107. הממשלה, ישיבה ג׳[1]

11.10.1949

שיחה עניינית עם ועדת הסקר

סעיף א׳: סקירות

השר מ. שרת: הזמנתי את ד״ר שמואל אלישיב, מנהל מחלקת מזרח אירופה במשרד החוץ, למסור לישיבה תמצית של רשמיו מסיורו בארצות מזרח אירופה ובעיקר בברית המועצות. הוא יתרכז בעיקר בשאלת מצב היהודים. אם לאחר סקירתו יהיו לחברי הממשלה שאלות להציג לו, אם באותו עניין או עניינים כלליים - הוא ישמח לענות עליהן.

אני רוצה להקדים למסירת סקירתו של ד״ר אלישיב כמה ידיעות, והן בעיקר ידיעות שהגיעו אלינו מצירותנו במוסקבה לאחר צאת ד״ר אלישיב משם ולא היו ידועות לו בהיותו שם, אך הן מצטרפות לתמונה הכללית. על כל פנים, העניינים כשלעצמם ראויים להיות מובאים לישיבת הממשלה. המדובר על מצב היהודים בברית המועצות, יחס השלטונות והמדיניות לגבי יהודי ברית המועצות. זו שרשרת ארוכה ובלתי פוסקת של מברקים וקשה לדעת מהי החוליה הראשונה שלה. אתחיל באיזו חוליה כדי להכניס את החברים לעומקה של סוגיה זו וכדי לתת רקע לידיעות האחרונות שקיבלנו כתוצאה מהתפילות של ראש השנה.[2] השר מ. שרת קורא מברקים שנתקבלו ב- 11 בספטמבר, ב- 2 וב-5 באוקטובר.[3] אני מציע לשמוע סקירתו של ד״ר אלישיב.

ש. אלישיב דיווח בפרטות על מסעו ברומניה, צ׳כוסלובקיה, הונגריה, פולין, בריה״מ, ועמד על הגילויים של המדיניות הסובייטית האנטי-יהודית שננקטה באחרונה.

השר מ. שרת: בחיפה מתהלך בחור דובר רוסית אשר בא זה לא מכבר לארץ. בחור זה היה בצבא האדום, בצבא הכיבוש בגרמניה ומתוך כך בא במגע עם יהודים אחרים ״מעבר לסמבטיון״, ונתעורר בו הרצון ללכת לארץ-ישראל. יש לו אם זקנה באחת הערים ברוסיה והוא מצא לנחוץ לשאול אותה אם יש לה מה להגיד ולא לעזוב אותה לנפשה. הוא ביקש חופשה ונסע לראותה. היא התחלחלה מאוד לשמע דבריו ואמרה לו: ״אביך אינו בחיים ועל דבר כזה צריך אתה להתייעץ עם הדוד״. הדוד עובד בהנהלת עיתון במוסקבה. הבחור נסע אל הדוד, אשר הוא חבר מפלגה ותיק. הוא הביא לו נקניק גדול ואריג לחליפה ובא אליו עם שתי המתנות ועם שאלתו. הדוד אמר לו כך: ״בנוגע לנקניק - אין לי שיניים לאכול אותו. בנוגע לבד לחליפה - רואה אתה מה אני לובש, אבל מה אומר על כך שאופיע פתאום עם חליפה חדשה? בנוגע לעצה שאתה מבקש, אספר לך משהו: אשתקד עבדו איתי מאה יהודים ועשרה גויים. עכשיו עובדים כאן מאה גויים ועשרה יהודים ובכל בוקר בא אני לעבודה מתוך פחד שמא יכריזו עלי היום שאני ׳קוסמופוליט׳.[4] זה כל מה שיכול אני לומר לך״.

עלי למסור על שני עניינים:

אל״ף, ביקור קבוצת הסקר כאן.

בי״ת, התפתחות היחסים עם ממשלת הוד מלכותו והממלכה המאוחדת.

בנוגע לקבוצת הסקר - הם באו הפעם לביקור קצר. באו שלשום אחר הצהריים והיום אחר הצהריים הם חוזרים לביירות. היו לנו איתם מספר פגישות. בפגישה ראשונה הם הביעו רצונם להיכנס מייד לדיון, כך שביום בואם בערב הייתה פגישת ראשונה. ביקשתי את שר האוצר להשתתף בפגישה והיו בה גם אנשי משרד האוצר ומשרד החוץ, אלה הממונים לטפל בעניין זה. פגישה ראשונה זו התקיימה בביתי ונמשכה כשלוש שעות. אתמול התקיימה פגישה שנייה, שוב באותו הרכב, והיא התקיימה במשרד החוץ ונמשכה כשעתיים ומעלה. אחר כך הם היו אצלי לארוחת צהריים אתמול. אחר הצהריים הם היו פנויים ובילו את רוב הזמן כנראה בפגישות ושיחות איש איש עם ציר מדינתו - הצרפתי, האמריקני והאנגלי. רק הטורקי אין לו עדיין ציר כאן. בסוגריים עלי להגיד לכם, שטורקיה הסכימה לחילופי נציגים דיפלומטיים איתנו ואנחנו עומדים למנות ציר לטורקיה. הוא לא ייקרא עדיין ״ציר״ אלא ״נציג דיפלומטי״ כפי שיש לנו עם ארצות בנלוקס, אך דרגתו תהית דרגת ציר.

אתמול בערב התקיימה פגישה או שיחה ממושכת מאוד שארכה כארבע שעות. פגישה זו הייתה רק עם העובדים האחראים, בלי השרים. השתתפו האדונים הורוביץ, מרון, ליף ולינטון. הייתה זו שיחה רחבה, חופשית ועניינית מאוד. אם נצרף כל אשר קלטנו מהם ומסביב להם - אפשר להגדיר את כיוון פעולתם כך: הם נתקלו בסירוב מצד מדינות ערב להיכנס בדיון על התיישבות קבע של פליטים ערבים בארצות ערב. זה בבחינת ״בלתי אפשרי״ מצד המדינות בשלב זה. אצלם אין זו שאלה כלכלית, אלא מדינית. אם הם נכנסים בדיון על התיישבות הפליטים בארצותיהם, הם סבורים שמשמיטים הם מייד את הקלף העיקרי שבידם נגדנו במשא ומתן של שלום. גם בלי שידברו איתנו וייכנסו איתנו למשא ומתן של שלום הם מחסלים את הפרשה על ידי כך. הם מבינים שלהוציא אותנו מהיישובים הנטושים לא יוכלו ואו״ם לא יילחם להם, ואין זה פשוט בשבילם לצאת עתה למלחמה. אך בעניין הפליטים הם מוכנים ללחום ורואים בעניין זה נשק עיקרי לערער מבפנים את מעמדה הכלכלי והביטחוני של מדינת ישראל. במידה שהם מתחילים ליישב פליטים באופן פורמלי ומודים בכך, הריהם מפסידים עמדה זו.

מטעם זה וגם מפני טעם אובייקטיבי, מפני שגם אם יתחילו לדבר על יישוב הפליטים אין זו תוכנית למחר או מחרתיים, אלא זה עניין של תכנון לימים רבים וזה קשור עם תוכניות פיתוח גדולות, זו שאלה של עקירת פליטים אלה והעברתם משטח לשטח והם לא ירצו לזוז מנקודות שהם נמצאים בהן. לכן, מכל הטעמים האלה יחד הם באו למסקנה, שבשלב זה צריך לדבר בעיקר, ואולי רק, על דבר אחד וזה תוכניות תעסוקה לפליטים אלה.

קודם כל זה יותר בריא - אם מוציאים כבר כסף, שבכסף זה ייעשה בינתיים איזה דבר.

שנית, זה יותר בריא לאנשים מבחינה מוסרית - שלא ייהפכו לפושטי יד וחיים על צדקה לאומית וידעו שצריך לעבוד.

שלישית, בינתיים מפעלי תעסוקה אלה יכולים להוות שלב ראשון בתוכניות הפיתוח.

רביעית, זה יכול להוות שלב לקראת התיישבותם הקבועה של אנשים אלה - אומנם לא בכל מקרה ומקרה, אבל ייתכן שזה יעזור בתהליך ההתיישבות.

חמישית, זה מעבר נוח מהמצב הקיים מבחינה מדינית פסיכולוגית להתיישבות של קבע.

לדבר זה הם [הערבים] לא התנגדו. תעסוקה? מדוע לא? בינתיים הם יקבלו דולרים ותהיה עבודה. על ידי כך, שלב אחר שלב, אפשר יהיה להעביר את הדבר מבלי שיקומו יום אחד ויודיעו שמוכנים הם לחסל את בעיית הפליטים. זה אינו חיסול אבל זו התחלת של חיסול.

יש כנראה מדינות שלא רק מוכנות להתפשר עם דבר זה, אלא לעזור להיאחז בזה, ובראש וראשונה עבר-הירדן. הדברים שאומר אני כאן - את זאת לא שאלנו מהם. מקבלים אנו אינפורמציה ממקורות שונים ומשתדלים אנו לדעת את הנעשה. נתברר שממשלת עבר-הירדן הגישה להם תוכנית רחבה מאוד, וזה בעיקר בנוגע לסלילת כבישים, שהם חשובים מאוד ובלי ספק יש להם לא רק ערך לפיתוחה הכלכלי של מדינת עבר-הירדן בגבולותיה ההיסטוריים, אלא גם חשיבות צבאית. שמענו כאילו שיש תוכנית אחת לסלילת כביש לעקבה, כביש כהלכה בתוך עבר-הירדן המגיע עד עקבה, זה כביש מצפון לדרום, ויש כביש מערב-מזרח הקשור לעיראק דרך המדבר. ייתכן שיש עוד מפעלים ואינני יודע כל הפרטים על כך, אבל הגיעה ממקור אחד ידיעה, שהתוכנית היא כדי העסקת 400 אלף איש. אינני חושב שיעבדו בזה 400 אלף איש, אלא עבודות אלה יפרנסו 400 אלף איש. גם אז, כמובן, אלה ממדים נרחבים למדי.

סוריה, כנראה, נקטה עמדה שהם מוכנים להיכנס איתם לדיון על פיתוח, על תעסוקה, אבל אינם מוכנים להיכנס לדיון על יישוב הפליטים כי זה עניינה של הממשלה - היא תחליט מתי זה יהיה. הם לא ענו בשלילה אבל הסתייגו לגבי יישוב הפליטים. זה הרקע הכללי.

לאחר שיחות ראשונות, בהן היו ניגודי עמדות וניגודי גישה בינינו לבינם, נתברר לנו הדבר יותר ובעיקר בחלק מהשיחה של אתמול בבוקר והחלק האחרון שלה, ובעיקר בשיחה בערב ששר האוצר ואני לא השתתפנו בה, אבל הספקנו לקבל עליה דין וחשבון הבוקר השכם. נתברר שזה בעצם מה שהם רוצים לדבר איתנו עליו. אין הם רוצים לדבר על קליטת פליטים, אלא על תעסוקת הפליטים שישנם בישראל. הם אומנם הציגו את השאלה הזאת לנו גם בשיחה הראשונה, אבל שם זה היה מעוטף במעטה כללי שלא היה כל כך בהיר.

הם רוצים לדעת אם יש פליטים בישראל, לאו דווקא ערבים, אלא גם יהודים. מאות אנשים שנעקרו ממקומם במהלך הקרבות כתוצאה מהמלחמה - מה גורלם? מה עשינו למענם? האם יישבנו אותם מחדש? האם הם מקבלים סיוע? האפשר להעסיק אותם בעבודה פרודוקטיבית? האם זקוקים אנו לעזרה? הם לא אמרו את הדבר האחרון, אבל זה אפשר היה להגיד. הם בפתח דבר לא הסתפקו בזה, אלא הציגו קודם כל את השאלה הכללית על עמדתנו לגבי בעיית הפליטים. האם העמדה היא כפי שנוסחה כבר על ידינו כלפי ועדת הפיוס? האם זו העמדה או שחל בזה איזה שינוי-שהוא? הם מבקשים לדעת זאת. בשבילם החלטת 11 בדצמבר 1948 זה התנ״ך ועל יסודה הם נתמנו. אין הם רשאים לערער עליה אלא מקבלים זאת כדבר נתון. הם רוצים לדעת את עמדתנו לגבי החלטה זו. הם אמרו בפתח הדברים - אמר זאת קלאפ - שהמדינות הערביות מתוחות מאוד, ערות מאוד לעניין זה. הם שאלו אם מוכנים אנו למלא אחרי החלטת 11 בדצמבר או לא, כי בזה תלוי הרבה. באופן מיוחד הם רוצים לדעת אם יש לנו מה להציע לגבי הפליטים בעזה.

בעניין זה נפלה שוב אי-הבנה. אצלנו אדם חושב מתוך שגרה ידועה ונוצרה אצלנו שגרה על עזה. נתברר שהם מתכוונים לא לזה. הם רואים עצמם גדורים בפני כל דיון על הסדר קיים. הם מדברים על אנשים. מכיוון שהמצוקה החריפה ביותר היא ברצועת עזה, המצוקה הפוטנציאלית הגדולה ביותר היא שם, כי נניח שהסיוע נפסק וצריך להעסיק את האנשים, אזי בשביל אנשי עבר-הירדן וסוריה הם רואים אפשרות עבודה, אך לא ברצועת עזה. לכן הם רוצים לדעת אם מפני מצוקת אנשים אלה לא מוכנים אנו לעשות איזה דבר. בעצם הם התכוונו לשאול אם מוכנים אנו לנהוג דין יוצא מן הכלל לגבי פליטי עזה ולקבל חלק מהם לישראל בלי הצגת תנאים שלנו, שלא בקשר עם פתרון כולל של בעיית הפליטים ושלום עם כל ארצות ערב.

לגבי עזה ישנו דבר שלישי. אם זה בכלל בא בחשבון הרי רק על יסוד הסדר קיים. להלן הם רוצים לדעת מה עמדתנו בשאלת הפליטים, האם יכולים אנו להגיד דברים ברורים יותר.

דבר אחרון זה עומד עתה ראשון על סדר היום: מה דין הפליטים שבישראל. הם קיבלו מספרים מ״הצלב האדום״, שלפי זה יוצא שיש 48 אלף איש המקבלים סיוע ממקורות בינלאומיים בישראל - 17 או 18 אלף יהודים ו-30 אלף ערבים. המדובר על סכומים פעוטים מאוד. אנחנו ביקשנו סיוע קטן ויש בזה משהו. בדברי התשובה לשאלתם לא הייתה ברירה, אלא להרצות הרצאה מקיפה פחות או יותר על השתלשלות עניין הפליטים כפי שרואים אנו אותו ועל עמדתנו. לא אחזור על דברים אלה. אומר שני דברים חדשים, שמוכרחים אנחנו להגיד אותם:

אל״ף, בנוגע לשאלת הערבים שמחכים עתה מאיתנו להפגנת נאמנות להחלטות או״ם, אמרתי, שאלמלא ה״נאמנות״ שהם גילו להחלטות או״ם כי אז כל הבעיה לא הייתה קיימת. בתוך ההרצאה הזכרתי לקלאפ מה שקרה כתוצאה ממלחמת השחרור של ארצות-הברית. באותו זמן שלוש-עשרה המושבות היו מפולגות וחלק גדול לא רק שהיה נגד המלחמה נגד אנגליה, אלא נלחם עם אנגליה והם נחלו מפלה במלחמה וברחו כאשר עורם בשיניהם. הם נמלטו בתלבושת שהייתה על גופם ולא הספיקו לקחת איתם שום דבר והיו מאושרים שתפסו אונייה וברחו. כ-100 אלף איש או יותר עזבו הכל, את כל האדמות והבתים והנכסים. אנגליה ניסתה להיכנס במשא ומתן על החזרת אנשים אלה. ארצות-הברית סירבה לנהל משא ומתן. אנגליה ביקשה להחזיר אנשים אלה - סירבו להחזירם. ביקשו פיצויים - סירבו לתת. לא רצו לדעת עליהם. אמרו שהם נלחמו עם האנגלים יחד והם ידאגו להם. אין להם כל חלק ונחלה במדינה שרצו להחניקה באיבה. אמרתי שאלה היו בני אותו עם, אותה תרבות, אותה דת ודיברו באותה לשון. יחד בנו את הארץ הזאת עד אז - וזו הייתה העמדה. על זאת אמר קלאפ, שבאותו זמן לא היו אומות מאוחדות. אמרתי לו:

״אנחנו נהיה האחרונים לזלזל באו״ם, וההחלטה של או״ם בשבילנו הייתה דבר היסטורי כביר, אך היא לא נתנה לנו את המדינה. את המדינה אנחנו צריכים היינו ליצור בעצמנו ובדמנו. במלחמה זו היה זה בשבילנו מקור עצום של עידוד, שיש מאחורינו החלטה של או״ם, פסק דין, אך או״ם לא עזר לנו במלחמה, ומי שנתן לנו נשק - מכר לנו זאת בכסף מלא. לא קיבלנו אף רובה אחד במתנה. ארצות-הברית סירבה למכור נשק, כנראה מתוך שוויון בין נתקפים ותוקפים - מורדים באו״ם ונאמנים לאו״ם״.

הזכרתי לו, שהייתי באמריקה ושאלתי שם אם אוכל להשיג שריון לאוטובוסים. ביקשנו זאת במיוחד ו[מזכיר המדינה] מרשל כתב [לנו] מכתב והודיע, שזה כלול בציוד מלחמתי ולא יוכלו לתת לנו זאת.

״אני אומר [ - הוספתי ], שאין לנו טענות לאו״ם. דווקא מפני שחרדים אנו לאו״ם לא נבוא להעמיס עליו יותר משיכול הוא לשאת. לאו״ם אין צבא והוא לא יכול להגן בכוח. אנחנו לא נבוא להרוס אותו על ידי הטלת תפקידים עליו יותר מאשר בכוחו למלא. אך הוא צריך לדעת כוחנו וכוחו. האם הוא יכול לערוב לנו שלא תהיה מלחמה? שהפליטים שיכניסו ארצה לא יהיו גיס חמישי? האם הוא יכול לערוב לנו זאת? אין ערבות כזאת ולאור זה עלינו לדון על החלטת 11 בדצמבר.

קיימת שאלה של ביטחון לאומי. היא הייתה קיימת אז וגם עתה. או״ם עדיין לא פתר שאלה זו ועליו לדעת הגבלותיו. קראנו ונימקנו עמדתנו, וכדי להזיז את העניין מנקודה מתה בשלב ידוע אמרנו שמוכנים אנו לתרום תרומה ואמרנו איזו תרומה. להווי ידוע, שזה נהפך לנקודת מחלוקת גדולה במדינה, ולא היה דבר שהמעשה של הממשלה היה כה בלתי פופולרי ועורר תגובה כה חריפה, ובצדק, כי לא הייתה לזה כל הצדקה. ואנחנו מצפים עתה מכם שתוציאו מסקנה, שלא מוצדק לדרוש ממדינת ישראל קורבן זה, כי זה קורבן על חשבון ענייני ביטחון, ענייני משק וטובת המדינה לעתיד לבוא רק כדי להצעיד את העניין לקראת השלום. מפני שאתם באים במוח פתוח וניגשים לדבר באופן אובייקטיבי - עליכם להגיע למסקנה, שאין בזה צורך. מבחינת המצב הפנימי של המדינה ובעיית הביטחון ובעיות אחרות, עליכם לראות כי זה לא יפתור את השאלה״.

הרציתי הרצאה מפורטת בעניין העלייה. אמרתי שהיציאה הערבית אינה היחידה שבאה עלינו, אלא יש קיבוץ גלויות. תיארתי את העניין באירופה, בצפון אפריקה ובתימן בעיקר. כאשר דיברתי על אמריקה - האנגלי והצרפתי היו מאוד איתי, אך כאשר עברתי לדבר על צפון אפריקה, ואמרתי שמה שעומד בין היהודים וההשמדה שם זה שלטונה של צרפת - והצרפתי נהנה מזה מאוד - אך ממשלת ישראל לא יכולה להיות אחראית ששלטון צרפת יהיה שם לנצח, אז דבר זה פגע בו מאוד - והאנגלי שמח. אמרתי שמאות אלפי יהודים אלה חיים כאשר חייהם תלויים להם מנגד ובשפל המדרגה מבחינה כלכלית. הם מסתגלים, אבל ברגע שנוצר המוצא - הם מאבדים את כושר אורך הרוח שלהם. נחשול של אי-שקט משיחי עבר על כל הארצות האלה וזה דבר שאי-אפשר לעצור בעדו. הם נוהרים, הם איבדו שיווי המשקל שלהם.

בנוגע לצרפת אמרתי:

״אני מוכן לאחל לך שצרפת תישאר [בצפון אפריקה], אבל איני יכול לקבל אחריות כלפי היהודים שהשלטון הצרפתי יישאר שם. רואים אנו מה קרה ומה המצב עתה בסוריה - ביום שהתחסל המנדט הסורי החלה בריחת יהודים. השלטון הבריטי במצרים התחסל וכן הדבר בעיראק, ואיני יודע אם הצרפתים יהיו בצפון אפריקה יוצאים מן הכלל וזו שאלה של אחריות היסטורית. זה גורם למשברים חמורים ויהיה מיותר עכשיו להתחיל בספקולציה כיצד היה מתנהל תהליך קליטת עלייה זו, אלמלא יצאו הערבים מישראל. עובדה שהם יצאו ונחשול זה [של יהודים] בא והוא ממלא את החלל הריק שממנו יצאו הערבים. עובדה שזה שינוי היסטורי - תמורה ותהפוכה - ואי-אפשר להחזיר את הגלגל אחורנית. ההיסטוריה צעדה צעדים מהירים מאוד ואי-אפשר יהיה להחזיר זאת עתה אחורנית. אתם עומדים בפני רקע אחר לגמרי של הדברים. מאז שנת 1947 קרו שינויים דינמיים מכריעים, שאי-אפשר לעצור בעדם ולהחזירם״.

אמרתי שלא היה דבר כזה בהיסטוריה, שמשהו הוזז אחורנית.

כאשר גמרתי דברי ישב קלאפ מדוכא מאוד. הוא אמר:

״גם עזה לא?״ [אמרתי:] ״העובדה שאנשים באים ממצוקה גדולה יותר אינה הופכת אותם לאחרים מבחינת הביטחון והמצב הכלכלי אצלנו״.

אחר כך, ובייחוד אתמול בערב, הוא אמר שמבין הוא את הדברים אם כי ניסה להגיד שהעניין הביטחוני אינו מתבטא בדבר זה. כאשר מר הורוביץ דיבר על מצב דמוגרפי, מצב של צפיפות תושבים וכך הלאה - הוא, קלאפ, בכלל איש חריף מוח וצלול מאוד, אמר הערות נוקבות. לא לחינם הוא איש .t.v.a [״רשות עמק טנסי״]. הוא ירש את מקום ליליינטל כאשר עבר לפצצה האטומית. יש ברירה ידועה בתפקיד זה.[5] הוא אמר לאחר הרצאת מר הורוביץ, בשקט:

״כן, באופן דמוגרפי כל זה נכון, אבל אם לקחת זאת לפי עקרונות דמוגרפיים, אי-אפשר להבין מדוע דווקא מדינה יהודית צריכה לקום בארץ הזאת. אפשר למצוא מקומות נוחים יותר לייסד אותה מאשר בפינת עולם זו״.

אחר כך, בערב, הוא אמר, שבעיית הביטחון לדעתו פסיכולוגית יותר מאשר אסטרטגית, כי מבחינה אסטרטגית, נניח שאנחנו בלי ערבים לגמרי [בישראל] - האם איננו נמצאים בסכנה איומה?

״לנוכח סכנה גדולה זו״, אמר, ״איני יכול לקבל, שתוספת של עוד כמה ערבים הורסת אתכם לגמרי. אילו היה קיים מצב, שבדרך כלל קיים ביטחון מוחלט וזה הורס אותו, מבין אני את הדבר. אך בכל אופן את הצד הפסיכולוגי של עניין זה מבין אני היטב״.

מר הורוביץ הוכיח לו, שאין זה כך. אין ביטחון מוחלט אם הערבים לא יחזרו ארצה ואין אנו אומרים שנלך לגמרי לאיבוד אם יבואו ארצה. אך יש הבדל בסיכויי הניצחון והמפלה. איננו רוצים להגדיל סיכוני המפלה ולהקטין סיכויי הניצחון ואיש לא יכול לדרוש זאת מאיתנו. קלאפ אמר שמבין הוא נקודה זו.

הוא התחיל לשדל אותנו, שלא נעמיד בראש סדר היום את עניין ה-resettlement, אלא נדבר על תוכניות ביניים, תעסוקה, ולאט לאט נתקדם. הוא התעניין מאוד לדעת איך מתארים אנו לעצמנו, מבחינה כלכלית כללית, את עתיד מדינת ישראל. הביע חשש רציני, שאנו על עברי פי פחת מבחינה זו. אין הוא רואה איך נוכל לבסס אוכלוסייה זו בלי אימפורט עצום של מזון, ואין הוא רואה כיצד נשלם זאת. גם עתה מאזן המסחר והתשלומים שלנו קטסטרופלי. מר הורוביץ ענה בתיאור תוכנית של ארבע שנים של פרודוקטיביזציה והכפלת הייצור, צנע וכולי.

איך הוא קשר זאת? יש כאן שני הדברים שהוא אמר.

גם בנוגע לזה שבעיית הערבים היא פסיכולוגית מבחינת ביטחון, ולא אסטרטגית - זה מקור לסכנה.

ופשיטת הרגל הצפויה לנו - זה מקור סכנה רצינית.

והוא הציג זאת על רקע המצב של המזרח התיכון. הוא אמר שאנחנו בונים כאן ניו-יורק. הוא רואה את כל מדינת ישראל כניו-יורק לגבי המזרח התיכון כמו שניו-יורק היא ניו-יורק לגבי ארצות-הברית. מה הוא רוצה להגיד בזה? אם תהיה כאן פשיטת רגל, זה יהיה זעזוע נורא בשביל כל המזרח התיכון וקשה לתאר עתיד של יציבות ושלום על רקע כזה.

אתמול בערב נמסרו להם ידיעות על יסוד עובדות ומספרים, מה נעשה ליישוב העקורים היהודים והערבים, תעסוקה ועבודות ציבוריות, משרד הדתות והחינוך. אנחנו באמת זקוקים לעזרה כדי לעשות את כל הדרוש. הייתה התרשמות חיובית מאוד מצדם לאור מסירת ידיעות אלה. אנחנו טענו, שאנחנו מדינה שנלחמו נגדה. אנחנו נשאנו בהוצאות מלחמה של יותר מ-100 מיליון לירות ומזה 67 מיליון לירות סחטנו מיישוב זה. קלטנו עלייה עצומה כזאת. 100 מיליון לירות אלה הן הוצאות מלחמה ואינן כוללות נזקי המלחמה. סבלנו נזקים עצומים של המלחמה, הרס, נזק, אובדן חיים והעברת אנשים. אנחנו מטילים מסים, שהמזרח התיכון לא חלם עליהם.

היינו הראשונים שניגשנו לתעסוקה מבלי לחכות לעזרה בינלאומית,

ראשונים שיישבנו את העקורים [היהודים],

ראשונים שאמרנו שמוכנים אנו לתרום תרומה ליישוב העקורים [הערבים].

לאחר זאת תובעים מאיתנו הוכחת נכונות. הצענו להם ללכת למצרים ולראות מה התקציב שלהם ומה מס ההכנסה שלהם ועל מה מוציאים הם את כספם. השנה הקציבו 50 מיליון לירות כתקציב שלא מן המניין לזיון. אמרנו:

שאלו אותם נגד מי מזדיינים הם?

האם צפויה להם סכנת מלחמה מדרום או מערב?

הם עומדים לערוך מלחמה נגד רוסיה, אנגליה?

מאין להם הכסף הזה?

אם יש להם כסף - מדוע לא יכולים הם לתת חלק הגון ממנו לפליטים?

מצרים, שהגישה להם [לוועדת הסקר] חשבון, הכניסה בחשבון זה החזקת ״הוועד הערבי העליון״ - זאת יודעים אנו מהמקורות שלנו. לנו קרוב עניין הפיצויים. קראנו פיצויים תרתי משמע - החשבון של הפיצויים שלנו הוא חשבון כפול. ישנם שני דברים. בשיחה אמש הם אמרו, שאנחנו מערבבים שני מושגים: compensation

וwar indemnity-. הדבר הראשון חייבים לאנשים שעבדו אדמתם וצריך לשקם אותם. הם רואים שקיימת שאלה של indemnity. הם רוצים לדעת מה כוונתנו.

האם נגיש חשבון של indemnity שישתווה עם חשבון הפיצויים, ולא נשלם כלום, וזו תהיה שאלה של פנקסנים,

או יישאר עודף של תשלום מצדנו שיובא בחשבון כמקור הכנסה למימון שיקומם של הפליטים.

מר הורוביץ אמר אמש, שיהיה עודף ומוכנים אנו לשלם משהו לעזרת שיקום הפליטים - (השר א. קפלן: עלי לומר לחברי הממשלה כמה מספרים בקשר לדברים שמסרנו לחברי הוועדה) - הם טענו, שאנחנו אנשי פרסום רעים מאוד ואיננו מפרסמים את אשר עושים אנו.

בשלב זה עמד שר האוצר קפלן על בעיית הפיצויים לפליטים הערבים ועל ההוצאות שיידרשו לביצוע תוכניות תעסוקה לפליטים הערבים שכבר נכנסו ארצה ולאלה שאולי עוד ייכנסו. רוה״מ ב״ג דיבר בתקיפות נגד כניסת כל ערבי נוסף לארץ.״החלטנו פעם, שעניין החזרת הפליטים מותנה בסידור השלום. וזאת צריכה להיות תביעה קבועה ועומדת, ברורה מאליה, פסקנית וסופית״. עוד דיווח, כי בשל הסתננות פליטים מזוינים נעזבו כבר ארבע-חמש נקודות במערב הנגב.[6]

השר מ. שרת: אני חושב שיש בינינו אי-הבנה יסודית ואני מוכרח לברר אי-הבנה זו.

קודם כל, רוצה אני לדעת אם עוד קיימת ההחלטה להחזיר משפחות של ערבים או לא - החלטה, שלא הותנתה בשלום. אני עומד באמצע ביצועה של ההחלטה על החזרת המשפחות: נשים, בנות של תושבים ערביים בארץ-ישראל בלי הבדל גיל במידה שאינן נשואות, בנים עד גיל 15-14. אני רוצה לדעת אם החלטה זו קיימת ועומדת או לא, כי אם להבין באופן מילולי את ״אף ערבי אחד״ - זאת אומרת שההחלטה על החזרת המשפחות בטלה ואיני יודע מי מאיתנו הציע להכניס לארץ ערבים, שאינם נכללים בסוג המשפחות.

שנית, קיבלנו שתי החלטות על החזרת ערבים:

אל״ף, אם אנחנו מקבלים את עזה - נהיה מוכנים להחזיר את כל הערבים שברצועה זאת והחלטה כזאת נתקבלה. פירושו של דבר, שמלבד 50 או 60 אלף תושבי עזה אנחנו מוכנים לקבל עוד קרוב ל-200 אלף ערבים, שאותם נצטרך לפזר ברחבי הארץ. עוד בזמנו התנגדתי להחלטה זו, כי היא יוצרת סכנה איומה מבחינת הביטחון. אני רוצה לדעת אם החלטה זו עדיין קיימת.

בי״ת, קיבלנו החלטה, שמבחינת הביטחון היא הרבה יותר צנועה מזו - איני רוצה להתעלם מהשיפור של קבלת עזה - ואני אמרתי זאת תמיד כלפי חוץ: אם שלום - זה יכלול פתרון מלא בשאלת הפליטים. אינני מזלזל בתנאי הראשון, אבל הוא אינו מקל לגבי התנאי השני.

כשאתה אומר שתנאי זה אינו קיים, פירוש הדבר, שביצוע ההחלטה לא יהיה קיים כל עוד לא יהיה שלום. בשיחות עם אנשי או״ם דיברתי על תגובת הציבור שלנו לקבלת 70-60 אלף פליטים, ואמרתי שעליהם להגיע למסקנה, שאין לדרוש מאיתנו דבר זה - מבחינתם-הם, מהבחינה הכלכלית ומבחינת הביטחון אין כל הצדקה להחזיר ערבים אלה והם אינם צריכים לדרוש קורבן כזה. כן אמרתי, שלגבי עניין זה תהיה אצלנו מחלוקת עצומה. ברור הדבר שביצוע ההחלטה אינו קיים, אבל נציגינו בכל זאת מוכרחים לדבר כלפי חוץ וצריך להיות ברור אם החלטה כזאת קיימת או לא.

הערה אחרונה בנוגע לסכנת המסתננים. אחד הפתרונות לכך זה החשת הקמת חיל הספר. זהו הדבר הממשי ביותר לגבי סכנה זו.

להלן התנהל דיון ממושך בנושא מבנה הצבא ובסופו חזר השר ב. שיטרית ועורר את שאלת איחוד המשפחות הערביות. השר קפלן הציע לכונן ועדה בינמשרדית להכנת הצעה בשאלת מדיניות הפיצויים לפליטים הערבים.

השר מ. שרת: לא טוב שאין לנו בהירות בעניין זה. אנו עלולים להישאל על כל צעד ביחס לביטול ההחלטה בדבר החזרת הפליטים - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אמרתי, שהחזרת 100 אלף הפליטים הייתה מותנית בסידור השלום, אולם כיוון שהערבים אינם רוצים לדבר על כך - העניין כולו בטל) - זוהי השאלה ואני מערער על כך. אני עלול להישאל: ״האם העמדה שלכם, שבמקרה של שלום תהיו מוכנים לתרום תרומה להחזרת הפליטים, עדיין קיימת או לא? האם עמדתכם זו קיימת ועומדת, או שאתם חוזרים בכם?״

השר פ. רוזן טען, שהחלטה שקיבלה הממשלה בשאלת איחוד המשפחות עומדת בתוקפה ועל השר שרת לדעת באיזו עמדה לנקוט אם יישאל על כך. האם עליו לומר שנהיה מוכנים לתרום את תרומתנו להחזרת הפליטים במידה שמדינות ערב יעשו שלום, או לומר, שהיות ולא עשו שלום עד כה, חזרנו בנו מההחלטה הקודמת. להלן התנהל דיון המובא במקוצר.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: לדעתי אין יכולים לשאול שאלה כזאת. קיבלנו החלטה על יסוד הנחה, שהאו״ם יביאנו למצב של שלום ושהערבים עומדים להיכנס למשא ומתן לשלום והיא לא התאמתה. עכשיו אומרים הערבים ״לא״ והאו״ם אומר ״לא״ והשאלה אינה קיימת עוד. אין זו החלטה שהתקבלה לנצח וההתחייבות שלנו אינה לנצח נצחים. המציאות נשתנתה בינתיים, אבל מבחינה פורמליסטית יכול אני לומר, שבמידה וייעשה שלום, נקבל פליטים.

השר מ. שרת: אם לא אשָאל - לא אשאל, אבל אם אשָאל אביא את השאלה לדיון בממשלה.

השר ב. שיטרית: ההחלטה על קליטת 100 אלף פליטים ערבים כללה גם את איחוד המשפחות, שבביצועו אנו ממשיכים גם כעת. אני מציע להודיע, שכעת אין אנו מעוניינים להמשיך בדרך זו.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אני מציע שהוועדה תברר שאלה זו. האם יש לנו מושג על כמה משפחות המדובר?

השר מ. שרת: אלפים מעטים מאוד. היה ברור לי מראש, שאלה אלפים מעטים. מספרם לא יגיע לחמשת אלפים.

השר ד. יוסף: האם נקבע בבירור עד איזה תאריך אפשר לקבל בקשות אלה? אני מציע, בכל אופן, לקבוע תאריך מסוים לעניין זה.

השר מ. שרת: זו התחייבות חגיגית של ממשלת ישראל כלפי תושביה בישראל.

ראש הממשלה ד. בן-גוריון:

נביא סקירה בדוקה יותר בעניין זה ואז נדון מחדש בשאלה.

השר מ. שרת: עד אשר תיעשה איזו ביקורת, אני רושם לפני, שקיימת ההחלטה הקודמת, והיא מוּצאת לפועל.

אמסור על התפתחות העניינים. האם עומדת סוריה להתאחד עם עיראק או לא? ההתפתחות עתה היא בכיוון הפוך של יתר עצמאות של כל אחד ואחד. אך ישנם הלכי רוח. מצב היחסים בינינו ובין הממשלה הבריטית: מה שמציין אותו הוא, שיש כל הזמן יוזמה מהצד שכנגד כלפינו להתגבר על כל מיני עניינים, לאו דווקא נגדנו, אלא כלפינו - פניות אלינו. אזכיר את הדבר האחרון שאיננו בכתובים. מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ פנה לציר שלנו והודיע לו, שהם נתנו הוראות למשלחת שלהם באו״ם בעצרת לעמוד בקשר קרוב איתנו ולהודיע לנו מראש איזו עמדה הם נוקטים בשאלות שונות מתוך מגמה של תיאום, ומבקשים שגם אנו ניתן הוראה כזאת למשלחת שלנו שתעמוד בקשר עם המשלחת הבריטית.

דבר שני - אחרי שהציר הלם חזר מאנגליה הוא בא אלי והודיע, שהיה דיון בשאלות המזרח התיכון וחל שינוי ביחס אלינו. הוא רצה שאבין, כי הוא תרם תרומה ניכרת לשינוי זה, ואפילו חשדו בו שאולי הוא שכיר שלנו. הוא אמר זאת דרך הלצה, זאת אומרת עד כדי כך היה לנו מליץ יושר. הוא הוסמך למסור לנו הודעה בשם ממשלת הוד מלכותו, האומרת שהם רואים את ישראל כגורם קבוע במזרח התיכון ושהם דורשים טוב לישראל. אך יחסיהם עם ישראל יהיו תלויים בהכרח במידה רבה בעמדת ישראל כלפי שכנותיה ובמידת הצלחתה של ישראל להגיע לידי יחסים תקינים עם השכנים. הם רוצים שנדע, כי הם עדיין רואים את עצמם כמעצמה הראשה במזרח התיכון, והם בטוחים שאם הם יצאו מכאן ייווצר חלל ריק, שיתמלא על ידי מישהו אחר. איזה שם שיינתן לאינטרסים הבריטיים כאן - בין אם כלכליים, מדיניים או אסטרטגיים - הם כולם מתרכזים לאינטרס יסודי אחד וזה הגנה על התרבות המערבית. הם מבינים את הנימוקים של מדיניות חוץ ומדיניות פנים הקובעים את הקו שלנו ללכת באמצע ולא להזדהות. הם אינם חושבים, שנוכל לאורך ימים לקיים את הנייטרליות הזאת, והם חושבים, שאם יש סכנה של תוקפנות צריך להיכון לקראתה, ואם דוחים את ההכרעה מקפחים את הסיכוי להתכוננות להתקפה ברגע שתבוא. בדרך כלל הם חושבים שהצורך הראשון שלנו זה השלום עם הערבים והם חושבים שאנו לוקים בהפרזות.

אל״ף, איננו מעריכים די את הקושי להגיע לשלום עם הערבים.

בי״ת, מפני שאיננו מעריכים די את איבתם של הערבים לציונות.

לעומת זאת מפריזים אנו באפשרויות השפעתם של האנגלים עליהם.

לפני שהוא נסע לאנגליה אמרתי לו, שהשלום בינינו והערבים תלוי הרבה בהם וזו כבר תשובה על דברי. הם מוכנים להידוק קשרים איתנו בכיוון זה. כמו כן נאמר, שהם מקווים שאנחנו ננקוט עמדה נוחה יותר בשאלת הפליטים ובשאלת ירושלים. סעיף זה היה חשוב בעיני, אם כי הוא קצת הקניט אותי, אך יש לו משמעות חיובית וזה אי-הזכרת עניין הגבולות. אילו אמרו שרוצים הם שננקוט עמדה נוחה יותר בכל השאלות העומדות על הפרק, זה דבר אחר. כיוון שראו לפרט שאלת הפליטים ושאלת ירושלים, ולא נזכר דבר בעניין ---

כאן הושמטו כמה מילים ע״י צנזור ארכיון המדינה

--- בעת ובעונה אחת הגיעה ידיעה מאמריקה, ומסרתי זאת בסקירה בכתב, שאנגליה הודיעה רשמית, שאינם עומדים יותר על ויתורי שטח מצד ישראל. סופה של ההודעה נגע לעניין המשא והמתן המתנהל בינינו ובינם בשאלות כספיות. הם אומרים שהציעו מה שהציעו. אנחנו דחינו כל הדברים וזה מדכא אותם מאוד והם מאוכזבים מכל המשא והמתן. אך אם דוחים אנו זאת, עלינו להציע הצעה שכנגד. לדחות הצעותיהם ולא להציע הצעה שכנגד, ולהגיד שרוצים אנו באיזה הסכם - כל זה אי-אפשר לאחד יחד. אמרתי לו על זאת, שהם עצמם חייבים בהתפתחות המשא והמתן, כי אחת מהשתיים:

או שאומרים לשכוח את העבר לגמרי ולהתחיל מחדש, ויש שאלות פתוחות - איכשהו נפתור אותן וניצור בסיס ליחסים תקינים –

או שנברר את הדבר על יסוד העבר.

מה שאי-אפשר זה, שהם יבחרו מהעבר את היסודות הנוחים להם ויתעלמו ממה שלא נוח להם. הם טוענים, שעלינו להכיר שאנו יורשים שלהם. כאשר אומרים אנו, שזה לא כל העבר שלנו ויש גם חלק אחר - כיצד הם התנהגו ובאיזו מידה הביאו אותנו עד עברי פי התהום - על זאת הם אומרים שזה לא שייך לעניין, וזה לא ייתכן. אם מוכנים הם להסכים שהיה ״קלקול דם״ במשא והמתן בגלל ענייני העבר, ואומרים לנו שנעזוב את חשבונות העבר ונתחיל הכל מחדש - מוכנים אנו לכך.

דבר שלישי - הם פנו אלינו בשאלת בתי הזיקוק [בחיפה] ועל זאת התחייבנו לתת תשובה. הם מודים, כי בזמן האחרון עשו מאמצים גדולים מאוד לחידוש העבודה בבתי הזיקוק הן על ידי הזרמת נפט מהירה והן על ידי העברת נפט דרך תעלת סואץ. הם מודיעים לנו באופן סודי מאוד - ואגב, בשיחות אלה הייתה באמת בקשה נמרצת מאוד לשמור על סודיות - כי הממשלות המצרית והעיראקית מתקדמות לקראת סילוק ההגבלות הקיימות. זה נעשה אומנם בכבדות, אך ישנה התקדמות. בכל אופן זה תהליך אטי מאוד, בייחוד משום שאף אחת משתי הממשלות לא רוצה להיות הראשונה בהגשת נפט לבתי הזיקוק. הם [הבריטים] ממשיכים במאמצים שלהם, אבל סבורים הם, שהגיעה שעתם לבקש את ממשלת ישראל לתרום איזו תרומה מצדה כדי להקל אה המוצא מהמצר.

יהיה חשוב מאוד, אמר, אם ממשלת ישראל תוכל לתת הבטחות מסוימות למדינות ערביות. אם אי-אפשר לה לעשות זאת בפומבי, אולי תעשה זאת באמצעות הממשלה הבריטית, שהיא תוכל למסור למדינות הערביות, שיש לה הבטחות כאלה מצד ממשלת ישראל.

מה ההבטחות?

אל״ף, שאין לממשלת ישראל כל כוונה-שהיא לצאת להתקפה יזומה על המדינות הערביות והם רוצים ביחסי ידידות כמו המדינות הערביות.

בי״ת, שממשלת ישראל מתכוונת להקים נמל מסחרי חופשי בחיפה, שיכלול את קצה הצינור ואת בתי הזיקוק. הנמל החופשי ינוהל תחת ריבונות ישראלית על ידי מועצה, שתכלול נציגים של כל הצדדים המעוניינים, זאת אומרת גם המדינות הערביות וגם חברת בתי הזיקוק, כולל המדינות הערביות שהיבוא והיצוא שלהן יעבור דרך חיפה, ושממשלת ישראל תהיה מוכנה מייד להיכנס במשא ומתן עם נציגים ערביים על הקמת נמל חופשי כזה.

גימ״ל, שממשלת ישראל לא תטיל שום מסים על הנפט העיראקי פרט לאותם התשלומים המפורטים בחוזים עם עיראק וחברת בתי הזיקוק.

דל״ת, שאין בדעת ממשלת ישראל להלאים את בתי הזיקוק.

הם מוסיפים, שהיה מועיל אילו ממשלת ישראל הסכימה להחזיר לחיפה אחדים מהעובדים הערבים של בתי הזיקוק, החיים עתה כפליטים מחוץ לישראל. שוב חוזר סעיף מיוחד המוקדש להדגשת הסודיות של עניין זה.

בנוגע לדברים אלה עלינו לקבל החלטות.

אני מציע לענות בסעיף ראשון, שמפליא אותנו שבאים אלינו בדרישה כזאת. על זאת הכרזנו פעמים רבות. המדינות הערביות נמנעות מזה. שומעים מהן ידיעות הפוכות מאשר רצון לידידות איתנו. אנחנו מוכנים לחזור ולהגיד מה העמדה שלנו.

בי״ת, אין שום כוונה מצדנו להקים נמל מסחרי חופשי בחיפה. איננו רואים שום סמיכות פרשיות בין נמל ובתי זיקוק. קיימת שאלה של בתי הזיקוק ותנאי העבודה בהם. זו שאלה לחוד. מה שמוכנים אנו בהחלט - לאמתו של דבר כבר עוסקים אנו בזה - זו יצירת אזור חופשי או אזורים חופשיים בנמל חיפה כפי שמקובל הדבר בהרבה נמלים בעולם, כולל נמל ניו-יורק, ומעמידים זאת בתור הקלה לרשותם של צדדים מעוניינים שיש איתם הסכם על כך בכל מקרה ומקרה. אם יהיה שלום עם מדינות ערביות - יוכלו תנאי השלום לכלול גם מתן הקלה כזאת, שנניח מדינה כמו עבר-הירדן או עיראק תהיה לה אפשרות ליהנות מאזור חופשי בתוך נמל חיפה.

דבר זה בא בחשבון רק על יסודות הדדיות, רק כחלק מהסדר השלום, כי לא ייתכן שנעזור למדינה מסוימת להצטייד למלחמה נגדנו, ולו גם אם לא יעבירו ציוד מלחמתי אלא מזון או בגדים. אותה מדינה תתכונן למלחמה נגדנו ואנחנו נעזור לה? דבר זה לא ייתכן. ממילא אין לנו צורך באיזה בורר. יהיו הסכמים בינינו ובין כל מדינה לחוד. למעשה, קיים משא ומתן עם ארגנטינה על אזור חופשי בנמל חיפה בשבילה. תהיינה מצדנו ערובות לטובתנו לגבי קיום הסכם זה, אבל לא ייתכן שיהיה בורר שינהל את הנמל.

אשר לפסוק האחרון של סעיף בי״ת - להיכנס מייד למשא ומתן - אני מציע להודיע שמוכנים אנו להיכנס מייד למשא ומתן עם עבר-הירדן או עם עיראק או מדינה אחרת האומרת שהיא מעוניינת בדבר תנאי ההפעלה של האזור החופשי, על מנת שיהיה ברור, שהביצוע יכול לבוא רק כחלק של השלום. אך בינתיים הם רוצים לדעת מה ההחלטות שנתקבלו, מה התנאים שנציג להם תמורת דבר זה. ואז אפשר לשבת עתה לדון ולהיכנס מייד למשא ומתן.

סעיף גימ״ל קובע, שלא נטיל תשלומים על הנפט העיראקי. בנוגע לזה אני מציע לענות, שהודענו שמעוניינים ומוכנים אנו להיכנס למשא ומתן עם חברות אלה על הסדרת היחסים איתן בכלל, ובמשא ומתן זה מוכנים אנו לפגוש במידת האפשרות תביעה זו. אני מציע בעניין זה דבר חיובי יותר, כדי ללכת קצת לקראתם.

[דל״ת], בנוגע להלאמה אני מציע לענות, שמדינת ישראל היא דמוקרטיה וריבונותה קיימת ולממשלה הנוכחית אין כוונה להלאים את בתי הזיקוק.

שר האוצר קפלן דיווח על הבעיות הכרוכות בהפעלת בתי הזיקוק וביישוב העניינים הכספיים בין שתי המדינות, ישראל ובריטניה.

השר מ. שרת: כיוון שלא נשמעו הערות לגבי הצעותי לסעיפים אל״ף ובי״ת, אפשר להניח כי נתקבל הקו שהוצע על ידי. ביחס לסעיף דל״ת נאמר: ״אין זאת מדיניות ממשלתו וכולי״. אל״ף, עניין שחרור המטבע. בי״ת, עניין איגרות החוב. אילו אפשר היה לוותר על שני אלה - היינו יכולים להגיד להם: ״ברור שאתם לא תשלמו לנו אף גרוש ואנחנו לא נשלם לכם, ונהיה ׳קוויט׳״ [משוחררים מהתחייבות]. אולם כל זה היה אפשרי אילו היה כסף, אבל כיוון שהמצב הכספי מחניק אותנו, הרי אנו אומרים: אם הבריטים הגישו לנו חשבון על למעלה מ-20 מיליון פונט, ואם אנחנו נוכל לגמור את העניין ב-3.5 מיליון פונט - נדמה לי כי הצלחנו לא רע.

אני מציע לתת ייפוי כוח, בגבולות אלה, לשני המשרדים הנוגעים בדבר - החוץ והאוצר - לסכם איתם את המשא והמתן. אם תהיינה תביעות נוספות - נביאן לממשלה לדיון.

מחליטים לתת סמכות לשרי האוצר והחוץ לסיים המשא ומתן עם בריטניה הגדולה ברוח ההצעות שהובאו על ידי שר האוצר לישיבה זו.

הערות: