68. הכנסת, ישיבה מ״ד, תל-אביב[1]

20.6.1949

מדוע פנו הבריטים לאו״ם

בתום דברי נציגי הסיעות השונות בסיומו של הדיון המדיני, הודיע היו״ר י. שפרינצק כי סיעת מפא״י, שלזכות דובריה נותרו כחמישים דקה, מוותרת על זמן זה כדי לתת דוגמה לאחרים ומקדישה את כולו לתשובת שר החוץ.

שר-החוץ מ. שרת: כנסת נכבדה, בהופיעי לפני הכנסת לסיומו של ויכוח זה אני חש בשני מעצורים:

ראשית, אם לא היניתי את עצמי בחופש דיבור בסקירתי, שפתחה את הוויכוח הזה, הריני מוכרח להדיר את עצמי עוד יותר מחופש דיבור בסיומו, אם גם בוויכוח כשלעצמו נהגו, עד כמה שנראה לי, חופש דיבור גמור. איני אומר זאת לביקורת. אני רק מציין את העובדה. אבל אני מבקשכם להבין, כי לא הרי נציג רשמי של הממשלה כהרי כל חבר אחר של הכנסת מבחינה זו. אומנם חבר אחד של הכנסת עשה ניסיון, ביום הראשון של הוויכוח, לטשטש כליל את התחומים בין הוועדה לענייני חוץ של הכנסת לבין הכנסת עצמה.[2] אני מקווה שניסיון כזה לא יחזור. אני, על כל פנים, אינני מתכוון לחזור עליו. אני מוכרח להקפיד על התחום בין שני המוסדות האלה. אגב, נמסרו כאן על ידי אותו חבר דברים שאמרתי מסירה לא נכונה, אך לא אוכל לתקנם פה - אעשה את הבירור איתו במקום אחר. אבל גם מחוץ לסטייה זו יותר קל לחבר אחר של הכנסת לדבר כאן בכל החופש. מה מאוד הייתי משתוקק גם אני להסביר וללבן את הדברים עד תום מבלי לכחד דבר. אני יכול רק להבטיח את הכנסת, שאין אני מפלה את עצמי לטובה ואיני מקל על עצמי, אלא אני יוצא מקופח על ידי הגבלה זו שאני מטיל על עצמי בתשובתי לוויכוח.

המעצור השני, שאני רגיש לו מאוד, הוא שעלי להשתרע על פני היריעה אשר נתגוללה כאן בשני ימי הוויכוח - בשבוע שעבר והיום - ולעמוד על דברים, שאולי דהו בזיכרונה של הכנסת אבל נאמרו כאן, מעל הבמה הזאת, ומחייבים תשובה ותגובה.

אומר בתחילת תשובתי, כי אני מחזיק טובה למר הררי[3] אשר, נדמה לי, השכיל יותר ממני להסביר ולהגדיר את חשיבות המאורע של כניסתנו לאו״ם, גם הרים על נס, ובזה כאילו הוציא מילים מפי, את עניין המצפון הבינלאומי אשר משימתנו המיוחדת היא לשמור על טהרתו עד כמה שניתן הדבר במסגרת השמירה וההגנה על ענייני מדינתנו בהיותנו חברים באו״ם.

בעניין זה של הופעתנו הראשונה באו״ם הייתה לי קורת רוח מרובה לשמוע מפי חבר הכנסת ריפטין שבח לעמדת משלחתנו בשאלה מסוימת - שאלה בינלאומית כאובה ומסובכת למדי. אינני יודע מדוע היה מוכרח חבר הכנסת ריפטין מניה וביה לצרף לשבח הזה דברי ביקורת. כנראה עשה זאת מתוך כוונה חינוכית שלא תזוח דעתנו יותר מדי ושלא יראה את עצמו משרד החוץ מפונק חלילה, על ידי מפ״ם, באשר הדבר עלול להוציאו לתרבות רעה. אם כך הדבר, אני מקבל את הביקורת הזאת באהבה. אבל מכיוון שלחבר הכנסת ריפטין כבר הייתה הזדמנות לטפוח על פני שר החוץ את החטא הגדול שבהימנעות מהצבעה באותה שאלה, ואני טרחתי להסביר לו את העובדות, וכנראה הוא לא התרשם מהַסברתי, שכן חזר על הדברים כאן, ומכיוון שאני מניח, שרוב החברים אינם בקיאים ואינם יודעים את העניין, והם יכולים לחשוב מי יודע עד היכן סרחה משלחת ישראל בהופעתה הראשונה, הריני רואה חובה לעצמי להעמיד את הבית על העובדות לאמיתן ועל ידי כך אעמיד אותו גם על מהותה האמיתית של הביקורת שנשמעה בנקודה זו נגדנו.

המדובר בשאלת אינדונזיה. חבר הכנסת ריפטין מיצה איתנו את הדין על שום מה נמנענו בשאלה זו. עניין אינדונזיה עלה על סדר יומה של העצרת להצבעה כמחצית שעה אחרי קבלתנו לאו״ם. זו הייתה השאלה הראשונה שנתקלנו בה. לא הובאה שום שאלה לגופו של עניין אינדונזיה, שהוא מסובך מאוד ואינני מבטיח כי כאשר תגיע עצרת להצביע על גוף השאלה יהיה קו הצבעתנו בדיוק לשביעת רצונו של חבר הכנסת ריפטין. אבל הפעם לא נדון העניין לגופו. הובאה הצעה על ידי שתי מדינות, אוסטרליה והודו. אוסטרליה, כידוע, אינה נמנית על אויביה של אינדונזיה העצמאית. אוסטרליה, כידוע, אינה נמנית על המדינות הריאקציוניות ביותר. היינו בחברת אוסטרליה כאשר הצבענו נגד פרנקו[4] ועל זה שיבח אותנו חבר הכנסת ריפטין. המדינה השנייה, הודו, יוצאת במערכות אסיה כולה במלחמתה על עצמאות והיא דוגלת במיוחד בעצמאותה של אינדונזיה. הרי אבהות כזאת להצעה כשל אוסטרליה והודו דיה, לכאורה, להמריצנו להצביע בעדה. וההצעה עצמה הייתה פשוטה בתכלית - לדחות את הדיון בשאלת אינדונזיה לעצרת הסתיו. ארבעים ושלוש מדינות הצביעו בעד ההצעה הזאת. בזה היו כלולים כמעט כל ידידיה של אינדונזיה פרט לגוש הסובייטי. אנו נמנענו.

לא התפעלנו מזה שמצביעות ארבעים ושלוש מדינות.

לא התפעלנו שזוהי הצעה הנתמכת על ידי הודו ואוסטרליה.

לא התפעלנו מהצבעת ידידותיה המובהקות של אינדונזיה בעד ההצעה –

(מ. סנה: לא מובהקות - מדומות) - זוהי שאלה של הערכה. לו מר נהרו ישב כאן ביציע והיה שומע שמכנים אותו בשם ״ידיד מדומה של אינדונזיה״, היה זה משפיע על הערכתו לא לגבי עצמו ולא לגבי אינדונזיה, כי אם לגבי מי שמתבטא כך - (מ. סנה: הוא יודע בעצמו עד כמה זה נכון) - חבר הכנסת סנה, צר לי שלא השתתפת בוויכוח, אבל לא תוכל לעשות זאת על ידי קריאות ביניים - ובכן, אנו נמנענו. הנמנעים היו קבוצה קטנה מאוד: שלושה בסך הכל. כמה הצביעו נגד? שישה קולות. אם אני אומר שישה קולות - ברור מיהם.[5] ביקורתו של חבר הכנסת ריפטין פירושה, כי בשאלה כזאת היינו צריכים לא להימנע אלא להצביע נגד, זאת אומרת להיות המדינה היחידה מ-59 המדינות באו״ם, או יותר נכון מחמישים ושלוש לאחר ניכוי שש, שתצביע עם הגוש הסובייטי. פירוש הדבר נקיטת קו על ידי המשלחת של מדינת ישראל להצביע בכל עניין ועניין עם הגוש הסובייטי.

כל זמן שהממשלה הזאת ליד ההגה זו לא תהיה מדיניות ישראל. הממשלה הזאת לא תירתע מהצבעה עם הגוש הסובייטי אולם, לעומת זאת, היא גם לא תירתע מהצבעה עם אחרים. לא נצביע תמיד עם הגוש הסובייטי. בשום פנים לא נקבל על עצמנו לעשות זאת בקביעות. עוד דבר: אילו ניתן להפיל את ההצעה הזאת, פירוש הדבר היה להאריך את העצרת - אינני יודע לכמה ימים. פירוש הדבר היה, שמדינה קטנה, הצעירה ביותר, הטירונית בין חברי או״ם, אשר נתקבלה לאו״ם רק לפני חצי שעה, כבר לוקחת על עצמה את האחריות לכך שהעצרת תשב עוד כמה ימים אחרי שכבר עבר זמנה - ובמקצת עבר זמנה מפני הדיון בשאלת קבלת ישראל - מכיוון שברור לה כי שאלת אינדונזיה חייבת להיפתר מייד, עוד בעצרת זו.

זוהי העמדה שבגללה לא זכתה משלחת ישראל בעיני חבר הכנסת ריפטין. זו הייתה כמובן נקודה צדדית בדבריו, וזו גם נקודה צדדית בתשובתי. חבר הכנסת ריפטין הרחיב את הדיבור, כמו שהייתה זכותו, על שאלות השלום עם מדינות ערב. הוא הזהיר אותנו מפני ״שלום אזורי״. אני מרשה לעצמי לומר: נראה שמתחילים להלך עלינו אימים במפלצת חדשה אשר שמה ״שלום אזורי״. הייתה עונה שהמפלצת העונתית הייתה ״ברית מזרח-ים-תיכונית״. כאשר במסיבות עיתונאים ובהזדמנויות אחרות נשבעתי והצהרתי, שאיש אינו מדבר איתנו על זאת, שהשאלה לא נתעוררה כלל, עדיין היינו חשודים על משא ומתן סודי בעניין זה.

כאשר הייתי בוושינגטון ונפגשתי עם מזכיר המדינה מר אצ׳יסון,[6] הופיעה בעיתון אחד תמונתי ותמונת מר אצ׳יסון, והכותרת למעלה הייתה: ״האם אין הם דנים בברית ים-תיכונית?״ מה לעשות, והגורם המדיני היחיד - גורם מדיני חשוב, חלילה לי לזלזל בו - הגורם היחיד שכל הזמן הטריד אותנו בשאלת הברית הים-תיכונית היה הגורם המדיני ששמו מפלגת הפועלים המאוחדת. עכשיו, כנראה, אנחנו חשודים על משא ומתן בדבר איזה ״שלום אזורי״ וזה פסול - וזוהי המפלצת החדשה.

ובכן, להווי ידוע: אנחנו בשום פנים ואופן לא נחשוב לאסון, לא למדינת ישראל ולא למזרח התיכון ולא לעולם כולו, על שני חלקיו, אם ברחבי המזרח התיכון ישרור שלום ולא יישא גוי אל גוי חרב בתחומי האזור הזה - תקראו לזה ״אזור״, תקראו לזה ״שטח״, תקראו לזה ״פינת תבל״, תקראו לזה מה שתקראו - יש דבר שקוראים לו ״המזרח התיכון״, יש בו מדינות ואחדות מהן נסתכסכו במלחמה מתוך פלישה ומתוך תוקפנות, ויש אחדות שלא נסתכסכו במלחמה, ויש שאלה של יחסי שלום בין כולן. אם כן, אני מודה ומתוודה: אני נושא את נפשי לשלום עם כל המדינות האלה. ובמידה שיְכולתי מגעת - והיא מאוד מאוד לא מרחיקה לכת - הרי בין השאר, ונוסף לדבר העיקרי שהוא הגנה על מדינת ישראל, היא תהיה נתונה לחתירה הזאת.

לא חל, ואני בטוח כי לא יחול שום שינוי בעיקרון שקבענו לגבי המשא ומתן בעניין הגבולות. אנחנו נושאים ונותנים עם מדינות השייכות לעניין - על כל גבול עם מדינה השייכת לעניין.

איש לא הציע לנו שלום אזורי.

איש לא ניהל משא ומתן על שלום אזורי.

אנחנו לא פצינו פינו על שלום אזורי.

זוהי סיסמת תעמולה חדשה המכוונת, כנראה, להלך אימים על העם התמים היושב בציון - שירעד מפחד באשר מישהו מתכוון דווקא לשלום אזורי.

השאלה שהיא אולי הסבוכה ביותר, המורכבת ביותר וגם המכרעת ביותר משאלות השלום עם סביבתנו הקרובה היא שאלת עתידו של החלק הערבי של ארץ-ישראל, מה שעכשיו הינהו החלק הערבי. ובכן, אמרנו זאת לא פעם ואני אחזור גם כאן, כי אם אנחנו נשאלים מה רצוי לנו לגבי החלק הזה, במסגרת התנאים הקיימים, הרי הרצוי הוא הדבר שאנחנו מעוניינים בו יותר - הוא שיהא חלק זה חטיבה מדינית בפני עצמה - (א. בן-אליעזר (״חירות״): ששמה ישראל! האומנם זה לא רצוי?) - איני מוכן להתחיל את תורתי תמיד מבראשית. בהרצאתי אמרתי כי פנינו עכשיו לשלום. אני יודע כי ישנה הצעה מעשית, שאנו נצא עכשיו למלחמה לכבוש את החלק ההוא. אני דוחה אותה. אני מדבר מתוך הנחה, שבתקופה שאנו יכולים לראות אותה מראש החלק הזה יישאר חלק ערבי. עומדת השאלה האם יעמוד החלק הזה בפני עצמו או שיסופח לאיזו מדינה אחרת. אני מדבר מתוך הנחה, שזוהי הברירה ועלינו לקבוע לעצמנו מה עדיף ממה - (א. בן-אליעזר: למה אתה יוצר ברירה זאת?) - מתוך הנחה זו רצוי שהחלק הזה יהווה חטיבה נפרדת מפני שלושה טעמים.

ראשית, מפני שאם החלק הזה יהווה חטיבה נפרדת יש יותר סיכויים לעידוד הקשר והזיקה בין החלק הזה ובין מדינת ישראל.

שנית, מפני שלפי הנחתי יש בזה יותר ביטחון למדינת ישראל.

ושלישית, מפני שאנחנו מראש נחלצים אז מהסבך של ההתקשרויות הקיימות - ואל נתעלם מהן - בין מדינה שכנה מסוימת ובין מעצמה מסוימת.[7]

זהו הפתרון שעלינו להעדיף. אך אם ישאלו אותי האם בידינו להביא את הדבר הזה לעולם, אני אומר: אינני יודע. אני מסופק. למלחמה על זאת לא הייתי מייעץ להוציא את מדינת ישראל. אני יודע שמעל במה זו קל לדבר על הצורך לעודד, לתמוך, לגבש וכן הלאה.[8] אבל אני יודע איזו צורה לובשים הדברים האלה כאשר ניגשים לדון בהם ליד שולחן בחדרי חדרים ודנים עליהם הלכה למעשה, וכאשר מופיעה שאלת האחריות.

אתה מעודד - לשם מה אתה מעודד? אתה מוכן ללכת הלאה לתוך הסבך?

אתה תומך - האם אתה מוכן לתמוך עד הסוף? אני יודע איזו אחריות היא זו.

לכן אני אומר: אינני יודע. ולכן גם אמרתי בסקירתי בקיצור נמרץ, שכמקודם כן עתה זהו הדבר הרצוי, אך כתנאי איננו יכולים להציג זאת. לא הצגנו זאת כתנאי לשביתת הנשק ולא נוכל להציג זאת כתנאי לשלום.

הצענו בפני ועדת הפיוס לערוך משאל בחלק הזה של הארץ ואנו עומדים על כך. ייערך משאל והעם היושב בחלק הזה יביע את רצונו במה הוא בוחר.

עד כאן הלכנו - (מ. בגין: האם ההצעה פירטה את האפשרויות?) - אני עוד מסכים לשיסוע המכוון לבירור איזה רעיון, אך לא אמסור ידיעות נוספות כתשובה על שאלה הנזרקת אלי בצורה כזאת. על כל פנים, לחבר הכנסת בגין יש אפשרות להציג לי שאלות במסגרת אחרת.[9] כאשר אמרתי את הטעמים, ידעתי שדווקא ניסוח כזה ימצא הד ידוע בלב מפלגת הפועלים המאוחדת. אבל דווקא משום זה אני רוצה להבהיר כאן נקודה אחת. אינני יודע אם השיקולים שלי מזדהים עם השיקולים שלהם, או אם הם לגמרי חופפים. יש לי הרושם כי כאשר מפ״ם עומדת לפני בעיה הנוגעת למדינת ישראל, יש לה נטייה יותר ויותר לשקול את הדברים מתוך איזו אספקלריה עולמית, מתוך איזה חשבונות רחוקים,[10] ופחות ופחות מתוך הטובה המעשית, הבלתי אמצעית, המוחשית, של מדינת ישראל. לא זרה לי, חלילה, דרך השיקול הרחוק יותר. ולעומת זה בשום אופן אינני סבור, שמפ״ם חדלה לשקול את טובתה של מדינת ישראל כפי שהיא מבינה אותה. השתמשתי במונחים מאוד יחסיים ואמרתי:

יותר ויותר מתוך אספקלריה עולמית רחוקה, פחות ופחות מתוך ראיית נקודת המרכז כאן בארץ.

פחות רגליים מוצבות איתן על הקרקע כאן ויותר כנפיים פרושות לרפרף בערפילי טוהר.

לא נוכל להתעלם מן האפשרות, שהעניין הזה של חטיבה מדינית נפרדת לא יהיה מעשי ונצטרך לדון גם על אפשרות אחרת. נצטרך לדון עליה מפני שמדינת ישראל מחייבת עכשיו שלום ויציבות. זה היה השיקול המכריע לגבי שביתות הנשק. כאשר כרתנו שביתות נשק לא היינו בררנים לגבי מיהותו של הצד שכנגד. מה שעמד על הפרק היה עניין שביתת הנשק ולא מיהותו של מי שיחתום או לא יחתום שביתת נשק איתנו. עוד אצטרך לטפל לא מעט בבעיה זו של שביתת נשק בהמשך דברי.

אני רוצה להזכיר, כי הייתה החלטת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר 1948 שחייבה אותנו - כשם שחייבה אחרים - על שביתת נשק. החלטה זו נתקבלה במועצת הביטחון פה אחד, זאת אומרת ברית המועצות הצביעה בעדה. על כל פנים, היא הצביעה בעד הסעיף בהחלטה המחייב שביתת נשק. ברית המועצות לפעמים אינה מצביעה בעד כל ההצעה מתוך שיש בה איזה סעיף הנוגע בעניין שאין היא יכולה לכלכל אותו. אבל לא קרה מקרה - לא לגבי הפוגה ולא לגבי שביתת נשק - שברית המועצות לא תצביע בעד הסעיף בתוך ההחלטה המחייב הפוגה או שביתת נשק. ודאי, אנחנו יכולנו לומר: עם פלוני נחתום ועם אלמוני לא נחתום. על ידי זה היינו מפרים את החלטת מועצת הביטחון בנקודה זו. לא זו הייתה מדיניות ממשלת ישראל. לא זו הייתה המדיניות אשר כל העולם יעץ לנו ודרש מאיתנו לנקוט בה - בלי הבדל גושים.

חבר הכנסת ריפטין הזכיר כאן את עניין שביתת הנשק עם עבר-הירדן. באובייקטיביות רבה הוא ציין את היתרונות לפי דעתו ואת המגרעות לפי דעתו. כך, כנסת נכבדה, אפשר לדבר ובנוסח כזה אפשר להסתפק כאשר כותבים מאמר ראשי. אפשר לכתוב: ״אומנם מצד אחד אי-אפשר להכחיש כי העניין הוא כך וכך, אולם לעומת זה אין בשום פנים להתעלם מכך וכך״ - והקורא ישפוט. אבל מה לעשות שמשימתנו הייתה קצת יותר קשה? אנו היינו צריכים להחליט: כן או לא? אלה הם היתרונות, אלה הן המגרעות - מה עדיף? האם יוצא השכר בהפסד או ההפסד בשכר? עד היום לא שמעתי - אולי מפני שלא הייתי בארץ - את פסק ההלכה האחרון של חבר הכנסת ריפטין וחבריו - אם צריך היה או לא צריך היה לחתום על שביתת נשק עם עבר-הירדן. על כל פנים, בביקורת שנשמעה פה לא שמעתי זאת - ורק זה מעניין אותי. מגרעות אולי יכול אני למצוא יותר מאשר חבר הכנסת ריפטין, כי אני בקי יותר בעניין - (י. בן-אהרון: הייתה הצעה פורמלית מצדנו בכנסת לא לאשר) - אני מכיר לך טובה על שהעמדת אותי על העובדה הזאת. לא קלטתי דבר זה מדברי ריפטין פה ועדיין אני רוצה לדעת מה היו המסקנות, שמפלגת הפועלים המאוחדת הייתה מוכנה להסיק מהצעתה לא לאשר, אילו נתקבלה.

המצב היה או חידוש המלחמה או הפסקת המלחמה. כאשר מהלכים עלינו אימים - ובזה חבר הכנסת בגין היה שותף לחבר הכנסת ריפטין, אלא שכל אחד דיבר לפי סגנונו או לפי המזג שלו - שהנה, כרתנו שביתת נשק עם הלגיון והלגיון הוא חיל חלוץ של צבא אחר [הבריטי] וכולי וכולי, אזי צריך להוסיף ולומר ברור מהן תוצאותיה של אי-חתימה, ושהיינו צריכים להיות מוכנים לקבל עלינו את דינן. ועוד אמר חבר הכנסת ריפטין:

״בזה אישרנו מעמד חוקי לצבא פולש על אדמת ארץ-ישראל״.

אחרי ששמעתי זאת אני מבין עוד פחות את העניין.

אם על ידי חתימה על שביתת נשק עם עבר-הירדן אישרנו מעמד חוקי לצבא פולש בארץ-ישראל, וזאת היה אסור לעשות, כי אז אסור היה לחתום על שביתת הנשק גם עם מצרים, באשר גם צבאה של מצרים הוא צבא פולש ובאשר מצרים נשארה ברצועת עזה-רפיח והיא מחזיקה בה כיום בהתאם לשביתת הנשק. זהו צבא פולש על אדמת ארץ-ישראל, ואם זהו העיקרון הפוסל שביתת נשק, אזי מצרים פסולה לחלוטין - כמו ששביתת נשק עם עבר-הירדן פסולה לחלוטין - (נ. פרידמן-ילין:[11] נכון מאוד) - (ה. קוק (חירות): בדיוק נמרץ) - אני יודע היטב, שאתם אינכם נבהלים משום דבר פרט להיגיון - (מ. בגין: למה הוא מתעלם מהכנסתו של הלגיון ל״משולש״?) - מה קוצר הרוח הזה? אני יודע שאתה צעיר ממני, אבל גם בגילך לא הייתי קצר רוח כל כך. אני עומד בתחילת דברי ועוד לא טיפלתי בך. עוד אגיע אליך.

אם רצונך, אני מוכן לטפל בנקודה זו מייד. לא אעמיד בניסיון את אורך רוחו של חבר הכנסת בגין. מה היה המצב? הצבא הפולש המיוחד הזה, שהוא חיל חלוץ של מעצמה ידועה, ויש לו התקשרות מסוימת איתה, שאינני מזלזל חלילה בערכה ובמסקנותיה המסוכנות, היה בארץ-ישראל - אם ב״משולש״ או לא ב״משולש״ לא זה המכריע. העיקר הוא שהיה בארץ-ישראל, בשטחים רחבים של ארץ-ישראל, בשטחים חשובים של ארץ-ישראל. הוא צר על ירושלים. הוא היה בהרי חברון. הוא היה ברמאללה. הוא היה בלטרון ובעוד כמה מקומות - הכלל, הוא היה בארץ-ישראל. לא אנחנו הבאנו אותו לשם. הוא לא חיכה לשום הסכם של שביתת נשק איתנו כדי להגיע לשם. כזה היה המצב. זאת הייתה המציאות. הוא עמד להתחלף עם הצבא העיראקי. אינני יודע עדיין מהי העדיפות הגדולה של צבא עיראקי על פני צבא עבר-ירדני מבחינת טובתה של מדינת ישראל. ואם בין [שלטון] עבר-הירדן ובין מדינה נפרדת הנני מעדיף מדינה נפרדת, הרי אם ישאלו אותי מה עדיף מבחינת טובתה של מדינת ישראל - עבר-הירדן או עיראק, אהסס מאוד לפני שאתן תשובה. כיום השאלה היא תיאורטית גרידא ולכן לא אטריח את עצמי ולא את הכנסת במתן התשובה.

אבל נניח שלנו היה רצוי שיישאר הצבא העיראקי. אני מוכן להניח שקיים שיקול כזה. מה פירוש הדבר שאנו לא רצינו שהלגיון יחליף את העיראקים ב״משולש״? זאת אומרת, שאנו היינו צריכים למנוע את הדבר הזה, ולמנוע - פירושו מלחמה.

ובכן, אינני יודע אם ברור לכל - אני מניח שזה ברור - מה פירוש הדבר מצדנו להתגרות מלחמה בלגיון במסיבות מסוימות, לא בכל המסיבות אבל במסיבות המסוימות שהיו אז. היו לנו שתי אפשרויות:

או שנצא למלחמה,

או - אם לא נצא למלחמה - לנסות להרוויח בעניין זה.

כמובן, הייתה גם אפשרות שלישית, אבל זו הייתה סתם איוולת: לא לעשות שום דבר, זאת אומרת לתת ללגיון להחליף את העיראקים ללא כל תגובה או יוזמה מצדנו. ובכן, ראינו כאן הזדמנות להיבנות מחילופים אלה, להתנות את הסכמתנו לשביתת נשק בתנאים מסוימים לגבי החילופים. ושוב, את עצם החילופים לא היינו מונעים, אלא אם כן היינו יוצאים למלחמה כדי למנוע את הדבר. אולם את הסכמתנו לחילופים יכולנו להתנות בתיקונים ובשינויים, וזאת עשינו.

חבר הכנסת ריפטין הודה, שהיה חשוב להשיג את ואדי ערה ולהעתיק את הקו שלנו מהצד הצפוני-מערבי לצד דרומי-מזרחי - מה שלא השגנו בכ״ט בנובמבר –

דבר ששינה תכלית שינוי את מצב הביטחון של השומרון שלנו,

פתר את בעיית הקשר בין השומרון העברי והעמק [יזרעאל]

והרחיב באופן ניכר את תחום ישראל.

השגנו גם את הרחבת עמק השרון, גאלנו שרשרת של יישובים מאימת סכנה בלתי פוסקת ויצרנו בסיס הרבה יותר איתן של הגנה במקומות אלה. השגנו עוד תיקונים: את קו הרכבת לירושלים. אומנם יש לבנות כמה גשרים ולתקן את הקו, אולם הרכבת תזוז. תיקון זה שינה שינוי יסודי את בעיית ההגנה של דרום ירושלים בשבילנו. ושוב, בכל מקרה ומקרה כזה הרחבנו את תחום מדינת ישראל. השאלה היא אם במצב הנתון זה היה כדאי או לא כדאי? האם מוטב היה להשאיר את רמת הכובש במצב הפקרה נוכח סכנה של הרעשה, ובלבד שלא לחתום על שביתת נשק עם עבר-הירדן? קיבלתי מכתבים טרגיים[12] מחברי רמת הכובש והם אינם בלתי מוכרים לחברי מפלגת הפועלים המאוחדת.

אנו יודעים היטב את המצב שהיה בסביבות ואדי ערה, וכן יודעים כולנו את המצב בירושלים. בפני איזה מצב עמדנו כשנכנסנו למשא ומתן על שביתת נשק עם עבר-הירדן? את החלפת הצבא העיראקי בצבא עבר-ירדני לא יכולנו למנוע. הלגיון הערבי, אותו חלוץ הצבא הפולש, המצויד בכל אותם החוזים והסכמים [עם בריטניה], נמצא בלאו הכי על אדמת ארץ-ישראל. מה פשר הביקורת עכשיו? שצריך היה לגרש אותו בכוח מכל תחום ארץ-ישראל המערבית, או שאסור היה לכרות איתו שביתת נשק כל עוד הוא ממערב לירדן? הן כרתנו שביתת נשק עם מצרים ללא התנגדות מפלגת הפועלים המאוחדת. כלום הצבא המצרי לא היה צבא פולש על אדמת ארץ-ישראל? אלא מה, ראינו אפשרות, תמורת הסכמתנו להחלפה, להשיג משהו והשאלה הייתה: כדאי או לא כדאי? ממשלת ישראל אמרה: ״כדאי!״ ואני חושב שאין כל ספק לגבי המשפט שחרץ על זה היישוב כולו.

חבר הכנסת ריפטין נגע עוד בנקודה אחת - בשאלת הסכמי שביתת הנשק. טענתו היא: מדוע חתמנו על הסכמים אלה כשאין בהם תאריך לגמר תוקפם. זוהי נקודה חשובה ואני מבין את ההיגיון שלו, אולם בינתיים הדברים התפתחו ואינני יודע אם הוא בקי בהתפתחות. גם אנו שקלנו זאת בשעת המשא ומתן. וטבעי הדבר שאם חותמים הסכם שביתת נשק רצוי שיהיה תאריך מסוים לגמר תוקפו של החוזה. פירוש הדבר, שבחלוף התאריך פג תוקפו של החוזה, ואם עד אז כורתים ברית שלום הרי יש שלום.

אבל אם עד אז אין שלום, פירושו שחוזרים למצב המלחמה. והנה, בהסכם שביתת הנשק אין תאריך כזה. נצא ונראה עכשיו האם זה לרועץ או לברכה? לא אתברך בראיית הנולד, אבל עכשיו, לאחר מעשה, ארשה לעצמי להציע לכנסת לקבל את המסקנה - אין פה שאלה של קבלת החלטות - כי זה לברכה. מפני שנוכח מה שמתחולל עכשיו, זאת אומרת נוכח מה שקוראים אצלנו ״לחץ״ ונוכח היוזמה הזאת לפתוח מחדש את שאלת הגבולות ולהחזיר אותנו, שם או שם, להסדר הטריטוריאלי של כ״ט בנובמבר, יש ערך מכריע, ערך ניצֵחַ, לעובדה שבכל מקום שהננו נמצאים כיום הרינו נמצאים לא רק בתוקף של חזקת יד, כי אם על פי חוזה, על פי הסדר עם הצד שכנגד הנוגע בדבר ובגושפנקה של האומות המאוחדות, ואת זה אי-אפשר לשנות בלי הסכמתנו - יארך המצב הזה כמה שיארך.

בהיסטוריה של המדיניות הציונית, וגם בפרשה הקצרה של הטיפול בארץ-ישראל מצד האומות המאוחדות, קרה לא פעם שאיזה מסמך או הסדר, שהתקבל לכתחילה כפגיעה קשה, הפך בדיעבד, בהשתלשלות העניינים, לחומה בצורה לנו, למגן נאמן. אינני רוצה להטריד עכשיו את הכנסת בדוגמאות. אני סבור, שגם הסדר זה של הסכמי שביתת הנשק, דווקא משום הפגם הזה למראית עין - שאין בהם תאריך - עתיד, על כל פנים עשוי, למלא את התפקיד הזה.

חבר הכנסת בגין, כמו שכבר אמרתי, טשטש תחומים. לא אשוב לפרשה הזאת. רצוני רק לומר, שהוא לא רק ציטט דברים שנאמרו במקום אחר [בוועדת חו״ב של הכנסת] ושאין ביכולתי להיכנס איתו בוויכוח עליהם כאן, אבל הוא ציטט אותם לא נכונה ואת הבירור איתו אעשה במקום אחר. הוא בנה בניין שלם על עניין הסכמתנו לקבל את רצועת עזה.[13]

אגב אורחא, וזאת אני אומר לא כלפי חבר הכנסת בגין אלא לגופו של העניין, נוכח כל הזעקה הזאת שאין אנו נענים לסבל הפליטים: הנה, הייתה הצעה, הייתה אפשרות לפתור בעיה, על כל פנים, של מספר הגון של פליטים, מספר גדול מאוד - אילו היו מסדירים איתנו את עניין עזה. הם לא נאחזו בזה, על כל פנים לעת עתה.

אבל אני חוזר לדברי מר בגין. הוא טען: מה זאת אומרת? מדוע הסכמנו? הרי על ידי כך מתפורר כל הבניין שלנו, הרי כל טיעוננו בשאלת הפליטים הוא, שאנו מוכנים לתרום תרומה בעניין זה רק אם יהיה שלום, והנה, פה הסכמנו גם כשאין שלום. על כגון דא נאמר: לא היו דברים מעולם! מעולם לא הסכמנו לעשות זאת בלי שלום. ברור שהכוונה הייתה, ונאמר בפירוש, שזהו חלק מהסדר שלום. ומכיוון שהבסיס הזה נשמט הרי כל הבניין שהקים חבר הכנסת בגין על גבי הבסיס הזה מתפורר לעפר.

חבר הכנסת בגין נפנף עלינו מצד אחד את החוזה [של הגנה הדדית] שבין עבר-הירדן ובריטניה, הילך עלינו אימים בו, ציטט אותו באופן מרעיש ומפוצץ, מקרא ותרגום, ומצד שני הזמין את מדינת ישראל להסתבך בהרפתקה חדשה, שהייתה האמצעי היותר בטוח שיש בידי מדינת ישראל להציע כדי להפעיל את החוזה הזה, ובזה הוא הציג את עצמו כממשיך המסורת של לוחם מלחמת השחרור בישראל.

ואף אומנם, חבר הכנסת בגין המשיך את המסורת, מפני שהמסורת שלו - הוא יודע היטב למה אני מתכוון[14] - היא זו, שעם כל רוממות מלחמת השחרור שבגרונו, הרי הייתה חרב פיפיות בידו החותכת בגופה ובנשמתה של מדינת ישראל אשר פרפרה על קיומה. זו הייתה המסורת של חבר הכנסת בגין בפעולה שהוא נקט ושבה דגל - (הפרעות) - אני רוצה לומר לחבר הכנסת בגין ולחבריו: אין לכם מונופול לא על כתיבת ההיסטוריה העברית ולא על פרשנות ההיסטוריה העברית. ישנם עוד אנשים אשר השתתפו בפעולה ובמחשבה ואשר היו עדים למה שנעשה ונתחולל בשנים הרות גורל אלה. הם יודעים היסטוריה אחרת והם רואים את ההיסטוריה של חבר הכנסת בגין ושל חבריו כאגדת כזב וחֶזיון שווא ומַדוחים - (א. בן-אליעזר: זה לא יעזור לך, לא תוכל לשנות היסטוריה) - (מ. בגין: כל הדיבור הזה אינו יאה לשר החוץ) - לכם לא רצוי שאני אשמיע את האמת הזאת. כל שלב בפרשת הפעולה ההיא גרר אחריו גל תגובה יותר פרוע ויותר זדוני, היה משחרר את השלטון הזר יותר ויותר מכל ריסון נוכח דעת הקהל, היה מצדיק נגישות וגזירות יותר ויותר חמורות[15] עד שאילו נמשכה אותה פרשה, כי אז היו הדברים מגיעים לידי הכרעה התלויה בכמות של כוח והיישוב היה מובא עד לחורבן ולאבדון - (א. בן-אליעזר: ממתי אתה קורא לו ״שלטון זר״ בכלל?) - מדוע אתם מביעים רגישות כזאת אם אתם בטוחים באמיתכם? זה לגמרי לא נאה לאנשים תקיפים הבטוחים באמיתות דבריהם - (א. בן-אליעזר: אבל לשר החוץ בוודאי שלא נאה!) - אני יכול להבטיח לכם רק דבר אחד: אתם לא תעבירו אותי על סבלנותי - (היו״ר י. שפרינצק: אני דורש מחבר הכנסת בן-אליעזר לחדול. אני מבקש שתהיה מנוחה. איננו נמצאים באסיפה פומבית. היה לנו ויכוח ממושך, עכשיו באה התשובה. המשיב משיב כנוסחתו-הוא ואתם לא רשאים ולא תצליחו להפריע לכנסת להקשיב לדברי שר החוץ) - השלטון הזר ביקש לו בכל שלב ושלב של המערכה משען וסימוכין אצל מעצמות חוץ. הוא עשה ניסיונות נמרצים מאוד להשיג אישור של ארצות-הברית למדיניותו, מדיניות ״הספר הלבן״. הוא עשה זאת מפני שהוא לא נרתע מהתכסיסים שנקט חבר הכנסת בגין, אלא ביקש להסתייע בהם כדי להצדיק את מדיניותו באשר ראה בעליל את ההפסד שאותם תכסיסים גורמים למאבק שלנו בדעת הקהל. מדוע הלך השלטון ההוא לוועדה האנגלו-אמריקנית? מפני שהיה בטוח שישיג אישור ל״ספר הלבן״ ואז או שהיישוב ייכנע - כך הוא דימה בנפשו - ההעפלה תיפסק והיישוב יקבל עליו את הדין או, אם לא ייכנע, אזי תהא לו לשלטון הצדקה לגשת למעשה כזה של חבלה ביישוב, שהיישוב לא יחזיק מעמד וייפול. המזימה הזאת לא הצליחה. הוועדה הרשיעה את ״הספר הלבן״. השלטון לא קיבל את הדין. אני פוסח על כמה שלבים: על לטרון[16] ועל הוועידה בלונדון.[17] כל אחד ואחד מהם היה ניסיון כזה. לבסוף פנה השלטון הזר לאו״ם. לשם מה הלך לאו״ם? כלום על מנת להתפרק מהמעמסה ולעזוב את ארץ-ישראל? הן הוא הודיע בלכתו לאו״ם: ״אין אני מתחייב לקבל את דעתכם. אני רק שואל עצה ונראה מהי העצה״. הוא היה בטוח שלא תיפול הכרעה באו״ם, לא בשני שלישים ולא בפחות משני שלישים, שהאו״ם יתפורר בשאלה זו בין מזרח ומערב, שאיש לא ידע עצה ואז, בלית ברירה, יבואו ויאמרו לו: ״אין עצה בפינו - אתם מוכרחים לנהל הלאה את הארץ הזאת״. והוא יענה: ״בעצם רציתי להסתלק מהארץ, אבל אם הוטל עלי לנהל, אעשה זאת כפי שאני מבין״. ואז שוב יהיה ״ספר לבן״ או ״תוכנית מוריסון״,[18] או מין גלגול אחר של אותה שיטה, ואז סוף סוף יירתע היישוב המרדני וייכנע. ואם אז הוא לא ייכנע, ואם עוד יקלקל לעצמו בנסותו להשתמש באמצעים מסוימים כגון אלה של חבר הכנסת בגין, אז תהא ההצדקה בתמיכת או״ם להכריעו בכוח ללא חרדה לתוצאות. כי אז אפשר יהיה לומר: ״הן הלכתי לאו״ם ואו״ם לא מצא שום עצה אחרת״. אני משוכנע שהליכה בשיטה כזו פירושה היה הליכה להריסה ואבדון.

ובכן, לא תכסיסי חבר הכנסת בגין, אלא החלטת או״ם היא שעקרה את המנדט מן הארץ. אילולא ההחלטה לא היה השלטון הבריטי מסתלק. הוא לא נרתע ממעשי בגין בלכתו לאו״ם והוא לא היה נרתע מהם אלמלא החליט או״ם מה שהחליט.

העצה היעוצה כעת היא שאנו נפעיל את החוזה [הבריטי-עבר-ירדני], שבמעשה ידינו[19] ניתן פתחון פה להחזרת אותו גורם ולהתרת כל רצועה ממנו להכות ולהכריע. זוהי מהותה האובייקטיבית של עצת חבר הכנסת בגין לנו. ודאי שאין הוא מתכוון לכך. הוא לא הוכיח אף פעם יכולת לדעת מראש מה יצא ממעשיו.

חבר הכנסת בגין דיבר כאן על ״תוכנית בילטמור״.[20] של נעליך! ״תוכנית בילטמור״ היא שהביאה אותנו עד הלום, היא שהנחילה לדור הזה את מדינת ישראל! אנו הגשמנו יותר ממה שקיבלנו על עצמנו בתוכנית זו, והרבה יותר מהר.

חבר הכנסת ידידי מר ברנשטיין, כאילו הרהר כאן בקול רם בשאלת כ״ט בנובמבר, ואמר שלדעתו לא מיהרנו די להסתייג מהחלטה זאת. מסופקני. נכון, שהחלטת כ״ט בנובמבר באה לכתחילה לעולם כתקרה מעל לראשנו. היינו מוכנים לקבל אותה אז. אין זאת אומרת שהיינו רשאים, בכל שלב ושלב, לסטות מהחלטת כ״ט בנובמבר אם יכולנו לעשות אותה רצפה תחת רגלינו, קרקע איתן שאנו עומדים עליו מבלי שיהא מגביל אותנו. השאלה אינה עיונית, חבר הכנסת ברנשטיין. השאלה היא מעשית. כאשר ישבנו ברודוס וניהלנו משא ומתן עם מצרים על שביתת נשק, עוד לא היינו באילת. היינו רחוקים מאוד מאילת, אבל רצינו להיות באילת וקשה היה להגיע לשם. השיקול המדיני חייב מלכתחילה את ההליכה לאילת, אך מבחינה צבאית היה הדבר קשה בתנאים שקדמו לשביתת הנשק.

ובמשא ומתן על שביתת נשק ברודוס, במחיר של ויתור ידוע, על ידי פירוז אזור קטן על יד עוג׳ה, השגנו קו המשתרע לאורך כל הגבול בואכה אילת. עשינו זאת בעזרת האו״ם. מדוע? מפני שהמקום היה שלנו לפי כ״ט בנובמבר. לכתחילה היה עוד מישהו בסביבה ההיא,[21] ואותו מישהו הסתלק. מדוע הסתלק? מפני שידע שאם הדבר יבוא לדיון על שולחן מסוים, הוא לא יוכל להצדיק את היותו שם, ואילו אנו נוכל להצדיק את היותנו שם מפני שיש פסק הלכה לטובתנו. יכולתי להביא עוד דוגמאות להוכיח, שלא היה מוצדק למהר כל כך לנתק את הקשר עם כ״ט בנובמבר. ועל כל פנים, כ״ט בנובמבר פירושו החלטה של או״ם האומרת כי בשנת 1948 צריכה לקום מדינה עברית בארץ-ישראל.

מר ברנשטיין אמר כאן דברים, אשר אם מותר לי לומר זאת, נראו לי נבונים מאוד בשאלת קו ההסברה כלפי הערבים. לשמחתי, ובוודאי גם לשמחתו של מר ברנשטיין, יש בידי לאשר לו בדיוק נמרץ, כי לפי קווים אלה ממש מתנהלת ההסברה שלנו כלפי המדינות הערביות במגע שהיה לנו איתן. הוא אמר גם דברים נבונים בשאלת ההסברה בכלל, ואני מוכן להודות שמאמץ ההסברה שלנו איננו כזה, שלא ייתכן להביא בו תיקונים והשבחות, ואנו מאוד שקועים בבעיה זאת.

יחד עם זאת ברצוני לומר, יש גבולות להסברה ויש אוזניים שאינן רוצות להקשיב ומוחות המסרבים להבין. כי זו אינה רק שאלה של הבנת הדברים כהווייתם. יש פה רצונות שונים ואינטרסים שונים והם מתנגשים ואנו נמצאים בתוך תוכֵי ההיאבקות הזאת. הן גם כלפי פנים יש בעיה של הסברה, וכשאני רואה עד כמה קשה ההסברה בפנים שבפנים, אני מתחיל להתמרמר פחות ולתמוה פחות על קושי ההסברה בחוץ.

אביא דוגמה ולא תהיה זו רק דוגמה, אלא אחרי נאומו של חבר הכנסת חברי בן-אהרון היא תשמש תשובה לגופו של העניין. הנה, היום הופיע מאמר באחד העיתונים שלנו, בו נאמר כי המדיניות של ישראל, הווה אומר מדיניות החוץ של ישראל, שוב נתונה במסלול חד-צדדי. מה הראָיה שקיים מסלול חד-צדדי? מפני שיש דין ודברים בינינו ובין ארצות-הברית. כלום אנו יזמנו אותו? האם קמנו פתאום באמצע הלילה ואמרנו לאדונים בוושינגטון: בואו ונדבר? לא אנו התחלנו בפרשה זאת של דיון ודברים. על כל פנים, גם אם פשענו במסלול חד-צדדי, עדיין לא הגענו לכך שאנו מביאים עלינו צרות במו ידינו.[22]

ובכן, נניח שפונה אלינו מעצמה אחרת [בריה״מ] ורוצה לברר משהו - כלום היינו נמנעים מזה וכלום נימָנע מחר אם תבוא פנייה כזו אלינו? אולי אפילו נשמח. האם איננו מנסים לעניין את המעצמה ההיא במצב העניינים? האם איננו באים אליה עם ההסברה שלנו, עם המשאלות שלנו? אבל כאן, לגבי ארצות-הברית, אומרים כי אם יש איזה דין ודברים שהוא הרי זה ״מסלול חד-צדדי״! הטענה היא, שלא צריך היה להיות כל המשא ומתן הזה, אלא צריך היה לנהל את הבירור אך ורק במסגרת האומות המאוחדות. עצה מעשית ונבונה מאוד. זאת אומרת, שאם פונה ממשלת ארצות-הברית לממשלת ישראל ורוצה לברר איזו בעיה, ומביעה לפניה את דעתה, אזי ממשלת ישראל - זוהי העצה היעוצה כנראה - צריכה לומר לה: ״איתכם אין לנו מה לדבר. תעוררו את השאלה באו״ם״. זוהי הצעה מעשית מאוד בשביל יחסים בינלאומיים ומתאימה בדיוק למה שמחייבת טובתה של מדינת ישראל!

ומיניה וביה מדובר באותו מאמר בוועדת הפיוס, ועל זאת רצוני לייחד את הדיבור, כי בזה נגע גם חבר הכנסת בן-אהרון.[23] מדובר על ועדת הפיוס כראָיה למסלול החד-צדדי של מדיניותנו. אבל מי מינה את ועדת הפיוס? כלום לא נתמנתה על ידי או״ם? מה זה או״ם? או״ם הוא לרוב, כמעט תמיד, רוב - לפעמים גדול, לפעמים קטן. וראינו איך נוצר רוב, למשל בשאלת [קבלת] אינדונזיה [לאו״ם] - 43 נגד 6. ואילו הצבענו בעניין אינדונזיה יחד עם הגוש המזרחי - אז היו 42 נגד 7. זה גם כן או״ם, או שאין זה או״ם כלל אלא מסלול חד-צדדי? אי אפשר לומר, שכאשר מתקבלת החלטה נוחה לנו הרי זה או״ם, ואם לא מתקבלת החלטה נוחה לנו - הרי זה ״ארצות-הברית״ ו״מסלול חד-צדדי״. זה לא כל כך קל ופשוט, ודווקא מהצד שכנגד [הסובייטי] שואלים אותנו תמיד:

דיברתם עם ארצות-הברית?

ההבטחתם לעצמכם את תמיכתה?

איך היא תצביע?

איך היא תדריך אחרים להצביע?

על ידי שאלות כאלו כאילו דוחפים אותנו לאותו מסלול חד-צדדי מפני שהאנשים ההם הם מדינאים ריאליים, הם יודעים מה זה חשבון כוחות, הם יודעים מה זה חשבון קולות. להם מותר לעשות חשבונות כאלו, אבל אם שר החוץ הזה של ישראל מתחשב במעמד ארצות-הברית, הן כשלעצמה והן כחברה באו״ם, הריהו מכשיל את מדינת ישראל...

באותו מאמר נאמר הלאה כך: אנחנו יכולנו להשפיע על הרכב ועדת הפיוס. הייתה אפשרות להפר את האופי החד-צדדי שלה. תאמרו: בכל זאת, הן יש רוב באו״ם ואנחנו אפילו לא הצבענו אז, כי טרם נכנסנו לארגון? לא! לא מפני זה! אלא כל הדבר הזה היה בכיסו של שר החוץ, אבל שר החוץ ״ויתר על ההיאבקות״. מדוע ויתר? מתוך חשבון. הוא היה כל כך קצר רוח להכניס את מדינת ישראל לאו״ם, שכדי לזכות בתמיכת ארצות-הברית וקנדה בהצבעה על קבלתנו, עוד [בעצרת או״ם] בפריס, בפַּלֶה דֶה שאיוֹ, בחורף שעבר, ויתר על ההיאבקות בשאלת הרכב ועדת הפיוס ונתן את הסכמתו להרכב החד-צדדי. אני מודיע: זוהי עלילת-כזב שמפיצים במזיד. אומר מדוע זאת עלילת כזב, ואומַר מדוע אני אומר שמפיצים אותה במזיד. זוהי עלילת כזב מפני שהעובדות הן ההיפך הגמור מזה. אנחנו התנגדנו להרכב הזה של הוועדה. התנגדנו לכך בנאומים פומביים בפַּלֶה דֶה שאיוֹ. הדברים כתובים על ספר, יש סטנוגרמות והן אינן מסמכים סודיים. כל המתעניין יכול לקרוא. אין כידוע ישיבות סודיות באו״ם. כל הישיבות הן פומביות, רמקולי כל העולם מפיצים כל מילה - על כל פנים יכולים להפיץ. ואנחנו התנגדנו פעם אחר פעם להרכב הזה בהנמקה מפורשת, שאנחנו רואים אותו כחד-צדדי ואנחנו רוצים בהרכב בינלאומי רחב. יהיה ברור מה פירוש הדבר.

יתר על כן, בפגישה אחרי פגישה עם משלחת ארצות-הברית נאבקנו והתנגדנו להרכב הזה עד לרגע האחרון, לרבות בפגישה שלי עם ראש משלחת ארצות-הברית, שהייתה רגעים אחדים לפני ההחלטה האחרונה.

ושוב, מדוע זאת עלילת כזב? מפני שלא היה כל קשר ולא הייתה כל זיקה בין העניין לבין קבלתנו לאו״ם. לא היה שום דבר שהיינו מוכנים לוותר עליו לשם קבלתנו לאו״ם. אם בכל הפרשה של קבלתנו לאו״ם היה עניין אחד ויחיד, שהיינו מוכנים לוותר עליו - היה זה דבר קבלתנו לאו״ם. על זה היינו מוכנים לוותר אילו התברר לנו, שזה עולה לנו במחיר עמדה כלשהי בכל השאלות העומדות על הפרק - שאלת השלום, הגבולות, הפליטים, ירושלים - מה שיהיה! אפילו בעניין נמל חופשי בחיפה לא היינו מוכנים לוותר תמורת קבלתנו לאו״ם.

ומדוע אני אומר כי את עלילת הכזב הזאת מפיצים במזיד? מפני שהדבר הוכחש כבר באופן הנמרץ ביותר בפני עורכי עיתונים והוסבר באופן מפורט ביותר בישיבת הממשלה, אשר גם חברי מפלגת הפועלים המאוחדת השתתפו בה. נוכח עובדות כאלו מותר לי לומר, שאם אווירה מורעלת יכולה להביא לידי התעלמות כזו מהאמת, ולידי סילוף האמת אצל אנשים אחים, על אחת כמה וכמה אצל אומות העולם, שאהבת ישראל לא כל כך מצויה אצלן. אומרים להן:

״היהודים הם שנישלו את הערבים! מי יודע מה יקרה, אם חלילה תיפול ירושלים בידיהם! ובכלל, לא די להם במה שלקחו - הם יגיעו לעבר-הירדן, לדמשק וגם לבגדאד. שימו לב: כך מדברים אצלם, ומה הפלא?״

אביא דוגמה אחרת: לא רק ממשלת ישראל מנהלת הסברה בחוץ. ישנם גורמים אחרים במדינת ישראל, גורמים מהיושבים בכנסת הזאת כחברים שווי זכויות, המנהלים הסברה. עד שחבר הכנסת [מאיר] וילנר [מק״י] עומד כאן ודוגל מעל הדוכן הזה בפטריוטיות שלו למדינת ישראל - ומוכן אפילו לצרף את עניין העלייה לנכסי הלאום בממלכתיות הישראלית, שעל מדיניות החוץ להגן עליהם - עד שהוא עסוק בזה תעסוקה נאה, עומד חברו [למפלגה] וחבר הכנסת מר [שמואל] מיקוניס בבוקרסט ודורש ברבים, אינני יודע אם בפומבי, ואומר:

״להווי ידוע לכם כי מדינת ישראל היא גרורת ארצות-הברית!״

פירוש הדבר, שכל שתי הישיבות האלה של הכנסת, על ההרצאה והוויכוח, אינן אלא הצגה. ״להווי ידוע לכם״, הוא אומר, ״כי ישראל היא גרורת ארצות-הברית״. הוא אומר להם:

״אתם יודעים מה בעצם השתנה בארץ מאז חיסול המנדט ועד היום? נשתנה רק דבר אחד, תחת לונדון באה וושינגטון״ –

(מ. וילנר: הוא לא אמר זאת! הוא אמר, כי ממשלת ישראל אינה זהה עם מדינת ישראל) - ״תחת לונדון - הוא אומר - באה וושינגטון״. זאת אומרת, בעוד שקודם ניתנו כל ההוראות לשלטון הפלשתינאי מלונדון, עכשיו ניתנות כל ההוראות לממשלת ישראל מוושינגטון. הוא אומר:

״אל תהיה עלייה עד שיוקם בארץ משטר דמוקרטי אמיתי״ –

(מ. וילנר: זה לא נכון שהוא אמר זאת. זאת עלילה! הוא לא אמר. נמצאים ברשותי כל הפרוטוקולים, זה שקר גמור) - יכחיש זאת - (מ. וילנר: זה, טוב להסית את ההמון כך, אבל זהו חוסר אחריות) - אני רוצה רק להעיר, שאילו היה בישראל משטר דמוקרטי כפי שגורס חבר הכנסת מיקוניס, זאת אומרת אילו המפלגה הראשית במדינה הייתה מנהיגה אותו משטר דמוקרטי אשר חבר הכנסת מיקוניס נושא את נפשו אליו, אז הוא וחבריו היו יושבים לא בכנסת כי אם במקום אחר - (מ. וילנר: זוהי בדיחה זולה מאוד) - (אורי צבי גרינברג: לך זוהי בדיחה אבל שם זה רציני מאוד) - אינני יודע אם מדיניות ישראל הולכת במסלול חד-צדדי. אני סבור שהיא הולכת במסלול של הגנה על מדינת ישראל ודאגה לעתידה. אבל הצרות שלנו ודאי אינן באות ממסלול אחד.

כולנו קראנו בהתמרמרות כבושה וברגשי עלבון מרים וכבדים בעיתונות הבוקר על משפט שהיה בבודפשט.[24] אין מדינת ישראל מתערבת בעניינים פנימיים של מדינות אחרות, אך ישנן תופעות בחיי מדינות אשר יש להן הד עולמי, ושום רצון של אי-התערבות אינו יכול למנוע את ההתרשמות מהן ואת התגובה עליהן. למאורע הזה, על כל פנים, היה ויהיה הד בעולם היהודי אשר שום מחיצה לא תחליש את כוחו. לפנינו פרק נוסף בדרך הייסורים של העולה היהודי - הוא התייסר מידי הרבה משטרים ובהרבה ארצות. הוא התייסר על כניסה והתייסר על יציאה. לבנו לאלה הנאלצים לגנוב גבולות, כדי להגיע לארץ שהם רואים אותה כארצם. לבנו לאלה אשר אינם יכולים למנוע את עצמם מלתת את עזרתם לגונבי הגבולות מבלי לאנוס את מצפונם האנושי, היהודי והציוני.

אם ישנה סתירה בין החוק לבין שוועת החיים, אזי בידי השלטון לסלק אותה. בידי המדיניות הרשמית [של מדינות הגוש הסובייטי] לסלק את הסתירה בין הידידות המוצהרת לישראל לבין ההתנכרות לצורכיה החיוניים ביותר.

קראנו בהזדעזעות, שהתובע [בבודפשט] האשים את עסקני ההעפלה ב״סיוע לאימפריאליזם״. אכן, גם זוהי תוכחה של הגורל היהודי. מה לא טפלו על תנועת ההעפלה? רק זה היה חסר, שיִטְפלו עלינו את אשמת הסיוע לאימפריאליזם. אנו עוד זוכרים היטב כיצד ממשלת ״הספר הלבן״ ביקשה להצדיק את מניעת ההעפלה בימי שואת התופת של אירופה, בטענה שההעפלה בימי מלחמה משמשת מסווה להסתננות סוכני היטלר. אנו זוכרים עוד ביתר צלילות את הימים שלאחר המלחמה, כאשר גבר נחשול ההעפלה - והוא גבר מרומניה דווקא - כשמכונת התעמולה הבריטית, לא בלי סיוע של גורמים מסוימים בארצות-הברית, ביקשה להשמיץ את ההעפלה הזאת, כמובן באותם החוגים אשר לדידם הייתה זו השמצה, בטענה שזוהי עלייה המכוונת לשמש מסווה לחדירת סוכנים של הקומאינפורם.

עכשיו אותה ההעפלה של אותם היהודים, מאותן הארצות, כשהם נזקקים מחדש לאמצעים אלה – שוב, אך ורק משום שהחוק אינו נענה לשוועת החיים - הריהי מושמצת כ״מכשיר בידי האימפריאליזם״. העלייה היהודית לארץ-ישראל מאז ומעולם ועד היום הזה ועד עולם, הייתה, הוֹוָה ותהיה עליית יהודים לארצם. הפרעה לעלייה כמוה כשלילת זכות העם היהודי לחיים, לשוויון ולחירות. גינוי הציונות והשמצתה כ״מכשיר אימפריאליסטי״ הם שלילת זכותו של עם להגדרה עצמית וניסיון להצדיק את העוול על ידי עלילה. הציונות היא נשמת אפה של מדינת ישראל ועלייה היא דם התמצית שלה. מי שמנסה לכרוך פטריוטיזם ישראלי עם איבה לציונות - כורך דבר והיפוכו. מי שסבור שניתן ליישב ידידות אמת למדינת ישראל עם השמצת הציונות - אף הוא מבקש ליישב שני הפכים. אני יודע כי חברי הבית הזה, ברובם העצום, לבם הלם עם הנאשמים והנידונים למאסר בקוראם את דבריהם הבוקר בעיתונות.

יש ארצות במזרח אירופה שנהגו אחרת. יש ארצות ובהן קיים אותו המשטר [הקומוניסטי] עצמו, המקיימות חופש של הגדרה עצמית לתושבים היהודים לגבי עלייה לארץ-ישראל.[25] בזה ראָיה כי אין סתירה בין המשטר ובין העלייה, כי אין ההתעלמות משוועת העלייה כרוכה במשטר הזה. מדינת ישראל לא תיתן יד להפרת חוק על ידי איזה יהודי שהוא נגד ממשלתו, אך מדינת ישראל תעמוד על זכותו של כל יהודי לעלות לארץ ותתמיד במאמציה להשיג את האפשרות הזאת לכל הנושא נפשו אליה, גם בארצות אחרות באותו גוש עצמו. אכן גם זוהי פורענות שהתייסרנו בה.

חבר הכנסת פרידמן-ילין מקל על עצמו קצת את המלאכה, כשהוא תולה את קולר הפורענות הזאת בצווארו עמוס הקולרים של משרד החוץ. איזה קולרים הוא לא תלה בו! לא יימָנו מרוב! עשרה אני מניתי. מרוב הקולרים התבלבל הוא עצמו בחשבון וטעה במספר. אני אעיר רק על אחד מפני שרק אחד יש לו איזה מגע שהוא למדיניות החוץ של ישראל. ד״ר איתן לא הציע מעולם בלוזאן את חיפה כנמל חופשי לארצות ערב! זוהי בדותה של סוכנות ידיעות. אבל זהו הקולר היחיד שיש לו שייכות למשרד החוץ. הייתי מקבל על עצמי לתלות קולרים הרבה יותר גדולים וכבדים:

על שום מה יש מלחמה בין ארצות ערב וארץ-ישראל?

על שום מה יש כסף לארצות ערב לקנות נשק?

על שום מה יש ארצות המוכרות נשק לארצות ערב? חייב משרד החוץ!

על שום מה בכלל נתונה ארץ-ישראל במעגל של ארצות ערב? האם לא היה מוטב אילו נמצאה על איזה אי באוקיינוס השקט? חייב משרד החוץ!

חבר הכנסת פרידמן-ילין דיבר בעברית לגמרי לא רעה - אם מותר לי להחזיר מחמאה - אבל זהות של לשון וגם איכות מעולה של לשון אין פירושה בשום פנים שפה משותפת. אין לי שפה משותפת עם חבר הכנסת מר פרידמן-ילין ומסופקני אם תהיה, אלא אם כן הוא יוכיח את יכולתו לשכוח משהו וללמוד משהו. הוא אמר, שאיחרתי בנאומי בשבועות מספר, ואמר זאת מתוך מנוד לי ומתוך השתתפות בצערי. אני מעריך זאת, אבל חוששני שהוא עצמו איחר לפחות בשנתיים וחצי. ואכן הוא עכשיו קורע קריעה על מה שהוא קורא ״חלוקה״. הדרך האחת היחידה לגאולה הייתה קפיצת הדרך הזאת של מדינת ישראל אל במת ההיסטוריה. אני יודע שהוא בילה זמן לא קצר בתנאים שלא יכול היה לראות הרבה,[26] אבל עברו כבר שנתיים וחצי מאז ומותר היה ללמוד משהו.

חבר הכנסת בן-אהרון אמר כאן כמה דברים חשובים, שהתקבלו מאוד על דעתי,

בדבר אופיו של ויכוח

ובדבר מוסר של ויכוח

ובדבר סגנון של יחסים בין חברי הכנסת וחברי הממשלה.

היו שם פסקות שלמות, שחתמתי עליהן במחשבתי בשתי ידי. אני דואב מאוד על אי-השתתפותה של מפלגת הפועלים המאוחדת בממשלת ישראל, שהיא פרי החלטת המפלגה הזאת לא להשתתף. אני מקווה שעוד ניפגש בממשלה ואני מקווה שכאשר ניפגש בממשלה יתבע חבר הכנסת בן-אהרון מחבריו אותו היחס לחבריהם בשלטון, שהוא תובע בצדק, ובצדק גמור, מחברי מפלגת פועלי ארץ-ישראל ביחס לחבריהם [בממשלה], וכן שיתבע אותו יחס מעיתון מפ״ם לשרי מפא״י כמו לשרי מפ״ם. שלא יֵצא כי כל מה שעשה שר של מפא״י אין בו מתום, ואילו כל מה שעשה שר מפ״ם הוא כליל השלמות.

לגופו של הניתוח המדיני, שעשה חבר הכנסת בן-אהרון, ברצוני לומר כי בניסוחו היה מהחוכמה שלאחר מעשה ומהתיאוריה שבאה בשוליהן של העובדות. אפשר להסביר כך ואפשר להסביר אחרת. אולם קשה להסביר את הדברים כשם שמסבירם בן-אהרון אם המסביר מחזיר את עצמו לעובדות כמו שהיו, ולא מצייר אותן כפי שנוח לו להציגן עתה, לאחר מעשה. אני רוצה לומר בקיצור נמרץ: המדובר הוא על התיאוריה, שמדיניות החוץ של ישראל קיפחה או איבדה את הישגיה של מדיניות הצבא של ישראל. במילים יותר ברורות - הפסדנו במדיניות גרועה מה שהרווחנו על ידי צבא גיבור. אני מוכן להמתיק את הניסוח, כי אני מאוד חותר להבנה עם חבר הכנסת בן-אהרון - הוא יודע זאת לא מתמול שלשום.[27] [הוא] אומר כך: אלמלא מדיניות החוץ, אשר בשלב ידוע נרתעה והסתפקה במועט, יכולנו, על ידי יתרון כוחותינו, בתנופה צבאית יותר נועזת, להגיע לסיכום [טריטוריאלי] הרבה יותר גדול.

והנה, התיאוריה הזאת היא-היא המחוסרת כל אחיזה במציאות. ארשה לעצמי לנתח מה הורָתה ולידתה של התיאוריה הזאת. זהו בלבול מוחין שהינֵהו פרי פירוד לבבות בין אנשים כחבר הכנסת בן-אהרון וכמוני, נניח. מחלוקת בשאלה כזו יכולה להיווצר רק באווירה של ריב מפלגתי ומשטמה מפלגתית. אין לכך שום רקע בשיקול העניינים לגופם.

אם נחזור צעד צעד אחורנית ונבדוק את כל השלבים –

את ההפוגה והפסקותיה,

את החלטות מועצת הביטחון ואת ההיאבקות איתן,

את הניסיונות הנועזים והנמרצים ויקרי הדם שנעשו בינתיים –

נמצא שלא רק שלא נרתענו ולא החמצנו - ודאי, המצביא הגאוני ביותר עלול להחמיץ והמדינאי הגאוני ביותר עלול לשגות. לא זכות כזאת למדינאוּת של ישראל ולא זכות כזאת למצביאוּת של ישראל אני תובע, אבל במידה שהדברים היו תלויים בהחלטתנו, ברצוננו ובהתכוננותנו, לא רק שלא נרתענו ולא רק שלא החמצנו, אלא מתחנו בכל מקרה ומקרה את החוט עד לקצה גבול האפשרות.

במה דברים אמורים? בתוך מסגרת של מציאות, נוכח העובדות כמו שהן, עד ההפוגה הראשונה עשינו מה שיכולנו, ועשינו הרבה יותר ממה שקיווינו. כאשר באה ההפוגה הראשונה הוחלט לקבל אותה. לא הייתה התנגדות לזה בממשלה וזו הייתה אז, כידוע, קואליציה יותר רחבה. כשהערבים סירבו לחדש את ההפוגה ופרצו הקרבות, בא זינוק כביר כוח מצד צבאנו ונעשו גדולות באותו רווח הזמן. ההחלטה על ההפוגה השנייה נתקבלה שוב בלי התנגדות. דרכנו הייתה לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להתבצר, אבל לא לעשות זאת עד לידי קרע עם האו״ם, קרע אשר שום גורם לא יעמוד בו לימיננו, ושום הישענות על ידידים אמיתיים לא תועיל לנו בו. לא קיבלנו אף פעם עצה מידידים אמיתיים לנהוג אחרת מכפי שנהגנו.

אני יכול להוכיח מה היה השיקול בכל שלב ושלב ומה היו הדעות שהובעו. אני יודע שיותר קל לבוא עכשיו בסיכומים פסקניים מלבחון את ההשתלשלות לפרטיה. גם יודע אני מהו ההבדל בין מי שנבחן באחריות ובין מי שלא נבחן באחריות.

במלחמת הבחירות ראיתי צורך להדגיש שני דברים, לא דבר אחד:

אל״ף, שמדיניותנו מוכרחה להיות מדיניות שלום. תאמר שזאת הייתה דמגוגיה, חבר בן-אהרון? האם זה היה כל כך פופולרי אז? הן באו אלי חברים ואמרו: ״האם אתה בטוח שזהו הדבר הנכון לומר עכשיו?״

בי״ת, ראיתי צורך להכניס בהירות מוחלטת בשאלת הפליטים ולקבוע כי הפתרון העיקרי, הראשי, הכולל לבעיית הפליטים הוא לא בהחזרתם כי אם בהתיישבותם בארצות אחרות. לא רק שאף פעם לא אמרנו ששום פליט לא יחזור, אלא אמרנו מה שאנו אומרים גם עכשיו והוא, שאנו מודיעים במפורש כי איננו אומרים ששום פליט לא יחזור. אבל נוכח כל מיני הרהורים וכל מיני פרפורים של מחשבה שהיו אז בדבר החזרת הערבים, ראינו סכנה בזה וראינו צורך להדגיש, כלפי חוץ וכלפי פנים, שאת עיקר הפתרון צריך למצוא על ידי התיישבות בארצות אחרות. הסברה זאת, חבר הכנסת ברנשטיין, אל תאמר שהיא לא נשאה פרי. נכנס הרעיון במוחות האנשים. הם כבר לא מדברים על החזרת הכל. הם מדברים רק על החזרת חלק.

חבר הכנסת בן-אהרון מנה בנו שהסתבכנו בסתירה. הוא אמר:

״הרי הכפלנו את היישוב [הערבי בישראל] מאז המפקד״.

האין אתה יודע, שבתוספת הזאת יש יותר משני שלישים ערבים של האזורים שעברו לרשותנו? האם התנגדת להעברת האזורים האלה? העברת האזורים האלה הייתה כרוכה בהחזרת פליטים. גדלה האוכלוסייה הערבית של מדינת ישראל, קודם כל, מפני שגדל שטחה של מדינת ישראל. נכון, היו גם החזרות והיו חזירות שאישרנו.

הקשבתי רב קשב לנאומיהם של חבר הכנסת סֵיף-אלדין זועבי[28] וחבר הכנסת אמין ג׳רג׳ורה,[29] לכל מילה ומילה, ואני מעריך את הכֵנות שבה נאמרו הדברים, מעריך גם את אומץ הלב - הן פנימה כלפי ישראל, והן חוצה כלפי מדינות ערב והציבור הערבי בכללו. אני מעריך אותו מנקודת השקפתם כמובן, לא מנקודת השקפתי. אני מכבד את השקפתם. יש להם הזכות הגמורה להביע אותה, להדגיש אותה ולהגן עליה פה בתוך הכנסת של מדינת ישראל בתור חברים שווי זכויות. אינני מוכן לקבל כל מה שהם מציעים לנו ומייעצים לנו כעת.[30] בנוגע להחזרת נשים וילדים מסרתי הצהרה בשם ממשלת ישראל ואנחנו כעת יושבים על המדוכה הזאת ומבררים את האפשרות המעשית להיענות היענות אנושית בכל המקרים הראויים.

אם ישנו אדם ערבי היושב בישראל, ויש לו אישה וילדים מחוץ לארץ-ישראל, ניתן לו רישיון להביאם. נתָנו רישיונות כאלה גם עד עכשיו. מובן שגם להבא נבדוק כל מקרה ומקרה, אך נקבע לזה סידור כולל. יש עניין שעורר אחד החברים בדבר 400 נפש, אנשי נצרת הנמצאים מחוץ לנצרת. אין זה נתון לסמכותי הישירה, אבל כיוון שאני מייצג בוויכוח זה את הממשלה אני מקבל על עצמי להביא זאת לתשומת לב הרשויות הנוגעות בדבר, ומצדי - לעשות הכל כדי להביא לפתרון חיובי, אבל כמובן במסגרת הנסיבות של הביטחון ובדיקת כל מקרה.[31]

אשר לדברי חבר הכנסת ג׳רג׳ורה בנוגע למה שהיה בשבת, לפי דעתי, מקרה זה מחייב בירור דחוף. אם נכון הדבר שלא היה צורך להיזקק לאמצעים כאלה, אני מקווה שיוסקו מזה המסקנות ויבוא תיקון.[32] אני רק רוצה ששני החברים המכובדים, אשר הזכרתי את שמם באחרונה, יאמינו לממשלת ישראל, לי, לחבריהם היהודים בכנסת, שאם אנו נראים להם כנוקטים עמדה קשה אין זה מחוסר רגש אנושי, אלא מתוך רגש אנושי עמוק מאוד, שפירושו דאגה לביטחונה ולשלומה של מדינת ישראל על אוכלוסֶיהָ היהודיים ואוכלוסֶיהָ הערביים. להם ודאי לא מוזרה ולא זרה המחשבה, שלמדינת ישראל חשובה מאוד מאוד ידידות ארצות-הברית והם רואים מתוך המתח והלהט של הוויכוח הזה כמה מוכנה מדינת ישראל לסכן בידידות הזאת כאשר, לפי הכרתה, ענייני היסוד של המדינה וביטחונה עומדים על הקלף. יבינו זאת ואל יתמהו יותר מדי לאטיות צעדינו ולזהירות הרבה שאנו נוקטים וכיצד אנו בודקים כל פנייה ופנייה לאחר כל מה שעבר עלינו בארץ ובעולם.

כאשר חברי בן-אהרון אומר בסוף, שעלינו להישען על ידידינו, אני מודה ומתוודה שנבצר ממני להבין מתי לא נשענו על ידידים. מהו הדבר הממשי שלא עשינו כדי להישען? אם לא פה, ישנו מקום אחר לבירור דבר זה, אדרבה, נעשה זאת ואל נשמיע מדוכן זה דברים המוכרחים לצלצל באוזני כמילים בעלמא, כדבר שגרה.

אינני יודע אם עקב השעה המאוחרת עלי לפסוח על חבר כנסת אחד. לא הייתי רוצה לפסוח עליו ואני מבקש קצת סבלנות. זהו חבר הכנסת פרמינגר.[33] לא אעשה פה בירור יסודי ומקיף בשאלת ירושלים. נדמה לי כי היה ברור מסקירתי שאין בכוונתי הפעם לעשות זאת. אינני רואה בזה כל צורך, אבל אם כבר מדובר על עובדות - גם אני מצוי קצת אצל עובדות. אני רוצה לאמור לחבר הכנסת פרמינגר, שלא הפסדנו שום דבר בירושלים. אינני מדבר על ראשית המערכה - העיר העתיקה איננה בידינו, הר הצופים אינו חופשי, ועוד. אני מדבר מהזמן שעלינו על דרך תיקון המצב, בפעולה ובמשא ומתן בתקופה הזאת. כל הזמן הייתה התקדמות גם אם לא הייתה רצופה אלא לסירוגין. אף פעם לא הייתה נסיגה. כאשר מדברים על הוצאת הכוחות היהודים מארמון הנציב, אני אומר שהייתה גם הוצאה של כוחות ערביים. אפשר לשאול למה הלכנו לשם אם יצאנו משם.

[ראשית] הלכנו לשם מפני שהיו שם ערבים ורצינו או להיות איתם או להוציא אותם ובזה הצלחנו.

שנית, מעמדנו שם כיום הרבה יותר טוב משהיה. הרווחנו את הרכבת, כבר דיברתי על כך.

אם חבר הכנסת פרמינגר מציע לנו להכריז על ירושלים כחלק מהמדינה, אולי יעניין אותו לדעת, שאחת המשלחות בפריס [הסובייטית], לפני חודשים ספורים, גילתה הסתייגות רבה בשאלה הזאת. זו הייתה משלחת שעמדתה - עם כל חילוקי הדעות שישנם בין פלגים שונים בארץ - קרובה מאוד ללבו של חבר הכנסת פרמינגר. אנחנו מוכנים להיאבק גם עם משלחת זו על ידי הסברה ואנו בטוחים שהסברתנו וגם כוח העובדות נושאים פרי גם אצלה.

כנסת נכבדה, רצוני לסיים. איני יכול לקבל את הדין אשר נגזר כאן, שאנו עומדים בפני כישלונות. לא מתוך יהירות אני אומר זאת, אלא מתוך ראייה מפוכחת מאוד של המצב. לעת עתה לא ידוע לי אף כישלון רציני אחד. נכון, אנו עומדים בפני הרי הררים של קושי, של סכנה. נכון שעוברים עלינו משברים וייתכן שאנו עומדים עכשיו בשעת משבר כזאת. אין זה המשבר הראשון ביחסינו עם ארצות-הברית. אם משבר הוא זה - הריני רואה אותו כמשבר רביעי. אין הוא אלא תוצאה מהצלחות והוא משמש לנו הפרעה לבצר כיבושים.

באספקלריה כזאת יש לראות את הדברים. אלה הם ניסיונות חמורים אשר נכונו לנו בדרך של התקדמות וביצור, לא בדרך של נסיגה. נחכה עד החשבון האחרון. עוד לא הגיעה השעה לעשות חשבון אחרון. ודאי שעלינו לחשב את דרכנו בכל שלב ושלב ולבדוק אותה. נמסור דין וחשבון, נשמע ביקורת, נתחשב בה - אבל לא הגיעה השעה לסכם את סך הכל. כאשר תגיע נערוך סך הכל לגבי כל התקופה - במה התחלנו ולמה הגענו - נשווה את שני הדברים האלה ולפי זה נשפוט. ועד לחשבון ישנה דרך אחת ויחידה: זוהי הדרך של התכוונות לטובתה החיונית של מדינת ישראל תוך הבאת כל הגורמים בחשבון, תוך יכולתנו לעמוד איתנים בהכרת צדקתנו נוכח כל כוח שיכול להתייצב מולנו. בעומדנו לפניו לא נשכח כי אין השאלה להכריע אותו - השאלה היא לרכוש אותו. גם לגבי מדינות ערב השאלה היא, בחשבון סופי, לרכוש אותן. ניאבק, לא נירתע ממצבים קשים, אבל נזכור תמיד כי הכוונה הראשית היא להגיע להבנה, לתמיכה הדדית, לשילוב עם העולם. דין אחד לגבי קרובים ורחוקים, גדולים וקטנים. ובמידה שיש לנו עניין עם גדולים יותר הרי חשבוננו איתם מורכב יותר וכֶסֶל הוא לדבר עליהם בפשטנות שטחית כזו.

יש לנו עניינים מורכבים מאוד בארצות-הברית ויחסים מורכבים מאוד איתה. מי אזרח בישראל שיוותר בקלות ומראש על הבנתה, על ידידותה ועל תמיכתה? מי אזרח בישראל שבהניחו ידו על לוח לבו יתעלם מהחיוב שהיה בעבר ביחסי ישראל ואמריקה?

אנחנו יודעים היטב שיש אינטרסים שונים, תפישות שונות, אשר בהתרוצצות שביניהם נופלות הכרעות בכל רגע ורגע ויכולה להיות גם הכרעה ארעית נגדנו. ניאבק עם הכרעה כזו ביודענו שהיא נפלה לא רק נגדנו אלא גם נגד מישהו העומד לימיננו, אשר אין לנו כל עניין להפסידו על ידי דיבורים נמהרים. לא נאבד את חוש המידה, לא נאבד את חוש ההבחנה. נעמוד איתן ונחשב היטב את דרכנו.

הערות: