77. נאום משה שרת ב״עצרת המערכה״ בנגבה[1]
12.7.1949
מופת נגבה
לפני עשר שנים צלצלה באוזני
היישוב כולו והעם לתפוצותיו הקריאה הראשונה הנועזת: ״נגבה!״ היה זה כחץ שפילח את
תעלומת דרום הארץ. היה זה כנס שהורם רחוק רחוק לקצה האופק ורמז למרחקים עוד יותר
גדולים.[2] היה זה
כתמרור שהוצג עלי דרך להתוות אותה למרחוק. עברו שנים - ונגבה זכתה להיות אחות
בכירה ואם לנקודות שנתפזרו ברחבי החלק הצפוני של שממת הנגב. נערים ונערות בגיל
שמונה-עשרה, תשע-עשרה, עשרים, חדרו אל השממה ופיזרו על פני המרחב הגדול רשת דלילה
מאוד של נקודות התיישבות חלוצית. בזכות הרשת הזאת החליטה עצרת האומות המאוחדות, כי
המרחב הגדול והשומם של הנגב יקום לנחלה לעם העברי במדינתו החופשית.
שממת הנגב הייתה גם מקור של
כוח, גם פתח לסכנת חולשה לנו. בזכות השממה, בזכות אותן הנקודות המועטות ששימשו
מופת ליכולתנו לכבוש ולהפריח את השממה, קם לנו הנגב לנחלה על-פני המפה במעמד אומות
העולם. מפני ששומם היה - היה כוחנו יפה לתבוע אותו ולשכנע אחרים בעדיפות זכותנו
לו. אבל שממת הנגב היה בה גם מקור של חולשה. סכנה איומה ארבה לנו מראשית דרוך
רגלנו בשממה הזאת.
בא יום עֶברה. פרצה הפלישה
לארץ מדרום - והקורבן הראשון לפלישה הזאת נועד להיות הנגב. האויב מאס כאילו
בנקודות הקטנות, המרוחקות, הפזורות, ביקש לבצע קפיצת דרך ושלח את ידו הזדונית
לאחוז בגרון הנגב - שלח את ידו אל נגבה. על ידי כיבוש נגבה הוא ביקש להטיל עניבת
חנק על הנגב כולו. הוא אמר אחר כך באפס יד, כאסוף ביצים עזובות, לכבוש את כל
הנקודות המפוזרות. וכאן היה הקרב המכריע לא על נגבה בלבד אלא על הנגב כולו. לא על
העמדה החלוצית והנועזת לבדה אלא על הדרך שהיא ציינה - על המרחב הגדול שבאה נגבה
לשמש פתח ובסיס לכיבושו.
המלחמה הזאת שלנו, שאת אחד
מניצחונותיה המפוארים אנו חוגגים הערב, הייתה שיא בהיסטוריה הישראלית. כמוה כמלחמת
החשמונאים, כמלחמת הקנאים בהרימם את נס המרד נגד שלטון העריצות של רומא. בניצחון
שנחלנו במלחמה הזאת היו שילומים לאותה התבוסה הטרגית במלחמתם המפוארת של הקנאים, שנפלו על חומת ירושלים,
שהפילו עצמם ללהבות המקדש הבוער.
בשיא הזה היו שיאים רבים
ואולי השיא הגדול ביותר התחולל בנקודה הכפרית הזאת. כאן, בדרום, היה השיא המובהק -
פה, בנקודה הזאת.
העם היהודי כולו, במרחבי
תפוצותיו, עמד עצור נשימה לראות מה יהיה בסופה של המערכה הזאת של מעטים נגד רבים,
של קומץ נגד מחנה רב. בעולם כולו עמדו משתאים ומחרישים לראות -
היחזיקו מעמד,
הינצח הצדק את העוול?
היקימו להם לנחלה את האדמה
הזאת?
קם ויהי הדבר. נגבה ניצלה.
איתה ניצל היישוב כולו. הייתה לאויב מלחמה מפנים ומאחור - ממגני יישובים וממשחררי
מרחבים.
הייתה לנו תל-חי סמל של
הגנת נקודה בודדת, מנותקת, מוגנת בכוח החלוצים הכובשים ומעט חברים שנתלקטו לעזרתה.
היו לנו במלחמה הזאת כיבושים מזהירים, שאנחנו חייבים תודת נצח עליהם לצבא ההגנה
לישראל. בפיקוד צבאי, בחישוב צבאי, בהיערכות כוחות רבה, על פני חזית ארוכה, שוחררה
נגבה, קמו לנו לנחלה מרחבי ארץ.
נגבה זכתה לסַמל יחד את שני
מיני המערכה: קרב מגן נואש ונועז ודרוך אמונה על עתיד רחוק של אנשים שתקעו יתד
באדמה, ששפכו כאן זיעה והיו מוכנים ומזומנים לשפוך כאן דם, שנטעו עצים, שבנו,
שהחלו יוצרים כאן תרבות חדשה -
וכן צבא ההגנה לישראל שעמד
על משמר המרחב כולו.
זאת הייתה המערכה המשולבת
הגדולה והמפוארת אשר נגבה תשמש סמל לה.
תחי הרוח שאפפה את מגניה של
נגבה -
את בניה ובוניה של נגבה,
את החברים אשר נפלו על
הגנתה,
את הפלוגות והגדודים
והחטיבות שלחמו במרחב הנגב.
תהי הרוח הזאת מופת ליישוב
כולו, למדינה כולה, לעם כולו.
עם ישראל - פניך נגבה!
הערות:
