.88 ישיבת מזכירות וסיעת מפא״י בכנסת[1]

1.8.1949

הפליטים הערבים - רקע מספרי

 

 

בפתח הדיון, שהוקדש להחלטת הממשלה להסכים עקרונית להחזרת מספר פליטים ערבים לישראל, קרא מ״ש את נוסח ההודעה שימסור בכנסת (ר׳ להלן מסמך 89). בדיון שהתנהל אחר כך מחה ח״כ אסף וילקומיץ (עמי אסף) על שהחלטות בעניינים מדיניים מובאות לדיון במפלגה לאחר שכבר נתקבלו ולא לפני כן. ח״כ שלמה לביא אמר שאינו מפחד ״מהגיס החמישי שיהוו הערבים בהיכנסם לארץ, אבל מדאיג אותי המספר הגדול שלהם״. אליהו הכרמלי הביע התנגדות נחרצת להחזרת פליטים, ״שיפרו וירבו וימלאו את הארץ״, וטען כי החזרת הערבים תהיה ״הרס כל מה שבנינו״. ח״כ דוד הכהן חלק על הכרמלי: ״אנחנו לא בנינו את עזיבת הערבים. את כל בנייננו בנינו מתוך מחשבה שהערבים לא יעזבו את הארץ. אבל יש הבדל רב בין איחוד משפחות ערביות ובין החזרת ערבים אחרים. החזרת המשפחות השסועות אינה גורמת לנו קושי של החזרת רכוש, בעוד שהחזרת ערבים אחרים להם נצטרך להחזיר את הבתים שלהם, שבהם יושבים עתה יהודים״. אבא חושי הזהיר: ״אל נא נהיה שכורי ניצחון. אין אנו יכולים לעשות הכל. את אשר עשתה הממשלה עשתה רק מתוך חוסר ברירה ואפשרות אחרת״. זאב און אמר: ״נכון שנוח לנו מאוד להיות בארץ בלי ערבים, אבל ישנו גם שיקול פוליטי מסוים שכדאי לשלם. זה המחיר שרוצים אנו לשלם בכדי להשיג שלום של קבע״.

 

מ. שרת: אעמוד תחילה על הרקע המספרי של הבעיה. במפקד שנערך [בישראל] בנובמבר 1948 נפקדו 69 אלף ערבים, אבל כבר באותו זמן היו במדינה ישראל 92 אלף ערבים. 23 אלף ערבים שהיו כבר במדינת ישראל לא נמצאו במפקד מפני שנכנסו למדינת ישראל לאחר שכבר נעשו ההכנות למפקד. מספרם היה 23 אלף. ייתכן כי חברים רבים סבורים כי היה צורך לגרשם - כי גירשנו רבים אבל לא גירשנו די. 23 אלפים נשארו, ואף על פי כן המפלגה לא קראה אז אותנו לבירור [על שלא גורשו]. אז היו במדינת ישראל 92 אלף ערבים.

הקרבות נמשכו אחר גמר המפקד. החלו קרבות בנגב. הספירה החדשה הראתה שיש בארץ כ-108,500 ערבים. נוספו כ-16,500 ערבים. השתלטותנו על הנגב הכניסה תחת כנפי מדינת ישראל 16 אלף ערבים נוספים. נערך אז המשא ומתן על שביתת נשק עם עבר-הירדן, וכתוצאה מהמשא והמתן הזה הרחבנו את גבולותינו בשרון והעברנו שטח [לתחומנו].[2] כל תוספת אדמה נתנה ערבים נוספים ובסך הכל 28,500. מתוך המספר הזה 25,500 תושבי קבע ו-4,000 פליטים. הצלחנו להיפטר מחלק ידוע של הפליטים אולם לא מכולם. חשבנו כי מספר הערבים הוא 153,000 אולם לא כן היה. ההסתננות הייתה גדולה והיא הייתה בידיעתנו ובאישורנו. בשעת הקרבות בגליל עשינו רבות בכוח הזרוע ובלחץ. עקרנו את הערבים משם מתוך הרתחת דם. זרקנו אותם מעבר לגבול. כאשר אנשים אלה חזרו החלטנו לא לגרשם עוד.

כן גם הסתבכנו עם הכנסייה הקתולית והיינו מעוניינים לרכוש לצדנו את ראשי הכמורה בארץ, [ג׳ורג׳] חכים וּוֶרגאני.[3] זאת יכולנו לעשות רק עם החזרת חלק קטן מצאן מרעיתם. הצלחנו גם בזאת. הרגשנו אז שיותר לא יהינו אנשים מהלבנון לשוב. הגענו ל-169 אלף ערבים. לזה יש להוסיף כ-1,000 משפחות שכבר החזרנו. יחד - 170 אלף.

חברים, התלונה העיקרית שנשמעה פה הייתה התלונה על איחור הבירור הזה ולי יש שתי תשובות על כך. החברים כנראה אינם מתייחסים ברצינות להצהרות הממשלה. יש לקרוא ולדעת את הצהרות הממשלה. הדבר הזה שהממשלה עשתה אותו נאמר בהצהרותיה הפומביות, וכן נאמר הדבר גם בנאומי בכנסת ב-15 ביוני. דברי נרשמים ומייד נמסרים לשם משא ומתן.

והדבר השני - חבר [אליהו] הכרמלי נפגע עד מאוד שהוא לא ידע על מהלך העניינים, אולם החבר הכרמלי צריך לדעת, שאם הממשלה שולחת שליח בשמה, הריהי מוכרחה למסור לו דברים שאיננה יכולה למסור אותם לידיעת חברי הכנסת. כאשר נפגש שליח זה עם נציגי הממשלה שהוא שלוח אליה, הרי הוא מייד מודיע את דרישתם לממשלתו-הוא והממשלה משגרת לו מייד את תשובתה. אין הפרלמנט צריך לדעת את כל הדברים. אין פרלמנט יודע כל דבר. אם אצטרך לחלק את סודותי עם המפלגה לא אסכים להיות שר החוץ. ישנם סודות רבים שאינם יכולים להימסר לידיעת חברי הכנסת. כל חבר שיהיה במקומי ינהג כמוני. גם בשאלת המדיניות יש הגבלות ששום ממשלה לא תתגבר עליהן באם תתייעץ עם גורמים אחרים.

גם אני אינני יודע מדוע לא הציגה המפלגה את הדרישה של בירור קודם, אולם נשאלה שאלה המכוונת גם כלפַי והיא מדוע אני לא הבאתי אותה לפני הסיעה. אנו נכשלנו מאוד בעניין מסירת ההודעה על הפליטים הערבים. הידיעה על 100 אלף הערבים סופרה על ידי חבר הממשלה, שלא נזהר בדבריו וזה היה הכישלון. ייתכן שפעם עוד נְפַטר אדם כזה מהממשלה בגלל אי-זהירות. אם נעשה התייעצות על כל דבר ודבר בחוג רחב זה, הרי מוכרח הדבר לצאת החוצה ולהתפרסם. אני מקבל חלק מהאשמה עלי, אולם לא את כולה. העובדה שהממשלה הסכימה לקבל את עזה על פליטיה השפיעה על העניין הזה. בוועדת הפיוס כבר היה ידוע על כך היות ואחד מנציגיה שמע את הדבר מפי חבר הממשלה. הממשלה מייד ענתה. אין מדינה בעולם ואין דמוקרטיה בעולם שתמנע בעד הממשלה לתת תשובה מיידית כשהיא נשאלת. כאשר השליח משגר לה ידיעה ושואלה מה עליו לענות, הריהי מייד מוכרחה לתת את תשובתה וזהו שחתך את העניין.

לפי החשבון שיש לנו הרי יושבים בארץ 280 אלף ערבים. אם נוסיף לכך את 170 האלף ואת 10 אלפים המשפחות, נקבל 460 אלף.

ולגופו של העניין - אני מסכים רק לדבריהם של חברים אחדים כאן ואני מוצא את עצמי מתאים לחברה מצומצמת בלבד. אני מסכים ללביא, אני מסכים לאבא חושי, וכן אולי גם לאון וכן קצת עם דוד הכהן. אני מצטער מאוד על ממדיה המצומצמים של חברה זו אולם איני נרתע מזה. דבר זה [ההסכמה העקרונית להחזרה מסוימת] נותן לנו עמדה כלפי האומות המאוחדות, כלפי ה״סטייט דפרטמנט״ וכלפי אויבינו ואנו לא הפסדנו דבר. אני מוכן לשלם 65 אלף ערבים עבור שלום ועבור פתרון בעיית הגבולות. אנשים מפחדים, אנשים מפחדים פן אם אגיד אל״ף אגיד גם בי״ת. הממשלה הראתה את יכולתה בזאת.

היא אמרה אל״ף ולא אמרה בי״ת.

היא אמרה פירוז[4] ולקחה את אילת.

היא אמרה נסיגה על יד עזה ולקחה את כל הנגב.

אף פעם לא הייתי כל כך בטוח בצדקת הקו כמו שאני בטוח הפעם. לעתים רחוקות עד מאוד אני בטוח בצדקתי-אני.

החברים שדיברו כאן בלהט ובחום דיברו לא נגד החתמת התרומה, כי אם נגד התרומה עצמה. נאומים אלה היו צריכים להישמע לפני חודשיים. יש דעות שונות. יש איש שאינו עוסק בענייני ציבור, זלמן ליפשיץ, הגורס שמוטב שטח קטן יותר ופחות ערבים. האם מוכנים אתם לוותר על שטחים? נניח שהייתה לנו אפשרות לכבוש את ״המשולש״ מבחינה צבאית ומדינית, ונניח שכיבוש זה לא היה מלווה ביציאת ערבים - אני מרשה לעצמי להגיד, שגם בתור איש מפלגה וגם כאיש ציבור היינו כולנו מסכימים לכיבוש זה על אף הכנסת מספר ערבים כה רב תחת חסותה של מדינת ישראל. דעת הקהל אינה צריכה להשפיע עלינו. כולנו היינו מסכימים לתוספת של 600 [אלף] ערבים ויותר אילו יכולנו לקבל את השטח הזה.

אני מקנא בחבר הכרמלי שהוא מוכן לחיות בבדידות לא רק מהמזרח אלא גם מהעולם כולו.

אני מקנא בו שלא קיימות בשבילו לא שאלות שלום, לא שאלות של דעת קהל ולא שאלות של קשירת יחסים עם ארצות אחרות.

בשבילי כל הדברים האלה הם חשובים עד מאוד. החבר הכרמלי יודע רק דבר אחד - שערבים זה עם נורא ועלינו לעוקרם.

מדינה אינה יכולה לעשות חשבון בצורה כזאת. 450 אלף ערבים זה בערך 55 אחוז. אם נשווה את זה ל-250 אלף ערבים ב-80 אחוז של הארץ, הרי פירושו של דבר הקטנת מספר הערבים בישראל ב-2.6 אחוזים. אין אנו יכולים לברוח מהמשא ומתן. אנחנו מוכרחים להיאבק. איני [רוצה] להציג את עצמי כמגוחך בפני אומות העולם. אמרתי פעם, שהמדינה תהיה מוכנה לתרום תרומה במסגרת של שלום. האם עכשיו הוא המקום לחדש את הוויכוח הזה? לא זאת הדרך למשא ומתן. לא כך עושה מדינה את חשבונותיה ומקיימת את הבטחתה. לא אמרנו בלוזאן את המספר. בלוזאן אמרנו רק דבר אחד: אם הערבים מוכנים להיכנס למשא ומתן של שלום אז אנו נהיה מוכנים להגדיל את תרומתנו, ואם הערבים יסכימו הרי דברנו זה מחייב. יש להמשיך את המשא ומתן ולבוא לידי הסכם כולל. לא הייתה זאת השאלה, שרצינו להעמיד את המפלגה בפני עובדה. כאן היה קו ברור, שלשלת הנובעת באופן הגיוני מהחוליה הראשונה.

כך יש לראות את הדבר. אל נא נתחשב בדעת הקהל.

 

הערות: