הממשלה, ישיבה כ״ה-צה״ל - ערובה לשלום
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  הממשלה, ישיבה כ״ה-צה״ל - ערובה לשלום
כותרת משנה  סעיף א׳: סקירה; סעיף ב׳: הצבא



76. הממשלה, ישיבה כ״ה[1]

12.7.1949

צה״ל - ערובה לשלום

 

 

סעיף א׳: סקירה

 

השר מ. שרת: חברי הממשלה זוכרים ודאי שניתנה לי סמכות, לאחר בדיקת העניין ולאחר שאבוא לידי מסקנה שהדבר כדאי - להציע הגדלת מספר הפליטים המוחזרים לישראל עד 100 אלף בתנאי שיקום השלום. מצדי הוספתי עוד תנאי אחד - שזה יהיה חלק מהפתרון הכולל של בעיית הפליטים. זו תהיה תוכנית שלמה לפתרון גמור על הבעיה - ואז נהיה מוכנים לתרום את תרומתנו לפתרון זה. נתתי הוראות לאנשינו בארצות-הברית לתהות על קנקנו של עניין זה, אולם לא באופן ישיר.[2]

הייתה שיחה עם איש אחד באו״ם המקורב ל״סטייט דפרטמנט״,[3] והוא יעץ לנו להכריז ולהודיע על מספר הפליטים שנחזיר, על מנת לשבור את השיתוק שישנו עכשיו. נאמר לו כי יש להם הרושם, כי אולי אפשר יהיה להביא את הממשלה להסכמה על החזרת 100 אלף פליטים. תשובתו הייתה שדבר זה יהיה לעזר רב והוא בטוח כי החלק המכריע ב״סטייט דפרטמנט״ יראה מספר זה כמניח את הדעת. הוא מציין כי ה״קווייקרים״ ויתר מוסדות הסיוע רואים במספר זה תרומה המתקבלת על הדעת. הסגן החדש של מזכיר המדינה בארצות-הברית, [ג׳ורג׳] מקגי ועוד איש אחד ממחלקת המזרח התיכון,[4] הזמינו שני אנשים שלנו לארוחה. הנושא העיקרי של השיחה היה עניין הפליטים. האמריקנים אמרו, שאינם יכולים להבין את סירובנו להגדיר את התרומה שלנו לאחר שהתחייבנו על תרומה במקרה שהעניין יסתיים בשלום. במקרה שנגדיר את התרומה שלנו, התוצאות תהיינה כדלקמן:

אל״ף, הלחץ יועבר על הערבים לקלוט את מרבית הפליטים.

בי״ת, האו״ם והקונגרס האמריקני יוכלו אז לגשת להקצבת סכומים סופיים לפתרון הבעיה.

גימ״ל, כל התירוצים של הערבים שבהם הם מצדיקים את אי-כניסתם למשא ומתן, יתבטלו.

דל״ת, הכיוון האויב שיש בקרב הממשלה והציבור בארצות-הברית, ייבלם.

אבן אמר, שכל זה אפשרי מתוך הנחה שאם נקבע את המספר, קביעתו תביא לידי התוצאות הנזכרות ושלא יבוא לחץ מוגבר להגדילו עוד יותר. על זה הם ענו, שדבר זה תלוי במספר, אבל הוסיפו שעכשיו מוסכם על דעת הכל, שרוב האנשים יתיישבו מחוץ לישראל. הם גם הוסיפו, שאנחנו יכולים לסייג את הגדרת תרומתנו בכל מיני תנאים רצויים לנו, בכלל זה התנאי, שהערבים צריכים להתחייב לפתור את מוֹתר השאלה. הם אישרו, שממשלת ארצות-הברית משוכנעת, שאחריות גדולה מוטלת בעניין זה על המדינות הערביות, וציינו שבתשובה לעיתונאים אמר מזכיר המדינה, שממשלת ארצות-הברית אינה מטילה בשום פנים את האחריות על ישראל בלבד.[5]

ייתכן שאם המשך הבירור יביא לידי מסקנות חיוביות, לא נכריז שום דבר אלא נוסיף, שאנחנו מוכנים בשלב מתאים לקבוע את הדבר, ובינתיים נשתדל להשתמש בזה כמנוף לגבי הערבים לחידוש המשא והמתן.

 

סעיף ב׳: הצבא

 

שר הביטחון ב״ג הרצה הרצאה מפורטת ומקפת על בעיות הצבא והביטחון לאחר המלחמה. אחריו דיבר שר האוצר א. קפלן, שעמד על מעמסת תקציב הביטחון.

 

השר מ. שרת: לא אעיר שום הערות צבאיות. קודם כל, אין בפי הערות על יסוד השמיעה הראשונה. אני מסופק גם אם תהיינה לי הערות לאחר שאלמד את החומר - אם אלמד אותו - כי בזה הושקעה עבודה רבה מאוד. יש לי כל הכבוד והאמון למאמץ שהושקע, לשר הביטחון ולאנשי הצבא שטיפלו בזה ואיני יודע אם אפשר בזה לחדש דבר יסודי.

אעיר הערות מדיניות והן שתיים. לכאורה, הדין וחשבון ששמענו צריך להמריץ אותנו עוד יותר להגיע לשלום ואולי לחפש בשלום הקלה מהמעמסה העצומה הרובצת עלינו. אני רוצה להזהיר מתקוות מופרזות בנידון זה.

ראשית, אין זה רק בידינו, ומר בן-גוריון הוציא מפי דברים כאשר אמר מהו אחד הדברים המעכבים את השלום. הם [הערבים] הכניסו לראשם, שאנחנו במובן הכלכלי מתדרדרים במדרון ועתידים לנפול לתוך משבר, שעוד לא היה כמוהו לאחר המעמסה העצומה שהעמסנו על עצמנו בעבר לרגל המלחמה, ולאחר המעמסה הגדולה יותר שהעמסנו על עצמנו עכשיו לרגל קליטת העלייה. הם מעודדים איש את רעהו ואומרים, שלא כדאי להתפשר, כי עתידים אנו להישבר כך, שנחתום על כל שלום שיכתיבו לנו.

מה פועל בניגוד לכיוון זה? במידה ידועה לחץ של גורמים אובייקטיביים, במידת-מה לחץ אמריקני ושיקולים הקשורים באו״ם, ההרגשה שכוחנו יהיה איתנו ואם לא יהיה שלום נוכל להנחית להם עוד מפלות. זאת אומרת, ששמירת כוח מינימלי שלנו והשבחתו זה הגורם שעלול לדחוק לשלום. אין זה אומר שיכולים אנו להשיג את השלום תמורת כוחנו הצבאי. אולי להיפך. כדי להגיע לשלום הכרחי כוח צבאי. זה ראשית.

שנית, נניח שהגענו לשלום. בזה לא נפתרה בעיית הביטחון שלנו. שמענו קצת ידיעות בישיבה זאת על התכונה של הארצות השכנות. הם עושים תכונה זו לא מפני שהם מתכוונים לחולל מלחמה חדשה מחר-מחרתיים. הם עושים זאת לאורך ימים, לזמן רחוק יותר. לא אומר גם שאנו בשבילם האויב היחיד. יש להם חשבונות - כל ארץ עם שכנתה - ויש להם חשבונות עם מעצמות, ויש בכל זאת שאלה של פרסטיז׳ה לאומית וצבאית והם רוצים להיות מדינות חזקות יותר מאשר הינן ורואים בצבא את מקור הכוח העיקרי. הם לא התפתחו עד כדי ראות את הכוח העיקרי בהתיישבות, בפיתוח התיישבות ותעשייה, אם כי מצרים עושה בשטח זה לא מעט כדי להתחזק. דבר זה אינו מכוון רק נגדנו, אבל אין ספק שזה מכוון גם נגדנו וכאן יש שאלה של חשבון לאורך ימים.

אם נקטין את הצבא יותר מדי ונפסיק דברים, לא על נקלה נחדש אותם. אנו עדיין בתקופה של שנים, שאיננו יכולים לראות את עצמנו כמדינה המקובלת על העולם הסובב אותה, כעצם מעצמו ובשר מבשרו, שאי-אפשר לעוקרה. עדיין היצר לעקור אותנו, להרוס אותנו, יפעל מי יודע עוד כמה זמן - זאת אומרת גם לאחר השלום.

אחת הערבויות העיקריות, אולי הערובה העיקרית לשמירת השלום הזה, לביצור שלום זה - אחד הדברים שעלולים יותר מכל דבר אחר לגרש מלבותיהם של אחרים את היצר להפר שלום זה ולהתגרות מחדש מלחמה - זה שוב הכוח הצבאי. במידה שמדובר על קיום המדינה יש הכרחים שלמטה מהם אי-אפשר לרדת, ושוב אי-אפשר להשיג את השלום כתחליף לצבא - הלא הצבא הוא אחד הדברים העיקריים, שצריכים לסייע לשלום וזה מחייב מינימום מסוים.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול, סעיפים א׳, ב׳.

[2] במברק אל אבן 6.7.1949 ביקש מ״ש, כי יגשש את עניין 100 אלף הפליטים בשיחה באו״ם עם ג׳ון הילדרינג, רלף באנץ׳ או אנדרו קורדייר (תלחמ״י 4, עמ׳ 207).

[3] אבן ורפאל נועדו עם קורדייר ב-8.7.1949. ר׳ דיווח על השיחה (שם, עמ׳ 210).

[4] ריימונד הייר, סגן מנהל המשרד לענייני המזה״ת באפריקה, במחלקת המדינה.

[5] ר׳ דוח אבן על שיחה זו תלחמ״י 4, עמ׳ 211.

 

העתקת קישור