83. הכנסת, ישיבה נ״ח, תל אביב[1]

20.7.1949

הרקע הצבאי המיוחד להסכם עם סוריה

סעיף ה׳: הודעת שר החוץ על הסכם שביתת נשק עם סוריה

שר החוץ מ. שרת: כנסת נכבדה. לפני כשעה נחתם הסכם שביתת נשק בין ישראל ובין סוריה. הממשלה הייתה סבורה, שהכנסת תתעניין לשמוע מייד עם חתימת ההסכם הזה הסבר קצר על תוכנו ועל מהותו. חתימת ההסכם הזה מסיימת את פרשת המשא ומתן על שביתות נשק בין ישראל לבין כל הממשלות הערביות ששילחו בנו את צבאותיהן, פלשו לתחומי הארץ והתקיפו את מדינת ישראל. פרשה זו, שנסתיימה היום, נמשכה שישה חודשים ושבוע אחד. ב-13 בינואר החל המשא ומתן על שביתת נשק עם מצרים ברודוס, והיום, ב-20 ביולי, נחתם ההסכם עם סוריה על גבול הצפון של ארצנו.

התקופה הזאת של שישה חודשים נתחלקה לשני חלקים שאינם שווים - אינם שווים מבחינת הזמן ואינם שווים מבחינת התוצאות שהושגו בכל אחד ואחד.

שלושת הפרקים הראשונים של הפרשה הזאת - המשא ומתן וההסכמים עם מצרים, עבר-הירדן והלבנון - ארכו ביחד חודשיים ועשרה ימים.

הפרק הרביעי והאחרון של הפרשה, המשא ומתן עם סוריה, הוא לבדו נמשך שלושה וחצי חודשים. נתקיימו במשך שלושה וחצי חודשים אלה יותר מ-20 ישיבות, [והיו] כאלה שנתקיימו לאחר הפסקות ממושכות. העובדה הזאת כשלעצמה צריכה להעיד על הקושי המיוחד שבו היה כרוך הפרק הזה.

לא אבוא למצות את כל ההבדלים שיש לציין בין פרשת סוריה ובין הפרשות הקודמות. הקושי העיקרי נבע מהרקע הצבאי והגיאופוליטי, שעליו התנהל המשא ומתן עם סוריה. מן הצד הצבאי היה הצבא הסורי היחיד בכל אלה שפלשו לתחומי הארץ, שכבש והצליח להחזיק עד להפוגה חלק ניכר מאותו שטח שאנו רואים אותו היום כשטחה של מדינת ישראל - חלק ניכר לא מבחינת השטח, אלא מבחינת חשיבותו האסטרטגית והכלכלית. מן הצד הגיאופוליטי הייתה זו רצועת טריטוריה, אומנם לא לגמרי רצופה - היו בה פרצות ורווחים [של] אותם החלקים שנשארו בידינו - טריטוריה המשתרעת לא רק לאורך הגבול הצפוני, שתמיד הייתה נודעת לו עדינות מיוחדת, אלא משתרעת במיוחד לאורך קו המים שבפינתה הצפונית-מזרחית של ארץ-ישראל.

תולדות התוויית הגבול באותו חלק של הארץ הן פרשה ארוכה ומורכבת. עוד לאחר כיבוש הארץ בידי בעלי הברית מידי האימפריה העותומאנית, בשלביה האחרונים של מלחמת העולם הראשונה, התנהל דין ודברים בין שתי בעלות הברית, אנגליה וצרפת, על התוויית התחום בין שני שטחי המנדט באותה פינה. באותו שלב לא ניתן לצרפת כל מבוקשה, אם כי גם אנגליה לא קיבלה את כל מה שרצתה בתחילה לקבל. העיקרון שנקבע לגבי הגבול היה, שכל שטח המים, עם רצועת אדמה ממזרח לו, כלולים בתחום המנדט הבריטי. במקרה אחד לא נשמר עיקרון זה - כאשר הממשלה הבריטית החליטה בשנת 1922, באישור חבר הלאומים באותה תקופה, לקרוע את החלק המזרחי של ארץ-ישראל [מתחולת סעיף הבית הלאומי היהודי] ולעשותו למדינה ערבית נפרדת[2] - היא לא הייתה בתחילה עצמאית, אך אחרי כן הוענקה לה העצמאות - נקבע הגבול באמצע קו המים המפריד בין שתי הארצות, זאת אומרת, באמצע הירדן ובאמצע ים המלח.

קו הגבול הצפוני לא נקבע לפי עיקרון זה. כל ערוץ הירדן וכל שטח האגמים מי מרום [ימת החולה] וכנרת, עם הגדה המזרחית שלהם ורצועה מעבר לה, נכללו בתחום ארץ-ישראל והגבול שבין ארץ-ישראל וסוריה באותו חלק ארץ, שעבר לאורך הירדן והאגמים, לא נגע בשום מקום בגדות הנהר והאגמים האלה, אלא היה מרוחק מהם, אם מרחק גדול או קטן. הוא עבר באופן מקביל להם אך היה מעבר להם.

בתחילת המשא ומתן בינינו ובין סוריה נתקל המשא ומתן הזה בסלע מחלוקת שנראה היה לקשה - שאולי אי-אפשר להתגבר עליו. מטרתו העיקרית של הצד שכנגד במשא ומתן זה הייתה להחזיק ויהי מה בעמדות שהוא כבש באותו חבל ארץ. אני רוצה להזכירכם שלא רק שכבש את הרצועה שממזרח לקו המים והגיע עד הירדן ובכמה מקומות עד הכנרת, אלא שהצליח גם לחצות את הירדן ולהתבצר מעברו המערבי של קו המים. מטרתו העיקרית הייתה להחזיק בכיבושים אלה. אומנם בהמשך המשא ומתן התגלתה מן הצד שכנגד נטייה לפשרה. הוא היה מוכן לסגת מאותם השטחים שנתפסו בידו מעברו המערבי של הירדן, אך בתנאי שיישאר בהסכמתנו ברצועה שממזרח לירדן. זאת אומרת, שקו שביתת הנשק לא יהא זהה עם הגבול אלא שהרצועה שבין הגבול ובין קו המים גם היא תישאר בידם.

אומנם, כמו בכל הסכם של שביתת נשק שעשינו עד הנה, כל קביעת קו לשביתת נשק הייתה צריכה להיות מסויגת בסייג מסוים האומר, שאין זה בשום פנים ואופן חורץ את קווי הגבול לעתיד לבוא, אלא כל תביעותינו וזכויותינו בעניין זה שמורות. במקרה זה לא ראינו בסייג כזה כל ערובה ממשית כל עוד הצד שכנגד מחזיק בפועל ממש ברצועה שהיא כל כך חיונית לנו, ויוצר עובדה שממנה יכולות לנבוע תוצאות למשך זמן רב. הנה כי כן, המטרה העיקרית שלנו במשא ומתן זה הייתה לעקור את הצד שכנגד מהשטח שאותו הוא כבש, זאת אומרת להוציא באותה פינה את הצבא הפולש מתחום ארץ-ישראל ומתחום מדינת ישראל.

זה היה תנאי בל יעבור שלנו להסכם שביתת הנשק עם סוריה. חזרנו ושָנינו זאת, שלא להשאיר כל ספק לגבי עמדתנו - לא אצל הצד שכנגד ולא אצל מוסדות האו״ם שקיבלו על עצמם את התיווך ושתחת חסותם התנהל המשא ומתן הישיר בינינו ובין סוריה.

להבנת הקושי המיוחד שהיה כרוך בהסכם הזה, עלי להעיר עוד הערה, שתשווה את המשא ומתן הזה אל המשא ומתן שהיה בינינו ובין הלבנון. כשהתחלנו במשא ומתן עם הלבנון עמד צבא ההגנה לישראל על אדמת הלבנון. הוא החזיק בידו כברת ארץ ניכרת מעבר לגבול. לעומת זה החזיקה הלבנון בפינה אחת משטחנו-אנו. העיקרון שנקבע במשא ומתן זה, שאותו קיבלנו על עצמנו, היה, שכל אחד מהצדדים יְפַנה את שטח מִשנהו שכבש אותו תוך קרבות. אנו הצגנו את התקדים הזה כקובע את עיקרון ההסכם בינינו ובין סוריה. אחת התגובות שבה נתקלנו הייתה, שאנו כבשנו את השטח הלבנוני לאחר הכרזת ההפוגה. טענתנו הייתה, שהייתה לנו ההצדקה להתחיל שוב בקרבות באותו שלב, אך כזה היה המצב הפורמלי - ואילו הסורים כבשו את המקומות שהחזיקו בהם לפני ההפוגה.

קושי נוסף היה כרוך במשא ומתן הזה כתוצאה מהשפעות בינלאומיות מסוימות, שניסו לתמוך בתביעתו זו של המשטר החדש בסוריה ולהצדיק את עמדתו וסירובו להסתלק מהשטח שממזרח לירדן, ושניסו להציג לפנינו את הסכמתו לפנות את משמר הירדן ושטחים אחרים במערב הירדן כוויתור מרחיק לכת שעלינו להסתפק בו, וטענו שאין זה מוצדק מצדנו לדרוש יותר מזה.

תוך ההתנגשות הזאת ללא פשרה בין שתי העמדות האלו - עמדת משלחת ישראל ועמדת משלחת סוריה - הגיע המשא ומתן בשלב מסוים לידי שיתוק וכמעט לידי ניתוק וכמעט שהתנפץ אל סלע המחלוקת הזה. חלה הפסקה בפגישות שבין שתי המשלחות ואז באה התערבותו של המתווך מטעם האו״ם, ד״ר רלף באנץ׳, שהציע מוצא מן המצר. הוא נוכח לדעת, שבלי נסיגת הצבא הסורי מתחום ארצנו לא יושג הסכם שאנו נוכל לחתום עליו. הוא הבין לעמדה הזאת וקיבל אותה. לפי זה דרש מהצבא הסורי, שייסוג מן התחום שכבש ממערב לגבול. המתווך לא הבחין בין הגבול ובין קו המים. במרכז תוכנית הפשרה שלו הייתה התביעה אל הסורים לנטוש את קו המים ולסגת אל מעבר הגבול. לעומת זה, הפנה אלינו שתי תביעות:

ראשית, שעם נסיגת הצבא הסורי מהאזור הזה לא יתקדם צבאנו לתוכו, אלא שהאזור הזה, המפונה על ידי סוריה, יישאר מפורז. הווה אומר, באותם השטחים שקווי ההפוגה שבינינו ובין סוריה, שנקבעו לפי קווי הלחימה בתקופת הקרבות, מזדהים בהם עם הגבול הבינלאומי, הגבול הבינלאומי הוא קו שביתת הנשק. לעומת זה, באותם האזורים שבהם הגבול הבינלאומי אינו זהה ואינו חופף על קו ההפוגה, נוצר אזור מפורז בין הגבול הבינלאומי ובין קו ההפוגה. זאת אומרת, מאזור זה מוכרח הצבא הסורי לצאת ולאזור זה אין הצבא הישראלי יכול להיכנס.

שנית, הוא תבע מאיתנו שנסכים לכלול באזור המפורז שני אזורים, שלא היו כלל בחזקתו של הצבא הסורי. אלה הם האזור של עין גב ממזרח לים כנרת ואזור קטן ממנו בהרבה - אזור דַרְדַרַה שממזרח לאגם מי מרום. הוא ראה צורך לעמוד על התביעה הזאת אך ורק לשם מתן פיצוי לצבא הסורי, לממשלה הסורית, בעד הוויתור שהוא תבע מהם - שייסוגו משטח ארץ שלא הצלחנו בקרבות לעקור אותם מתוכו.

לעומת זה, הוא קבע, שבאזור המפונה והמפורז יתנהלו החיים האזרחיים במלוא היקפם ובאין מפריע, ובמידה שהחיים האזרחיים האלה הופרעו על ידי הכיבוש הסורי הרי עם יציאת הצבא הסורי צריכים החיים האזרחיים שם לחזור למסלולם כתיקונו.

הווה אומר, שתושבים שנעקרו ממקומותיהם במהלך הקרבות רשאים לחזור למקומות מגוריהם.

הווה אומר, שהפעולה המשקית יכולה להתחדש באזורים האלה במלוא היקפה.

הווה אומר, שחוזרים על כנם כל סדרי הביטחון הרגילים והסדירים באזורים האלה ואת מקום הצבא היוצא תופסת משטרה.

אלה הם הקווים העיקריים של הצעת המתווך - ששני הצדדים קיבלו אותה עקרונית לאחר שיקול דעת והתלבטות לא מעטה - שהונחו ביסוד ההסכם שנחתם היום.

היסוד העיקרי והמרכזי של ההצעה הזאת הוא יציאתו הגמורה של הצבא הפולש מחלק זה של הארץ - יציאתו שלא כתוצאה מקרב, אלא אך ורק כתוצאה ממשא ומתן ומתוך שיקולים בינלאומיים –

שיקולי משמעת לאו״ם,

שיקולי יחסים עם מעצמות,

שיקולי יחסים לעתיד לבוא עם מדינת ישראל.

אין להניח, שנתעלמה מעיני הצד שכנגד אפשרות של פתרון אחר לבעיה הזאת והיא מתוך חידוש השימוש בכוח מצדנו. אך גם לא נתעלם מעיניו הסיוג המרחיק לכת, שגם אנו היינו מוכרחים לקבל על עצמנו את דינו מתוך שיקול מעמדנו-אנו מבחינה בינלאומית, ומתוך שיקולי משמעת מצדנו להחלטות של מועצת הביטחון. על כל פנים, הם נסוגו לא מפני שהוכו ונעקרו משם, אלא מפני שקיבלו על עצמם את הדין של פשרה בינלאומית. אנו רוצים לקוות שנסוגו מפני שכוונתם, לאורך ימים, היא ליחס של שלום ויציבות עם מדינת ישראל ומפני שהם מבינים שבלי החזרת הגבול ליושנו לא ייתכנו יחסי שלום ויציבות בינינו.

להסברת העניין אוסיף, שמשנענינו להחלטת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר [3],1948 ההחלטה שהסעיף העיקרי שבה נתקבל פה אחד במועצת הביטחון והוגן בתוקף שווה על ידי שני האגפים שבמועצה - משנענינו להחלטה הזאת והודענו על נכונותנו להיכנס למשא ומתן של שביתת נשק עם כל אחת מהמדינות הפולשות והלוחמות נגדנו, היה מותר להניח שעשינו זאת מתוך הבנה, שההסכמים שייעשו יגבשו את העמדות הקיימות. אומנם תביעתנו הייתה ליציאת הצבא הפולש, אך הרוח הכללית של החלטת מועצת הביטחון הייתה מכוונת לגיבוש המצב הקיים. וכאן, בהסכם שביתת הנשק עם סוריה, הצלחנו לשנות את הבסיס העיקרי הזה. ההסכם איננו מגבש את המצב הקיים, אלא משנה אותו מעיקרו אם כי לא באותו שיעור שציפינו לו - כי צבאנו אינו נכנס לאותו אזור שממנו יצא הצבא הסורי, ולא עוד אלא שעליו לצאת מאזור שהסורים לא כבשו מעולם. ראינו הכרח לעצמנו להסכים לעיקרון הפירוז הזה. מתוך מחאה הסכמנו, שעֶקרון הפירוז יחול גם על אזורי עין גב ודרדרה. קיבלנו עלינו את הפירוז הזה כולו בהנחה שנוכל להחזיק שם כוחות מגן משטרתיים מספיקים, שישמרו על הביטחון ויתנו תוקף לשלטון מדינת ישראל באזורים אלה. ראינו את הדבר הזה כמחיר שהוכרחנו לשלמו בעד ההישג העיקרי של ההסכם - יציאת הצבא הפולש.

יציאה זו לא תבוא כהרף עין. נקבעו שלבים ליציאתו ההדרגית של הצבא הסורי, שיימשכו בסך הכל שנים-עשר שבועות, לאמור שלושה חודשים. הסיבה להדרגיות הממושכת הזאת היא ההתחייבות שקיבל על עצמו הצבא הסורי להרוס את ביצורי הקבע שהקים ברצועה הזאת. עד כמה שידוע לי לא הקים הצבא שלנו ביצורי קבע בחלקו-הוא של אותו אזור, ולכן איננו חייב בהריסה שהוטלה על כל ביצורי הקבע. העובדה שצריכה לעבור תקופה כה ממושכת עד שכל הביצורים האלה ייהרסו נותנת לנו מושג על ממדי הביצורים האלה ועל הסכומים שהושקעו בהם. בכל האזור הזה גרמנו לצבא הסורי אבידות כבדות. הם שפכו דם רב והוציאו ממון רב על האפשרות להחזיק במקומות שנכבשו על ידם ועל התבצרותם במקומות אלה. לאור העובדות הללו יש להעריך את ויתורה של סוריה ואת תרומתה לעניין שביתת הנשק, שאנו מקווים שזוהי גם תרומה לשלום.

חידוש החיים האזרחיים, כפי שאמרתי, פירושו החלפת הצבא במשטרה. נאמר בפירוש, שבמקומות היישוב היהודי תוקם משטרה ישראלית. באזור המפורז ישנם ארבעה מרכזים של היישוב היהודי:

היישוב היהודי ממזרח לצמח,

היישובים באזור עין גב,

היישוב היהודי במשמר הירדן וסביבתה

והיישוב היהודי בדרדרה.

חידוש החיים האזרחיים פירושו גם חידוש הקשר היבשתי בין עין גב ודרדרה ובין סביבתם. במשך כל התקופה הזאת הייתה עין גב מנותקת מן היבשה מצד צפון ומצד דרום והקשר היחיד שלה עם מדינת ישראל היה בדרך הים. חידוש החיים האזרחיים מחדש את הקשר היבשתי בין עין גב ובין עמק הירדן הישראלי שמדרום לעין גב. מותר להדגיש במיוחד, שההסכם מאפשר לנו לחזור למשמר הירדן בהגיע תור הפינוי של הסביבה הזאת. מושבה ותיקה זו, שסבלה עשרות בשנים ממלחמה במלריה ומהתקפות תושבי הסביבה הפרועה, שבמלחמה האחרונה הוכרחו תושביה לסגת מן המקום וחלקם נפל בשבי - וזה שלושה-עשר חודשים ויותר שהיא נמצאת תחת עול כיבוש זר - תוחזר עכשיו לרשותו של העם העברי ולסמכותה של מדינת ישראל. מיותר להוסיף שהסכם זה מחייב החזרת השבויים של משמר הירדן וכן החזרת שבויי ישראל אחרים לארצנו.

לעומת זה, כשם שתושבים יהודים יוכלו לחזור למקומם, כן מאפשר ההסכם גם את החזרתם של תושבים ערביים שברחו עקב הקרבות לעבר המזרחי. ישנן שם ארבע-חמש נקודות ערביות, יישוב לא גדול, שניתנה לו האפשרות לחזור. גם בנקודות אלה תוקם משטרה. לפי ההסכם לא תהיה משטרה סורית אלא משטרה ערבית מקומית. ישנם תקדימים לסידור כזה באותם כפרי ״המשולש״, שעברו לידינו על ידי ביצוע שביתת הנשק עם עבר-הירדן. על התקדים הזה הסתמך גם המתווך. אנו מוכנים להקים במקומות הערביים האלה משטרה ערבית מקומית בסמכותה ותחת משמעתה של מדינת ישראל, כשם שהדבר נעשה בחלקי ״המשולש״.

בשלבים האחרונים של המשא ומתן ניסתה המשלחת הסורית לעורר שאלות קשות, שגרמו לעיכובים חדשים במשא ומתן. היא הציגה דרישה בדבר החזרת פליטי צמח. בשלבים ידועים נתמכה דרישה זו על ידי אנשי או״ם. עמדתנו הייתה, שכל עוד איננו דנים על ברית שלום אין לדון על החזרת פליטים. אגב, עם חתימת ההסכם הצענו גם לסוריה מה שכבר הצענו למדינות שכנות אחרות - לקבוע תחנת גבול להחזרת המשפחות לפי אותו עיקרון של החזרת נשים וילדים של תושבים ערביים שנשארו בארץ, שהכרזנו עליו. אך לא הסכמנו להחזרת פליטים כללית לצמח. דרישה אחרת שהוצגה על ידי המשלחת הסורית, שנתמכה על ידי אנשי או״ם, הייתה בשאלת הזכויות האזרחיות של נתינים סוריים בתחום מדינת ישראל. הכוונה הייתה שסורים, שהייתה להם הזכות בימי משטר המנדט לעבד אדמה מעבר לגבול ולדוג במים שלנו, יוכלו ליהנות מזכויות אלו עכשיו. לאחר דין ודברים חזרו בהם הסורים מהתביעה הזאת.

זהו סיכום ההסכם בקווים העיקריים. התאמצתי למצות בסיכום זה את כל הקווים המיוחדים, שישנם בהסכם זה של שביתת הנשק עם סוריה. ההסכם מכיל כמובן את היסודות המצויים בכל ההסכמים. אחד היסודות האלה הוא

הקטנת הכוחות הצבאיים משני צדי קווי שביתת הנשק ומשני עברי האזורים המפורזים,

העמדת הצבא באזורים אלה על כוחות מגן בלבד משני הצדדים מתוך מגמה להרחיק כל אפשרות של התנגשות בין הכוחות

ולהבטיח את תושבי האזורים האלה מסכנת התקפה מהצד שכנגד.

עיקרון זה נקבע גם בהסכם עם סוריה ונקבעו אזורים לכוחות המגן, המרחיקים את הכוחות העיקריים של שני הצדדים זה מזה.

עם סיום הפרק הזה, ובסוף הרצאתי הקצרה פה לפני הכנסת, רצוני להביע מעל הדוכן הזה בשם הממשלה שבח לנושאי דברו של האו״ם, שהשתתפו במשא ומתן זה מקרוב ומרחוק ולא חסכו עמל מעצמם במשך חודשים ארוכים במשא ומתן מייגע, ובתנאים טכניים לא קלים, עד שהביאוהו לידי סיום חיובי. אני רוצה להרים על נס את סבלנותם ואת מסירותם. בראש וראשונה אזכיר את המתווך בפועל ד״ר רלף באנץ׳ וכן את שליחיו שניהלו את המשא ומתן בפועל, מר ויז׳יה והגנרל ריילי. אני חושב שמותר לי לציין גם את סבלנותם הרבה ואת תוקף העמידה על העיקר שגילו חברי משלחת ישראל במשא ומתן הזה, וגם להרים על נס את התיאום הגמור ששרר בכל שלבי המשא ומתן המסובך הזה בין אנשי המטה הצבאי ובין אנשי משרד החוץ, שפעלו בעניין זה במשותף.

על ידי הסכם שביתת הנשק בינינו ובין סוריה הושלם משטר שביתת הנשק שאנו חיים בו כיום, ושעדיין אין לדעת עוד כמה זמן נחיה במסגרתו עד שיבוא השלום הסופי. ומשנזדמן לי להביע דעה זו כבר בפומבי, אני סבור, שלא פחות מהניצחונות בשדה הקרב יש לזקוף לזכותו של צבא ההגנה לישראל גם את הסכמי שביתת הנשק כהישגים גדולים ומכריעים. יתר על כן, בלי הסכמי שביתת הנשק הרי ניצחונותינו בקרבות, והעובדות שקבענו על מפת הארץ, נשענו רק על המאזן - שלא תמיד היה בטוח ויציב - של הכוחות המזוינים משני הצדדים. על ידי הסכמי שביתת הנשק הפכו העובדות שנוצרו בכוח הנשק להסדרים של קבע הנשענים על הסכם הדדי ועל הגושפנקה הבינלאומית של או״ם.

איני צריך לחזור ולומר, שלא הושג בהסכמים אלה כל מה שביקשנו וכל מה שראינו את עצמנו זכאים להשיג. לא ידועה לי דוגמה של משא ומתן ושל הסכם המסתיים בהשגת מאה אחוז תביעות הצד האחד - בלי שים לב מהו מעמדו של הצד שכנגד. מה שהושג בהסכמים אלה, ובייחוד בהסכם עם סוריה, השגנו במחיר - בשום פנים לא בלי מחיר. יש לדון על ההסכמים האלה בכללותם ועל כל הסכם והסכם בכללותו, להציג את החיוב שבו מול השלילה ולבדוק לאיזה צד מכריע החשבון. לדעת הממשלה מכריעים יתרונות שביתת הנשק עם סוריה כנגד המגרעות שבה ואני מציע לכנסת להעריך את ההסכם עם סוריה לפי הכרעה זו של היתרונות.

ח״כ י. בן-אהרון וח״כ י. מרידור דרשו דיון כללי בהסכם. הצעת ח״כ ז. אהרונוביץ, יו״ר ועדת חו״ב, לקיים את הדיון בשבוע הבא, התקבלה.

הערות: