בורמה - 21.9.1956
שם הספר  משוט באסיה
שם הפרק  בורמה - 21.9.1956
כותרת משנה  בנגקוֹק-רנגוּן,

     

      בורמה

                 

 בשערי אסיה הרחוקה

  

בנגקוֹק-רנגוּן,  21.9.1956

  

בהגיענו לבירת סיאם, עם ראשית אורו של בוקר בטרם-שמש, הוּסענו העירה, ודגלוֹן ישראל מתנופף מעל לחרטום המכונית. כשם שהיקוּם הניעוֹר פקח עיניו על היום הנולד, כן פקחנו אנו את עינינו על עולם חדש, אשר תוך נסיעה שלמעלה מחצי שעה נתגוללה לפנינו יריעתו משני עבריו של כביש ישר וארוך, נטוע אילנות מזה ומזה. נזכרתי באחד משיריו הראשונים של עזרא זוּסמן המתחיל: "פה אסיה!" זו הייתה הכתובת הקצרה והקולעת שהתנוססה לעיני רוחי מעל לתמונת נוף הטבע והאדם והבהמה שהשתרעה מסביב: ארץ שטוחה עד לאופקים, כולה שדות-אורז ירוקים; תעלות מים חוצות את המרחב שתי וערב; תוֹאים ארוכי-צוואר וכפופי-ראש ועקומי-קרניים מתפלשים בבוץ העמוק; ילדים מבהיקים במערומי שחוֹם רכובים על-גבי הבהמות; בתי-עץ, שגגותיהם חורגים לכל צד ומתעלים בקשת קעורה ותלולה, פזורים לאורך הכביש ובלב השדות; ומאות נזירי בּוּדא גלוחי-ראש, מכורבלים בגלימות רבות-קפלים שצבען תרוֹג-כהה, חוזרים על פתחי הבתים כשבידי כל אחד קערת-עץ קטנה, לתוכה נותנת אישה צדקנית מנה של אורז מבושל, להיות לאיש-האלוהים לפת-שחרית.

כך נכנסנו לאסיה הרחוקה. שלשום, ערב חג הסוכות, יצאנו, אני ואלישיב, מלוד לרומא ואתמול - היה זה יום הולדתי - אחזנו דרכנו מזרחה. מרומא לטהרן - טיסה של שמונה שעות וחצי. משהגענו לארץ פרס טסנו תחילה מעל למרחבי מדבר, ארץ-תלאוּבוֹת ללא חתימת-ירק כלשהי, עד שחדרנו לאזור הרים. הללו נראו ממעל, מן הגובה המשַטֵחַ, כערימות חול חום אפרפר, אף הן ללא עץ או שיח. בנמל-האוויר של טהרן פגשוּנוּ ידידים, מהם שליחים ישראליים ומהם יהודים טובים מתושבי המקום. המשקה הקר היחיד שיכולנו להשיב בו נפשנו בשערי בירת פרס היה קוקה-קולה וצרה הייתה עיננו בניצחונה זה של תרבות-המערב הפולשת.

מטהרן לקאראצ'י, בירת פכיסתן, טיסה של ארבע שעות וחצי. רוב הזמן קראתי "דלתות נחושת" של הזז. חדירה חטופה זו למדינה מושלמית קנאית לא הייתה כרוכה בה שום תקלה. מקאראצ'י המראנו אמש ב-6.30, עברנו באפלה על-פני כל ארץ הודו, והגענו לבנגקוק הבוקר ב-5. בזה היו רק שמונה שעות טיסה, ואילו המוֹתר - הפרש השעון. אף-על-פי שנחתנו בעוד החושך בעיצומו, כשרק מתחילים להפציע זהרורי השחר, מצאנו את ד"ר יעקבסון, רופא-עיניים מפליטי גרמניה, היושב פה זה כשתי עשרות שנים ומשמש כיום ממונה-כבוד על צירות ישראל, אותו ואת רעייתו, ממתינים לנו בנמל-האוויר.

הביאונו לביתם, שיצאו לו מוניטין בישראל, בזכות עוברי-אורח רבים שביקרו ואף התאכסנו בו: בית-עץ מסורבל, קומתו התחתית מִרפאת-עיניים, והעילית - דירה, שעיקרה אולם ענקי עם מרפסת רחבת-ידיים. האולם והמרפסת כאחד משופעים בחפצי-אמנות מתקופות שונות ומארצות שונות במזרח הרחוק ובדרום-מזרח אסיה, בהם שכיות-חמדה יִקְרוֹת-ערך ומרהיבות-עין. הבא ממרחקים ונכנס לאולם זה דומה בעיניו כאילו נקלע לבית-נכות של עולם לא נודע.

נתכבדנו בארוחת-בוקר, בכללה לחם אפוי בידי בעלת-הבית ועליו תפארתה ותהילתה. הרופא משרת את מדינת ישראל באמונה ושלא על-מנת לקבל פרס - להיפך, הוא גורע מכיסו למען שאת בהוצאות ההסברה ומוציא על חשבונו עלון משובח של ידיעות, תמונות ומאמרים על ישראל, הנהנה בארץ זו מתפוצה נרחבת וחודר גם לשכנותיה. אדיר חפצו כי יבוא לארץ-טאי זו, היא סיאם, תלמיד-חכם מישראל המעוניין בכל תום לבו בתורת בודא, למען ילמדנה פה על בוריה מכלי ראשון וירביצנה אחרי-כן במכללה העברית בירושלים. הנה בשנה הבאה תיערכנה פה חגיגות מפוארות לסיום המחצית הראשונה של עידן-בודא - 2500 שנה מהתעלוּתוֹ לשיא השלמות ושלוות-הנפש הנצחית, נירוואנה בלע"ז (עוד כמניין השנים הזה וכל תלאות חיי אנוש עלי אדמות מגיעות לקצן והמין האנושי כולו זוכה באותה הוויה נאצלת). הרופא סבור כי זוהי הזדמנות שאסור לישראל להחמיצה - יש לשגר הנה אדם בעל רמה רוחנית גבוהה, שיוכל להרצות באחד הכינוסים המתאימים על מורשתה המוסרית של היהדות.

חזרנו לנמל-האוויר ולאחר טיסה של שעה וחצי נחתנו בבירת בורמה. בנמל-האוויר קיבלה את פנינו חבורה שלמה ובראשה אוּ נוּ[1], שהינו עכשיו ראש המפלגה השלטת ותו לא. בת-צחוק רחבה השתפכה על פניו השטוחים ברגע שראני בפתח המטוס וברדתי הושיט יד למרחוק ולחץ ידי בחזקה. עמו היה מנהל הלשכה של ראש הממשלה אוּ טאנט, אשר ביקר בארץ כמזכירו של אוּ נוּ, כן איש הטכס ממשרד החוץ ועוד כמה פקידים. ליד או נו ניצבו ציר ישראל יעקב שמעוני[2] ורעייתו וברי סגל הצירוּת, בכללם מיודעי הטוב מלטרון[3] שלום לוין, "מפקד ההגנה" באותו מחנה הסגר, ומאחוריהם כל חברי המושבה הישראלית החדשה ברנגון – מכונאֵי חיל האוויר, מהנדסים, כלכלנים, רופאים ומומחים אחרים, הם ורעיותיהם, כחמישים איש ואישה. אכן מאז ביקרתי פה בפעם הראשונה בדצמבר 1952/ינואר 1953, לרגל הוועידה הסוציאליסטית של אסיה, התקדמו העניינים.

הוכנסתי למכונית שהועמדה לרשותנו על-ידי ממשלת בורמה לכל ימי הביקור. ליד הנהג ישב פקיד של משרד-החוץ שהוצמד אלי כמלווה קבוע. מכונית של משטרה נסעה לפנינו, שני רוכבי-אופנוע מקדימים אותה ושניים אחרים שוטפים משני עברי המכונית שלנו. המלווה הגיש לי תוכנית-הביקור מודפסת אנגלית, על כריכתה כותרת באותיות-זהב, ובה פירוט המעמדים והמיבצעים שנקבעו לשמונת הימים.

 

תוכנית דחוסה ברנגון

 

נסענו תחילה לארמון הנשיא הזכור לי היטב - בניין אדיר, אשר שימש קודם מעון למושל הכללי הבריטי. בסוכה שליד השער חתמתי שמי בספר-האורחים כיאות. משם לבית-ההארחה של ראש הממשלה. התארחתי במעון זה ב-1953, אבל רק לילה אחד. פה שכן מאונטבַּטֶן בהיותו מצביא חזית בורמה במלחמת-העולם האחרונה. אף בית זה הוקם על-ידי הבריטים לפי מיטב סגנונם בארצות המזרח - הקשתות עגולות והזוויות ישרות והקירות גבוהים והמדרגות רחבות והרצפות עשויות עץ ממוֹרק והמרפסות מרווחות והרהיטים בעלי ותק רב בסגנונם, איתנים ונוחים. שלא כארמון הנשיא, שהוא עצום בגודלו וכבד בארדיכלותו, יש במבנהו של בית-הארחה זה חן רב וקלות מפתיעה, מה גם שהוא ניצב על שפתו של אגם המכותר חורשות של אילנות אצילים, מעולף דוק של אובך קל ומראהו כולו כאגדת-קדומים או כפרי הזייתו של פייטן.

מוּנוּ לנו שני משרתים הודים זקנים, אחד מהם מהמלון "סטראנד" שבעיר, ידידי מאותם הימים, שהכירני והצהיל פניו לקראתי.

החום כאן בעינו והלחות גבוהה, אך אפשר להחזיק מעמד כל עוד סובב-הולך לו המירוַוח הענקי הקבוע בטבור התקרה, שאם לא כן משתרר מחנק. גם בלילה עדיף הרחש המתמיד של המירַווח מהשקט שמחירו מועקת-שרב.

כעבור שעה קלה בא או נו לביקור-נימוסין בלווית או טאנט. חקר ודרש על הזיוּן ועל בעיית סוּאֶץ. בין השאר ביקש אישור לרושם שנוצר אצלו, כי בעוד ברית-המועצות תומכת לאורך כל הקו וללא כל הסתייגות בעמדה הערבית, אין ארצות-הברית מזדהה בשום פנים עם ישראל, אלא דוגלת אף היא בידידותה לערבים, אגב תמיכה מסויגת בישראל; נמצא כי בסיכומם של דברים אין כאן איזון בין ערב וישראל אלא הכרעה ברורה של כף המאזניים הבינלאומיים לטובת ערב.

משהלך, נותרה לי כמחצית השעה לחטוף תנומה, אשר כל עצמותי ערגו אליה. קשה לתאר לידי איזה מצב של עייפות יכול להגיע אדם עקב שינה מצומצמת ומקוטעת משך כמה לילות רצופים, בכלל זה ליל-נדודים שלם מערב ועד בוקר – והרי אני רק בראשיתו של מסע מפרך. צללתי בתהום עמוקה. בדחיפת איזה כוח טמיר הקיצותי פתאום - כאילו בא מישהו ומשך נמרצות בציצית ראשי - בדיוק רבע שעה לפני המועד שנקבע לצאתי את הבית. דקות מספר שכבתי פקוּח-עין והמוּם לחלוטין. לא היה לי מושג היכן אני, מדוע אני שרוי בחדר זר זה, מה עלי לעשות עכשיו, על שום מה התעוררתי, מה פשר דאגתי פן אאחר משהו. רק לאט-לאט שב הזיכרון לאיתנו והצטללה ההכרה, כי אני ברנגון, בשליחות מהארץ, אורחה של ממשלת בורמה בבית זה; כי נרדמתי רק לשעה קלה ועלי למהר ולהתלבש כדי לקיים ביקורַי לפי התוכנית.

החזרתי ביקור-נימוסין קצר לאו נו בביתו. עם התפטרותו הוא התחלף בדירות עם יורשו אוּ בּא סוֶוה. מכאן אל בּא סוֶוה עצמו - אותו אדם גבוה וכחוש שדמותו כפסל ארד וחיוכו הפיקחי והמלא חן זוהר ונוצץ רק מתוך עיניו בעוד שרירי-הפנים מסביב נשארים מחוטבים וקפואים ללא זיע. דיבורו האנגלי של ראש הממשלה מצומצם והוא מקיים בו את הכלל של מילה בסלע. שאלתי אם ייסע לוועידה הסוציאליסטית בבומביי וענה הן. אמרתי כי הפעם יבואו כנראה ערבים וחזקה כי ינסו לנצל את הוועידה כבמה להתקפה עלינו; מזה לא תצמח ברכה גם.לעניין גם לוועידה; על הסוציאליזם של אסיה להתרכז בחיובי המשותף ולא בשלילי המפריד; ממילא לא תוכל הוועידה לפתור בעיית ישראל-ערב - תרומתה היחידה לפיתרון הסכסוך הריהי בשמשה מיפגש לערבים ולישראלים, החסרים הזדמנות של פגישה כזו במסגרות אחרות; לעומת זה, אם תוּתר הרצועה לערבים להתקיפנו, לא תהיה לנו ברירה אלא להשיב מלחמה שערה, היחסים בינינו ישתבשו עוד יותר, אווירת הוועידה כולה תיעכר - קיצורו של דבר, המזרח התיכון לא ירוויח ואילו הוועידה תפסיד. בּא סוֶוה ענה כי אין להרשות השתלשלות כזאת, ואם יהיה צורך - ייאמרו בוועידה דברים ברורים למנוע את התקלה, עד להסקת כל המסקנות. נגענו בקצרה בבעיית תעלת סואץ ובעניינים אחרים העומדים על הפרק.

היום שישי ואמרנו לגשת לבית-הכנסת לקבלת שבת. שמענו כי מתפללים כאן מנחה ומעריב רצופות. כיוונתי לבוא ללכוּ נרננה, אך הגענו לאחר ככלות הכל. נראה כי יהודי רנגון הם מהזריזים המקדימים. עדיין מצאנו את המתפללים משתהים וממתינים לנו - כעשרים בסך-הכל. סיפרו כי מאז ביקורי הראשון בבית-כנסת זה, כשנמלכו בי מה לעשות בתשמישי-הקדושה הרבים שנשתיירו בו מימי זוהרה של קהילת רנגון, אשר בינתיים נתמעטה מאוד, נשלחו לארץ כארבעים ספרי-תורה וכשמונים פרוכות.

ארוחת ליל שבת אצל הציר שמעוני ואחריה מסיבה לכל עשרות הישראלים, שהיו צמאים לשמוע ידיעות מהארץ וששים לספר על עבודתם ובעיותיהם.



[1]  ראש הממשלה לשעבר, ביקר בארץ במאי-יוני 1955, מאז כתיבת יומן זה חזר לראשות הממשלה.

[2]  לשעבר במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מומחה לעניינים ערביים ובעיות המזרח התיכו, מחבר ספר על תולדות ערביי ארץ-ישראל, מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד-החוץ, יועץ בשגרירות ישראל בוושינגטון, הציר השני של ישראל ברנגון.

[3]  הייתי כלוא במחנה-המעצר של לטרון מ-29 ביוני עד 13 בנובמבר 1946.

 

העתקת קישור