104. מזכירות
מפא״י[1]
14.9.1949
מפ״ם
מפלגה קומוניסטית - ואף על פי כן
סעיף 1: שיתוף חברי
מפ״ם בממשלה
משה שרת: דעתי לעיקרו של עניין הבעתי בישיבה הקודמת. אני רוצה להעיר הערות
מעטות לדברי חברים אחדים.
קודם כל, לדברי החבר מרום,[2] שהציע שלא
יהיה משא ומתן בשלב הראשון, אלא רק מגע. אינני מבין את ההבחנה הזאת, אם למגע - הרי
מגע כבר היה ולא רק אחד, אלא מגעים. הייתה שיחה של בן-גוריון עם חבר אחד של מפ״ם
על פי יוזמתו של החבר ההוא, ואם אינני טועה הייתה שיחה של גולדה עם חבר מפ״ם, גם
כן ביוזמתו של אותו חבר ואין לשכוח את העובדה הזאת. אם תתקבל פה החלטה חיובית, כפי
שאני מקווה, הרי מבחינה פורמלית יצא, שמפלגת פועלי ארץ-ישראל פונה למפלגת הפועלים
המאוחדת - ואני חלילה לא נרתע מזה ולא אראה בזה גילוי של חולשה, אלא אראה בזה
גילוי של כוח, ורק בראותי את זה כגילוי של כוח אני אצביע בעד ההחלטה הזאת.
אבל, יחד עם זה, עלינו לזכור, שלא
מבחינה פורמלית, אלא מבחינה עובדתית, אין זו שאלה של הושטת יד מצדנו,
אלא השאלה בשבילנו היא אם אנחנו אוחזים או איננו אוחזים ביד שהושטה אלינו. המצב
כעת - שיד מושטת אלינו והשאלה היא אם אנחנו אוחזים ביד זאת או איננו אוחזים ביד
זאת. אמרתי לגבי השלום עם הערבים, שאין אדם יכול להחזיק יד זמן רב מושטת באוויר -
היד מתחילה כואבת וכואבת והוא מוכרח לקחת אותה בחזרה. ולכן אני אומר ביחס למגע -
מגעים כבר היו והיד הושטה.
הערה שנייה לחבר מרום בנוגע לאי-כלילת ״הציונים הכלליים״ במשא ומתן. אם כן, בדיוק ההיפך! אין טעם לדבר,
ולהיפך, זה יכול גם להתפרש שלא כהלכה כלפי חוץ אם בעת ובעונה אחת לא נעשה ניסיון
כלפי ״הציונים הכלליים״. ואני מציע שההחלטה כאן תהיה החלטה הפונה לכאן ולכאן ולא
רק לצד אחד, משום שברור, שאנחנו עושים ניסיון להרחיב את הקואליציה, הרחבה מקסימלית
אפשרית ומותר לנו כיום להחזיר אותה לאותו בסיס שהיא הייתה קיימת עליו בימי השלטון
הזמני. זהו ניסיון שאנחנו עושים. אם למעשה נרחיב רק לצד אחד, או לשני צדדים, ואם
לצד אחד - אם במשא ומתן יתברר שאי-אפשר להרחיב אלא לצד אחד, אזי לאיזה צד - על כך
תהיה עוד שהות למפלגה להחליט ומוקדם להכריע בשאלה זו. אבל נקודת המוצא צריכה להיות
פנייה לשני האגפים בתום לב ומתוך רצון כן לשתף את שני האגפים האלה.
לדברי יחיאל הלפרין[3] אני רוצה
להוסיף משהו, שמחמיר את הדין כנגדי. הוא אמר, שמפ״ם איננה מפלגה קומוניסטית לפי כל
הפרטים והדקדוקים, אבל היא מפלגה קומוניסטית שרוצה להיות מוכרת, לפחות, כמפלגה
קומוניסטית על ידי אחרים גם אם היא כשלעצמה אינה מפלגה קומוניסטית. אני אוסיף על
זה: היא קומוניסטית לא רק בזה. היא גם מפלגה קומוניסטית בתכסיסיה להגיע לשלטון
כשאין שיתוף, ואלה הם שני תכסיסים:
אל״ף, השמצה,
בי״ת, חתירה לעמדות מפתח לשם אפשרות של השתלטות בתוך איזו סיטואציה נוחה.
אני מחמיר את הדין כנגדי ואני
אומר: ״אף על פי כן׳, ואבאר מדוע בהמשך דברי.
אבל אני רוצה להעיר לפי סדר החברים
שדיברו כאן. אינני מקבל את דברי הרינג.[4] אני מסכים
שבהחלט עלינו לחתור לרוב. זה לא כל כך קל להגיע לרוב. הבחירות האחרונות הוכיחו את
הדבר הזה. אנחנו לא נכשלנו בבחירות האחרונות ואנחנו מיצינו - אינני יודע אם מיצינו
את הכל, אבל מיצינו הרבה - בבחירות האחרונות ואנחנו נתקלנו בהגבלות אובייקטיביות
הן בציבור הפועלים והן בציבור בכללו. אני מקבל את ההצעה לחתור לרוב ואני זוכר היטב
את גישתו של פנחס לוביאניקר וזה מצא הד בלבי, ואנחנו העזנו לדרוש את זה מציבור
הבוחרים וגם הוכחנו את כל השלילה של חוסר רוב. אבל לא הגענו לזה וגם לא הגענו
לקרוב ל-50 אחוז, וספק אם אנחנו בבחירות הבאות נגיע לכך. אני אומר: שיתוף מפ״ם
איננו מפריע לדבר מפני ששיתוף מפ״ם שהוא יבוא ביוזמתנו, כלפי חוץ, וכשיבוא לא לאחר
כישלונות שנחלנו אלא לאחר הצלחות, על כל פנים, לאחר הוכחה ניצחת של יכולתנו לנהל ממשל
במדינת ישראל בלי שיתוף מפ״ם, הוא מעלה את קרן המפלגה, הוא איננו מוריד את קרן
המפלגה. ובמידה שעניין זה, להגיע לרוב, תלוי בהרמת קרן המפלגה - אין זה תלוי רק
בזה - הרי הנדיבות הזאת של שיתוף מפ״ם לא לאחר כישלון, כי אם לאחר הצלחה, לא לאחר
הוכחת הכרחיותם, כי אם להיפך, לאחר הפגנת אי-הכרחיותם לשלטון - יכולה רק להרים את
קרננו בעיני הציבור. ובמידה שהרמת קרן מסייעת להגיע לרוב הריהי גם תסייע לנו יותר
להגיע לרוב.
ולנימוק אחר של החבר הרינג. אני חושב שאולי הוא יחזור בו מנימוק זה אם ישקול עוד פעם את הדבר.
הוא אמר שיש חברים בממשלה, שהם עייפים והם מבקשים פתרון אישי מסוים ואין מבקשים
פתרון לבעיית המדינה בהווה ולבעיית עתיד המדינה. אולם עלי להגיד בגלוי, שאני אחד
מאלה שחיי הם עכשיו לאין שיעור יותר קלים משהיו בימי השלטון הזמני, ואני בטוח שחיי
ייעשו יותר קשים עם כניסת חברי מפ״ם לממשלה. אין חלקי עם שר הסעד ואפילו לא עם שר
המשפטים. אני שייך לחבורה אחרת ולכן אין לבוא בטענה, שכאילו פה יש אנשים שעייפו
מהמעמסה וטחו עינינו לראות מטרות יותר רחוקות של התנועה או שיקולים יותר רחבים. להיפך,
אם הכוונה לעשות חשבון קצר - הרי אפשר בלעדיהם. אבל כל הצרה שאי-אפשר להסתפק
בחשבון קצר ויש לראות את הדברים באספקלריה יותר רחוקה ורחבה.
מבחינה זאת אני מוכרח לומר שאני
מאוכזב מדברי יהודית.[5] מאוד ציפיתי
לשמוע את דעתה בשיחה זאת ואינני שולל את ההיגיון שבדבריה. היא הייתה הגיונית
ומסקנית מאוד. אולם היא לא הייתה די מרחיקה בניתוח שלה. ייתכן שהיא צודקת, אבל אני
עוד לא הגעתי לנקודה זאת, לאמור, שאין לנו ברירה ועלינו להתייאש מפני שפירושו של
דבר גישה פטליסטית לעניין - כלו כל הקצין, יש לנו עניין עם שתי חטיבות מגובשות
לחלוטין בתוך ציבור הפועלים והשאלה היא מי יכריע את מי - שום שיתוף לא ייתכן, שום
גישור לא ייתכן ואנחנו נצטרך להכריע אותם או הם אותנו, אבל שיתופם לא ימנע להכריע
אותנו. אני אומר: לפני שאגיע למסקנה כזאת - ולא מהנמנע שאגיע - חלקי עם אלה
שאומרים: עלינו לעשות ניסיון וייתכן שאנחנו עושים את הניסיון האחרון. אני אומר:
ייתכן, ייתכן שהמדוכה שאנחנו יושבים עליה זה מעמד היסטורי. ייתכן. אינני בטוח. אבל
הייתכן הזה מחייב. הוא מחייב לעשות חשבון. השאלה המכרעת בשבילי, והנוקבת ביותר,
היא
איזה תהליכים אנחנו אולי מוֹנעים
על ידי השיתוף
ואיזה תהליכים, להיפך,
אנחנו מניעים, מולידים, על ידי אי-השיתוף.
לי נראה שלא הוכח עדיין, שאיננו
מונעים תהליכים מזיקים והרי-אסון על ידי השיתוף, על כל פנים, מחלישים אותם. ולעומת
זה, שאנחנו מחמירים תהליכים ידועים על ידי אי-השיתוף. ולמען ה״שמא״ הזה אני מוכן
לסכן דבר חשוב מפני שמסתכנים ועומדים בין כך. אינני מונע את הסיכון שבהם אם אינני
עושה את הצעד הנועז - אני מודה שזה צעד נועז, זה צעד שיש הסתכנות בו - אבל על ידי
אי-ההסתכנות אינני עוקר את הסכנה.
פה יש מצד אחד ״ברי״ של מצב
מסוכן מאוד, וצירוף תהליכים שבתוצאתם התמודדות מכרעת בין אחים. אני דווקא מאוד
מחמיר בעניין זה ורואה את התפתחות הדברים האפשרית בעיניים פקוחות. ההליכה המשותפת
בעבר ושיתוף הרקע והמסורת החלוצית לא יציל אותנו, באשר הפילוג הוא תוצאה של ריב
עולמי גדול, ואם כך הרי ייתכן כי סדנא דארעא חד הוא ויכול להגיע למאבק דמים בין
אחים. בעניין זה אני מחמיר מאוד ואני אומר: אנחנו בעניין זה ככל הגויים וייתכן שלא
נימָנע מסכנת ההתנגשות הזאת. וזה ברי.
אם, לעומת זה, יש ״שמא״,
שמא אדחה אותה, שמא אמתיק אותה, שמא ארתיע חלק ממנה, שמא אפתח פתח להתפתחות אחרת,
מפני שלא לעולם מוכרחה ההיסטוריה לחזור על עצמה ולא מוכרח לקרות מה שקרה בארצות
אחרות, ויש גם דוגמאות אחרות בהיסטוריה.
אני אומר אפוא: ברי ושמא - שמא
עדיף ועלינו לעשות את הניסיון.
קצת מהתכסיס שיש בדבר: אני סבור
שעלינו להכין את דעת הקהל בפנים ובחוץ ובפגרת הכנסת צריך להשתמש לא רק לשם ניסיון
של משא ומתן, אלא לעשות סיכום לעבודת הכנסת עד עכשיו. אתמול יושב ראש הכנסת וממלא
מקום נשיא המדינה כיבד אחדים מאיתנו היושבים כאן בסעודה נאה וגם במעמד נאה והיה בו
איזה סיכום. הכרחי אפוא שתופיע שורה של מאמרים, ודבר זה צריך לבוא לידי ביטוי
באותם הכינוסים והאסיפות שהמפלגה עורכת ושצריך להמשיך לערוך, ושם אנחנו צריכים
לעשות סיכום חיובי לעונת הכנסת שנסתיימה וסיכום חיובי במסגרת זאת לעונת הממשלה,
וצריך לתת שבח והודיה לקואליציה הזאת. ואינני רוצה להיכנס כרגע לוויכוח בנוגע
לקלריקליזם, אבל אני בטוח, שמבחינת חוכמת התכסיס החבר זיאמה [אהרונוביץ׳] יסכים
איתי שדברים אלה מכוונים כלפי פנים ולא כלפי חוץ, ולא צריך להופיע פתאום בפני
הציבור: ״קלריקליזם עליך, ישראל!״ ורק שיתוף עם מפ״ם יכול למנוע בעד השתלטות
הקלריקליזם. צריך, להיפך, לומר מה שאמרה גולדה - שאנחנו לא ויתרנו שום ויתור. אם
ויתרנו לחזית הדתית היינו מוותרים בין כך גם אילו היה שיתוף עם מפ״ם, והוכחנו
שאנחנו לא משלמים מחיר ולא אונסים את מצפוננו. על כל פנים יש ליצור במשא ומתן
הרגשת כוח ולא הרגשת רפיון ואנחנו צריכים להביא את הדברים ב״דבר״ וב״אשמורת״
וב״הפועל הצעיר״,[6] עיתון עיתון כלשונו וכרוחו, אבל זאת צריכה
להיות הרוח הכללית, שצריכה ליצור את הרקע למשא ומתן הזה.
ועוד דבר. לא צריך שתבוא שום
התרופפות במלחמה המדינית והאידיאולוגית-הציבורית נגד הדרך של מפ״ם. ואני
הפסקתי את זיאמה בשתי מילים כאשר הוא אמר: ״זה [השתתפות מפ״ם בממשלה] מגיע למפלגה
הזאת״. אמרתי: זה לא מגיע למפלגה זאת. ההיפך, מגיע רק לציבור הפועלים שלא הלך בדרך
המפלגה [מפ״ם]. אני מתקיף בחריפות נמרצת את המפלגה הזאת ואת הכיוון שלה בכל
האסיפות הפומביות, ואני מדבר אל החברים האלה כאילו זה ציבור יקר מאוד, ואני מוכיח
שציבור הפועלים עושה את הדברים לא הודות לדרך המפלגה הזאת, אלא למרות דרך המפלגה
הזאת, כי אילו ציבור הפועלים היה הולך בדרך המפלגה הזאת - לא היינו מגיעים לאן
שהגענו. על ידי כך אני מוקיע את השניוּת ואת הכפילות, את הסתירה הפנימית שבדבריה:
הנה יש ציבור חברים שלם [מפ״ם] שאומר ״הלכה ואין מורין כן״ - שאיננו נוהג לפי
ההלכות שלו.
הוא היה נגד ״הבריגדה״ - והלך
״לבריגדה״.
הוא היה נגד הגיוס לחוץ
לארץ - והלך לגיוס לחוץ לארץ.[7]
הוא הדין בעניין פלמ״ח וצבא
ההגנה לישראל.
הוא העז לא להצביע נגד
המילווה האמריקני[8] - ובכל משקיו הוא משתמש במכונות ומשווע
למכונות וצינורות [בכספי המילווה] ורואה בהם הצלה.
הוא מופיע בעיתון שלו ובהחלטות
שלו כאילו בניגוד לעמדה - נגד החזרת ערבים בהמון - והוא במשקיו ובכל קיבוציו עוקר
כל כפר ערבי ולא נותן ולא ייתן לחזור לערבי למקום שהוא ישב שם, אפילו לא לקרבתו
וכך בכל עניין. הוא איננו נוהג לפי
תורתו. תורתו זו לא תורת חיים. היא נגד תורת החיים. איך יכול נוער לכבד מפלגה
כזאת, דרך כזאת, המחנכת לאי-יושר, לכפילות ולצביעות? צריך את המלחמה הזאת במפלגה
ההיא לחדד ודווקא להחריף בתקופה הזאת, להוקיע את תורת הכסל הזאת ולא להתפשר איתה.
אבל את ציבור החברים [במפ״ם] צריך להעמיד על הרמה הראויה לו - לפי מעשיו ולא לפי
דיבוריו.
אני רוצה לומר עוד רק פסוק אחד.
אני מחשיב מאוד את הוויכוח שהיה. זה היה ויכוח חשוב. אני חושב, שוויכוח זה יכול היה גם להיות במסיבות
יותר רחבות, ומבחינה ידועה - בעיתונות. אני חושב שוויכוח זה נותן כבוד למפלגת
פועלי ארץ-ישראל. אני בטוח שאילו היו כאן חברים שאינם חברי המפלגה, והיו מקשיבים
לבירור שהיה, הם היו יוצאים ביחס של כבוד למפלגה. אני בטוח שקריאה של הפרוטוקול על
ידי חברים נקיי דעת תקרב אותם למפלגת פועלי ארץ-ישראל, ואני בטוח שאם תיפול הכרעה
[בעד צירוף מפ״ם], כולנו בלב אחד נעמוד מאחוריה ונעשה הכל כדי להגשים אותה באמונה,
ולעשות מה שתלוי בנו ולהביא את הדבר לידי הצלחה.
אני מצטער שבן-גוריון איננו כאן.
אבל דברים אלה מכוונים לשמש קריאה גם אליו.
עוד הערה: אני מקבל את ארבע
ההסתייגויות של גולדה אבל יש נקודות אחדות שעוד תעמודנה לבחינה במשא ומתן. אני
מתכוון לנקודה הרביעית.[9]
