אשר ישנם ביישוב ואשר בתום לב עלולים להתגייס ולהירתם לכיוון נפסד זה. כיוונים אלה יש להציג במערומיהם, להתריע עליהם ולא לדחוף לזרועותיהם. זוהי הערה כללית אחת.

הערה כללית אחרת, קצת טכנית: לי לא ברור שיש לקבוע הלכה, שאסורה פגישה של חיילים בשירות עם אנשים שאינם בשירות. הרי אין לאסור על חיילים ללכת לאסיפה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: לחייל אסור להשתתף באיזו אסיפה-שהיא!) - ייתכן. לא ידעתי על כך.

אני רוצה להביא דוגמה. נניח שביום מן הימים, בתאריך מסוים, ירצו אלה שהיו חיילים ב״בריגדה״ להתכנס כדי להזכיר נשכחות - זה יכול להיות כעבור חמש שנים או כעבור עשר שנים, ואני מניח שאז יבואו היוזמים קודם כל למטה הכללי ויתייעצו –

ראשית, אם רעיון זה משתלב עם מערכת העניינים הצבאיים.

שנית, אני מניח שהמטכ״ל יוכל לאשר זאת, אבל אם יהיה כינוס כזה האם לא ישתתפו בו [האלופים] שלמה שמיר או מרדכי מקלף, אפרים בן-ארצי או שמעון מזא״ה - כל אלה הם אנשי ה״בריגדה״ - ואני מניח שהם כולם ישתתפו ואינני מניח שהם יצטרכו להתפטר בגלל זה. הכל תלוי בכך איך מסדרים את הדברים ומה כוונות הדברים ואופיים. ייתכן גם שאנשים אלה ירצו ללכת בתהלוכה. אולם פה הייתה איגנורציה מצד יוזמי הכינוס. כיוון שהם נזקקו לחיילים וידעו שאין לעשות דבר זה בלי אכ״א - פנו לאכ״א כפנות לאיזה לבלר, אבל לא פנו למטה הכללי. אשר להזמנת חברי הממשלה - תהיה זו שטות לדבר על עלבון הממשלה בעניין זה, אבל הדבר הוא אופייני. ביום שישי אחר הצהריים אני מקבל מעטפה שממנה נשרו שלושה כרטיסים. על הכרטיס לא כתוב היה דבר, ועל המעטפה ״מר מ. שרת״, והחותמת - של מזכיר הממשלה. יצא שמזכיר הממשלה מזמין אותי לכינוס הפלמ״ח. הוא קיבל צרור של כרטיסים וחילק אותם בין חברי הממשלה. פה מודגש הכיוון של איגנורציה, של זלזול ושל התעלמות גמורה.

מה קרה מצד הממשלה? אני חושב שנעשו שתי שגיאות מצד הפיקוד העליון. קל לי לומר זאת, כי אני רואה עצמי שותף במקצת לשגיאה הראשונה ולא ניתנה לי הזדמנות להיות שותף לשגיאה השנייה, כי ודאי הייתי עושה גם את השגיאה השנייה. כאשר ראש הממשלה שאל אותי בישיבה אם להתיר, אמרתי שיש להתיר את השתתפות החיילים בכינוס. מהי השגיאה הראשונה?

השגיאה היא בזאת שניתנה תשובה חיובית מבלי לחקור ומבלי לדרוש. אצלי זוהי חוכמה שלאחר מעשה - קודם לא עלה על דעתי שצריך לחקור בדבר, אולם מזה צריך ללמוד לגבי העתיד ואם הדבר נעשה - מוכרחים להסיק את המסקנות הנובעות ממעשה זה. לאחר שהדבר נעשה, יכול הפיקוד העליון לטעון בתום לב, שהוא לא ידע ולא הגישו לו את תוכניות הכינוס.

אולם נעשתה שגיאה שנייה בזה שהפקודה הסותרת [שאסרה את השתתפות החיילים] ניתנה כמעט ברגע האחרון. כיוון שרוב האנשים קיבלו חופשה בהתאם לפקודה הראשונה, הם לא היו כבר במחנות והפקודה השנייה לא יכולה הייתה להגיע אליהם.

לכן כדאי היה לומר: ״טוב, את הנעשה אין להשיב״. היינו יכולים לטעון שלאחר מעשה נתברר מה היה הדבר ולומר שהוטעינו בפעם הראשונה, ושיותר לא יהיה כדבר הזה לגבי כינוס מסוג זה. על ידי כך היה המטכ״ל יוצא בכבוד.

מהו הדבר המחייב את הזהירות המיוחדת? בעניין הפלמ״ח יש להבחין בין שני דברים –

יש להבחין בין פולמוס מפלגתי, בין סילוף הערכים למען הצרכים המפלגתיים,[3]

לבין עניין הפלמ״ח לגופו –

אני מתעלם כרגע מעניין השבת - בשביל חלק גדול של חברי הפלמ״ח אינו קיים העניין המפלגתי והוא אינו קיים בשביל הורי אלה שבניהם נפלו בפלמ״ח, ובשביל הורים אלה שחרדו לכך שבניהם יפלו. כל העלילה הזאת של פלמ״ח בחיינו זהו דבר יקר וקדוש - זוהי שותפות עם הדבר הנעלה ביותר שהיה לנו. לכן, מתוך ליבוי היצרים המפלגתיים, יצא שיותר מדי זוהר נחל הפלמ״ח - אבל עובדה היא שמוכרחה להיות גישה פסיכולוגית דקה לעניין זה.

ברור לי שאם ננהג בעניין זה במקל חובלים אנחנו מקוממים כוחות נפשיים כבירים נגד הממשלה ונגד הצבא. אנחנו כורים פה תהום ומשניאים את הפיקוד העליון בעיני רבים. זוהי עובדה פסיכולוגית, שאי-אפשר להתעלם ממנה. אינני מדבר כבר על הזעזועים בתוך הצבא - נעשו שינויים מכריעים במערכות הפיקוד, בחזיתות ובמטה, אבל על ידי כך ניתן חומר לשיסוי, להסתה ולסילוף כוונות - והם נאחזו בהזדמנות זו כדי לכרות ראשים ולחסל חשבונות ישנים. אני מתחלחל מהמחשבה על האווירה שמוכרחה להשתרר גם בציבור שמסביב לצבא וגם בצבא עצמו בעניין זה. אני רוצה לפנות אל שר הביטחון ואל מר בן-גוריון, לאחר שכבר חלו כמה סיבובים טרגיים בפרשה זו, שעיקר שורשם בקומבינציה מפלגתית - אני רוצה לבקשו לא להוסיף עכשיו סיבוך נוסף ולא לתת קלף נוסף למחרחרי הריב בעניין הכאוב ביותר ובעניין היקר ביותר שיש לנו במדינה ולנהוג במקל נועם.

אני מקבל בהחלט את הדעה, שהובעה על ידי קצינים במטה בדבר תגובת המטכ״ל על ידי נזיפות והתראות. אני מעלה גם מחשבה על העברת מפקדים ממקום למקום באופן זמני. אני מתכוון ליצחק רבין, שהיה סגנו של יגאל אלון, ואינני רוצה לקלקל לו את השנסה שניתנה לו - הוא חטא במיוחד כי הוא בעל דרגה גבוהה. אולי אפשרי להעביר אותו לזמן מה מתפקידו, אבל לא יותר מזה. לאחר זאת יש לפרסם הודעה המעריכה את כל העניין ומסבירה מדוע נהג הצבא בעניין זה לפנים משורת הדין ומה יהיה להבא.[4]

הדיון נמשך והובעו בו דעות שונות לקולה ולחומרה. רוה״מ ב״ג סיכם ואמר, כי בענייני ביטחון אסור לקחת בחשבון את דעת הקהל, ולכן הוא סבור כי יש להעמיד למשפט מספר קצינים.״לפנינו שלוש הצעות: הצעת השר רמז - סליחה עם הודעה; הצעתי - למסור למשפט מספר קצינים ממפקדי גדוד ומעלה; הצעת קציני המטה - בירור ונזיפה חמורה״.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון:

בעד הצעה א׳ - 1;

בעד הצעה ב׳ - 2;

בעד הצעה ג׳ - 8.

סעיף ח׳: סקירה מדינית

השר מ. שרת: לפנינו עוד שניים-שלושה עניינים. לאחר ההחלטה שלנו בפעם הקודמת לקראת איזה מוצא לחתור לגבי העיר העתיקה בירושלים, היו חילופי דברים ביני ובין המשלחת שלנו בניו-יורק. אמרנו שהמוצא הטוב ביותר הוא, לפי הצעת הגב׳ מאירסון, לפנות את העיר העתיקה מתושביה ולהפוך אותה למקום קדוש לכל הדתות - לתפילה, לסיור, לעלייה לרגל וכולי. מר אבן מתייחס כל הזמן בספקנות לכדאיות של משטר בינלאומי בעיר העתיקה באשר הוא חושב שזה לא ישיג את מבוקשנו ואיש לא יוציא את עבדאללה מהעיר העתיקה - זה רק יערער את תוקף עמדתנו נגד משטר בינלאומי בעיר העתיקה. יש לי תשובה על כך, אבל טענתו בעינה עומדת.

עכשיו, לאחר שהוספנו את התוספת של פינוי האוכלוסייה, מר אבן מטלגרף לי ואומר:

״אני משער שאתה מבין, שהצעה זו תיראה כקלוטה מהדמיון, אלא אם כן יש בידינו לציין ברור מה לעשות באוכלוסייה המפונה״.

עניתי על כך, שייתכן וכל הרעיון הוא תיאורטי בלבד. אף על פי כן עלינו לתבוע אותו כפתרון אידיאלי ואפשר יהיה לטעון כך: ועדת הפיוס רוצה להטיל על או״ם מעמסה לצמיתות של הוצאה גדולה לשם קיום משטר הכרוך בסיבוכים לאין סוף. טוב הרבה יותר לגבש את כל ההקצבות הללו להוצאה חד-פעמית ועל ידי כך לפצות את בעלי הרכוש הפרטיים בעיר העתיקה וליצור פיתוי לכל תושביה להתיישב בתנאים נוחים הרבה יותר ולעשות מהעיר העתיקה מקום קדוש עולמי, כפי זכותה ההיסטורית.

על כך עונה לי מר אבן, שהתקיימה ישיבה של המשלחת, שחבריה כולם בדעה אחת:

״הרושם המוסרי של הצעה כזו מצדנו יהיה רע בתכלית והערך התעמולתי שלה יהיה שלילי, אלא אם כן תהיה העמדה מלווה בהצעה מצדנו ליישב את התושבים הערבים של העיר העתיקה בעיר החדשה - כל הטענה שלנו לגבי ירושלים היא שאי-אפשר להתעלם מצורכי אנשים חיים בגלל מטרות גרידא, ופה אנו דשים בעיקרון זה. יתר על כן, יש סכנה, שאם יהיה שלטון בינלאומי ישיר בעיר העתיקה מתוך התעלמות מרצונם של תושביה, מדוע לא תיתכן התעלמות כזו בעיר החדשה? עלינו להעמיד עצמנו בפני העובדה, כי רעיון המשטר הבינלאומי שבעיר העתיקה לא קיבל תמיכה בינלאומית, בעוד שהרעיון של פיקוח בלבד על המקומות הקדושים, באשר הם שם, הולך ועושה נפשות במשך כל השנה. אינני סבור שגם הוותיקן יהיה מעוניין בבינאום העיר העתיקה בלבד, באשר רצונם הטוב של הערבים דרוש גם לכנסייה הקתולית. על ידי הצעה זו נגבש את ההצעה הערבית נגדנו, אשר כיום היא מפולגת ומהססת. על כל פנים, סיסמה זו תגרום לנו נזק רב מבחינה בינלאומית״.[5]

הוא מציע שנחזיק רק בעמדה של פיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים ותו לא.

על זה אמרתי לו: כל השאלה היא מה נעשה אם נישָאל בשיחות, או בפומבי על ידי העיתונות, או במוסדות או״ם, מהו הקו שלנו לגבי העיר העתיקה. עד עכשיו עלה בידינו להתחמק מנקודה זו על ידי תביעה סתמית לפיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים בלבד, אבל הממשלה משוכנעת, שמבחינה היסטורית איננו יכולים לנקוט עמדה אשר פירושה שאנו בעצמנו מציעים את העיר העתיקה לעולם הערבי, או שאנו מופיעים ללא כל מדיניות בשאלה זו. החלטת הממשלה באה כניסיון להיחלץ מדילמה זו על ידי ציון פתרון זה כפתרון האידיאלי ועל ידי מתן מהלכים לו במוחות הציבור הבינלאומי. מר אבן אמר על כך, שגישה זו הוא מקבל, כי אם לדבר על רעיון חדש שייכנס ויחדור לתוך חוגי או״ם, יחד עם הצורך לספק את המצפון והאחריות ההיסטורית שלנו - הרי יש חיוב רב ברעיון זה.

החששות שלו היו מופנים כלפי היוזמה שאנו ננקוט וכלפי האפשרות שנדרוש זאת באופן פורמלי - זה יהרוס כל יתרון תכסיסי שהצלחנו לגבש בשבילנו במשך כל הזמן מפני

שראשית, זה יעלה מחדש את בעיית הפליטים.

שנית, זה יתפרש כהצעה אנטי-ערבית לחלוטין, בייחוד בשים לב לשיחתו עם הצרפתים - הם אמרו שנכונים הם לספק אותנו ככל האפשר, אבל לא על ידי עמדה אנטי-ערבית.

זה גם יסתור את טענותינו. אנו אמרנו, שהעיקר הוא רצון התושבים ואי-אפשר לכפות על יהודי ירושלים שלטון זר - יש להם זכות ריבונות.

אשר לעניין הכספי - אומר אבן - בין כה אין כסף לאו״ם וההצעה שלנו לא תשחרר אותו משום דאגה כספית. משלחות ההולנדים, הנורווגים והאוסטרלים מוכנות להסתפק בעמדה שלנו כיום, אבל ימשכו את ידן מאיתנו מייד אם נסתבך בפורמולה של הוצאת הערבים מירושלים. גם העמדה הבריטית תעבור במקרה זה מנייטרליות לאיבה גלויה. מר אבן שולח תזכיר בעניין זה באווירון, אבל הוא רוצה להיות בטוח שאין התנגדות מצדנו, שלעת עתה יעודדו את המשלחות להמשיך לחשוב לפי הקו של פיקוח על המקומות הקדושים, ולהשאיר את הרעיון של בינאום העיר העתיקה רק בלית ברירה - רק אם נישָאל ונצטרך להכריז לגבי ההיסטוריה על עמדתנו.[6]

אני חושב שהטענות שלו הן בעלות משקל, והעמדה שלנו צריכה להיות ״אל תעירו ואל תעוררו״ ולשמור את העמדה של בינאום העיר העתיקה רק למקרה שנישָאל, מבלי לעשות מזה הצעה פורמלית.

אני מציע לא להתחשב בטענותיו של מר אבן - לא להסתלק מעמדה זו, אלא לשמור אותה לרגע האחרון ולא לנסות להביא אותה להצבעה ולרכז תומכים בהצעה זו.

להלן התנהל דיון. רוה״מ ב״ג הביע דעתו כי אין לדרוש מאבן ״לנאום נאומים על פינוי העיר העתיקה מתושביה, אבל טוב היה אילו נמצא מישהו אשר היה מעלה רעיון זה ואז יכול אבן לתמוך בו״.

השר מ. שרת: ביחס לדברים שאמר מר בן-גוריון בדבר הדיון בינינו לבין הערבים - למעשה מתהלך איש בעל משקל רב במסדרונות לייק סכסס, באנץ׳, והוא טוען שאין כל טעם להשקיע את העצרת עכשיו בדיון על ירושלים כיוון שאין עוד רקע טריטוריאלי להסדר. צריך להמתין עד אשר היהודים והערבים ישתוו ביניהם לגבי ההסדר הטריטוריאלי. אחרי כן יבוא או״ם ויטיל על שניהם חובות מסוימים לגבי המקומות הקדושים אם על ידי חוזים, אם על ידי פיקוח, או אם על ידי מינוי איש. זאת תהיה השעה המתאימה לדיון על ירושלים בעצרת, אך כרגע אין להחליט בעניין זה שום דבר.

ברור הדבר, שאם נבוא עכשיו בהצעות, יאמרו לנו לדבר קודם עם הערבים. אינני שולל אפשרות כזו לכשנגיע למעשה לראות מה מחליפים במה. בשבילי חשוב מאוד לרכוש דריסת רגל בעיר העתיקה, אבל לעת עתה איננו מתקדמים במשא ומתן עם עבדאללה ואיננו עלולים להתקדם ביחס לזה גם בעצרת.

עניין שני - ודאי זוכרים החברים כי בישיבה הקודמת שאל אותי מר דב יוסף בדבר איחוד סוריה עם עיראק. אז עוד לא היה בידי לענות לו דבר ברור, כי העניין נראה היה לי מעורפל, אבל במשך השבוע חלה התפתחות די מהירה, בעיקר בידיעות אשר הגיעו אלינו, שלפיהן המשא והמתן הוא דבר רציני. על כל פנים, יהיה זה לא זהיר מצדי לחשוב אותו כבלתי רציני. בעצם לא ברור למה מתכוונים בעלי היוזמה לשאלת המינימום והמקסימום. המקסימום הוא מיזוג גמור של שתי ארצות תחת ממשלה אחת - כנראה לא לכך מתכוונים - אבל מינימום פירושו הצמדת שתי מדינות זו לזו באופן פדרטיבי תחת מוסד עליון מבלי שאחת הממשלות תוותר ביסודה על הריבונות שלה. זה פותר גם את שאלת המשטר ומאפשר לסוריה להישאר קהילייה ולעיראק - מלוכה. קיימות כל מיני אפשרויות. יש כאן פעילות רבה בין דמשק ובין בגדאד - נורי סעיד הוא המנוף העיקרי של כל העניין. דיבר על כך עוד בימי המלחמה. יש ״ספר כחול״[7] שהגיש עוד לקייסי[8] בקהיר, ושם דובר על איזו מין אוטונומיה מקומית לנו ולנוצרים ועל איחוד כל השטח. אם לכך מועדות הפנים, זהו הקו ההיסטורי של עיראק - להגיע מהר לדריסת רגל איתנה בחוף המזרח התיכון. על ידי כך היא חולשת על כל גשר היבשה בין הים התיכון ובין מפרץ פרס. זהו שידוד מערכות גמור בעולם הערבי. לעת עתה יש מצד מצרים ומצד איבן סעוד עמדה נמרצת לגבי עניין זה. איבן סעוד ירא מאוד מדבר זה, ובלבנון הולך ומשתרר פחד רב מפני

שהכוונה היא או לספח כליל את הלבנון, או לקרוע חלקים גדולים ממנה,

ובשלב השני יכול להיות גם סיפוח עבר-הירדן.

לגבי מצרים לא ברור אם היא מוכנה לנקוט באיזה פעולות שהן.

בינתיים פנו אלינו הצרפתים באמריקה - גם השגרירות הצרפתית בוושינגטון וגם המשלחת הצרפתית באו״ם, והביעו בפנינו את התנגדותם הנמרצת לתכסיס חדש זה. אומנם בפריס יש משבר [ממשלתי], אבל המשלחת פועלת - יש ממשלה, אין ממשלה, יש צרפת - והמשלחת של צרפת באומות המאוחדות מייצגת את צרפת וענייניה. היו שיחות גם עם אילת וגם עם אבן. שתי השיחות היו ביוזמת הצרפתים. אגב כך נאמר בנוגע לירושלים, שהם מוכנים להרחיק לכת לקראתנו, אבל יש גבול למחיר שעליהם יהיה לשלם. הם מזמינים שיתוף פעולה בעיתונות, מסרו על שיחותיהם עם האמריקנים - הם ניסו לחזר אחרי האמריקנים נגד האנגלים. הם חושבים שיד האנגלים בכל העסק הזה.

אתמול היו לי שיחות ממושכות עם מקדונלד והלם, עם כל אחד לחוד, אבל הם ידעו כל אחד, שאני אדבר או דיברתי עם השני, וחלק גדול מהדברים היו שווים לאחד כמו לשני. הצגתי העניין כך:

ראשית כל, מבחינת ארצות אלו כשלעצמן [סוריה ועיראק]. אלו הן שתי ארצות גדולות - עיראק היא ארץ גדולה מאוד. אלו הן שתי ארצות נחשלות, שתי ארצות ירודות ברמה המינהלתית, ביעילות הכלכלית והמנהלתית שלהן. על כל אחת מארצות אלו אפשר להגיד כפתגם האנגלי:

״אתה לקחת לך לפה יותר מאשר אתה יכול ללעוס ולעכל״.

המעבר ממסגרת מצומצמת למסגרת רחבה יותר, אין להניח שיהיה מלוּוֶה בעליית הכושר, ויש להניח שכמה עניינים יהיו לגמרי מבולבלים במסגרת הגדולה הזאת.

הכל מכוון לספק אמביציות של יחידים,

כיצד לחפות על כישלונות בפתרון שאלות יסודיות מבחינה כלכלית וחברתית,

לחפות על כישלונות במלחמה בארץ-ישראל על ידי סיסמה חדשה, שיכולים להעסיק בה דעת הקהל.

זה ביסודו צעד אחורנית. מבחינת הקִדמה זוהי הורדת הרמה. אין בזאת שום התקדמות, אלא להיפך.

שנית, השאלות אינן רק כלכליות, חברתיות ומנהלתיות. יש גם שאלות לאומיות נוקבות. שתי הארצות נתברכו במיעוטים.

[בעיראק] יש מיעוט כורדי, יש רוב שיעי שמבחינה פסיכולוגית זהו מיעוט בסוריה.

[בסוריה] יש עלאווים בצפון-מערב, יש דרוזים בדרום-מזרח.

מדינות אלו לא עיכלו את המיעוטים שלהן. על סף תסיסה, ערב התקוממות, הם יסוד של אי-שקט ואי-יציבות. ברור שאיחוד זה עלול להתקבל כקריאת תגר על עצם קיומם, וכשם שיש מלחמות פרבנטיביות כך יש מרידות פרבנטיביות - יפרשו את האיחוד כהשתלטות היסוד הערבי על כל המיעוטים ומבחינה זו זוהי בלקניזציה חדשה של המזרח [התיכון] וזוהי התפתחות לצד של ערעור היסודות והריסת כל היציבות של חבל ארץ זה.

הלאה, יש כאן נגיעה ישירה בנו. אומרים שאין בינינו מלחמה, אנחנו אומרים שאין פנינו למלחמה, על כל פנים אין פנינו לתוקפנות. אנחנו אומרים זאת מתוך הנחת יסוד מסוימת, מתוך הנחת היסוד שהגענו ליציבות-מה. זוהי מהפכה בכל הסידור הטריטוריאלי, בכל מאזן הכוחות במזרח [התיכון]. לכתחילה חשבנו - וזה היה לפי החלטת עצרת או״ם - שבמערב ארץ-ישראל תהיה עוד מדינה אחת, מדינה ערבית. השלמנו שתהיה מדינה ערבית קטנה כשכנתנו. הסכמנו לחלק איתה את ארץ-ישראל. חשבנו שיהיה לנו בזאת ביטחון מינימלי. בינתיים לא הסכימו מדינות ערב להחלטת העצרת, פתחו במלחמה עלינו. אנחנו מחזיקים עכשיו בשטחים, שלפי ההחלטה היו צריכים להוות חלק מהמדינה הערבית. אנחנו רואים שטחים אלה כהכרחיים לביטחון שלנו. אבל עכשיו, כאשר לפנינו שכן גדול יותר, שכן שאינו רק בעבר המערבי של הירדן, אלא גם בעברו המזרחי, [הרי ש]אם בחלוקת ארץ-ישראל המערבית היינו מסתפקים ב-55 אחוז של השטח, עכשיו 80 אחוז של השטח זה לא חלק מופרז בשבילנו ואנחנו מנסים לייצב את המצב. יש בקרבנו, במדינתנו, המערערים עלינו[9] ואנו משתדלים לייצב את המצב, ועתה באים והופכים את הקערה על פיה ויצדקו אלה אשר יטענו, שאי-אפשר להסתפק בזאת. אם יש עמדה במרחק עשרה מיל מנתניה, אם אני יודע שזו עמדה קדמית של מדינה השלטת גם בעבר-הירדן מזרחה - אוי אבוי לי. אבל אם זוהי עמדה של מדינה המקיפה את כל עיראק וסוריה וזוהי עמדה של מדינה שהשלטון שלה מגיע עד נהר פרת, ושליט גם על מפרץ פרס, האם נוכל לעמוד בזאת? אנו איננו מכריזים על כוונה כזאת למלחמה נגד שתי מדינות אלה, אבל צריך להיות ברור מהם התהליכים שנוצרים [בשל כך] במדינת ישראל, מה יכולות להיות המחשבות המתעוררות בקרב האוכלוסייה, למה מחייב דבר זה את הממשלה, איזה מקום תתפוס הדאגה לביטחון.

כל זה בניגוד גמור ליציבות, שלום וכולי. אם נניח שלא ניתָפס לחרדנות כזאת, הרי איזה טעם יש, למשל, במאמצים לשלום כאשר אינך יודע עם מי אתה מדבר? היום אתה חושב, שאתה מוכן לשלום עם סוריה - ופתאום סוריה היא חלק של עיראק, פתאום זוהי אימפריה חדשה. המסקנה הראשונה צריכה להיות לחכות קודם כל עד אשר ייוצב המצב מסביבנו.

דיברתי איתם [עם צירי ארה״ב ובריטניה] גם מה זאת אומרת בתוך העולם הערבי - את מי זה מסכסך, מה זה מעורר בלבנון ועוד.

עד כאן בערך היה לי סגנון אחר כלפי שניהם. חשבתי שלא יהיה נבון, שנדרוש מארצות-הברית להתערב בעניין זה, וזה מטעם פשוט: כל בקשה נרשמת ודורשים אחר כך מחירה. עם ארצות-הברית הסתפקתי בזאת, שהעמדתי אותו [את מקדונלד] על חומר העניין. לא באנו לייעץ להם, אבל חובתנו להזהיר בפני התפתחות זו. לנו נראה שזה עומד בניגוד לקו שהוא בעד יציבות ושלום.

עם אנגליה דיברתי אחרת. הטלתי במידה מסוימת את האחריות עליהם. אמרתי לו [להלם]: אתם טוענים, שאנגליה היא המדינה הראשית במזרח התיכון. אדרבה, לאן פניכם מועדות? באמצע שיחה עם הלם הכניסו לי פתקה: שגריר הלבנון בלונדון פנה ל״פוריין אופיס״ בבקשת הסבר והבעת דאגה, וקיבל תשובה, שאנגליה בשום פנים אינה מעודדת תהליך זה. אם הוא יבוא - היא אינה יכולה להתנגד. פתק זה הובא לי כמעט באותו הרגע שאני דיברתי בפרק זה של הדרישה שלנו, והוא ענה לי באותם הדברים.

בינתיים אנחנו מנסים לעורר את השאלה בעיתונות בצורות שונות. המאמר שהופיע ב״הרלד טריביון״ אני חושב אותו כתוצאת המאמצים שלנו, ואנו ממשיכים ללכת בדרך זו - (השר א. קפלן: הייתי רוצה קצת יותר בהירות: מהי מטרתו של עבדאללה? האם מקדונלד הגיב על דבריך?) - מקדונלד לא הגיב בשום דבר. בשיחה זו הוא סיפר לי דרך אגב על ביקורו באמריקה והוא אמר, שעלינו לדעת שאין עתה שום חוג ציוני באמריקה שיש לו איזה מעמד בוושינגטון. אין קבוצה ציונית שיש לה גישה לאנשים בוושינגטון. ישנה רק קבוצת אנשים שלהם ישנה גישה.

בנוגע לעבדאללה - הרושם שלנו הוא, שהוא מתייחס לעת עתה בחרדה לעניין. אם יקום הדבר - ירצה להיות שותף באיזו צורה-שהיא.

ברור שמצרים היא נגד. הצרפתים אומרים לנו: אל תסמכו על מצרים. איבן-סעוד נגד, המופתי נגד. המופתי הוא נגד מכיוון שהוא רואה בזאת מזימה האשמית והוא אנטי-האשמי.

לשני אנשים אלה עוד אמרתי, שאנחנו מזהירים אותם, שאנו רואים את התעמולה לאיחוד זה משתלבת בתעמולה בעד סיבוב שני, מחזור שני של המלחמה נגדנו. לנו ידוע שנורי סעיד, כאשר ניסה לשדל את מצרים, שלא תעמוד למכשול ליוזמה זו שלו, הסביר לה את העניין כך:

״במחזור הראשון - יש לכם טענה צודקת כלפי העולם הערבי. נשאתם עיקר הנטל במלחמה - בתקציב, בכוחות אדם, בקורבנות. לא עשינו כל הצפוי מאיתנו. במחזור זה אתם תהיו פטורים - ׳אנו נילחם לכם ואתם תחרישון׳. אתם תעמדו מן הצד״.

נקודה שלישית - זהו דבר הנוגע לנו כיהודים באופן ישר יותר וזה עניין חמור מאוד. כנראה שהגיעו ימים שחורים מאוד ליהודי בגדאד. לנו יש ידיעה מאוד בדוקה בעניין זה. שם היו מאסרים, נאסרו מספר אנשים, ואנשים אלה עונו קשה מאוד וכנראה שהם דיברו תחת לחץ העינויים ועל ידי כך הסגירו אנשים אחרים. על ידי כך התרחבה רשת המאסרים. זה קשור בפרשת הבריחה. ברחו משם לפרס ולמקומות אחרים. אינני יודע אם מנסים לברוח משם גם אלינו. מאות הוכנסו למחנות הסגר. יש עינויים.

בשני עניינים אלה פנינו לשתי הממשלות, לאנגליה וארצות-הברית, וכאן דרשנו התערבות. הצבעתי על העובדה, שיש שביתת נשק בינינו. אומנם בהסכם על שביתת הנשק אין סעיף המבטיח זכויות היהודים בעיראק, אבל בעוד שמצב הערבים בישראל הולך וטוב - אינני אומר שמצבם הוא אידיאלי אבל הוא הולך וטוב מכל הבחינות. אומנם עדיין יש ירושת המלחמה, [אבל] יש התקדמות במצבם, התקדמות בלתי פוסקת - ובאותו זמן מדינה ערבית מרשה לעצמה כך לנהוג ביהודים בארצה. לדעתי מחייב זה אותם להתערבות דחופה. גם הצירים שלנו בוושינגטון ובלונדון דיברו בכיוון זה - (השר הרב י.מ. לוין: היש שחר בעניין החילופין?) - קראנו רק בעיתונות. שאלנו את קבוצת הסקר והם עוד לא ענו. המומחה שלהם לא ידע שום דבר. מה זה ״חילופין״? אנו איננו יכולים לפתור את בעיית הפליטים הערבים על יסוד חילופין. אין לנו [בעיראק] יהודים במספר כמספר הפליטים הערבים. אם זה מתקבל כעיקרון כללי, שזה הפתרון, זה כך. אם עיראק אומרת, שהיא מוכנה לקבל 100 אלף פליטים ערבים אם ישראל תקבל 100 אלף יהודים שלה, זהו דבר אחר לגמרי, כי לעת עתה עיראק אינה רוצה לקבל בכלל פליטים ערבים. זוהי אליה וקוץ בה. עיראק מתכוונת להחרמת הרכוש היהודי כנגד הרכוש הערבי בישראל שברשותנו, ואז זה תקדים גם למצרים, זהו תקדים לארצות אחרות. אנו נעמוד בפני רבבות אנשים אשר יבואו בעירום ובחוסר כל ויתבעו מאיתנו רכוש. זה יכול לסבך אותנו ללא מוצא.

יש גם דעה, שאולי נורי סעיד מנסה להעסיק את דעת הקהל ברדיפת היהודים. יש בלי ספק התנגדות פנימית גם בעיראק ובסוריה לאיחוד זה. יש בלי ספק התנגדות בצבא. יש התנגדות שיעית. אולי יש סימנים של התנגדות מצד הכורדים. יש בוודאי דאגה מצד הטורקים. בעניין עינויי היהודים והרדיפות נגדם דרשתי התערבות מיידית כדי למנוע מעשי זוועה.

בדיון שהתנהל להלן נדרשו השרים למצב יהודי עיראק ונמסר כי יש מהם המצליחים להימלט לפרס ומשם הם טסים לא״י. השר ב. שיטרית מסר, כי קונסול פרס בירושלים הביע התמרמרות על יחס שלילי של הממשלה לקהילה הבהאית בא״י ואיים שאם לא יתנהגו אליהם בעין יפה, תשנה ממשלת פרס את יחסה ליהודים המסתננים לשם.

השר מ. שרת: אברר הדבר. החזרנו מספר לא גדול של משפחות בהאיות. לא החזרנו להן רכושן, כי אלה הם בתים מיושבים. אין לנו בתים להוציא היהודים היושבים בהם. דירות אלו תפוסות. היהודים לא יצאו. לחצתי בעניין זה. לא העליתי הרבה בלחץ זה. אין בידי להציע בתים אחרים ליהודים היושבים בבתי הבהאים.

לרגל עניין סמרה,[10] כי היינו מעוניינים לקנות שטח אדמה מדרום לעין גב, הם התנו, שיחכירו אדמה בסמרה אם ישחררו להם בתים בחיפה. אז פנו אלי ואמרו שאאשר 2,500 ל״י בתור דמי מפתח שצריך לשלם בעד דירות ליהודים שצריכים לצאת מהדירות - (המזכיר ז. שרף: גם קק״ל אישרה סכום כזה) - כדי שהדירות יוחזרו לבהאים. מכיוון שהדבר היה דחוף, אישרתי את הדבר ואמרתי שאני אחפש כיסוי לסכום זה. זה לא פתר את השאלה כולה. זה פתר רק את שאלת סמרה.

יש יהודים בפרס שנשקפת להם סכנה של החזרה לבגדאד.

הערות: