הממשלה, ישיבה כ״ו-גולדה הצילה את המגבית
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  הממשלה, ישיבה כ״ו-גולדה הצילה את המגבית
כותרת משנה  סעיף א׳: סקירה



79. הממשלה, ישיבה כ״ו[1]

15.7.1949

גולדה הצילה את המגבית

 

 

סעיף א׳: סקירה

 

השרה גולדה מאירסון דיווחה במפורט על מסעה לארה״ב, שם השתתפה בפעולות המגבית היהודית המאוחדת. לדבריה, הרעת המצב הכלכלי וירידת המתח בקרב היהודים לאחר אירועי מלחמת העצמאות, נתנו אותותיהם בהתמעטות התרומות. בעקבות דברי השרה מאירסון שאל השר משה שפירא אם ישנה נטייה בין בעלי ההון בארה״ב להזרים הון פרטי ארצה והאם יש יסוד לשמועות, כי המגבית היהודית המאוחדת נכשלה בגלל המחלוקת שפרצה בתנועה הציונית האמריקנית.

 

השר מ. שרת:

קודם כל, אני מרשה לעצמי לענות על שאלת מר שפירא מבחינתי. היא מופנית גם אלי, כי הייתי באמריקה והשתתפתי בעבודת המגבית בשלב הראשון שלה, לאחר שנגמרה המחלוקת.[2]

הייתה השפעה רבה לרעה על תוצאות המגבית והיא הייתה כי התחלת המגבית איחרה מאוד. המחלוקת עיכבה את התחלת המגבית, אך לא הייתה כל השפעה למחלוקת על המגבית במובן השתתפות אנשים. ההסתדרות הציונית בתור הסתדרות לא עבדה אף פעם במגבית ולא העמידה את עצמה בראשה. ציונים רבים השתתפו במגבית, ואם נכון מה שאמרה הגברת גולדה מאירסון, שאין לתאר את המגבית בלי פעולת ה״ג׳וינט״ - כך אין לתאר אותה בלי השתתפות האלמנט הציוני. אך הציונים עשו זאת כיחידים ולא במאורגן ואף אחד מאלה שהיו עסקנים לא חדלו לעסוק בזה, אלא לרבים זה הוסיף מרץ כי היו באופוזיציה.

בי״ת, הייתה לי שיחה אתמול עם נשיא ההסתדרות הציונית באמריקה, מר [דניאל] פריש, ובשאלת מונטור[3] הוא אמר לי דברים ברורים מאוד: מונטור- זו המגבית ואין לתאר אותה בלעדיו - ולא צריך רק להסכים שיישאר בה אלא יש ללחוץ בכל לחץ אפשרי כדי שיישאר. ידוע שיש לו צרות רבות הנגרמות על ידי חברים שונים, אבל עליו לעמוד על דעתו.

גימ״ל, איני מוכן להסתפק בהגדרה, שהנסיעה של הגברת גולדה מאיר הייתה שלילית. אני יודע באיזה מצב נשארה המגבית במשך זמן מסוים. עם כל התמונה העכורה שתיארה הגברת גולדה מאירסון, אני חושב שהתמונה הייתה קודרת יותר אלמלא נסיעתה, ונסיעתה הצילה את המגבית מירידה קטסטרופלית. ישנן דרגות, כמו שהיא עצמה אמרה. יכול להיות שיא גבוה יותר, אבל יכול להיות שפל הרבה יותר נמוך. מזאת ניצלנו לעת עתה.

שנית, עלי להגיד שקצת מכיר אני מקצוע זה, ואני יודע היטב מה עבר על הגברת גולדה מאירסון בשבועות אלה. אין כלל שיעור למאמץ שנעשה, לסבל הנפשי שדבר זה גרם, לנסיעות הבלתי פוסקות ולהתדפקות הבלתי פוסקת על לבות אנשים בתנאים כל כך בלתי נוחים. ועכשיו היא חוזרת לעבודה אשר הצטברה במידה רבה מאוד ואני חושב שהיא ראויה לעידוד מצד כולנו ואני, על כל פנים, רוצה לעודד אותה.

 

אני חושב שמחובתי למסור על מצב העניינים במשא ומתן עם סוריה על שביתת הנשק, כי עומדים אנו בפני חתימת ההסכם. ייתכן שהיא תהיה ביום ב׳ או ביום ג׳.

אם לסכם בקצרה, החברים יודעים מה היה הקושי העיקרי, שצריכים היינו להתגבר עליו בעניין זה. הקושי העיקרי היה שהצבא הסורי החזיק ברצועה שלמה של טריטוריה ישראלית ובתוך זה כמה עמדות חשובות, בעיקר אלה שעומד הוא בהם על המים [ערוץ הירדן ושפת הכנרת], בעוד שלפי הגבול צריך היה לעמוד במרחק ידוע מהמים. הודענו שלא נחתום על שום שביתת נשק, שלא יהיה כלול בה חיוב לגבי סוריה להסתלק מרצועה זו. הסורים טענו, שכיוון שלא הצלחנו לעקור אותם משם על ידי קרבות הם לא יודעים מדוע עליהם להסכים לזה על ידי משא ומתן. אם יש שביתת נשק, היא מייצבת את הקווים הקיימים.

זה היה הקושי העיקרי. בעניין זה התעקשנו ואו״ם היה לצדנו. זה הכריע את הכף וזה הושג, אבל לא בלי מחיר.

אני רוצה לציין עתה בקיצור נמרץ את הנקודות החיוביות והשליליות בהסכם זה.

הנקודות החיוביות: קודם כל, הסורים מוציאים את כל צבאותיהם מתחום ישראל אל מעבר לגבול. בזה כלול שהם זזים מקו המים. הצבא שלהם חוזר אל מעבר לגבול. זה הדבר החיובי הראשון והראשי בעניין זה. על ידי כך מתאשרת חזרתנו למשמר הירדן, כלומר חזרת המתיישבים עם כוח משטרה להגנתם. מתחדש קשר היבשה בין עין גב ובין כיכר הירדן, דגניה וכך הלאה. עד עכשיו הייתה עין גב מנותקת ביבשה והקשר היחיד איתה היה בים על ידי סירות. עכשיו מתחדש הקשר היבשתי.

אנחנו גורסים שהסכם זה מאפשר לנו התיישבות חדשה באזור זה. זאת אומרת, שיכולים אנו להעלות נקודות חדשות. אני אומר זאת בהסתייגות ידועה, כי זה לא פורש. אין כל טעם לעורר את השאלה מראש, כי זה יסבך את הדברים. גם אם הסורים יסכימו לזה - הם יַתנו זאת בוויתור נוסף. עלינו להיכנס כאן לסיכון ידוע, לחתום על ההסכם בהנחה שזה מאפשר את הדבר - ואחר כך, אם יהיה ריב על כך, נילָחם על עניין זה באמצעות או״ם וכך הלאה. יש שם כמה תוכניות התיישבותיות ואגיע עוד לזה. עתה מעוניינים אנו להעלות עד כמה שאפשר יותר נקודות התיישבות באזור זה לפני חתימת ההסכם, כדי שימצאו אותנו על המקום. אלה הנקודות החיוביות.

ישנה נקודה חיובית כללית, שחתמנו שביתת נשק גם עם סוריה ועל ידי כך משטר שביתת הנשק שאנו נמצאים בו, וייתכן שנגזר עלינו לחיות בו לאורך ימים - ואולי אין זה רק לקללה ויש בזה גם ברכה, כי זה מבטיח אחיזה בשטח שאנו נתונים בו - על ידי כך נִשלם מפנה זה: יש ארבעה הסכמי שביתת נשק.

מה הטעמים לפגם?

קודם כל, כנגד פינוי רצועה זו על ידי הצבא הסורי, אין הצבא שלנו רשאי להיכנס לתוך רצועה זו. היא נשארת מפורזת והצבא לא רשאי להיכנס אליה. אומנם יכול להיות שם כוח משטרה ולפי הבטחות או״ם נוכל להחזיק שם כוח משטרה מספיק. נכון, שכיום אין שם צבא שלנו ואפשר יהיה להחזיק כוח משטרה גדול יותר מכוח הצבא שהיה שם, אילו היה. על כל פנים, מבחינה פורמלית הסכמנו לראות אזור זה כמפורז.[4]

בי״ת, לא רק שהאזור, שהצבא הסורי נמצא בו כיום ומפנה אותו, נחשב עד להסדר סופי לאזור מפורז, אלא גם אזור שעד עכשיו הצבא הסורי לא היה שם יפורז עכשיו. זאת אומרת שבאופן פורמלי הצבא הישראלי צריך לצאת מתוכו. זה נוגע לעין גב ודַרְדַרָה. ו[פירוז] דרדרה זה פיצוי לסורים, שרק במחיר זה יכול היה באנץ׳ להשיג הסכמתם להסתלק אל מעבר לגבול. הטענה של באנץ׳ היא, שנשארת משטרה ותוכל להישאר בכוח מספיק, והעובדה היא שאין כיום בעין גב כוח צבאי ואותו כוח מגן שישנו - ממילא יישאר.

גימ״ל, נקודה שלילית שלישית: כשם שיוכלו לחזור אנשי משמר הירדן - כך יוכלו לחזור ערבים למקומות שפינו באזור המפורז. אלה מקומות קטנים וחלשים, עשרות אחדות של משפחות בכל אחד משניים-שלושת המקומות אשר נמצאות עתה בסוריה.[5] דבר זה מעורר את השאלה מה השלטון האזרחי החל עליהם והיא נשארה סתומה. מקומות אלה הם סמרה, [תל אל-]קאסר [היום תל קציר] ועוד מקום אחד. יכול להיות שגם לאל-חמה יחזרו. אומנם לנו יש הבטחה מבאנץ׳, שפירוש הדבר שיהיה שם שלטון אזרחי. במסמך שהוא שלח לנו ולסורים נאמר, שתהיה שם משטרה –

במקומות היהודיים משטרה ישראלית

ובמקומות הערביים משטרה ערבית מקומית, ולא נאמר ״משטרה סורית״.

אחרי כן ישנו מסמך של באנץ׳ אלינו בכתב, האומר שננהג שם לפי הסדר שהונהג באותו אזור ״המשולש״ שעבר לרשותנו. שם ישנה התחייבות שלא ייכנס צבא שלנו למקומות אלה, אבל המשטרה תהיה לגמרי ברשותנו. לא הסתפקנו בזה שבאנץ׳ כתב זאת לנו, אלא הצהרנו זאת בישיבה וזה נכנס לפרוטוקול הכתוב. נאמר שאנחנו גורסים שזה יהיה כמו ב״משולש״, ועל זה לא נשמע ערעור מצד הסורים. לכן דאגנו לפרוטוקול שייראה כהשלמת ההסכם בעיני שני הצדדים בכל עניין שמתעורר בו ספק. בכל הדברים האלה הסתייגנו ואף על פי כן יש פה נקודה סתומה.

נקודה שלילית נוספת היא שבהסכם זה - שלא כהסכמים של שביתת נשק קודמים - ניתנו סמכויות רחבות למדי ליושב ראש ועדת שביתת הנשק הממונה על ידי או״ם. בהסכמים הקודמים ישנה סמכות לוועדת שביתת הנשק ובה גם אנו וגם הערבים משתתפים. צד אחד לא מרוצה? ישנה אפשרות להגיש ערעור בפני מוסדות או״ם. כאן ישנה סמכות ליושב ראש. סמכותו כוללת, למשל, קביעת גודל כוחות המשטרה. סמכויות אלה כוללות גם הסדרת החזרת הציוויליים. זאת אומרת, זה יכול לפגוע גם בהתיישבות חדשה במידה שעתידים אנו לעשות זאת.

בשלב האחרון של המשא והמתן, וזה גרם עיכוב של שבועיים בערך, הם התעקשו לדרוש החזרת ערבים לצמח, שזה מחוץ לאזור המפורז. הם טענו שבשבילם זה כמו עניין פלוג׳ה למצרים, לאחר שאנשי פלוג׳ה נשארו. הם איימו על או״ם, שאם או״ם ידרוש מזעים לחתום, יכול להיות שהוא יחתום, אבל אז כל יתר מפקדי הצבא יתפטרו והעניין יחזור לתוהו ובוהו. אני אמרתי:

״מה לעשות, אנו חיים בתנאים מהפכניים ומוכנים לעמוד בפני זעזועים כאלה, ולא צריך להתפעל מזה יותר מדי״.

הסוף היה שוויתרו על דרישה זו, אבל התנו שבכיכר צמח יחנה הצבא שלנו בתחנת משטרת צמח הנמצאת במערב הכפר, כלומר לא תוכל להיות עמדה צבאית בכפר כולו כלפי סוריה.

שנית, במסדה ושער הגולן יהיה אותו מצב, אך תוכל להיות משטרה בצמח. פירוש הדבר, שאסור לנו להציב עמדות נוספות מצד מזרח אם זה בשטח שלנו, אך יכול להתנועע שם צבא במקרה שזה דרוש לביטחון.

הם התעקשו שניתן לציוויליים הסורים, שיש להם זכויות לעיבוד קרקע ודיג בתחום ישראל, להשתמש בזכויות אלה. הם הציגו דרישה זו למרחק של עשרה קילומטר מהגבול וזה גם מחוץ לאזור המפורז. הסכמנו לתת זאת רק באזור המפורז. זאת התמונה בכללותה.

משרד החוץ צריך לחתום על הסכם זה, אבל זה מחייב כמה פעולות בדחיפות רבה והן תעלינה בכסף. כתבתי אתמול לשר הביטחון על שלושה דברים הכרחיים.

אל״ף, אותם הגופים [ההתיישבותיים] שיכולים לעלות מייד צריכים לעלות מייד. נדמה לי שנעשתה פעולה, שעוד חמש [נקודות יישוב] יעלו לצמח ממעגן ונשאלתי אם להעלות גם נשים וילדים והבעתי דעתי בחיוב, כדי שימצאו קיבוץ יושב עם נשים וילדים. משטרה תהיה שם וצבא נמצא על ידם בתחנת המשטרה של צמח. זה חל על סמרה ועל עוד מקום אחד.

בי״ת, זה חייב רכישת שטח אדמה על ידי הקרן הקיימת כמו שנעשה הדבר בימים הטובים של העבר. זאת אומרת, במידה שיש קו שהיא אינה רוכשת קרקע מערבים, יש לסטות מקו זה. הכוונה היא לשטח אדמה הנמצא בסמרה, מדרום לעין גב. בעלי הקרקע מוכנים למכור אותה. במקום להסכים על חזרתם הביתה, והבאת פועלים ערבים איתם ויצירת נקודה ערבית מיותרת על ידי כך, צריך לבכר רכישת השטח והבטחת דרומה של עין גב.

גימ״ל, יש אפשרות לערוך כל מיני סידורים עם ערבים החוזרים למקומותיהם, העברתם והחזרת משפחה אחת על מנת שמשפחה אחרת לא תחזור. זה מחייב טיפול, פעילות רבה וכסף. זה לא יכול לחול על תקציב משרד החוץ. ייתכן שזה חל על תקציב הביטחון וייתכן שלא, ודרושה הקצבה מיוחדת לעניין זה. דבר זה מוכרח להיעשות. אם נצליח בזה - הרי נוסף לנקודות החיוביות וכנגד השליליות - משתפר מצבנו מבחינה עובדתית ולא יהיו לנו אותם ליקויים פורמליים העומדים לפנינו. - (השר ב. שיטרית: החזקת משטרה מחייבת גם כן כספים) - (השר א. קפלן: לפי הידיעות בעיתונים, מסתבר שבאזורים אלה היו ביצורים של הסורים. היש אמת בדבר?) - עליהם להרוס את הביצורים שהקימו בשטח המפורז. זה כולל גם ביצורים בתוך המים. עליהם לפוצץ אותם. אני שמעתי שבביצורים אלה השקיעו הסורים מיליון לירות סטרלינג.

גם בעניין הוויכוח של מי תהיה המשטרה הם יכולים להיאחז בטענה, שהמשטרה צריכה להיות תחת פיקוחם וזאת תהיה משטרה סורית. בעניין זה ישנה דעה בקרב אנשינו, שיכריע כאן עניין הכסף - אם יתברר להם שעליהם לשלם את הוצאות המשטרה - דבר זה יכריע לטובתנו.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אם אין הערות, זה מתקבל לתשומת לב. האמת מחייבת לציין כאן בעניין באנץ׳

---

 

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה מספר שורות.

 

--- הוא גילה בעניין זה שוב חוכמה וחריפות, כישרון אנליטי והבחנות דקות ואקרובטיקה. הוא הלך על חבל דק ולפעמים על חוט השערה, אך הייתה בהליכתו פיקחות רבה כל כך, שהפליאה את כולנו.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול, סעיף א׳.

[2] בשלהי 1948 התחולל משבר במגבית עם התפטרות היו״ר הנרי מורגנטאו על רקע חילוקי דעות על דרכי פעולת המגבית והנהגתה. נראה שהייתה גם מחלוקת בין ציונים ולא-ציונים על התנהלות המגבית.

[3] הנרי מונטור, סגן נשיא ומנהל המגבית היהודית המאוחדת בארה״ב 1950-1939. ב-1951 הקים את מפעל איגרות החוב של ישראל (״בונדס״) וניהל אותו עד 1955.

[4] למעשה הוגדרו 3 אזורים מפורזים: צפוני בצפון-מזרח אצבע הגליל, בגליל המזרחי-מרכזי משפך הירדן לכנרת ועד משמר הירדן, ובגליל הדרומי באזור עין גב, סמרה ותל אל-קאסר.

[5] מדובר בכפרי המפורז המרכזי כראד אל-בקרה וכראד אל-ע׳נמה וב-3-2 כפרים במפורז הדרומי.

 

העתקת קישור