90. הממשלה, ישיבה כ״ט[1]

2.8.1949

על סף מפנה במדיניות הבריטית

סעיף ד׳: סקירה

השר מ. שרת: אני מקווה שהחברים קיבלו את הסקירה מס׳ 53 [של משרד החוץ] ובה תמצית משיחתו של עליאש, הציר שלנו בלונדון, עם בווין.[2] אף על פי כן אני רואה צורך למסור על כך דין וחשבון מורחב יותר.

מבחינתנו נתקיימה שיחה זו בעצם מטעמים פרוטוקולריים גרידא. הנוהג הוא שלפני שהציר מתייצב לפני המלך או לפני נשיא המדינה, הוא מבקר במשרד החוץ ובהתאם לנוהג זה עליאש ביקש לראות את בווין, אבל בווין היה עסוק באותו זמן וקבע לו ראיון לאחר התייצבותו של עליאש בפני המלך.

בינתיים נתקיימה ועידת נציגי משרד החוץ הבריטי במזרח התיכון. זו הייתה ועידה רבתי, שבה השתתף גם הלם, הציר שלהם כאן. קָדם לוועידה זו סיור של ראש משרד החוץ הקבוע, וויליאם סטרנג, בארצות ערב ובארץ-ישראל. לפי כל הסימנים ולפי כל רקע ההתייעצות נתקבל הרושם, כי זוהי מעין שעה הרת עולם בשביל המדיניות הבריטית במזרח התיכון, מעין אותה ועידה שנתקיימה בראשות צ׳רצ׳יל בקהיר בשנת 1921, אשר קבעה את הקווים למדיניות הבריטית במזרח התיכון.[3]

אין לי כל ספק, שבעמדתו של בווין בשיחה זו עם עליאש כבר היו ניכרים אותותיה של אותה ועידה, אם כי מטעמים תכסיסיים המעיט מאוד את דמותה וזלזל בחשיבותה. אמר שעסקה בעניינים כלכליים בלבד ולא רצה להציג את מה שיאמר כמפנה. אולם אם יש להתייחס ברצינות לדבריו, ויש להתייחס אליהם ברצינות, כי אז אנחנו עומדים בפני מפנה ברור במדיניות הבריטית ומבחינת ישראל הוא מפנה לטובה, אם כי בכל שלב חדש ישנם שרידים רבים של השלב הקודם וגם גרעינים של השלב אשר יבוא אחריו, אשר יש בו כבר מהצד שכנגד - האיפכא מסתברא מהגרסה העיקרית.

יומיים לפני שנתקיימה השיחה ביקר אחד מפקידי מחלקת המזרח התיכון של משרד החוץ אצל עליאש ביקור נימוסין - זה היה שרינגהם[4] שהיה בירושלים. הוא אמר לעליאש:

״כשאתה תראה את מזכיר החוץ בעוד יומיים, יהיה לו מה להודיע לך״.

זאת אומרת שהיה רמז ברור, שאין להתייחס לשיחה זו כאל דבר של מה בכך. גם בידיעות שהגיעו אלינו ממקורות אחרים, שלא בצינור שיחה זו, על תוצאות ההתייעצות, יש סימוכין מפורשים מאוד לרושם זה.

אם לסכם את השיחה אזי היו בה קודם כל הפתעות. ההפתעה העיקרית שהייתה בה מתייחסת לעמדתה של בריטניה בשאלת הגבולות של מדינת ישראל, ובייחוד בשאלת הנגב. אצלנו היה מקובל כל הזמן לחשוב, שאמריקה הייתה אומנם רוצה מאוד לקחת מאיתנו את הנגב הדרומי ועל ידי כך לחדש או להקים את הרציפות הטריטוריאלית של ארצות ערב אבל,

ראשית, אין דבר זה בנפשה

ושנית, מבחינה בינלאומית ומבחינת העמדה שנקבעה פעם על ידי נשיא ארצות-הברית, יקשה עליה לעשות דבר זה אם נתנגד לכך. היא לא תנקוט בקו זה עד חורמה, כלומר עד להצבעה באו״ם. היא תאחז בכל אמצעי הלחץ עלינו כדי להשיג זאת כפשרה, אבל לא תכפה עלינו הר כגיגית בעניין זה, בעוד שאנגליה רואה בזאת חזות הכל ובשבילה זה מבחינת ייקוב הדין את ההר. כי בשביל קו ההגנה של אנגליה דרושה רציפות זו שאין להשיגה, אלא על ידי דחיקת רגלינו מאילת ומדרום הנגב.

שיחה זו סתרה לחלוטין הנחה זו. פירוש הדבר שחל שינוי. בווין אמר זאת בדברים ברורים. ברור לי שהם היו הראשונים שהנחילו לאמריקה מושג זה, רעיון זה, אבל עכשיו, לאחר שהם גמישים יותר מאמריקה - המדיניות האמריקנית נוקשה הרבה יותר, כשהם נוקטים קו הם מתעקשים עליו בעוד שאנגליה גמישה יותר - בווין טען שרעיון זה, שעלינו למסור שטח כדי לזכות בשטח, זהו רעיון של טרומן ולו אין חלק ונחלה ברעיון זה. הדבר הדרוש לו הוא, שלא ייווצר מצב שכאילו ישראל מהווה טריז בין הארצות הערביות, אבל כדי שלא ייווצר מצב כזה שישראל משמשת טריז בין הארצות הערביות אין צורך שישראל תוותר דווקא על שטח. די, למשל, אם תובטח דרך חופשית אשר תאפשר תחבורה בלתי נפסקת בין ארצות אלו ושמשני הצדדים תבוא הבעיה המטרידה את אנגליה על סיפוקה.

בהמשך השיחה הדגיש פעמיים, שהוא מבין כי לישראל דרוש מוצא לים סוף ושהיא צריכה לשמור בידיה מוצא זה - אני סומך על דיוק רישום השיחה של עליאש. הוא רשם את השיחה בו בערב והוא הדגיש, שבווין אמר זאת פעמיים. יחד עם זאת, אמר כי הם מוכרחים לחדש את התוכנית שלהם לביצור עמדות ההגנה שלהם במזרח התיכון ולשם כך הם מוכרחים לחדש את הספקת הנשק למדינות הערביות. הוא משוכנע שנשק זה לא יהיה מכוון נגד ישראל. על כל פנים, אין זו כוונתם, אלא הוא יהיה מכוון לביצור קו המגן העולמי.

אשר לעקבה, אמר שאיננו יודע מהן תוכניותינו, אבל אם אפשר היה להגיע לאיזה שיתוף-שהוא בינינו ובין הארצות הערביות היה זה מקל על המצב. עליאש ״זרק״ את הרעיון על אפשרות של תוכנית משותפת של הנמל במפרץ אילת. בווין נאחז בזאת ושאל אם זוהי עמדת הממשלה - היה רוצה לדעת זאת ברור, ואם כן אז בזאת הוא יכול לראות את הפתרון.

בכל השיחה הזאת ובנוסח הרשום מצאתי זאת שש פעמים. הוא הציע את תיווכו בינינו ובין ארצות ערב. ניסה לומר זאת בכל מיני צורות. אמר שבעצם אינו יודע מהי מדיניות ישראל והוא תוהה אם היינו מוכנים לומר לו מהן תוכניותינו. אמר כי הוא מעוניין בזאת מאוד באופן אישי. מסר כי הוא יוצא עכשיו לחופשה של שבועיים, אבל אם עליאש ירצה לה

תקשר איתו יוכל לעשות זאת באמצעות פלוני אלמוני. בכל מיני דרכים הציע את תיווכו.

שאל אם אנחנו מסכימים לכך, שהפתרון היחיד לגבי החלק הערבי של ארץ-ישראל הוא, שחלק זה יישאר בידי עבדאללה.

ניסה לברר מה אנחנו חושבים על [נמל] חיפה,

ניסה לברר מה אנחנו חושבים על ירושלים.

חזר ואמר ששאלת הגבולות, לדעתו, אינה עומדת כמפגע ולא בזה צריך להיות הקושי.

הסכים שמרבית הפליטים צריך ליישב בארצות השכנות. אמר שהוא יודע כי סוריה מוכנה לכך וציין כי הם [הבריטים] בעצמם דוחקים את עבר-הירדן ועומדים איתה במשא ומתן על תוכניות של פיתוח.

שאל אם נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה ואם זה מבטיח בידינו את קו המים ואם כן, הרי יש לנו עמדה של מיקוח לגבי סוריה בשביל איזה מפעל-שהוא משותף.

כמה פעמים ביקש להבטיח את עליאש בכל לשון של הבטחה כי אין הוא זומם כל רע לגבי ישראל וכי שמר על כל כללי ההפוגה בדבקות דתית. אמר:

״בזמן האחרון הייתי ׳ילד טוב׳ ולא גרמתי כל נזק לישראל״

- עליאש שם דברים אלה במירכאות כפולות והוסיף, כי הוא גורס ביחס לכל מה שקרה בארץ ״גם זו לטובה״, כי מוטב שהדברים קרו כפי שהם קרו. אמר:

״אילו ניסיתם להשיג מה שהשגתם בדרך של שלום - אף פעם לא הייתם מגיעים לכך. כנראה שזו הייתה גזירת הגורל וטוב שהדברים קרו כך״.

אומנם זה גרם סבל אבל הוא מקווה שהקורבנות, גם שלנו וגם של הערבים, לא היו כל כך נוראים.

אני רואה שחברים עושים להם רשימות מדברי, ורציתי להעיר, שידיעה סודית שנמסרה בממשלה נתפרסמה בעיתונות. היא גרמה ביזיון לממשלה ולי באופן אישי אי-נעימות נוראה וקושי רב. ביררתי את העניין והתברר לי ללא כל ספק, שהנזילה הזאת יצאה משולחן זה. אינני אומר שמבית זה, אבל זאת אומרת, שחבר של הממשלה, ודאי מבלי דעת שהדבר יימסר, שוחח עם עיתונאי. אני יודע מיהו העיתונאי העברי ששוחחו איתו. הוא לא פרסם זאת בארץ - הוא מסר את הידיעה לבילבי אשר פרסם זאת ב״דיילי הרלד [טריביון]״.[5]

אני חוזר לדין וחשבון. בווין אמר בהמשך השיחה, כי גם בין הודו ופקיסטן היה כנראה צורך בניתוח, אשר גרם שם לסבל גדול יותר, אבל לא הייתה ברירה אחרת. לגבי חיפה אמר עליאש, שנהיה מוכנים לעשות הקלות לגבי היצוא והיבוא של הארצות השכנות. על כך אמר בווין, שיש לתת להם ״area״ קבוע המבטיח את חופש התחבורה שלהם, וגם שאל אם אפשר לדבר על הנהלה יהודית-ערבית משותפת של הנמל, אשר פירושה כי המנהלים את הנמל יהיו היהודים. עליאש אמר על כך שאין כל סיכוי שנוותר על הריבונות המוחלטת שלנו בחיפה, אבל נהיה מוכנים לתת הקלות מסוימות.

לגבי ירושלים לא אמר בווין אף מילה נגד כוונתנו להחזיק בידינו את העיר החדשה. הסכים לכך, שיש לברר אפשרות של משטר מיוחד לגבי העיר העתיקה. פעם ועוד פעם חזר והדגיש, שהוא יכול לעזור לנו עכשיו ושהוא מוכן לעשות זאת באופן הקונפידנציאלי ביותר.

אין אני חושב שעלינו למהר ולהיאחז בהצעה זו, אבל אני חושב שאנחנו יכולים לנהוג יתר גמישות לגבי הקשר איתם, זאת אומרת להודיע להם מהי עמדתנו ושהם יידעו לפי איזה קו אנחנו הולכים. על כל פנים בקלף זה, בהודעת אנגליה על כך, שהיא אינה עומדת על שינויים טריטוריאליים ושאינה דורשת מאיתנו שנמסור לה את דרום הנגב, אלא שהיא מוכנה להסתפק במעבר ובנמל חופשי - בקלף זה כבר השתמשנו כלפי ארצות-הברית כדי לערער את עמדתם בעניין זה. אם יראו עצמם מבודדים יבינו, שתפארתם לא תהיה על דרך זו.

אשר לוושינגטון, כפי שאתם רואים מסר [אליהו] אילת את החלטתנו הן בבית הלבן והן ב״סטייט דפרטמנט״.[6] התגובה בבית הלבן הייתה בדרך כלל חיובית. בהמשך השיחה הביע הנשיא את קורת רוחו משיתוף הפעולה שלנו בעניין הפליטים - שאלה המדאיגה מאוד אותו ואת ממשלתו. כן אמר, שהוא מבין את הקושי שבהחזרת הפליטים ושהוא יעזור להתיישבותם בארצות השכנות. לעומת זאת הדגיש את הסכנה לגבי המזרח התיכון, הצפונה בשאלת הפליטים הבלתי פתורה.

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה מספר שורות.

--- במחלקת המדינה הייתה שאלה אם אנחנו סבורים ש-100 אלף פליטים זוהי תוספת נטו. התשובה הייתה ״לא״ - מספר זה כולל גם את אלה שכבר הוחזרו. לא הייתה שאלה לגבי מספרם של אלה שכבר הוחזרו. לא הייתה שאלה אם אנחנו סבורים, שהמספר שנקבנו מהווה תרומה מספקת לפתרון בעיית הפליטים, שמספרם מגיע ל-750 אלף. התשובה הייתה שזהו המקסימום שאנחנו יכולים לעשות ושגם מספר זה רואים המומחים שלנו כגבוה במידה קטסטרופלית. אגב, 750 אלף זה מספר מוגזם ב-200 אלף לפחות וכבר הודענו על כך גם לוושינגטון.

הייתה שאלה אם אנחנו מצדיקים את הגבלת תרומתנו ב-100 אלף, כאשר לגבי עזה היינו מוכנים לקבל 200 אלף. התשובה הייתה, שסיפוח עזה פותר באופן כזה את בעיות ביטחוננו, שהוא מקל עלינו את הסיכון הכרוך בתוספת של פליטים. אילת מציין, שחלה הטבה ניכרת בכל רוח השיחה ובאווירתה.

בזה גמרתי את הפרק השני.

אני סבור שיש להתנגד לוועדה בינלאומית, אשר תבדוק בכל ארץ את יכולת הקליטה [של פליטים]. אני סבור שאין להוציא את העניין מכלל סמכותה של הממשלה, ושלא נחוץ לקבל שום פסק הלכה בינלאומי בעניין זה. הוועדה הבינלאומית שמציע שילוח - זהו כבר דבר אחר לגמרי.[7]

מה שנוגע לחלק הראשון - אם לנקוט גמישות או לא - דבר זה עוד נתון לשיקול דעת, אבל צריך להיות ברור לאמריקנים, שאנחנו לא נזוז מהמספר שנקבנו. האופן של הגשת העניין זוהי כבר שאלה של תכסיס, אבל צריך להיות ברור, שזהו מספר מקסימלי בל יעבור ויש לומר שבצעד זה נעורר [בציבור בישראל] סערת רוחות רבה. אם יתברר שאין הצד שכנגד מוכן לכך, הממשלה תעמוד בפני לחץ לחזור בה גם ממספר זה.

בעניין הוותיקן - הייתה לי שיחה רצינית מאוד, ואני מוכרח לומר שגם חמורה מאוד, עם שליחו האמריקני של האפיפיור.[8] השתתפו בשיחה זו גם ד״ר ליאו כהן וגם יעקב הרצוג - שניהם אנשים מביני דבר, ואחרי השיחה עוד ישבנו כשעה לפענח את כל הסתומות ולראות אם התרשמנו באופן שווה מכל הרמזים. איש זה מבקר באופן רשמי כאילו למטרות סיוע בלבד. למעשה אנחנו יודעים, שהוא לא רק איש סודו של ספלמן כי אם גם איש סודו של האפיפיור ושהוא נמנה על הסיעה המחמירה ביותר - ישנם גם מקֵלים. הוא מדבר בשם ההלכה הרשמית של מדיניות האפיפיור, שהוא מייצג אותה לעת עתה.

דיברנו גם בענייני הפליטים אבל הדגש החזק, לדעתו, הוא עניין ירושלים.

הם רואים את ההחלטה בדבר משטר בינלאומי בירושלים כמין חוזה כתוב וחתום בין הכנסייה הקתולית ובין או״ם - זוהי התחייבות הכנסייה הקתולית כלפי או״ם. הם יודעים שבארץ נתחוללו זעזועים חמורים ושכאילו המצב נשתנה מן הקצה אל הקצה ונהפכה הקערה על פיה, אולם הם קובעים כי אחרי כל הזעזועים שהיו בדצמבר 1948 חזרה העצרת ואישרה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את העיקרון של משטר בינלאומי על פני שטחה של ירושלים כולה, כלומר כעבור שנה חידשה העצרת את ההתחייבות של נובמבר 1947. הם חושבים שהעניינים מוכרחים להגיע לידי הכרעה בעצרת זו.

ברור היה מכל מהלך דבריו, שהם עורכים את כוחותיהם לקרב מכריע וקשה מאוד על משטר בינלאומי בירושלים. הציע לנו לא להתפעל יותר מדי מההסתה בעיתונות הקתולית - זוהי רמה נמוכה יותר וזהו הקצף העולה על פני המים. האפיפיור, לדבריו, אף פעם לא אמר מילה נגד מדינת ישראל והוא אינו מאשר ואינו נוקט קו עוין או אויב למדינת ישראל, אדרבה, נשים נא לב כי בעמדה הרשמית והמוסמכת לא חל כל שינוי לרעה לשלילת מדינת ישראל ולהצגת הכנסייה הקתולית כאויב למדינת ישראל. אולם לא חל גם כל שינוי לגבי ירושלים, שבה צריך להיות משטר בינלאומי.

היה גם רמז לכך, שבעיה זו עלולה לחרוג ממסגרת של בעיה מקומית - זוהי בעיה הנוגעת לעולם כולו. היה רמז דק מאוד, אבל כולנו הסכמנו, שכך יש לגרוס את דבריו לגבי יחסי הכנסייה הקתולית עִם עַם ישראל בכל קצווי תבל. זוהי עמדתם ואני מסיק זאת לא משיחה זו בלבד, כי אם משיחות קודמות שלו עם יעקב הרצוג, שם היה גלוי לב יותר וקישט את הדברים. בשיחה זו היה מתוח מאוד ומאוד חמור - [לדבריו] הם [הכנסייה הקתולית] הסכימו לחלוקת ארץ-ישראל ולהקמת מדינה יהודית ״בארץ הקודש״ כפרט מן הכלל, כחלק של תוכנית המבטיחה את ירושלים, לפי גרסתם, לעם הנוצרי, הווה אומר לכנסייה הקתולית. הם הסכימו לביטול השלטון הנוצרי, לא הקתולי, על כל ארץ-ישראל מתוך הנחה, שזה ייתן הגמוניה קתולית על ירושלים כולה. זהו אחד הדברים שהוא בנפשם. הם רואים בכלל את שליחותם עכשיו בעולם במלחמה נגד הקומוניזם, שהוא ה״אנטי-כריסט״ של דורנו, וזוהי שליחותה הרמה של הכנסייה הקתולית. הם ראו בהסכם לגבי ירושלים אפשרות לעשות בירושלים מצודה אנטי-בולשביסטית במזרח התיכון, אשר בה יהיה מעמד מבוצר לכנסייה הקתולית וממנו יצאו קרניים ושלוחות של השפעה על הארצות האחרות.

יש להם חזית אנטי-קומוניסטית באמריקה - הם רואים עצמם כבעלי הדבר המרכזיים בחזית זו והם מנהלים את כל הגלגלים. בשבילם אין זה רק עניין של דמוקרטיה בנוסח ידוע בלבד, או של קפיטליזם - אצלם זהו עניין של דת וציוויליזציה דתית מסוימת בעולם. אחד השיקולים לאי-התנגדות לחלוקה ולהסכמה למדינה יהודית היה שלא לקומם את יהדות אמריקה נגד הכנסייה הקתולית - דבר העלול לקלקל את השורה של יצירת חזית משותפת של כלל אמריקה נגד הקומוניזם.

הם מחשיבים מאוד את יחסיהם עם היהדות ומצטערים שהיהודים אינם עומדים איתם בחזית אחת כפי שהם היו חייבים לעמוד כיהודים נאמנים. לדעתם, אילו היו כל יהודי אמריקה יהודים באמת, היה יותר שיתוף. הצרה היא שישנה התבוללות. הם דרשו שבבתי הספר תוקדשנה יום יום שתי שעות ללימודי דת ושהלימודים שהם ברשות הכנסייה יהיו ברשות המדינה. אינם מבינים מדוע אין היהודים מצטרפים לכך - האומנם אינה יקרה להם הדת היהודית?

יחד עם זאת, מסתמכים הם על העובדה, שלא נתקלו בחוגי המנהיגות היהודית בהתנגדות לעיקרון של ירושלים בינלאומית, זאת אומרת שאינם מאמינים כי בנוקטם קו זה הם הולכים נגד היהדות. הם הולכים נגד האינטרסים של מדינת ישראל, אבל לאו דווקא של היהדות. היה פה ניסיון ברור לתקוע טריז בין יהדות העולם לבין מדינת ישראל, בהסתמך על פרוסקאואר.[9] יחד עם זאת, מגיעים אלינו הדים על כך שבהולנד, בלגיה וצרפת מתנהלת הסתה לגבי ירושלים והיא משתקפת ביחס ליהודים במקום. הכנסייה הקתולית מלבה עכשיו את אש השנאה נגד היהודים מתוך הסתמכות על עניין ירושלים.

אמרתי לו, שאין אנחנו רואים פתרון לבעיה - לא מבחינה חיובית ולא מבחינה שלילית - אלא בהכללת ״ירושלים היהודית״ במדינת ישראל.

מבחינה חיובית איננו יכולים להסכים לכך [שירושלים לא תיכלל במדינת ישראל], מפני שיש חיים יהודיים בירושלים.

מבחינה שלילית - מפני שאיננו רואים כל כוננות והכשרה [של מוסד הכנסייה] לקבל על עצמם אחריות לשלטון, לכלכלה ולביטחון. העיר העתיקה תוכל להיות בינלאומית, כי אנחנו סבורים שאין לה שום תקומה כלכלית כאשר תהיה בידי הערבים. זה יוכל להיות לכל היותר עניין של החזקת מסגדים בלבד, בעוד שאם העיר העתיקה תהיה בינלאומית אני מניח שירושלים היהודית תיקח עליה את השירותים ותשתף את ערביי העיר העתיקה במעגל הכלכלי.

בכל אופן, בכל משטר-שהוא נעשה את המקסימום לספק את תביעות הנצרות ובייחוד נעשה את המקסימום לספק את דרישות הכנסייה הקתולית על ידי כל מיני סידורים במסגרת זו.

הביט על כך בעיניים חמורות מאוד ואמר: ״טוב, אולי סכסוך זה כלל אינו בינינו ולביניכם. אנחנו מבינים אתכם. בעצם הייתם מוכנים לקבל פתרון זה לכתחילה וגם שיתפתם פעולה עם מועצת הנאמנות בעיבוד החוקה לירושלים בינלאומית, אבל אתם הותקפתם ולא קיבלתם עזרה ולכן אתם נסוגים. באופן כזה הריב הוא בינינו לבין או״ם. שם לא נוכל לוותר, כי זוהי התחייבות מצד או״ם, והדבר יגיע לפסגה בעצרת הבאה.

כן אמר, שגם במשטר שהם רואים לפניהם הם חושבים שאפשר יהיה לספק את כל תביעותינו הן לגבי הביטחון והן לגבי החיים הכלכליים. בנקודה אחת בשיחה זו היה רמז דק על כך שאולי, בכל זאת, יהיו מוכנים להתפשר עם משטר של נאמנות. הוא אמר:

״כאשר הייתי בפריס שמעתי על תוכנית מעין זו״.

הוא לא התחייב על כך, אבל הבינותי שבלית ברירה ינסו, למען מנוע ריבונות בירושלים, לנקוט עמדה בעד משטר של נאמנות. לגביהם חלוקת ירושלים פירושה חלוקתה בין האיסלאם לבין היהדות והישארותה של הכנסייה הקתולית בלי אחיזה טריטוריאלית בה. אני חושב שלוּ היו רואים אפשרות מעשית של משטר בינלאומי בעיר העתיקה בלבד, עם כל מיני זכויות בעיר החדשה, אבל במסגרת של מדינת ישראל - היו אולי בוחרים בפשרה זו, אבל כיוון שאין הם רואים זאת באופן מעשי, וכיוון שבאופן כזה לא תהיה לנצרות יתד בירושלים - הם נלחמים נגד חלוקתה.

אני סבור שעלינו לעשות שני דברים. כמה פעמים הזמנו את ידידנו, את ג׳וזף פרוסקאואר, ואני חושב שצריך לשוב ולהזמין אותו הנה על מנת שיראה את ירושלים. הוא יהודי חכם וביסודו נאמן מאוד. למד הרבה ויש לו תבונה רבה. לגביו יהדות אמריקה קודמת לעם היהודי כולו. על כל פנים יש לעשות ניסיון זה, על מנת לחזק את החזית היהודית המאוחדת באמריקה.[10]

עלינו לחשוב ברצינות על משלחת לא פומבית לוותיקן. אני חושב שעד להתחלת העצרת צריכה לצאת משלחת לוותיקן אשר תשוחח עם האנשים.

לגבי הרוסים - זוהי שאלת הריכוז הרוסי בירושלים.[11] ישנה תביעה נמרצת בכתב מהצירות הסובייטית למסור לידה את כל הרכוש. זוהי פרשה די מסובכת. יש רכוש של משפחת הצאר. את זה מסרנו במידה שהתברר שהוא ישנו ואיפה הוא קיים. יש גם רכוש רשום על שם הנסיך סרגיי. אנחנו מוכנים למסור אותו בתנאי שיאושר לנו, שכמוהו כרכוש הממשלה. נוסף על כך יש רכוש של ה״מיסיה״ הרוסית הפרבוסלבית.[12] יש גם רכוש של ״החברה הרוסית למען ארץ-ישראל״.

ישנו סיבוך ביחס לרכוש ה״מיסיה״ מפני שממשלת המנדט, לפני עוזבה את הארץ, הוציאה צו הממנה חבר אנשים ל״מיסיה״ הרוסית [״הלבנה״], ואותם האנשים ברחו יחד עם הערבים. הם אנטי-סובייטים והממשלה הסובייטית מינתה בינתיים ״מיסיה״ משלה. הם תובעים מאיתנו, מהגולה הערבית, רכוש זה. כאן ישנה שאלה כללית. אנחנו לא דקדקנו כחוט השערה כאשר נתָנו תוקף לחוקי ממשלת המנדט. ישנם צווים שהממשלה הוציאה בחטיפה ללא פרסום בעיתון הרשמי. על הכנסת לאשר, שתוקף החוקים חל רק על אותם החוקים שנתפרסמו בעיתון הרשמי. אם זה מתאשר, ממילא אין ממשלת ישראל מכירה בתוקפה של ה״מיסיה הלבנה״ ואז השאלה נפתרת.

ישנה עוד שאלת החזרת הרכוש ל״חברה הרוסית למען ארץ-ישראל״, אבל כאן יש שיקול מיוחד: לנו מאוד לא רצוי, שדבר זה ייהפך לאקט פומבי מפני שהוא עלול לקומם את הוותיקן, ואין צורך להוסיף אש על המדורה בתקופה עדינה זו. אחרי שצד משפטי זה יסודר, יש בדעתי להסביר דבר זה לרוסים בשיחה ידידותית מאוד ולבקש אותם להקל עלינו בנקודה זו. בקשה זו צריכה כמובן להיות מלווה בהבטחה נאמנה, שאנחנו נמסור את הרכוש, אלא שבינתיים יקלו עלינו על ידי כך.

הערות: