108. מזכירות מפא״י[1]

16.10.1949

שותפות ישראל-עבר-הירדן בים המלח

ז. אהרונוביץ: הנידון בישיבה זו הוא עניין ים המלח. הפותח הראשון יהיה משה.

משה שרת: העובדה היא שאני מדבר ראשון, אבל אינני פותח. אני מדבר כאילו העניין כבר במהלך הבירור ואומַר מה יש לי להגיד בעניין זה, אבל אין זו פתיחה לנושא. זה שיקול אחד אשר ברצוני להביא בפני החברים, ושלדעתי מחברי הספר הזה[2] התעלמו ממנו תכלית ההתעלמות. לא שראו אותו ורצו לקדם את פניו במשהו, אלא לגמרי לא ראו אותו. והתפלאתי לא מעט כשקראתי - ואינני יכול להתפאר שקראתי את כל הספר - כשקראתי את הפרק ״מסקנות״ שבספר ולא מצאתי דבר וחצי דבר על הצד הזה של העניין.

ים המלח היה מנוצל על פי זיכיון. הזיכיון היה משותף לארץ-ישראל ולעבר-הירדן. יותר נכון, זה היה זיכיון כפול.

זה היה זיכיון שנתנה ממשלת ארץ-ישראל

וזיכיון שנתנה ממשלת עבר-הירדן.

שתי הממשלות נתנו את הזיכיון הזה, כל אחת לגבי המחצית שלה. הזיכיון הזה הינו חלק מהתחיקה של ממשלת ארץ-ישראל וחלק מהתחיקה של ממשלת עבר-הירדן. זאת אומרת שממשלת ארץ-ישראל יש לה התחייבויות כלפי החברה [חברת האשלג], וגם ממשלת עבר-הירדן יש לה התחייבויות לגבי החברה, ואם עומדת הצעה של ביטול הזיכיון במחצית שלנו, אזי מי שמציע זאת צריך להביא בחשבון מראש שיבוטל הזיכיון גם במחצית השנייה. ייתכן שלא יבוטל, אבל צריך תמיד להביא בחשבון את האפשרות הגרועה, הבלתי טובה, הבלתי נוחה, ומי שמציע זאת צריך לומר: ״אומנם זה עלול להביא גם לידי ביטול הזיכיון על ידי עבר-הירדן, אבל אין דבר״, או שהוא צריך לומר: ״לא טוב יהיה אם גם עבר-הירדן תבטל את הזיכיון, אבל הפסד העניין יצא בשכרו״. אבל להתעלם לגמרי מנקודה זאת ולדון על העניין כאילו אינו קיים גורם זה, כאילו אין קשר בין הדברים הללו - זה משונה במקצת.

ואיך עומדת השאלה הזאת? כולכם יודעים שהיו לנו שני מרכזי ייצור, אחד בצפון ים המלח [קליה] ואחד בדרומו [סדום].

מרכז הייצור בצפון נמצא עכשיו בתחום שלטונה של עבר-הירדן. יתר על כן, הוא הרוס ובכדי להגיע לידי הפעלתו כרוך הדבר קודם כל בקושי טכני וכספי עצום. צריך לבנות את המפעל מחדש.

שנית, יש בזה קושי מדיני, שאינני רואה כרגע אפשרות להתגבר עליו. יש שאלות פתוחות אחרות בינינו ובין עבר-הירדן, אשר הן יותר דוחקות ואולי גם יותר קלות לפתרון, כמו למשל עניין הר הצופים והן גם כן אינן זזות - לא כל שכן כאשר כאן יש לנו עניין למחר ולמחרתיים.

ואשר למרכז הייצור הדרומי - לצורך הבירור אני רואה את שני מרכזי הייצור כשני מרכזים, אשר אין ביניהם כל קשר, והפעלה של מרכז אחד מהם אינה מעוררת כל שאלות ביחס להפעלת המרכז השני.

אולם יש שיקול טכני אחד אשר ממנו אי-אפשר להתעלם בכל בירור, והשיקול הזה הוא, שכדי להפעיל את המפעל הדרומי, בהנחה ששאלת ההובלה תיפתר, בהנחה ששאלת המתקן תיפתר ובהנחה ששאלות אחרות תיפתרנה, הכרחיים מים מתוקים בכמות מסוימת, והכרחיים מים לא רק להשקאת הפועלים ולמקלחות בשבילם, אלא יש צורך במים לעצם תהליך הייצור. כיום יש שם רק מקור מים אחד. הוא נמצא בתחום עבר-הירדן,[3] ואם מתכוננים להפעיל את המפעל בדרום יש צורך באחת משתיים –

או לבוא לידי הסכם עם עבר-הירדן שהיא תיתן את המים - ואז הדבר צריך להיות כדאי לה, היא צריכה להיות בקשר תקין עם החברה, היא צריכה לצפות לזה שהיא מחדשת את היחסים עם החברה והזיכיון קיים ועומד והיא תיהנה מזה –

או שצריך למצוא מים אחרים.

ואם למצוא מים אחרים אזי או שאפשר למצוא מים או שאי-אפשר למצוא אותם. לי נדמה, שכיום אי-אפשר למצוא אותם. על כל פנים, אי-אפשר לראות בתקופה הקרובה אפשרות למצוא אותם במרחק כזה ובכמות כזו ובתנאים כאלה שהם יעשו את הייצור לכדאי מבחינה מסחרית. כך נדמה לי. אינני מורה הוראה בזה ואני מוכן גם לשמוע הלכות אחרות, אבל יש הבדל בין מציאת מים להשקאה בנגב בשביל חקלאות ובין מציאת מים למפעל הזה.

את החקלאות בנגב נעשה בכמה שזה לא יעלה. אנחנו זקוקים לה בשביל השיווק הפנימי.

לעומת זה, בעניין זה יש לנו שאלה של תוצרת ליצוא והיא צריכה להיות מסוגלת להתחרות עם השוק העולמי, ובעניין זה השאלה של כדאיות או אי-כדאיות היא שיקול חיוני ומכריע בעניין חידוש המפעל.

לזיכיון הזה מראשיתו קמו עוררים והיו כאלה שטענו שהזיכיון ניתן לא בדין וישנם בעלי חזקה מקודם, עוד מימי השלטון הטורקי, והם רדפו באף, עד חורמה, את הזיכיון הזה. והיו התדיינויות והיו משפטים והקבוצות האלה עדיין קיימות, הקופצים האלה קיימים. ברור שברגע שאנחנו מבטלים את הזיכיון אצלנו מתעורר גם בצד השני היצר לבטל את הזיכיון ולמסור אותו למישהו אחר. זאת אומרת ששם יכול לקום מפעל, בייחוד אם אנחנו על ידי הפקעת הזיכיון, במקום לנצל במשהו את הזיקה של הזיכיון לאנגליה,[4] להיפך, אנחנו על ידי כך מנתקים את הקשר של כל העניין הזה עם אנגליה ומקוממים את אנגליה נגד המפעל בצד שלנו. אז אנחנו נותנים להם פתחון פה להקים מפעל חדש. מים יש להם, הצפון בידיהם והם יכולים להתחיל בייצור. לכאורה אפשר לומר כך: ים איננו כמו יבשה. כאשר אתה תוחם תחום ביבשה אתה יכול לעבד את האדמה רק מעבר מזה של התחום, מה שאין כן בים. אפילו אם יש לך דריסת רגל בעשירית או אפילו בחלק העשרים של כל הים, אתה יכול לשאוב את כל אוצרות הים כולו.

אולם אם הם יתחילו לבנות מפעל והם יבנו אותו על ידי עבודה זולה - עבודה ערבית הרבה יותר זולה - אזי אנחנו עומדים בפני סכנה של מתחרה רציני למפעל הזה בשוק העולמי.

שנית, על ידי כך אנחנו אולי סותמים לגמרי את הגולל על האפשרות של שימוש במקור המים המתוקים בצד השני.

לעומת זה, אם אנחנו איננו מפקיעים את הזיכיון, אין כל פתחון פה לעבר-הירדן לבטל את הזיכיון - אנחנו, על ידי אי-הפקעת הזיכיון, שומרים על הזיקה שיש לנו לאנגליה. אנחנו בזה מחייבים במשהו את אנגליה לדאוג לכך, שמצד עבר-הירדן הזיכיון לא יבוטל ואם מתקיים גם להבא הזיכיון הכפול הזה יש לנו חוליה בין ישראל ובין עבר-הירדן שהיא פועלת לטובת ישראל.

ישנה בכלל שאלה של עתיד היחסים בינינו ובין עבר-הירדן - אם לא כדאי שיהיו לנו יתדות תקועים בכלכלה של עבר-הירדן בייחוד כאשר יש לעבר-הירדן חלק גם בארץ-ישראל המזרחית. ועומדת השאלה אם כדאי או לא כדאי לנו לשמור על היתדות אשר יש לנו במדינה השכנה, האם כדאי לנו לעקור את היתדות הללו. זה שיקול רציני מאוד, אשר מחייב לגשת לעניין בזהירות רבה. צריך לכתוב על כל העניין הזה ״טפל בזהירות״ כשם שכותבים על דברי זכוכית ודברים דומים, כי צריך מאוד מאוד להיזהר בעניין הזה. הוא לא כל כך פשוט. אין זו שאלה פשוטה כפי שמישהו יכול להציג אותה, שיש חברה שיש לה זיכיון בארץ-ישראל והוא מעמיד את השאלה ״מדוע הדבר צריך להיות מנוצל על ידי הון פרטי? מדוע לא להלאים את הדבר?״ יש בזה גורמים ממלכתיים אשר קובעים הרבה, אשר קובעים גם במידה לא מעטה את גורל יחסינו עם הארץ השכנה, ועוד ועוד.

החברה הזאת [חברת האשלג] רשומה כחברה בריטית ומבחינת שתי הארצות היא חייבת לשתי הארצות, היא חברה ארץ-ישראלית כמו שהיא חברה עבר-ירדנית. על כפות המאזניים בין שתי הארצות הכריעה תמיד הכף של הצד הארצישראלי.

מחולל המפעל, מייסד המפעל [משה נובומייסקי], עשה זאת רק מנימוקים ציוניים. לא ראיתי את חשבון הבנק שלו, אבל אני מעריך שאין זה חשבון גדול ביותר. אינני בא להצדיק את כל שיטת העבודה והיחס אל הפועלים, ואני מניח שהביקורת אשר יש נגדו מוצדקת ב-80 אחוז, אולם לאחר כל הנימוקים האלה אנחנו יודעים מהם המניעים היסודיים שפעלו אצל האיש הזה. לא פעל אצלו המניע של התעשרות ולא פעל אצלו המניע של השתעבדות לאנגליה. גם לא פעל אצלו המניע של ״ברית שלוֹמיוּת״, של חסידות יתר לצד הערבים. היו בוודאי הרבה מגרעות, אבל צריך להשוות זה מול זה, צריך לראות איך יכול היה להיות הדבר אילו היה עושה זאת מישהו אחר.

שנית, במידה שבחברה הזאת יש גורמים [שותפים] אחרים, הם גורמים חשובים, החברה הכלכלית היהודית באמריקה וגורמים אחרים בעלי ערך. במידה שהיו בחברה הזאת אנגלים ממש, נוצרים, היו אלה בדרך כלל מהטיפוס המעולה שאפשר למצוא באנגליה ובשטח הפגישה שלנו עם אנגליה. למשל [יו״ר החברה] הלורד ליטון. זה היה גוי חסיד, מחסידי אומות העולם באנגליה, כל שכן ביחס אלינו. תמיד שמר אמונים לנו ובכל מצב השתדל עד כמה שאפשר להיטיב ולתקן. ליטון נפטר לפני שנה, לפני שנתיים, ובמקומו בא לורד גלנקונר. הוא היה איתנו ביחסים בזמן המלחמה, ומי שייקח את הספר ״מגן בסתר״ ויקרא שם את המכתב אשר נשלח אלי בתור נציג הסוכנות בעניין העשרים ושלושה שנעלמו בסירה, יראה ששמו חתום על המכתב. אומנם המכתב נכתב על ידי אבא אבן, אולם הוא היה מונח ימים רבים ורק כאשר לורד גלנקונר נעשה ראש החברה הזאת עלה בידינו להוציא את החתימה הזאת.[5] מה שאני רוצה לומר בזה הוא שבמידה שנשאר המבנה הזה של צמידות שני הזיכיונות בידי חברה אחת, אזי לאין שיעור

יותר ממה שזה מכשיר בידי עבר-הירדן להשפיע על הכלכלה העברית,

זה מכשיר בידי ישראל להשפיע על הכלכלה של עבר-הירדן.

זאת אומרת, המדיניות של המפעל הזה ביסודה ניתנת לזיקה אלינו ועל ידי כך אנחנו קובעים דברים גם בפלג המפעל הזה מעבר לגבול. ברור שתהיה עבודה ערבית[6] וברור שצריך יהיה לשלם מס לעבר-הירדן, אולם אני לוקח כאן את הכיוון היסודי, ואם אנחנו לוקחים בחשבון את כל הדברים האלו יחד אזי זה שיקול מכריע מאוד נגד ביטול הזיכיון, שלא נהיה אנחנו המזדרזים לרסק את החוליה הזאת. אנחנו מעוניינים לרכך אותה ולא לרסק, לא לפורר. בינתיים יש צרכים חשובים, כלכליים, חברתיים ואחרים וצריך לעשות הכל בכדי שהם יבואו על סיפוקם במסגרת הזאת, אבל לא להיזקק לצעד המכריע הזה של ביטול הזיכיון. זה לגבי הזיכיון במידה שהוא זיכיון ים המלח ותו לא - אבל לא רק זה.

זיכיון זה חורג גם מעבר לתחום המצומצם שלו ומשפיע גם על דברים אחרים.

יש עוד זיכיון אחד, שהוא בדיוק באותו המצב, הוא זיכיון צמוד - זה הזיכיון של חברת החשמל. חברת החשמל היא בעלת זיכיון בארץ-ישראל וחברת החשמל היא בעלת זיכיון בעבר-הירדן, וברור שאם אנחנו מתחילים בדרך הזאת, אם אנחנו פוטרים מדון - מתחילים להפקיע זיכיונות - אנחנו נותנים בזה שיעור לדוגמה לעבר-הירדן. ועבר-הירדן אינה מוכרחה לבטל רק את זיכיון חברת האשלג. היא יכולה גם לבטל את זיכיון חברת החשמל. אינני אומר שהיום, לפני שאנחנו מבטלים את הזיכיון מצדנו, היא אינה יכולה לעשות זאת, אולם השאלה היא אם אנחנו מעוניינים לדחוף אותה לצעד הזה.

מה החשיבות של חברת החשמל לגבי עבר-הירדן? חברת החשמל לא פעלה בעבר-הירדן כפי שאפשר לומר זאת על חברת האשלג. חברת החשמל פעלה רק בארץ-ישראל, אבל היא קיבלה שטח אדמה מעבר-הירדן. שטח זה אומנם נמצא עכשיו תחת כיבושה של עבר-הירדן, אבל הוא נמצא בין יתר התביעות שלנו.

הזיכיון שניתן לחברת החשמל הוא בבחינת חוק עבר-ירדני והוא נמצא בספר החוקים של עבר-הירדן. מה אומר החוק הזה? הוא אומר דבר קטן מאוד -

הוא אומר שאסור לממשלת עבר-הירדן להשתמש במי הירדן, גם למטרות השקאה, בלי רשות חברת החשמל. אומנם דבר זה קצת מסויג. קודם כל נאמר, ששום סייג ושום הגבלה אינם חלים על מי שתייה, לא לאדם ולא לבהמה. כאשר אדם רוצה לשתות ממי הירדן ולהשקות את בהמתו אין הוא צריך לטלפן לחברת החשמל בחיפה ולבקש רשות על כך.

בי״ת, שום סייג ושום הגבלה אינם חלים על השימוש במי הירדן לצורכי השקאה בעבר-הירדן, שכבר היה נוהג בזמן מתן הזיכיון, וצריך ללכת אחורנית לשנת 1924-1923, כאשר ניתן הזיכיון הזה, ומי שאז השתמש במי הירדן להשקאה יכול להשתמש גם עכשיו.

אולם מחוץ לשני היוצאים מן הכלל האלה אפשר להשתמש במי הירדן רק בהסכמת חברת החשמל, רק בעודף המים אשר יישאר אחרי שהיא תעשה מה שהיא רוצה לעשות. כמובן, כמו שאנחנו דנים על הפקעה ואיננו מרגישים את עצמנו כפותים, כך גם המועצה המחוקקת של עבר-הירדן יכולה להתכנס ולבטל את הזיכיון הזה, אבל אז יש לה דין ודברים עם חברת החשמל והחברה הזאת היא אנגליה.

וכאשר אנחנו נכנסים לשלב חדש במזרח התיכון, לשלב הפיתוח, אנחנו צריכים לשקול גם גורמים אחרים, וכאשר מדברים על פיתוח ישנו לא רק הפיתוח שלנו - ישנה קבוצת הסקר וישנה מאחורי זה יוזמה בריטית, ישנה מאחורי זה יוזמה אמריקנית. ואנחנו כבר שומעים ממקור בריטי, שתוכנית הייז[7] איננה בסדר - היא מתעלמת מצורכי ארץ-ישראל. היה גוי אחד בעבר-הירדן, [מייקל] איוֹנידס, אשר גם הוא עיבד תוכנית ויש אומרים שגם תוכניתו אינה בסדר, הוא מתעלם מצורכי ארץ-ישראל, אבל חשוב לדעת שיש לנו טריז ידוע ועומדת השאלה: האם סתם כך לוותר מבלי קרב הגנה? ויש בעניין זה אפשרויות שונות בפיצוי תמורת המים. יש כאן עניין של זכות משפטית החתומה בטבעת המלך.

יש כאן מבנה אשר אנחנו צריכים להיות האחרונים המעוניינים לערער אותו. אם אנחנו נבהלים מזה שיאמרו עלינו, שאנחנו מכורים למערב ומשועבדים לאימפריאליזם, אם דבר זה הוא הקובע, ואם מפני שהחברה הזאת היא אנגלית צריך לאבד, להרוג ולהשמיד רק בכדי להפגין כלפי מוסקבה שאנחנו עצמאיים, אזי השאלה אחרת. אולם אנחנו עכשיו יושבים במפלגת פועלי ארץ-ישראל, אשר היא באמת עצמאית ויש לה אומץ לב לנקוט מדיניות עצמאית, ואם היא באה למסקנה שיש אינטרס ישראלי המחייב לא לנתק קשר עם זיכיון בריטי, אזי היא תעשה זאת ולא תירתע ולא תיבהל ממה שיגידו אחרים.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל, אשר גורסת כך את מדיניותה העצמאית של מדינת ישראל, צריכה לשקול היטב היטב לפני שתיתן ידה להפקעת הזיכיון של חברת האשלג.

הערות: