86. ישיבת מזכירות וסיעת מפא״י בכנסת[1]

28.7.1949

עם סגירת מעגל שביתות הנשק

סדר היום: בעיות מדיניות החוץ של ישראל

מ. שרת: חשבתי שהיה מן הראוי למצוא הזדמנות להתחלק עם חברי הסיעה והמזכירות במחשבות

על השלב שהגענו אליו בחזית החיצונית,

על הכיוון שמשרד החוץ הולך בו עכשיו

ועל מסקנות אחדות שהגיעה אליהן הממשלה.

אנחנו הגענו להשלמת מעגל הסכמי שביתת הנשק ועל ידי כך לביסוס מסוים, איתן למדי, של מעמדנו הטריטוריאלי. השליטה שלנו על השטחים, ששחררנו אותם והתבצרנו בהם בלי הסכמים אלה הייתה נשארת מושתתת אך ורק על דבר אחד הוא על המאזן של הכוחות המזוינים. מאזן זה של כוחות מזוינים לא היה יכול להיות יציב. הוא לא יכול היה להיות יציב מבחינת הצד שכנגד, לא יכול היה להיות יציב אפילו מבחינתנו-אנו. אנחנו יודעים היטב שאנחנו במשך הזמן הקטנו באופן ניכר את המַצָבָה של הצבא ואנחנו עומדים בפני תוכנית של ראורגניזציה, שתקטין באופן ניכר את התקן. אומנם אנו מקווים, כי מה שנחסיר על ידי התקן נשלים על ידי יתר אימון ויתר ציוד, אבל תוספת האימון ותוספת הציוד הם שאלה של זמן ובינתיים התקן הוקטן ואנחנו הוכנסנו על ידי כך לשלב די עדין מבחינת מאזן הכוחות המזוינים. הרי שבדרך כלל, ובייחוד נוכח השינויים העוברים על הצבא שלנו והמשדדים את מערכותיו, יש משנה יתרון לעובדה הניצחת הזאת של ביסוס מעמדנו הטריטוריאלי באמצעות שביתות הנשק, שהודות להן נשען המעמד הטריטוריאלי שלנו לא על מאזן כוחות מזוינים - או על כל פנים לא עליו בלבד - אלא בראש וראשונה על הסכמים המחייבים את הצד שכנגד המחייבים את הצד שכנגד לכבד את קווי שביתת הנשק האלה המונעים כל אפשרות של התקפה מצדם על הקווים האלה - אלא אם כן ירצו להפר התחייבות בינלאומית, שקיבלו אותה לא רק כלפיהם, ולא בעיקר כלפינו, אלא בראש וראשונה כלפי האומות המאוחדות וכלפי מועצת הביטחון.

ובכן, ההסכמים האלה מבטיחים את האינטגרליות הטריטוריאלית של מדינת ישראל, כל זמן שהם קיימים, מהתקפה מבחוץ. יש גרסה - ואני אינני מגיש זאת כגרסה - יש גרסה שהם מבטיחים את השלמות הטריטוריאלית של מדינת ישראל על גבולותיה הקיימים, כעובדה, גם בפני התנקשות חדשה מצד האומות המאוחדות עצמן. זאת אומרת, במידה שמנשבות הרוחות - והן מנשבות בראש וראשונה מוושינגטון - כלפי קיצוצים טריטוריאליים במדינת ישראל על מנת להרים עלינו, אם אנחנו לא ניכנע לרצונם בעוד מועד, את הפטיש החזק של החלטת העצרת. אנחנו רואים בהסכמי שביתת נשק כאלה קו הגנה שני, שניסוג אליו ונתבצר בו, ואנחנו רואים סיכויים להתבצרות איתנה מאוד בו כנגד התנקשות כזאת. וחותָם האומות המאוחדות נותן תוקף להסכמים אלה, שאי-אפשר לשנותם לא על כללים ולא על פרטים בלי הסכמתנו, ולא ייתכן שהאומות המאוחדות יגזרו עלינו שביתת נשק, שאנחנו ניכָנע לגְזֵירה, ניכָנס למשא ומתן, ניכנס להסכמים שבהם ויתרנו ויתורים ידועים, שאפשר בשעת הצורך להגדיל אותם, כדי שאותן אומות מאוחדות יכריחו אותנו לוותר על שטחים אלה כל עוד הסכמים אלה קיימים.

אני אמרתי בתשובה לוויכוח בכנסת, שחברינו במפ״ם נאחזו בקו אחד של הסכמים אלה והוא קו בולט מאוד - שאין להם מועד אחרון, שהם הסכמים לצמיתות, בעצם בלי סוף, שאי-אפשר לשנות [בהם] אלא בהסכם ולא כתוב עד מתי. הם ראו בזה דחייה לדורות ואסון ממש ואני מוכרח לומר: מלכתחילה גם אנחנו לא התפעלנו מהקו הזה של ההסכמים, אבל עד מהרה נוכחנו לדעת לא רק שאין בזה מקור של חולשה, אלא יש בזה מקור גדול של כוח בשבילנו. במה דברים אמורים? אם ישנן סכנות של קיצוץ בשטח. לו היה מצב, שבפנינו התפשטות [שלנו] בשטח, הרי הם מעמידים טריז בפני זה. אבל אם המצב איננו כך הריהם הופכים לשריון ברזל חזק מאוד.

וקרה לא פעם, שהכרעות פוליטיות, שלכתחילה נראו כגזירה או כקיצוץ, נהפכו כמשענת נאמנה מאוד לנו ולמנוף כביר של גידול והתחזקות. אני אזכיר שתי דוגמאות - אחת מתקופת המנדט ואחת מהאו״ם.

הדוגמה מתקופת המנדט היא הנוסחה המפורסמת על ״יכולת הקליטה הכלכלית״ ב״ספר הלבן״ של 1922, שבשעתה נראתה כגזירה חמורה מאוד ובסופו של דבר היא היא ששברה את ה״ספר הלבן״ של פספילד,[2] והיא שנתנה לנו את העלייה הגדולה - לפי מושגי אותם הזמנים - של שנות השלושים.

דוגמה שנייה שאני רוצה להביא, מהאו״ם, הוא תכסיס אחד שנקט בו אוואט בעצרת של 1947 כאשר הוא היה יושב ראש הוועדה המדינית. הוא פסק כמעט על דעת עצמו וכפה את הפסק הזה על הוועדה - והיות והוא יושב ראש הרבה יותר תקיף מאשר הרבה יושבי ראש אחרים הרי הדבר הזה קם ויהי - שתהיינה שתי ועדות משנה [לבחינת דוח אונסקו״פ], ועדת משנה של רוב, וּועדת משנה של מיעוט. ואנחנו חרדנו אז חרדה גדולה משום שאנחנו ראינו בזה כאילו ניסיון להעמיד את שני הכיוונים המנוגדים כשווים במשקל ובזכות לפני הוועדה [המדינית], שהיא צריכה מחדש לבחור ביניהם, קודם כל לתת את התוקף המלא והמכריע בדוח של הרוב. אני התווכחתי איתו אז בשיחה פרטית והוא אמר לי: ״תראה שאני צדקתי ותסמוך על השכל״. וכך הווה. בסוף, אחרי שהתקבלנו לאו״ם, כתבתי לו מכתב, שעשיתי בו חשבון צדק על כל הפרשה הזאת. הוא פרסם את הדבר הזה, הוא לא שונא לפרסם דברים שלא רק הוא ואני קוראים אותם, ואני ציינתי את הזכות המכרעת שלו בעניין זה.

לנו קרה נס אחד - מתוך הרבה נסים שקרו - שהערבים החרימו את אונסקו״פ. תשערו בנפשכם שהם לא היו מחרימים, כי אז היה יוצא לא דין וחשבון על חלוקת ארץ-ישראל בפרופורציה 32:68. לא היינו מקבלים [את החלטת] אונסקו״פ. והנה, אלמלא היו שתי ועדות כי אז הייתה לנו מלחמה נואשת וחריפה על כל צעד ושעל, על כל פרט ופרט - לא עם ה״סטייט דפרטמנט״ שהוא היה השטן היותר נורא לנו - כי אם עם הערבים ועם התומכים הערבים, עם פקיסטן, אפגניסטן, עם פרס ועם כל בעלי הברית שלהם. לפקיסטן בלבד כדאי לשלם הרבה כדי להיפטר מהפורענות של זקן אשמאי זה.[3] אבל על ידי הצעת אוואט הערבים קודם כל דחו את הדוח של המיעוט והם החלו בהצעה שלהם, והם התבשלו בקלחת הזאת להנאתם כל זמן העצרת, ולבסוף כל הדבר הזה נפל בעוד שבוועדת המשנה שלנו שוב היה השדה בידינו בלבד. אנחנו קיימנו מאבק עם ה״סטייט דפרטמנט״ ועם הצ׳כי [קרל ליסיצקי] שבוועדת אונסקו״פ, שהכביד מאוד, ועם עוד ״קליינטים״ אחדים, אבל כל היוזמה הייתה בידינו, כל הצגת העניין הייתה נתונה לגמרי לראות עינינו החופשית והדוח הזה שהופיע לפי הוועדה, ושהיה ברור שהוא היחיד שיכול להתקבל, הופיע פטור ונקי מאותן החבלות החמורות והאיומות שהערבים ואיש פקיסטן היו מכניסים לתוכו.

גם כאן העובדה שהסכמים אלה אינם מוגבלים בזמן, יותר מאשר זה לרועץ זה לברכה במצב המדיני הנתון, וכמו שאמרתי זה מגן עלינו לא רק בפני התקפות צבאיות, אלא יכול להגן עלינו בפני התקפות מדיניות. זה יכול גם לא להגן, מפני שלא ייבצר ממומחי המשפט של ה״סטייט דפרטמנט״ להמציא פירוש אחר לדבר אבל, על כל פנים זוהי עמדה רבת כוח באשר בעיקר היא נשענת על האו״ם, גם מפני שכל ניסיון של ארצות-הברית עכשיו להביא לידי קריעת חלק מהטריטוריה של מדינת ישראל, הרי ההחלטה של העצרת עלולה להיתקל בהתנגדות רבה של מדינות שונות לא מאהבת ישראל, אלא מחשש ליצירת תקדים מסוכן מאוד, תקדים שרשאית העצרת על ידי החלטה, במאמר פיה, לקצץ בתחומה של מדינה ריבונית, כל שכן של מדינה שהיא חברה באו״ם.

אם כן, יש לא מעט מדינות בעולם היודעות שמדינה שכנה לוטשת עין על חלק של הטריטוריה שלהן. והפתח הזה לעצרת - לקבל החלטות מכריעות בעניין זה - ירתיע הרבה מדינות. אנחנו מניחים שהוא ירתיע גם את ארצות-הברית בעצמה ובכבודה מפני שבעניין השטח, אם היא לא תצליח על ידי לחץ ישיר להשיג מאיתנו משהו, היא לא תנקוט בקו הזה עד חורמה - זאת אומרת עד להצבעה בעצרת- אלא תירתע מהצבעה ברגע האחרון גם מפאת עצמה וגם מפני שיתברר לה, שהיא לא תוכל להשיג רוב של שני שלישים. ספק אם בכלל תוכל להשיג רוב. כך, שהמשענת הזאת של הסכמי שביתת הנשק אינה מהווה את כל אָזֵנֵנו. אָזֵנֵנו מורכב מעוד כלי נשק, שמצטרפים איתו יחד לפעולה משולבת במערכה שיכולה להיות לנו.

ובכן, אצלנו, בתוך משפחת משרד החוץ, הייתה נטייה אצל אנשים מאוד מקוריים במחשבתם, שתורמים תרומה חשובה לעיצוב המחשבה הקיבוצית של משרד החוץ, לראות בהסכמים אלה חזות הכל ולומר:

״בעצם אין לנו צורך בשלום. אנחנו יכולים להתקיים במשטר של שביתת נשק על הצד הטוב ביותר״.

שביתת נשק זו, יש נטייה לחשוב, זו לא רק שביתת נשק.

קווים אלה הם בעצם גבולות באשר הם מבטיחים לא רק שליטה צבאית. הם מבטיחים ריבונות למעשה, פרישת השלטון שלנו - המינהלתי, האזרחי - על כל השטח הזה באין כל מפריע.

שנית, קווים אלא לא רק מוסכמים בינינו ובין הצד שכנגד בכל מקרה, אלא הם מחויבים בגושפנקה בינלאומית - יש מאחוריהם ערובה בינלאומית.

זאת אומרת, כל הסגולות שמנו חכמי המשפט הבינלאומי בגבול טריטוריאלי בין שתי מדינות מצויות בקווים אלה של שביתת הנשק, ולכן עלינו לחדול מהכרזות על רצוננו בשלום, שהעולם הערבי מפרש אותן כאות של חולשה וכנכונות לכניעה, ולומר להפך:

״לנו אין צורך בשלום, סגי לנו בהסכמים אלה, אולי לערבים נחוץ שלום״.

בכן, אני רוצה פה להבחין בין המצב העובדתי שלנו ובין המסיבות התכסיסיות של מצבנו. אני מסכים בהחלט, שמבחינה תכסיסית אנחנו צריכים לחדול מהכרזות על חתירתנו לשלום ורצוננו לשלום. ואני כשלעצמי רשמתי לי את הנאום האחרון שלי בכנסת[4] כאחרון לעת עתה מסוג זה של נאומים, שצריך להספיק לתקופה די ארוכה. אם מישהו יטען [שאיננו חותרים לשלום] - הרי אני יכול להסתמך על אותו נאום. אינני מוכרח לחזור על דבר זה. אני מתכוון לפתיחה שלי, שבה דיברתי על השלום עם המזרח התיכון כדבר חסר מאוד, שיש להתאמץ מאוד להשיגו. אבל גם בזה אין להפריז גם מבחינה תכסיסית. איננו יכולים למחוק את סיסמת השלום מעל הלוח הבינלאומי שלנו

לא כלפי האו״ם,

לא כלפי המזרח התיכון בחשבון הרחוק,

לא כלפי העולם כולו,

לא מבחינת חינוך הציבור שלנו.

איננו יכולים למחוק את הסיסמה הזאת. איננו מוכרחים לחזור עליה יום יום כאותו יהודי החוזר יום יום על ״אשרי יושב ביתך״, אבל אנחנו צריכים כמובן להיזהר שמא ייווצר רושם, שאנחנו כאילו אדישים לבעיית השלום.

אבל הבחינה התכסיסית אינה ממצה את העניין. יש שאלה של העניין לגופו. ראיית חזות הכל בהסכמי שביתת הנשק היא פרי קוצר ראוּת ידוע, או פרי צרוּת ידועה, שאנשים רואים רק את החזית הבינלאומית בגזרה צרה ואינם רואים את הבעיה כולה.

אנחנו שרויים כיום במצב של בדידות ממארת בתוך המזרח התיכון.

אין לנו תחבורה עם הארצות השכנות,

אין לנו יחסי מסחר עם הארצות השכנות,

אין לנו הכרה בקיומנו מצד הארצות השכנות.

אנחנו יכולים להחזיק מעמד במצב זה. אנחנו צריכים ומוכרחים להיות מוכנים להחזיק מעמד במצב זה אם גזירה היא. אולם גם אם גזירה היא, הרי לאורך ימים אין להתעלם מהמועקה שהבדידות משרה על מדינתנו. אין להתגבר על זה שמועקה זאת, במידה שהמצב יתמיד, תלך ותגדל, היא לא תלך ותתרופף. זה נותן את אותותיו בשורה שלמה של עניינים ממשיים.

נניח, אחד ממקורות הפרנסה של מדינה זאת צריכה להיות התיירות. אני חושב שאנחנו, גם בתנאי הבדידות שלנו, איננו עושים די וכל מה שצריך ואפשר כדי לפתח את התיירות. אבל גם לוּ עשינו די בתנאי הבדידות היינו עושים הרבה פחות מאשר יכולנו לעשות אילו היינו משתלבים בתוכנית הרבה יותר מקפת של תיירות. הנה, למשל, השנה הבאה, שנת 1950, תהיה שנה קדושה לכנסייה הקתולית. זה חוזר כל רבע מאה. בשנה זו יש צליינות המונית לרומא וחושבים שהיא תביא לרומא 5-4 מיליון איש. אנשים הבקיאים בעניין סבורים, שאילו היה שלום בישראל - שלום בין ישראל ובין הארצות השכנות - כי אז אנחנו לא היינו מקבלים מזה מיליון, אבל כמה עשרות אלפים היינו יכולים לקבל. והאנשים אומדים את ההכנסה שזה יכול היה לתת לנו ב-15 מיליון דולר כסף מזומן ומטבע זרה. חושבים שאותו סכום הייתה מקבלת עבר-הירדן ועיננו אינה מוכרחה להיות צרה בזה. והמצב הוא כזה: יש שלוש עמדות מפתח שהן בידינו: לוד, חיפה ונצרת.

לוד וחיפה - בתור שערי כניסה,

נצרת - בתור מקום לראות ולהתפלל.

יש עוד שתי עמדות מפתח, שתי כנסיות -

הקבר הקדוש בעיר העתיקה

וכנסיית המולד בבית לחם.

מלבד זה למהדרים, אם ירצו ללכת ביריחו ולטבול בירדן - יש עוד עמדת מפתח נוספת.

אנחנו מבררים אפשרות להידבר עם עבר-הירדן ולעשות מזה איזה הסכם אד הוק, שלא אנחנו ולא הם יפסידו את עניין הדולרים שהמומחים מבטיחים לנו. זה רק נותן דוגמה. לא תיתכן תיירות משולבת למצרים ולארץ-ישראל אם היא לא תסתייע ברכבת ארץ-ישראל-מצרים או בקו אווירי ארץ-ישראל-מצרים. תייר שייסע למצרים לא ירצה לטוס ממצרים לקפריסין או [להפליג] באונייה ומשם לישראל ואנחנו על ידי כך מפסידים. אותו דבר לגבי הלבנון וכולי. אני נותן רק דוגמה.

יש בירושלים בעיות שנשארו ללא פתרון ולא תוכלנה להיפתר אלא על ידי שלום. די להזכיר את הר הצופים. די להזכיר את העובדה, שאנחנו מחוץ לעיר העתיקה ואנחנו והערבים והעולם כולו התרגלנו לזה שיהודים אינם הולכים לכותל המערבי. תעבור שנה ועוד שנה וייווצר סטטוס קוו חדש, נוהג חדש - שהם הולכים לכותל המערבי.

יש להזכיר את העובדה, שכיום תעלת סואץ סגורה בפנינו, בפני סחורות ונוסעים שלנו ובעיקר בפני סחורות שלנו, והקשר שלנו עם דרום אפריקה מופרע בזה לא מעט. מעריכים את ההפסד שנגרם לנו על ידי הפרעות אלה למיליון סטרלינג בשנה. יש להעריך עובדה קטנה כזאת, שנשקפת לנו תקווה להשיג מילווה מהלווציה, והנימוק היחיד שניתן לדחות את הדבר הוא, שאין שלום פורמלי. וכל ההוכחות שלנו, ששביתות הנשק כמוהן כשלום - ראיתי על פני החברים שדנו איתם, שזה נתקבל על דעתם, אבל זה לא נתקבל על דעת הבנקאים מהלווציה ולעת עתה דחו את המילווה. וזה היה מילווה, כמובן, לא בממדים אמריקנים, אבל בממדים שבכל זאת אין לזלזל בהם. והעיקר שחשיבותו של מילווה מהלווציה אינה רק חשיבות כמותית. זוהי חשיבות איכותית באשר בלי זה יש רק מקור אחד ואנחנו תלויים תלות גמורה בשוק הכספים של ארצות-הברית. עם זה [עם המקור השווייצי] יש מקור חדש וזה היה אולי פותח פתח להולנד, לארצות הסקנדינביות. אבל זה כבר מפגין, שיש לנו אלטרנטיבה ואנחנו לא תלויים אך ורק בבנקים של ארצות-הברית או בבנקים הבינלאומיים שנמצאים בארצות-הברית.

ובכן, כל אלו רק דוגמאות, אקדמות להגבלות הרובצות עלינו, שאין תרופה להן במשטר הסכמי שביתת הנשק עם כל חשיבותו המרחיקה לכת, העוברת בהרבה את גבולות מצבנו הקודם בחזית. אף על פי כן, זה לא מגיע לקצה הגבול הדרוש לנו ורק על ידי כריתת שלום, או על ידי מצב של שלום - זאת אומרת מצב של תחבורה וקשרי מסחר ויחסים דיפלומטים - אפשר לסלק אותם. זאת אומרת שהמסקנה היא, שאנחנו איננו יכולים להסיר, לא רק מבחינה תכסיסית, את הסיסמה הזאת, אלא לגופו של עניין אנחנו מעוניינים להחיש את הדבר. לטובת העניין אנחנו צריכים לעשות זאת בלי כל חרדנות ובלי כל גילויי עצבנות וחיפזון אלא להפך, מתוך גילויי שקט וביטחון פנימי וכוח רב ויכולת להחזיק מעמד, אבל לדעת לקראת מה אנחנו צריכים לחתור.

בייחוד אנחנו מצוּוים על שקט פנימי וביטחון זה מפני שהערבים משוכנעים, שאנחנו על עברי פי פחת, לא של משבר - הם חושבים שאנחנו בתוך תוכי המשבר - אלא שאנחנו עומדים על סף של התמוטטות כלכלית גמורה. ואיך צורך בהסברה כדי להבין איזה הד מוצאת בלבם כל ידיעה וכל ידיעונת על הפגנת מחוסרי עבודה אצלנו ועל פצועים, אין זה מוגזם ומופרז, אלא שזה ביודעין מוגזם ומופרז וגם שלא ביודעין מוגזם ומופרז, ואיך זה מעודד לעמדה סרבנית מצדם מתוך הנחה, שאם הם יחזיקו מעמד - סופנו להגיע לידי כניעה. כל שכן שיש מדינות והן דווקא מכריעות, כמו מצרים, שכל עניין השלום לוחץ עליהן פחות מאשר עלינו והן בהחלט יכולות להרשות לעצמן מתינות רבה מאוד.

ואם אנחנו ניגשים לאור הניתוח הזה לפרשת לוזאן - בפרק השני שלה שמתחדש עלינו בעצם הימים האלה - אנחנו צריכים לבחור לעצמנו עמדה מאוד עצורה, מאוד מתונה, אבל פעילה. ניסיון מחושב, יעיל עד כמה שאפשר, להצעיד את הדברים קדימה, לא לתת להם להתגבש לאורך ימים באותה נקודת הקיפאון שהמשא ומתן הגיע אליה בשלב הראשון שלו.

לזה נוסיף שיקול - אם אתם רוצים, תכסיס, אם אתם רוצים, ענייני - זה גם זה וגם זה - שיקול מיוחד שהזמן גְרָמוֹ וזהו שיקול הכרוך בעצרת הקרובה, בכנס השנתי של העצרת שייפתח בלייק סכסס, בפלשינג מדואוז, ב-20 לחודש ספטמבר בעוד פחות מחודשיים מהיום.

ובכן, ישנה שאלה רבתי: האם תעמוד שאלתנו על סדר יומה של העצרת הזאת, באיזה היקף היא תעמוד ובאיזה סימן היא תעמוד? אם כן, קודם כל לשם מסירת אינפורמציה, אני רוצה לומר, שהשאלה שלנו כבר הועמדה על סדר היום על ידי המזכיר הכללי, אבל היא לא הועמדה באופן מאוד מפורט ובעל משמעות בהיקפה הכללי. היא לא הועמדה בתור שאלת ארץ-ישראל אלא הועמדו שני סעיפים ממנה - סעיף אחד שהועמד ממנה זוהי עזרה לפליטים הערבים וזה פשוט מאוד מפני שההקצבות שנתקבלו עד עכשיו תאזלנה עד סוף אוקטובר, ואם לא תבואנה הקצבות חדשות - אין פרוטה לפורטה לכלכלת הפליטים הערביים במאות אלפיהם. ברור שהעמדת שאלה זו בתור עזרה יכולה לשמש עילה לעורר את כל הבעיה. זה נותן גם פתח לצמצם את העניין הזה. וכשם שיכולה לקום מדינה איזושהי ולדבר על ״אדוני ומשיחו״[5] ולדבר גם על זה, כן יכולה לקום מדינה אחרת ולומר: נדבר רק על עזרה ואז יש הכרח בהצבעה בדבר סדר היום.

השאלה השנייה שהועמדה על סדר היום על ידי המזכיר הכללי היא שאלת ירושלים, שאלת המשטר הבינלאומי של ירושלים. ואין כמעט ספק שעל כל פנים, בשאלת ירושלים אנחנו צפויים למערכה בעצרת הבאה. אין כל ספק, שלפחות גורם אחד משנס מותניו לקרב, אם לא אחרון הרי במידה רבה מכריע בשבילו בשאלה זאת, וזוהי הכנסייה הקתולית. אני בא כמעט ישר ממגע עם הקדוּשה. אינני יודע אם אתם רואים את עקבותיה חופפים על פני, אבל ביליתי היום שעתיים במסיבת טהורים וקדוֹשים בעניין זה וקיבלתי אזהרה חמורה למדי בעניין זה שעל כל פנים, הם לא משיבים את החרב לנדנה והם ינסו את מלוא כוחם, יגייסו מלוא כוחם בעצרת הזאת.

מותר לי כאן לשלב מאמר מוסגר, שאולי צריך הייתי להקדימו בהתחלה, שכל השיחה הזאת מכוונת לידיעתו האישית והפרטית והסודית והחשאית והכמוסה של כל חבר לחוד ולא של כל המסיבה הזאת יחד, שהיא בעלת ממדים כאלה, שכאילו אין למנוע פרסום. יהיה רע מאוד, וזה גם ישפיע על היכולת של התייעצות קטנה עם חברים, אם הדברים יבואו לידי איזה פרסום שהוא. זוהי שיחה ״סימולטנית״ עם כך וכך חברים. אינני יכול לומר בכל פרט ופרט שזה סוד, אבל עליכם לדעת שכל השיחה היא פנימית בהחלט.

יש אומנם להביא בחשבון, שזהו סדר היום שהציע המזכיר הכללי, אבל הרשות נתונה לכל חבר של העצרת להציע הצעות משלו כמו בכנסת. זה פירושו הצבעה על סדר היום. אפשר להפיל את ההצעה, אבל אפשר להציע. ואנחנו יודעים שהמדינות הערביות מתכוונות להציע שהשאלה כולה תעמוד על סדר היום כדי לסבך את העניין ולסחוב אותו, וגם מפני שהם סבורים - ויש רגליים לסברה שלהם - שרקע הבעיה כיום, והאקלים המדיני שמסביבה הם כאלה שידם יכולה להיות על העליונה לעומתנו או, על כל פנים, שנשקפים להם סיכויי הצלחה יותר גדולים הפעם מאשר נשקפו להם בדצמבר 1948, אם כי כבר בדצמבר 1948 מצבם היה יותר טוב מאשר בנובמבר 1947, לקראת סוף המערכה.

ובכן, קרו הרבה דברים ששינו את המאזן המדיני, אפשר לומר את המאזן המוסרי של הבעיה שלנו בעלת שני הצדדים.

בשאלת הפליטים אנחנו מופיעים עכשיו כמתגוננים והם התוקפים. על כל פנים, האהדה של העולם היא עם הפליטים מפני שהם סובלים. ואם מישהו אומר שישראל אשמה הרי זה מתקבל על הדעת מפני שיש אנשים סובלים.

בשאלת ירושלים אנחנו קבענו עובדות. הכרזנו הכרזות. אני חושב שהיה משגה - אני אומר את זה במסיבה זאת, לא אומר זאת בממשלה - להכריז על העברת המשרדים [הממשלתיים] לירושלים, כל שכן שהכרזה זאת נשארה על הנייר. אם כך, מוטב היה להעביר משרד, אם זה נחוץ היה לשם חיזוקה של ירושלים, ולא להכריז הכרזה. ואילו אנחנו עשינו בדיוק את ההפך. אם כן, אם אפשר היה להעביר בלי הכרזה, הרי יכול להיות שנחוצה ההעברה ואולי הייתי מוכן להתפשר עם ההכרזה, אבל כשההעברה לא הוגשמה, ונשארה רק ההכרזה - את השלילה שבדבר אכלנו לשובע עד היום הזה ועוד נאכל. מהחיוב לא נבנינו. הרי אני חושב, שזה היה משגה.

בשאלת ירושלים, גם בשאלת הגבולות, ההנחה הכללית היא שבכלל תפסנו מרובה. זה לא אומר, שכל מי שאומר שתפסנו מרובה מוכן לקחת מאיתנו חלק מהמרובה הזה. אין צבא בינלאומי שיישלח לעקור אותנו. אבל ברי שתפסנו מרובה. והם יודעים את החשבון שמסתכם בשלושה זוגות של מספרים:

אונסקו״פ הציע - 38:62, 62 [אחוז משטח א״י] למדינת ישראל, 38 למדינה ערבית;

החלטת כ״ט בנובמבר קבעה פרופורציה של 45:55. זאת הייתה תוצאה מהחתירה של ה״סטטייט דפרטמנט״ להוריד אותנו ל-45 לפחות, או לפחות ל-50, ועלה בידה להוריד אותנו רק ל-55, כלומר הם נטלו מאיתנו 7% ונתנו למדינה ערבית.

המצב עכשיו - לכל הפחות 79 למדינת ישראל ולכל היותר 21 לחלק הערבי. בעצם זה 79 ועוד משהו, ו-20 ועוד משהו לחלק הערבי - אני מעגל לרעתנו ולא לטובתנו.

אני ראיתי את הרושם, שמספרים אלה עושים בין קציני צבא ההגנה כשהם עומדים בפני העובדה הזאת, מפני שהם חושבים שמשרד החוץ חיבל בכוח ההתקפה של הצבא ומנע כיבושים - (שאלה מן הקהל: מותר לפרסם מספרים אלה?) - פרסום המספרים יעורר רעש בלייק סכסס. לי יש שיטה שלי: אני נזהר מלהשמיע את המספרים הנוקבים האלה בחוגים שמייד יהפכו אותם לנשק חם מאוד נגדנו, וזה ישמש להם אבן משחזת להשחיז את החרב, שבין כה מניפים עלינו. זה יוסיף שמן למדורה.

הערבים יודעים מה הרוח הנושבת בוושינגטון בשאלת הגבולות וחושבים להיבנות מזה. על כל פנים, [הם סבורים כי] זה יפיל פחד עלינו ונהיה מוכנים יותר לפשרה לאחר שנעבור את המרחץ של העצרת, והם יודעים שאיננו יכולים לצפצף על או״ם. הם יודעים שהם לא יכולים לצפצף ואת זאת הראה זעים. אבל בכלל העולם לא מצפצף על או״ם. זאת ראינו אחרי ההצבעה על טריפוליטניה. לכאורה אנגליה שולטת שם בלי מצרים ואיטליה אינה חברה באו״ם. מה מפריע לאנגליה לעשות כרצונה? אבל התגובה החדשה בעיתונות האיטלקית היא, שצריך להיערך מחדש למערכה בסתיו באו״ם. ראינו את עניין הולנד: זה נעשה רק על פי החלטת או״ם ובלי שום לחץ צבאי.[6] הערבים יודעים את הדבר ומבטיחים לעצמם רק ברכה ולנו רק הפסד מזה שהשאלה תעמוד לדיון בעצרת.

אין כל ספק, שחשבונם של הערבים נכון וזה מחייב אותנו לאותה מסקנה, אבל הפוכה. כשם שהם מעוניינים שהשאלה תעמוד, כך אנו לא מעוניינים שהשאלה תעמוד באו״ם, אלא שהעניין ייסחב. במה יכולים אנו לסייע לאי-העמדת השאלה באו״ם? למנוע זאת לגמרי אי-אפשר. עניין התמיכה לפליטים יעמוד על הפרק. עניין ירושלים יועמד כאילו גם כן. הערבים יכולים להציע זאת אבל לגבי התוצאה הסופית - הכל תלוי במה שיהיה בלוזאן ועד 20 בספטמבר. להוסיף סעיפים לסדר היום אפשר עד הרגע האחרון, זאת אומרת עד סוף דצמבר. זאת אומרת הרשות נתונה והמציע קם ומציע. זאת אומרת שתלוי מה יהיה בלוזאן מעתה עד פתיחת העצרת ובעצרת. אם המצב שם [בלוזאן] יהיה של קיפאון ושל אוזלת יד - אזי לא תהיה ברירה לוועדת הפיוס, אלא להודיע בדוח שלה, שכל מאמציה עלו בתוהו, מתנפצים הם אל סלע העקשנות של כל אחד מהצדדים וזה המצב. ואז יש פתחון פה לאנשים בעצרת לקום ולומר: אין ברירה אלא להחליט ולכפות את הפתרון על שני הצדדים. ברור שזה לא יהיה פתרון טוב. הוא לא ייטיב את מצבנו בהחלטת העצרת ויכול רק להרע את מצבנו ולעשות זאת בשם ובמלכות, בכל הסמכות של עצרת או״ם. מה שאין כן אם תוכל הוועדה להודיע שחלה תזוזה, שהעניינים מתקדמים, שאומנם יש קשיים גדולים עדיין, אבל יש יותר סיכויים מקודם, כי אז הרשת תהיה אחרת לגמרי וההברה שתעבור בעצרת תהיה: ״אל נפריע, אל נתערב על ידי ויכוח ואל נקלקל את השורה״.

אם יהיה ויכוח - כל אחד מהצדדים יהיה מוכרח לחזור לעמדתו הקיצונית, כי תבוא הכרעה שתהיה פשרה והוא ינקוט בעמדה זו וזה יפריע לחידוש המשא ומתן. יתר על כן, עוד פעם יישָמעו דיבורים חמורים ואש המשטמה תתלקח מחדש. לכן, אל נעשה זאת. רובה של העצרת תשמח רק לפרוק מעליה משא זה. יש לה צרות צרורות גם בלי זה. היא לא תוכל לעשות זאת אם הוועדה תחייב אותה ותגיד ששנה שלמה נמשך העניין ולא זזו מהנקודה המתה. זאת אומרת שמבחינת סיכוי העצרת, נוסף לנימוקים שציינתי קודם, הענייניים והתכסיסיים, מעוניינים אנו שיזוז משהו בלוזאן והעניינים יתקדמו.

במה מזיזים את ועידת לוזאן? במה עוקרים את העגלה הזאת מן הבור שהיא שקעה בתוכו? ישנן בעיקר שתי שאלות: שאלת הגבולות ושאלת הפליטים. שאלת הגבולות בכללותה אינה מעיקה עלינו. מעיקים עלינו - אם לא לדבר על הבחינה ההיסטורית המרחיקה של גורל ארץ-ישראל הערבית, שאיש מאיתנו אינו שוכח את הדבר מה ומי יהיה שם, אלא נצטמצם בבעיות מעשיות יותר - שני דברים, שתי בעיות טריטוריאליות: בעיית ירושלים ובעיית רצועת עזה.

רצועת עזה מהוה איום מתמיד, אולי עכשיו רק בכוח ולא בפועל. ברור שאין פני מצרים לחידוש המלחמה ולא יהיו עוד במשך תקופה ארוכה. ישנה במצרים בעיה של ארגון הצבא מחדש אך זה קשור בתקציב גדול והם מנסים לחדש את העניין בתנופה רבה. בכל אופן, אין זה עניין לשנים הקרובות. לכן, האיום [של התקפה מצרית מתוך רצועת עזה] הוא בכוח ולא בפועל, ואף על פי כן זה איום. זה איום מתמיד ואינני יודע מה יכול לקרות בעולם. כל זמן שהשטח לא בידנו הוא מהווה איום. זה איום גם על תל-אביב, לב הארץ, וגם על הנגב.

אין להשוות את מידת האיום על תל-אביב כמו שהיה בזמנו.

אין להשוות את מידת האיום על הנגב, כי קודם היה זה איום על צוואר צר מאוד של הנגב ועכשיו הרחבנו זאת.

בכל זאת זה איום.

בעיה שנייה - בעיית ירושלים, הר הצופים, העיר העתיקה, סביבתה של ירושלים המזרחית, הצפונית. אם לעשות מאזן, כנגד זה, מהן הסכנות אם מעוררים בעיה טריטוריאלית, [נמצא כי הן] שאלת הגליל המערבי, רמלה ולוד או המסדרון לירושלים, ובראש וראשונה שאלת אילת - אז לא אנחנו מעוניינים לדחוף לבירור את שאלת הגבולות. אילו יכולנו על נקלה להביא לכך, שהצדדים אשר חתמו על גבולות אלה בהסכמי שביתת הנשק היו חותמים על כריתת שלום, מה טוב. אבל זה לא ניתן עכשיו.

מה שאין כן בשאלת הפליטים. יתר על כן, הערבים לא מוכנים להתחיל משאלת הגבולות. אם לוקחים אנו שאלת הגבולות לא רק שלוקחים אנו נושא שאיננו מעוניינים בו התעניינות חיונית דחופה עכשיו, אלא כלפי הערבים הולכים אנו בקו ההתנגדות הגדול ביותר. הם לא רוצים בכך, כי בשבילם זה עניין פורמלי, כי פירושו הכרה במדינה, שלום וכולי. לא כן המצב לגבי בעיית הפליטים. עניין הפליטים מעיק עלינו. אין כל השוואה בין מעמדנו בשאלת הגבולות והפליטים.

בעניין הגבולות יש לנו עסק עם עצם דומם.

בעניין הפליטים יש לנו עסק עם אנשים חיים.

נניח שגם אם מעמדנו הצבאי מבחינות שונות לא איתן כמו שהיינו רוצים שיהיה, זאת לא אומרת שאנחנו כבר מפסידים טריטוריה. עד להפסד טריטוריה יש דרך ארוכה. קודם כל צריך לעשות התקפה נגדנו ואז בכל זאת נעמוד וגם בעניין זה ישנן חומות על גבי חומות. לכן המאזן בענייני הגבולות אינו משתנה. הוא יציב מאוד.

המאזן בשאלת הפליטים הרבה פחות יציב וההוכחה - ההסתננות. קודם כל, יש תביעות רבות, שמבחינה אנושית איננו יכולים לעמוד בהן. איננו יכולים לעמוד בפני תביעה של חסן [סבאג], ש״נהרג״ למען יהודים ביפו כאשר הוא טוען שיתנו לו להחזיר את שתי בנותיו ואשתו. מספרים כאלה יש מאות ואלפים. בא אלי חבר שלי מהצבא התורכי, שהיה איש עכו נאמן לנו כל הימים ועכשיו הוא אחת המשענות שלנו. יש לו חמש בנות וכולן בלבנון. הוא רוצה להביא אותן הנה. ישנו [פה נמחקה מילה אחת או יותר] שנשאר פה והפקיר כל עתידו. הוא היה אחד מנאמני המופתי והפעם קרע קֶרע ונשאר. משפחתו, נשים וילדים בלבד, מונה 28 נפשות. הוא רוצה להחזיר את משפחתו הנה.

קודם כל, ישנם מסתננים. באו שבטים בנגב ונשבעו אמונים ואי-אפשר להבחין בין שבט לשבט. יש שבט שאם נשבע לא צריך לתת לו להשתקע בארץ, וישנם שבטים כאלה, שאי-אפשר לעמוד בפניהם. הם נכנסים בכל מיני נקיקים בפחדם מפני הצבא המצרי ואחרי שהיכינו את הצבא המצרי הם יצאו אלינו. החזרנו יותר מ[חסרה מילה] נפש. יש לנו עניינים עם כנסיות ויש הצעות, שאם נחזיר מספר מסוים - נקבל כתב פיטורין שבזה מתחסלות כל תביעותיהם. נניח, עדה שמנתה 30-25 אלף נפש: אם נחזיר 7-5 אלפים נפש הם יראו בזה תשלום הוגן ואז תהיינה הצהרות בעיתונות שמצב כנסייה זאת בישראל הוא על הצד היותר טוב ויש שיתוף פעולה בינינו. אנו עושים דברים כאלה.[7]

האוכלוסייה הערבית בישראל מגיעה כבר עכשיו ל-170 אלף נפש, ובתוך זה יש לפחות 25 אלף מוחזרים. עיקר הגידול בא מהנגב על ידי הרחבת השטח, סיפוחי פינות ורצועות חשובות מאוד. אבל הפעם הערבים למדו לקח. הם לא בורחים. לא כל מקום אפשר לסדר מה שסידרו בחורים אחדים שלנו בפלוג׳ה, שהכריחו את הערבים ללכת אחרי שחתמנו התחייבות בינלאומית חגיגית.[8] אינני חושב שאלה דווקא בחורים של מפא״י, אבל לא בכל מקום זה כך. כאשר או״ם אישר העברת שטחים שלנו ב״משולש״ היו אזהרות מאו״ם וארצות-הברית בעניין זה וערבים הודיעו שהם מוכנים לחזור למדינת ישראל לא על מנת שתגרש אותם. התנינו אז שנקבל רק תושבי הקבע ולא הפליטים. מכפר אחד גירשנו 1,400 פליטים בחוזק יד ובאכזריות.

זה המקור העיקרי של גידול האוכלוסייה הערבית, אבל יש לחשוב, שלפחות 25 או 30 אלף מוחזרים לא יכולנו לעקור אותם יותר. זה טבע של איש חי. זה לא טריטוריה. זה לא גבול דומם.

אבל לא בזה מסתכם כל החשבון של מצבנו. יכולות להיות שתי גישות לעניין הפליטים.

יכולה להיות גישה היסטורית יורידית-מדינית: מי אחראי? ועל זה יכול להיות ויכוח ואומנם יש ויכוח. בוויכוח זה עומדים אנו ללא תזוזה ומודיעים שלא אנו אחראים אלא המלחמה - זאת אומרת אלה שחוללו אותה. אבל מגיעים הדברים לשלב, שוויכוח זה מאבד את כל ערכו וטעמו ואנשים חדלים לגמרי לעורר שאלת האחראים ואומרים שלא אכפת להם מי האחראים. השאלה לא מי אחראי אלא מה הפתרון? איך המוצא? השאלה אינה מי אשם אלא מי יכול לעזור לפתרון? הוויכוח אינו בשטח היסטורי-יורידי. הוויכוח בשטח מוסרי-כלכלי-אנושי - (מאיר גרבוסקי: ביטחוני) - לביטחון שני צדדים. יש צד אחד לביטחון - הכנסת ערבים למדינה זה גורם המערער ויכול להרוס את הביטחון. כל זמן שנשארים מאות אלפי איש בעירום וחוסר כל, בלי מחסה ולחם בעתיד - זה גורם שלא מסייע ליציבות וביטחון. בעניין זה עומדים אנו לפני תמונה אחרת לגמרי בדעת הקהל מאשר בשאלת הגבולות.

שאלת הגבולות אינה מעסיקה כלל את דעת הקהל - אם ניקח לדוגמה את דעת הקהל באמריקה

כי היא חופשית, קודם כל,

ושנית, ערה לעניין שלנו,

ושלישית, דעת הקהל שם בדרך כלל חיובית.

אין כל השוואה בין מעמדנו בשאלת הגבולות והפליטים.

בשאלת הגבולות לא אכפת לאיש באיזה פרופורציה תחולק ארץ-ישראל. יש דוקטרינה של ה״סטייט דפרטמנט״ שמחזיק בה באופן נוקשה מאוד, והיא שונה לגמרי מדעת הקהל.

לא כן בשאלת הפליטים. ישנה ערוּת רבה בעניין זה. יש כאן סבל אנושי ומי לא יהיה ער לזה? אם יש כוחות חותרים נגדנו ומתנכלים לנו - זו הכנסייה הקתולית. ארגונים פרוטסטנטים פרו-ערביים הקשורים בכנסיות שונות במזרח, כמו האוניברסיטה [האמריקנית] בביירות או ה״קווייקרים״ העוסקים בעצמם בסיוע ורואים יום יום בעיניים את הסבל והם יותר קצרי רוח להגיע לפתרון מאשר מישהו אחר. על רקע זה הם מוצאים קרקע פורה מאוד לתעמולה נגדנו והרעלת דעת הקהל נגדנו.

במידה שיש עוד אי-זהות בין הבית הלבן ובין ה״סטייט דפרטמנט״, אם כי מבחינה זו של הדברים הם נשתנו בהרבה מכפי שהיו בימי [מזכיר המדינה] מרשל. זאת אומרת, במשטר של דין אצ׳יסון יש הרבה הזדהות בעמדות בין טרומן ומזכיר המדינה שלו מאשר היה הדבר בימי מרשל ולוֹוֶט. טרומן הכניס אנשים שלו ל״סטייט דפרטמנט״ ורואה את אצ׳יסון כאיש קרוב לו יותר. לכן ישנה זהות גדולה יותר בשאלת הפליטים בין צדדים אלה מאשר בשאלת הגבולות. בשאלה זו טרומן לא מוכן ללכת עד חורמה בשום פנים. אין זה בנפש אם כי אישר את הפרינציפ של כלילת העודף.[9] הוא התחיל לפעול בשאלת ארץ-ישראל בגלל הפליטים, בגלל סבל היהודים. נגע ללבו שיש פליטים - וגם הפליטים הערבים נוגעים ללבו ואיך ייתכן שמדינה זו, שעזר לה לקום, מגלה עורלת לב כזאת בשאלת הפליטים?

בכמה ניסיונות שלנו לגייס ידידים בארצות-הברית להסברת עניין הפליטים מבחינתנו, ניסיונות אלה נסתיימו בניסיונות לשכנע אותם. לא הגענו למשבר בשאלה זו,  אבל בסופה של שיחה התברר שלשלוח אותם לטרומן ול״סטייט דפרטמנט״ זה קצת מסוכן.

אנחנו ראינו את כל הקושי והסבך, ואני עוד לא מיציתי את הניתוח של הבעיה. אעשה זאת בשלב השני של פרק זה. אך מתוך ראיית כל הסבך הזה אנחנו זזנו תזוזה ידועה בתחילת חודש מאי שנה זו. מה הייתה תזוזה זו? היא הייתה, שאמרנו כי בתוך מסגרת של הסכם כולל של שלום אנחנו מוכנים לתרום תרומה לא רק על ידי תשלום כסף וקרקעות נטושים, אלא גם על ידי החזרת חלק מסוים לישראל, שנמנענו וסירבנו לפרש זאת במספר. אמרנו שזה עניין לשלום.

בוויכוח בכנסת בן-אהרון התקיף אותי, שבתעמולת הבחירות אני התקפתי את מפ״ם שהם בעד החזרה ואני נגד החזרה.[10] עכשיו יוצא שגם אני בעד החזרה. אני רוצה להסביר מה קרה פה. הייתה תקופה שגם אצלנו לא היה ברור שהפתרון אינו בהחזרת הערבים. הייתה תקופה שגם אצלנו הייתה הנחה, שעקירת הערבים האלה היא לשעה ולא לדורות וטבעי הדבר שערבי יחזור לכפרו. זו הייתה ההנחה הרווחת בציבור שלנו. הייתה תפיסה, שהציבור שלנו היה כה מופתע מהתופעה האפוקליפטית הזאת של יציאת ערבים בהמון מהארץ, שהוא, מבחינה נפשית, לא מיהר להתרגל לנוף הארץ בלי ערבים וחשבנו כדבר טבעי החזרת אנשים אלה לארץ.

כאשר משרד החוץ החל לדבר בפומבי נגד החזרה - הוא הרגיש שהוא מדבר לא רק כלפי חוץ אלא כלפי פנים והוא, קודם כל, מנסה לגבש דעת קהל נגד החזרה זו. זה היה המצב. במשך הזמן הבין הציבור מה קרה, התרגל לדבר זה והבין שיכול להיות אסון - ויהיה אסון - אם תהיה החזרה, על כל פנים סיטונית, המונית. והתגבשה עמדה זו. היא נתנה תוצאות מכריעות. היא הוכיחה לגורמי החוץ, שאין מה לדבר על פתרון בדרך של החזרה רבתי.

היה זמן, לא רק באנגליה אלא גם באמריקה, שבכנסייה הקתולית לא דיברו על פתרון אחר. אם עכשיו מדברים ברצינות גם באנגליה ובאמריקה על התיישבות בארצות אחרות, ואם מובן היטב שהתיישבות הרוב תהיה בארצות אחרות - זאת תוצאה של הדגש המוחלט שהעמדנו בשאלה של התיישבות בארצות אחרות ואי-החזרה לארץ זו. מעולם לא אמרנו שאף איש לא יחזור. הגענו לשלב שראינו צורך להגיד: מספר ידוע נהיה מוכנים להחזיר כחלק מן השלום. בזה לא נפתרה השאלה. נמשך הוויכוח ובוויכוח זה נכנסנו לתוך מְצַר. לא נכנסנו לתוך מצר בוויכוח כולו אלא בשאלת הפליטים.

אנסה בקיצור נמרץ, ועל ידי שלשלת של טענות, לסכם את ה״קייס״ שעומדים אנו בפניו. אומרים לנו כך:

״קודם כל, רבותי, כאשר אתם אומרים שאתם תחזירו חלק, אך אינכם יכולים לומר כמה - אין זו התחייבות. כי השאלה שאנו דנים בה היא אחת מהשאלות, שבה לא הפרינציפ קובע, אלה הספרה. כל זמן שאינכם אומרים מה תשלמו אלא שתשלמו - אי-אפשר להיות בטוח שתשלמו. לכן אין זו התחייבות, אומרים אתם על ידי כך, שאינכם מחזירים דבר וזה בלתי אפשרי - או שאומרים אתם מספר.

שנית, לא ייתכן שאינכם יכולים לומר מספר. אנחנו מבינים שתאמרו שתחזירו ערבים רק במצב של שלום ולא עכשיו. אבל שאינכם יכולים להגיד עכשיו כמה תחזירו וזה נעלם שאינכם יכולים לפרש זאת עכשיו - אי-אפשר להבין זאת וזה לא רציני, לא כנה. מה תוכלו אז להגיד ולא עכשיו?״

אני רוצה להוסיף: בפרשת הוויכוח האחרון, בעיקר עם ארצות-הברית אבל גם עם מוסדות או״ם, עם המזכירות הכללית של האו״ם, עמדנו בפני שתי תביעות.

תביעה אחת הייתה: ״הגדירו מייד תביעותיכם״.

תביעה שנייה: ״תתחילו מייד לבצע״.

צריך שישפכו מים למפרע [לתוך המשאבה] כדי שהמשאבה תשאב עוד מים. את התביעה הראשונה הורידו. אין עומדת תביעה שנתחיל מייד. נשארה התביעה להגיד מספר. שואלים מדוע אין יכולים אנו להגיד זאת עכשיו. זה מעמיד את המתווכח מצדנו במצב קשה מאוד. אומרים לו כך:

״שימו לב מה המצב: אתם לא מתחייבים ואז גם הערבים לא מתחייבים. אתם רוצים שנלחץ על הערבים. אם תתנו התחייבות לגבי מוצא - אז יהיה יותר בכוחנו ללחוץ על הערבים, להציג התחייבות לגבי הערבים״.

כי אצל הערבים צריך לחולל מהפכה. הם לא רוצים באנשים אלו ומוכנים לזרוק אותם בחזרה אלינו - ואנו רוצים שיקבלו אחריות עליהם. אם יוכלו לומר להם, שחלק הולך לישראל ולשאר אין לאן ללכת, כי ישראל לא מקבלת אותם, אזי יש במה ללחוץ עליהם. אם אנחנו והערבים לא מתחייבים - אין שום תוכנית ואי-אפשר לחדש את המימון של ההתיישבות. אם יתיישבו ערבים בארץ-ישראל או בארצות אחרות זה יעלה כסף וישנה רק קופה אחת בעולם שתשלם וזו קופת ממשלת ארצות-הברית. שום קופה אחרת לא תשלם וכל מה שתשלמנה ממשלות אחרות זה כאין וכאפס לעומת מה שתטיל או״ם על ארצות-הברית. ארצות-הברית במצב כמעט בלתי אפשרי. מדי פעם הקונגרס שואל אם זה סכום אחרון ועונים לו בשלילה. מבקשים מדי פעם סכומי כסף ואומרים לו שרק לבסוף נצטרך לתת עוד סכום גדול בשביל התיישבות. הקונגרס שואל עד מתי - ודורש דבר סופי. שליחים ומומחים של הנשיא אומרים לו, שבדרך זו הוא הורס את מעמדו. וכאן משתלבים דברים שונים. בשנה הבאה יש בחירות לקונגרס וישנם שיקולים שונים, ודבר זה יוצר דעת קהל בקונגרס נגד הנשיא, כאשר אינו יכול להגיד מה מידת הריאליות שבדבר. על חשבון זה לוחצים עלינו. הם טוענים שאינם יכולים ללכת לקונגרס ולדרוש כסף, אלא אם ידעו את החשבון הסופי. לפחות דורשים מהם שיוכלו להגיד שמתקרבים הם לדבר סופי. ואז מתחילה שלשלת חזרה: הם לא עושים כלום. אנחנו לא אומרים מאומה והערבים שותקים. הם לא יכולים ללכת לקונגרס ובאוקטובר אוזל הסכום ומתחילים רעב ומגפות - אנדרלמוסיה בתוך המזרח התיכון. האמריקנים רוחצים ידיהם ואומרים שאינם אשמים. הם דורשים עזרתנו, מבקשים מאיתנו שנאמר כמה מוכנים אנו להכניס לארץ לא על מנת לבצע מייד, אלא לאחר שהסכמנו לקבל אנשים אלה בסופו של חשבון.

על יסוד הדברים האלה הגענו למסקנה, שיש להזיז את העניין, שצריך להצעיד את העניין, שצריך לעשות צעד המכוון לכך שתהיינה לו ארבע תוצאות:

הפגת המתיחות בינינו ובין ארצות-הברית בקיצור החזית בסכסוך, להוציא את עצמנו מעמדה שאין כוחנו יפה להגן עליה ולהתבצר בעמדה אשר כוחנו יפה בהגנה עליה והיא עמדת הגבול.

להפנות את לחץ ארצות-הברית אל הערבים, שהם יהיו החייבים דיבור ולא אנחנו.

להצעיד את המשא ומתן בלוזאן לקראת איזה סיכוי של הצלחה.

למנוע על ידי כך את העמדת השאלה בכל היקפה בעצרת.

זאת אומרת, שאנחנו צריכים להיות מוכנים להגדלת התרומה.

זאת אומרת, שהתכסיס אשר אנחנו חושבים עליו הוא בערך כזה: אנחנו בלוזאן אומרים:

״אם הערבים מוכנים להיכנס איתנו במשא ומתן של שלום, כי אז אנחנו מסכימים שהשאלה הראשונה שתעמוד על הפרק תהיה שאלת הפליטים. ואז, אם הם מתיישבים איתנו ליד שולחן אחד לדון על כל בעיית הפליטים כחלק ממשא ומתן של שלום, אנחנו במשא ומתן זה נהיה מוכנים להגדיל את תרומתנו על מנת שאם נגיע להסכם ההתחייבות שלנו לביצוע התרומה תתממש רק אם יקום הסדר של שלום ואם תתקבל תוכנית אשר יש בה פתרון כולל לבעיית הפליטים״.

אנחנו מוכנים לתרום את התרומה הזאת רק במידה שזוהי החוליה החסרה לשלשלת הפתרון הכולל של בעיית הפליטים. בלי זה לא נעשה את הדבר, כי אז יישארו השאר מופקרים וישמשו מקור של לחץ מחודש עלינו. נעשה זאת רק אם תמורת הדבר הזה נשיג פתרון של הבעיה כולה. אם נשיג את הדבר הזה, אם דבר זה באמת יצעיד אותנו לקראת משא ומתן של שלום, אם זה יחייב את ארצות-הברית לקבל את המימוש של פתרון כולל, אזי זה מחיר אשר, לפי דעתנו, אנחנו מוכנים לשלמו. חברים ודאי רוצים לדעת מהו המחיר. גם לאחר שנשלם את המחיר הזה לא נגיע לרבע מיליון ערבים במדינת ישראל.

בניסוח שלי עד עכשיו, לשם הקלת ההסברה, נקטתי הפשטה ידועה. התעלמתי מגורם אחד אשר נכנס באמצע מהלך הדיונים והוויכוח והשפיע עליו השפעה רבה ואולי מכרעת, וזהו עניין רצועת עזה-רפיח. באמצע הוויכוח וההתרוצצות בכל מערכת השאלות הללו בלוזאן, פנה חבר הוועדה האמריקני אל [מנכ״ל משרד חוץ] איתן ואמר:

״נניח שאפשר יהיה להשפיע על מצרים שהיא תוותר על רצועת עזה-רפיח לטובתכם, האם תהיו מוכנים לקבל רצועה זו על אוכלוסייתה?״

איתן לא ענה לו והעביר את השאלה לקרייה. הממשלה דנה והחליטה לענות בחיוב.

כאשר הממשלה החליטה לענות בחיוב הייתה ההנחה שלנו, אשר אחר כך נתבררה כמוטעית, שברצועת עזה יש עד 180 אלף ערבים, בין תושבים ובין פליטים המסתופפים ברצועה הזאת. הממשלה החליטה לענות בחיוב מהטעמים הבאים:

לא ייתכן, שתוצע לממשלת ישראל איזו רצועה שהיא של שטח והיא תסרב לקבלה. הרצועה הזאת אינה סתם רצועה, אלא היא משלימה את שליטתנו על כל עמק החוף אשר ישתרע מרפיח ועד ראש הנקרה. זה פותר בעיה חמורה מאוד של ביטחון לאורך ימים. אותו האיום המתמיד בעורפנו על צוואר הנגב, גם כאשר הוא רחב מאוד, הקרוב למרכז העצבים של המדינה, קרוב לתל-אביב, נעלם על ידי כך ואז אנחנו חוזרים למצב שבינינו ובין המצרים נמצא המדבר.

אנחנו על ידי כך מבטיחים באופן מוחלט את עקירת המצרים מהרצועה הזאת. מה פירוש עקירת המצרים מהרצועה הזאת? כל זמן שהרצועה הזאת נשארת בידי מצרים יש סיכויים שהיא תישאר [כך] לעולמים, ואז יש למצרים דריסת רגל מעבר למדבר, בשטח אשר הערבים קוראים לו ״הזָרוּע״, כלומר שאפשר לזרוע אותו. מצרים ארץ עם עודף אוכלוסייה, עם צפיפות רבה ועם עוני רב. עד עכשיו לא הרגשנו את לחץ העוני הזה והאוכלוסייה הזאת מפני שבינינו ובין מצרים חצץ המדבר. ברגע שהמדבר יחדל לחצוץ הם יכולים להסיע את עודף האוכלוסייה לשטח זה ואז תהיה הסתננות והצפה של הנגב בעבודה ערבית זולה.

אם אין הרצועה שלנו, אין פירושו של דבר שמצרים היא המועמד היחיד לרשת אותה. המועמד השני לרשת אותה על ידי קנוניות בין המדינות הערביות, ובעזרת אנגליה ואמריקה, הוא עבר-הירדן. אם הרצועה הזאת עוברת לעבר-הירדן כי אז אנחנו נתונים במלחציים של אנגליה משני הצדדים, אנגליה מימין ואנגליה משמאל, ואז יכול לבוא ניתוק הנגב מצפון המדינה בכל שעה של פורענות.

נדמה לי שמיציתי בנאמנות את נימוקי המחייבים של התשובה החיובית ואנחנו נתנו תשובה חיובית. תשובה חיובית זאת לא נתנה לנו, לעת עתה, את רצועת עזה, אבל היא הוסיפה טענות ונימוקים לוויכוח אשר כבר סיכמתי אותו. למשל, זה נתן תוקף רב לטענה:

״לא יתכן שאתם אינכם יכולים לחשב את המספר [של הפליטים המוחזרים]. הנה, הייתם מוכנים לקבל מספר כזה וכזה [של תושבי רצועת עזה]״. זה גם הוסיף תוקף לטענה: ״לא ייתכן שאין לכם אפשרות להגדיל את האוכלוסייה מבחינת הביטחון. הנה, אתם מוכנים להגדיל את האוכלוסייה הערבית במספר גדול. נכון, אומנם אתם מסכימים תמורת פיצוי מבחינת הביטחון, אבל האומנם נשקל הפיצוי הזה כלפי תוספת האוכלוסייה?״

לו גם האומדנה שלנו הייתה נכונה, פירוש הדבר שהיינו מגדילים את המיעוט הערבי ל-350 אלף. אולם התברר, שהאומדנה שלנו לא הייתה נכונה. היא לקתה במיעוט. אינני יכול לקבל עלי אחריות לשום מספר. אינני יודע אם יש מישהו אשר יכול לקבל אחריות לאיזה מספר-שהוא. אולם כעת האמריקנים מודיעים לנו, כי ברצועת עזה-רפיח ישנם 310 אלף ערבים, בהם בערך 230 אלף פליטים ו-80 אלף תושבים. לא התפלאנו מהמספר הזה. לפי חשבונם יש 600 אלף פליטים ערבים בכל המקומות. הערבים מדברים על 900 אלף פליטים. ואמרנו: אחוז הניפוח הוא בערך שליש במספר הכולל, בוודאי כזה הוא האחוז גם במספר זה, ואז פירוש הדבר, שמספר הערבים ברצועת עזה-רפיח הוא 200 אלף ואם הם יצטרפו למיעוט הערבי תהווה האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל 370 אלף ערבים. אולם שמענו גם אומדנה אחרת, אשר מסתכמת ב-290-280 אלף נפש, מהם כ-210 אלף פליטים ו-75-70 אלף, אולי אף 80 אלף תושבים.

אני כמובן קשור בהחלטת הממשלה בעניין רצועת עזה-רפיח, אבל אני עכשיו נוקט תכסיס בעניין זה אשר אינו סותר את החלטת הממשלה.

ההוראה היא לחדול לדבר על רצועת עזה-רפיח לעת עתה, כדי שלא אנחנו נעורר את השאלה ואז הערבים יציגו תנאים, אלא לחכות שהערבים יעוררו את השאלה ואז נציג אנחנו את התנאים - אז אנחנו יכולים להציג תנאים לגבי האוכלוסייה הזאת.

שנית, ועל זה יש לי אישור של הממשלה, אנחנו מוכרחים לקבוע גבול מספרי לעסקה הזאת, לטרנסקציה הזאת, ולו גם מסיבה זאת, שכל עוד אנחנו קונים את החפץ הזה כשהוא עטוף בשק ואיננו רואים אותו, אפשר להכניס לתוך השק הזה דברים נוספים.

יכולות הלבנון ומצרים לבוא לידי הסכם ושתיהן יחד לידי סידור עם אוניות צרפתיות או אנגליות ולהעביר 120 אלף הפליטים אשר ישנם, לפי חשבוננו, בלבנון, לרצועת עזה-רפיח.

ויכולה סוריה להוסיף על זה את 90 או 100 אלף הפליטים אשר יש בסוריה.

ויכולה עבר-הירדן להוסיף את פליטיה היא.

ואנחנו יכולים למצוא ברצועת עזה-רפיח מאות אלפים נוספים של ערבים. דבר זה יצדיק את הסייג ובינתיים אפשר להתמקח בשאלה זו. ברור שמה שאמרתי קודם על הגדלת התמורה, אשר אנחנו מוכנים להשמיע אותה, זה איננו קשור בסיפוח רצועת עזה-רפיח. כאשר אמרתי שגם אחרי שנשלם את המחיר לא יגיע מספר הערבים בישראל לרבע מיליון נפש, לא חל הדבר על רצועת עזה-רפיח. המחיר הזה ניתן ללא כל תנאי טריטוריאלי. ברור, לעומת זה, כי מה שיש בעזה זה המקסימום והכל -

או שאנחנו נותנים את התמורה בלי לקבל את רצועת עזה,

או שאנחנו מקבלים את רצועת עזה על כל אוכלוסייתה בלי התמורה.

את הפרשה העיקרית גמרתי. ברצוני להוסיף רק משהו בשאלת הגבולות. אנחנו עומדים בפני הפתעה. אם היא אמיתית היא הפתעה נעימה, אולם אינני יודע איזה מזימה מסתתרת כאן מצד אנגליה. אני מניח שהחברים קוראים את העיתונים ובעיתונים התפרסם - וזה לא רק בעיתונים - שבשלב מסוים אנגליה הביאה את מצרים ואת עבר-הירדן לידי הסכם ביניהן על עמדה אחידה ומשותפת בשאלת הגבול הדרומי של ישראל - לעמוד על כך שנוותר על הנגב לטובת אחד הצדדים או לטובת שניהם.

שנית, אני מניח שהחברים קראו בעיתונים כאילו ה״פוריין אופיס״ הציע ל״סטייט דפרטמנט״ תוכנית של שמונה או תשעה סעיפים בתור יסוד לעמדה משותפת של שתי המעצמות ובתור קו להוראה של ארצות-הברית לנציג שלה בוועידת לוזאן, ופירושו הוראה לוועידת לוזאן. נקודה מרכזית עיקרית בתוכנית הזאת הייתה שמוכרח להיות גבול בין עבר-הירדן ובין מצרים, שתהיה סמיכות, שתהיה רציפות. ברור שזה צריך לחבוס את הנגב. עכשיו מודיעה לנו אנגליה:

״לגמרי אין הדבר הזה קבוע במסמרות. זוהי דרישה של טרומן״.

הם [האמריקנים] חושבים, שאין זה טוב שאנחנו נישאר כטריז התקוע ומפריד בין שני חלקי עולם ערביים, אולם הם [האנגלים] חושבים שיש גם משקל לטענותינו, שלהפך, דבר זה יכול לרתק אותנו לעולם הערבי. הם מבינים גם שיש ערך לכך, שיהיה לנו מוצא לים סוף. אנגליה אינה מתנגדת לזה שיהיה לנו מוצא לים סוף, אולם צריך שתהיה זכות מעבר, שמערכת התחבורה הבין ממלכתית בין המדינה שממזרח [עבה״י] למדינה שממערב [מצרים] לא תופסק על ידי זה שאנחנו נמצאים בנגב ואנחנו צריכים לאפשר תחבורה.

ויש עוד רעיון. יכול להיות באילת נמל משותף. אולם אין להם כל התנגדות לריבונות ישראלית בנגב. אם דבר זה הוא כנה ואמיתי הרי יש בזה הפתעה גמורה. זה משנה לגמרי את הרקע. זה מבודד את ארצות-הברית. אולם אינני יודע איזה משחק דו פרצופי משחקים בנו,

שמצד אחד מסיתים את ארצות-הברית נגדנו

ומצד שני מעמידים פנים של חפים מפשע.

אולם קשה לשחק משחק זה. מה שמדינה א׳ אומרת למדינה ב׳ יכולה מדינה ב׳ לומר גם למדינה ג׳ ואז הדברים מתבררים. אני משאיר אתכם בתוך התעלומה הזאת ואקווה שלא אכשל בזה.

עניין הפליטים הוא מטבע ברייתו עניין המחייב משא ומתן משותף עם המדינות [הערביות]. מפני שאי-אפשר לנהל משא ומתן עם כל מדינה ומדינה על הפליטים הנמצאים אצלה. מוכרחים לגרוס את הבעיה כחטיבה אחת. יש כך וכך פליטים ערבים - לפי האומדנה שלנו מספרם 600 אלף. אי-אפשר את המשא ומתן בשטח של הפליטים לרסק לפי המדינות. יכולת המדינות לקלוט פליטים אינה עומדת בשום יחס למספר הפליטים הנמצאים במקרה בכל מדינה ומדינה. המשא ומתן הזה מוכרח להיות מקובץ. אף על פי כן לא חדלנו לברר אפשרויות של משא ומתן נפרד על השאלות עצמן, על הסדר הגבולות. מבררים את זאת גם לגבי המצרים וגם לגבי סוריה. איננו מעוניינים להחיש את הבירור עם עבר-הירדן. יש לנו מעצורים פנימיים מרחיקים לכת בעניין זה.

קודם כל, פירוש הדבר לחתום על ריבונות ערבית על חלקים שונים של ארץ-ישראל המערבית, כולל ירושלים. פירוש הדבר לחתום על אפשרויות שאין לשער אותן. ספק גם אם יש לנו עניין עם גורם יציב לאורך ימים. גורם זה עלול להיות מובלע על ידי סוריה. עבר-הירדן עלולה להיות מובלעת גם על ידי עיראק. אומנם, אנשי עבר-הירדן שאיתם נפגשנו מבטיחים לנו, כי אם נכרות איתם ברית שלום, תהיה מצדם התחייבות כי החוזה העבר ירדני-בריטי לא יחול על השטחים אשר מעבר לירדן. יש ידיעות וסימנים לתסיסה בתוך ״המשולש״ נגד הריבונות הירדנית שם ואיננו רוצים להיות בתוככי העניין הזה. הייתה התייעצות אחת אשר אליה הזמנתי חברים אחדים מחוץ לממשלה כדי לשמוע את האפשרויות השונות.[11] מצבנו כרגע הוא כזה, שעוד לא באה השעה לחתוך באותו עניין ומוטב לנו לעת עתה להתאזר באורך רוח ולנסות להגיע להסכם עם גורמים אחרים. עם כל אי-ההתעלמות שלנו להגיע להסדר שלום, אם תהיה אפשרות - (זיאמה אהרונוביץ: אמרת כי נגיב בדברינו על עזה בעומדנו לפני שאלת החזרת הפליטים, אבל בתחילה אמרת שאין לנו להזכיר את עזה, כי אם רק אם יבואו וידברו איתנו על כך) - אמרתי: אנו לא מעוררים שאלת עזה. אנו אומרים בלוזאן: אם אתם נלחמים להיכנס במשא ומתן להחזרת פליטים, ואם במשא ומתן יעוררו שאלת עזה, אז נאמר: עזה כן, ונדבר על מספר האנשים ואז פליטים אחרים לא באים בחשבון. רק עזה במספר כזה וכזה של אנשים - (זיאמה אהרונוביץ: אם כן, האם עמדת המזכירות צריכה לבוא בכנסת, או זה יכול להיות בלי כנסת? כוונתי לעמדה על הגדרת מספר הפליטים) - אם אתה שואל אותי, אני חשבתי כי נקיטת העמדה שאנו מוכנים לתרום תרומה על ידי החזרת פליטים היא מפנה יותר עקרוני מאשר להגיד זאת לאחר שעמדה זו ננקטה, ורק אחרי זה אנו ניתן פירוש אריתמטי לעמדה זו.

להלן התנהל דיון בהשתתפות מספר חברים. הדובר העיקרי היה מאיר גרבובסקי, שהביע התנגדות נחרצת להחזרת פליטים, אשר אם תתבצע

״אחשוב זאת לאחת השגיאות הפטליות ההורסות את המדינה [---] ובמקרה של הסתבכות נעמוד בפני גיס חמישי״.

משה שרת: אני הבינותי את היחס הכללי שנשתקף מדברי גרבובסקי. בכל זאת, לא הבינותי את ההנמקה. הבינותי כי הוא לא רוצה ערבים בארץ-ישראל. כל מה שאמר על התערבות ועל גיס חמישי - כל זה קיים לגבי 170 אלף נפש הערבים הנמצאים במדינה. אם זה כך, צריכה הייתה להיות מדיניות הממשלה לגרש אותם. לא צריך היה אז לקבל כפרים מ״המשולש״, כפרים חזקים מאוד, איתנים מאוד, על גבול המדינה ממש, ולהגדיל באיזה 40-30 אלף נפש את האוכלוסייה הערבית במדינת ישראל. ישנו שיקול איפה עוברים ממצב שאפשר לסבול אותו למצב שאי-אפשר לסבול אותו.

שנית, לא הבינותי את יחסו של גרבובסקי לעניין עזה. אני חשבתי כי הוא מדבר נגד - גם נגד סיפוח עזה וגם נגד תרומה [של החזרת פליטים] בלי עזה. מפני שאם מה שהוא אומר נכון, שאם ברבע מיליון או ב 240 אלף ישנה התערבות חוץ וגיס חמישי, כי אז ב 400 אלף או ב-380 אלף בוודאי ובוודאי. לכן צריך להיות קל וחומר - שאם הוא נגד התרומה, אז כל שכן נגד עזה והריהו גומר בכך. אם כך הוא הדבר - אנו מפסידים את עזה. אם נקבל את עזה במלחמה נקבל אותה על ידי זה שנזרוק את כל הערבים לים? כאשר יצאנו לקרבות על עזה, שלא הצלחנו בהם לגבי עזה - הצלחנו לגבי מקומות אחרים אבל לא לגבי עזה, ושמעתי על כך דין וחשבון מפורט ומעניין מפי יגאל אלון - כשיצאו לקרב על עזה הייתה הוראה מפורשת לא לגרש את הערבים האלה והוכן אפילו מנגנון לכך. נתמנה מושל צבאי לעזה לקלוט את האוכלוסייה הזאת. איך נוכל לקבל את עזה מבלי לקבל את אנשי עזה? במשא ומתן אני מחפש דרך להקטין את מספר הפליטים. אם נקבל את עזה ברור שנקבל את האוכלוסייה שלה - ואולי יש שם 300 אלף איש? אזי אתה מגביר את האוכלוסייה עד ל-470 אלף ערבים.

עלינו לדעת:

אל״ף, מהי המסגרת הפורמלית של הדיון.

בי״ת, מה הממדים המספריים של הבעיה.

המסגרת הפורמלית של הדיון היא, שיש הצהרת ישראל כלפי האומות המאוחדות, שנאמרה בכנסת פעמיים לפחות, שאנו מוכנים לתרום תרומה לפתרון בעיית הפליטים על ידי החזרת מספר מסוים. אנו לא חוזרים מאותה העמדה. אנו נשארים באותה עמדה שאנו מוכנים לקבל חלק של הערבים. יכול להיות שוושינגטון חשבה כי זה 270 אלף ועכשיו מתברר לה כי זה 65 או 70 אלף נפש, כי את המשפחות [במסגרת איחוד משפחות] נכניס בלי תנאי, ויש המעריכים את המשפחות ב-10 אלפים נפש - אני חושב שזה פחות.

פירוש הדבר, כי כל מה שמדובר זאת תוספת למדינת ישראל של 65 עד 70 אלף ערבים. ואני תיארתי - אולי לא תיארתי די - את המְצַר שאנו נכנסנו לתוכו בחזית הבינלאומית, ואולי לא תיארתי די מה פירוש שהדבר נתקבל לפני העצרת. ואינך יכול לומר שנחיה בלי שלום עם הערבים ובסכסוך מתמיד עם ממשלת ארצות-הברית. שקר הדבר שהיה צל של איום להפסיק את התשלומים על חשבון המילווה. אתה יודע כי הינך מתחיל את חשבונך ואינך מסיים אותו, ואתה עומד בפני עובדה, שהממשלה כבר החליטה וכבר הודיעה כי היא מוכנה לקלוט את עזה על פליטיה, ולפי הנחת הממשלה זה היה 170 אלף. לגבי זה

הנזק לביטחון המדינה מתוך מציאות ערבים בתוכה,

ועל ידי גיס חמישי

ועל ידי אפשרות של התערבות מבחוץ -

הדבר הזה לא מעלה ולא מוריד. אותם הערבים והאויבים משמשים עילה של התערבות מבחוץ.

לאיש הקתולי הזה,[12] כשאמרתי בבוקר את מספר הערבים שאנו מוכנים לקלוט, בשרו סמר מהמיעוט המבהיל של המספר לגבי דידו, מפני שקודם דיברו אנשים להחזיר את כולם, אחר כך דיברו על חלק, אבל חשבו שזה יהיה רוב - אם לא רוב אז חצי, אם לא חצי אז שליש - אז זה 200 אלף. ומה אתה מגיש להם כעת? 100 אלף, בתוך זה 25 אלפים שכבר קיבלת, מנכים מזה את 10 האלפים מהמשפחות והרי נשאר סך 65 אלף איש. כך צריך לדון על הבעיה הזאת וכך צריך לדון על המצב.

ישנה עובדה של 170 אלף איש וישנן משפחות שתחזורנה - הלוואי וזה לא יגרור אחריו הסתננויות מסוימות. ויש עובדה שהסכמת לקבל את עזה ויש עובדה שהסכמת לתרום תרומה על ידי החזרה - ולאור העובדות האלו עלינו לדון במצב.

הערות: