.74 הממשלה, ישיבה כ״ד[1]

5.7.1949

משא ומתן לשלום - עם כל ארץ לחוד

 

 

סעיף ה׳: סקירה

 

השר מ. שרת: בשבוע שעבר אמרתי, שאני אולי אציע איזה הצעות לישיבה זו בשאלת המצב בחזית מדיניות החוץ, בייחוד לגבי פרשת יחסינו עם ממשלת ארצות-הברית. אני רוצה להודיע, שחלה הפוגה בלוזאן ואני רואה צורך לברר היטב את המצב, לחשב דרכנו להבא. יש שאלה תכסיסית עיקרית: האם אנחנו שואפים לדחוק את הקץ ולהביא לידי כך - במידה שלא נגיע לעמק השווה עם הערבים עד חודש ספטמבר, עד עצרת האומות המאוחדות, ויש להניח שדבר זה לא יהיה - להביא לידי בירור והכרעה באומות המאוחדות, או מוטב לדחות את הקץ והדבר יתגלגל הלאה. אני מודה, שלדעתי מוטב לבחור בדרך השנייה, שהמצב הפורמלי יהיה

שנמשך המשא ומתן,

ועדת הפיוס ממשיכה בעבודתה,

יוזמות אחרות פועלות,

אין לעצרת מה להתערב.

אם העצרת תצטרך להתערב עכשיו, יגוללו מחדש כל פרשת המדינות הערביות - מתהלכות משלחות פליטים כאשר הם מרי נפש נוכח עמדת ארצות-הברית ויכול להתהוות רוב נגדנו בכמה שאלות. אך אם יימשך המצב הנוכחי - אולי נעבור בשלום.

ראשי המשלחת בלוזאן, ד״ר איתן ואליהו ששון, יחזרו בימים הקרובים. אני מברר האפשרות להביא לימים אחדים מוושינגטון את אבא אבן כדי להיוועץ על כל החזית.

לפני כל מסקנה אנחנו צריכים לקבוע, לפי דעתי, כמה דברים.

[אלף] ממשלת ארצות-הברית פנתה והציעה תיווּכָה בשיחות על אפשרות שלום בינינו ובין מצרים. מבחינה טכנית קשה לנו לחלוק על יוזמה כזאת מצד ממשלת ארצות-הברית, כי אנחנו טוענים תמיד, שאין היא עושה הכל להביא את מדינות ערב למשא ומתן ישיר איתנו.

בי״ת, אנחנו טוענים תמיד, כי שאלת השלום בינינו ובין מדינות ערב אינה יכולה, אינה צריכה, להיפתר בדרך משא ומתן מקובץ בינינו ובין כל מדינות ערב,

כאילו אנחנו סבורים שכל ארץ יש לה מה להגיד בכל שאלה,

כאילו עיראק יש לה מה להגיד בעניין ירושלים,

כאילו למצרים יש מה להגיד בשאלת הגבול הצפוני של ישראל,

כאילו ללבנון יש מה להגיד בעניין גבול הנגב,

אלא אנחנו אומרים שצריך להתנהל משא ומתן עם כל ארץ לחוד, כי לכל ארץ ישנן שאלותיה. ועתה עשתה ממשלה ארצות-הברית צעד שהוא מתאים לדרישותינו:

אל״ף, היא רוצה להשפיע על מצרים שתנהל איתנו משא ומתן נפרד.

בי״ת, היא מעוניינת שהמשא ומתן הראשון יהיה בינינו ובין מצרים באשר היא סבורה - ובזאת היא צודקת להלכה - שמצרים היא מדינה ראשה ושלום עמה צריך לעניין אותנו יותר מאשר שלום עם כל ארץ אחרת.

הצרה היא, שממשלת ארצות-הברית הציעה את הצעתה זאת לא כאשר היא חופשית מכל עמדה קבועה מראש מבחינת עצמה, אלא לאחר שקבעה מסמרות בכמה עניינים והודיעה את העמדה שקבעה במסמרות בשאלת הפליטים ובייחוד בשאלות הגבול, כאילו ראובן ושמעון שיש להם איזה ריב ובא מתווך ומודיע: ״מראש אני חושב שראובן צודק״ - ואחר כך הוא בא ומציע את תיווכו בין ראובן ושמעון. לא כל כך קל לקבל תיווך זה.

אנחנו במצוקה. לא ראינו כל אפשרות לא לענות בחיוב על ההצעה - לתת קלף נוסף לארצות-הברית - שהנה אנחנו דחינו את תיווּכָה כאשר היא פנתה אלינו בעניין שלום עם מצרים, ואנחנו בהתייעצויות עם ראש הממשלה נתָנו תשובה קצרה פרינציפיונית - שאנחנו מקבלים את ההצעה, אבל עוד נבוא בדברים על פרטי העניין.

אני סבור שעלינו לומר בעניין זה לממשלת ארצות-הברית, כי אנחנו מניחים, שבשעה שאנחנו מקבלים את הצעתה ידועות לה היטב העמדות שלנו בעניינים החיוניים, בייחוד עמדתנו שאנחנו שוללים את העיקרון שהיא הציעה - שאנחנו חייבים בפיצויים טריטוריאליים בעד אותם השטחים שבידינו, שמחוץ להסדר של כ״ט בנובמבר 1947, ובייחוד שבייחוד שאנחנו עומדים בכל התוקף שהנגב הדרומי, לרבות אילת, צריך להישמר בידינו. אני חושב שסייגים אלה עלינו לקבוע במפורש.

אני רוצה להוסיף, שבשאלה זו של הנגב ממשלת ארצות-הברית כל הזמן חוזרת ומודיעה לנו, שאין היא מתנגדת לכך שאחד מיסודות ההסדר בינינו ובין מצרים יהיה סיפוח הנגב למדינת ישראל. היא רואה צורך כמעט בכל הזדמנות להדגיש זאת. היא עשתה זאת בכתב ובעל פה. כל הזמן הם מודיעים דבר זה ומתקבל רושם ברור, כי הם רוצים להגיש לנו זאת כפיתוי - ייתכן שאחר כך ידרשו פיצויים לאילת ודרום הנגב. בכמה הזדמנויות הם מדגישים שלא נכון הדבר שאצלם מנוי וגמור שמוכרחים לקחת ממנו את אילת. הם אוחזים בשני קצות החבל בעניין זה. הם פעם קבעו עמדה והודיעו לנו עליה, גם הודיעו עליה בפומבי. על כל פנים זו הייתה הוראת הנשיא למשלחת [ארה״ב] בעצרת פריס, שבשום פנים אי-אפשר לדרוש מאיתנו שנוותר על חלק טריטוריה של מדינת ישראל לפי החלטת כ״ט בנובמבר בלי הסכמתנו. זאת אומרת, שאם יבוא העניין לפני העצרת והם יצטרכו להחליט בעניין הגליל המערבי והנגב, לא תוכל משלחת ארצות-הברית להצביע בעד לקיחת אילת מאיתנו. אם כי זוהי המסקנה, אין זאת אומרת, שאין הם יכולים ללחוץ עלינו בכל זאת לוותר כאילו מרצוננו הטוב על הנגב הדרומי או על אילת. יכולים לומר שמציעים לנו לקבל את עזה, לעשות את מדינת ישראל רצופה ומגובשת - לא כמו שהיא עכשיו שזהו פס צר - ובכיוון זה יכול להיעשות לחץ.

לפי הידיעות שלנו מתגבשת הדעה בארצות ערב, שהן צריכות לרכז את התביעות הטריטוריאליות שלהן, שלא יצא שלבנון תובעת לעצמה את הגליל המערבי - אינני יודע מה יכולה לתבוע לעצמה עבר-הירדן במרכז הארץ, מה היא יכולה לתבוע בנגב המזרחי - אלא מתגבשת הדעה, שעל הערבים לרכז את התביעה על הנגב, לוותר על הגליל, לא ללחוץ במרכז, להציל את הרציפות הטריטוריאלית של העולם הערבי, לראות בזאת נכס עיקרי משותף לכל העולם הערבי - שזהו אינטרס ערבי כולל, שמוכרח להכריע נגד אינטרס פרטי של מדינה זו או אחרת.

יש להניח שנעמוד בפני לחץ מצורף של ארצות-הברית ושל מצרים, אם כי לפי העמדה המוצהרת של ארצות-הברית, והמנוסחת אצלם, אם נתעכב על תנאי השלום עם מצרים ואם לא נקבל את עזה על אילת לא נוותר - הם לא יוכלו ללחוץ עלינו שנמסור את אילת, גם לא יוכלו להצביע באומות המאוחדות אלא רק יוכלו ללחוץ עלינו מבחינה מוסרית:

״מה מוטב לכם - להחזיק באילת ולא לקבל את עזה ולא יהיה לכם שלום, ולא תוכלו להשתמש במוצא אל הים מאילת?״

ועוד. אני חושב כי להם רצוי להביא את הדברים לידי מצב, שאנחנו נשב על קרניים אלה של הדילמה.

בזאת עוד לא נפתרה השאלה בינינו ובין ארצות-הברית. הלחץ בעניין הפליטים נמשך והולך. עלינו לעשות משהו כדי להפיג את המתיחות. עלינו לעשות משהו בלי לחרוג מהמסגרת שהיינו בין כה מסכימים לה, לעשות במסגרת מה שהיינו עושים בהמשך הזמן. אני מציע לעשות זאת שעה אחת קודם. אינני מציע לגשת לעניין החזרת פליטים. לעשות מצדנו ששטח הסכסוך יהיה מצומצם יותר מאשר כל השאלה הרחבה של החזרת הפליטים. הסכסוך מתחדד לרגל הסירוב שלנו להצהיר מה אנחנו חושבים לעשות, ואולי עלינו עכשיו לומר מראש כמה פליטים אנחנו חושבים להכניס - לאחר שיהיה שלום - למדינת ישראל.

כפי שהסברתי בישיבה הקודמת, הם [האמריקנים] טוענים שלושה דברים:

קודם כל, אין לקבל טענתנו, שאין ביכולתנו לומר כמה פליטים ערביים נכניס למדינה לאחר שהודענו שאנחנו מוכנים לקבל את עזה על פליטיה במקרה של שלום. אם אנחנו מוכנים לקבל את עזה עם 200 אלף פליטיה, אי-אפשר לומר שבלי עזה אין אנחנו יכולים לנקוב במספר כמה פליטים נכניס, או מבלי עזה נקבל רק 50 אלף פליטים.

שנית, הם טוענים שבלי נקיבת מספר מצדנו אין מצדנו הודיה עקרונית בנכונות לקבל איזה מספר של פליטים. אם אין אומרים מספר, אלא אומרים ״אנחנו מוכנים לתרום תרומה״, אין זאת אומרת ולא כלום. אם אנחנו איננו מביעים את נכונותנו להחזיר חלק קטן של פליטים, הם אינם יכולים ללחוץ על מדינות ערב ליישב אצלם חלק הפליטים - הא בהא תליא.

אם ארצות-הברית מוכנה לתת עזרה לפיתוח המזרח התיכון, מי אשם שנוצרה בעיית פליטים? ההיסטוריה תשפוט מי אשם בכך. אבל אם רוצים לגשת אל הבעיה כבעיה מדינית וסוציאלית ולא כאל בעיה היסטורית, ברור שצריכים ליישב את הפליטים. ברור שזה עניין של המזרח התיכון. אבל זוהי תוצאה של מלחמה בין מדינת ישראל ובין המדינות הערביות. אם שני הצדדים מודים שהם ישתתפו בפתרון הבעיה, מוכנה ממשלת ארצות-הברית מבחינת הסולידריות הבינלאומית להיכנס לעניין ולתת כסף, לתת כסף רב, והודיה באחריות היא רק בנקיבת מספר.

מה זאת אומרת שאמריקה מוכנה לתת כסף רב? זאת אומרת שהנשיא צריך ללכת אל הקונגרס ולדרוש אישור להוצאת כסף רב. אי-אפשר לדרוש את ההקצבות טיפין טיפין. אי-אפשר לדרוש כסף רב בלי לשכנע את הקונגרס, שכסף רב זה דרוש. אי-אפשר לשכנע כאשר אין אתה יכול להגיש תוכנית כללית. הנשיא אינו רוצה להתבזות בפני הקונגרס, לבוא בדרישות ולא להשיג את האישור, ולכן הוא צריך לבוא לקונגרס עם תוכנית מקיפה ולומר: זוהי הבעיה, עלינו לסדר מספר מסוים של פליטים, כל כך הרבה תקבל מדינת ישראל, כל כך הרבה צריכות לקלוט מדינות ערב. זוהי הבעיה, זוהי התוכנית, וזוהי הדרישה הכספית לפתרון הבעיה.

יש פה שלושה דברים.

אל״ף, אין טענתנו טענה אמיתית לאחר שאמרנו שאנחנו מוכנים לקבל את עזה על פליטיה.

בי״ת, אנחנו איננו מאפשרים להם ללחוץ על מדינות ערב, שגם הן תנקוטנה מספר הפליטים שהן מוכנות ליישב בארצותיהן.

גימ״ל, זה אינו מאפשר לנשיא ללכת לקונגרס ולקבל אישור על תוכנית גדולה והוצאה כספית גדולה.

לא מפני שאנחנו בכלל מצוּוים לעשות מה שאפשר להפיג את המתיחות עם ארצות-הברית - ואני חושב שאנחנו מצוּוים לעשות זאת אם זה אינו מקפח עמדתנו - אלא אני סבור שאנחנו לא נוכל לעמוד בפני הלחץ ולהוכיח צדקת עמדתנו. אני סבור שעלינו להסכים לשינוי ידוע בעמדה שנקטנו עד עכשיו - לא על ידי זה שנאמר, שעכשיו אנחנו מוכנים להחזיר פליטים, אלא אם ניתן מושג מה אנחנו מוכנים להחזיר בזמן שלום.

הצעתי - החזרנו למעשה 25 אלף עד 30 אלף פליטים. זהו המספר שבאמת החזרנו. בנגב הרשינו לשבטים בדווים לחזור לאחר הכיבוש שלנו. גם בצפון היו כפרים אחדים שהרשינו להם לחזור. היו גם הרבה מקרי הסתננות, שאנו איננו מתכוונים להוציא אותם. לפני זמן-מה דאגנו שהערבים ב״משולש״ ידחפו מקרבם כ-1,300 איש, אבל אני מדבר על אלה שלא נעקור אותם. המספר מגיע ל-25 עד 30 אלף איש. הודענו שאנחנו נקבל משפחות - נשים, ילדים צעירים, אולי גם אם, אחיות - כל מקרה ייבדק לחוד. לפי אומדנת האנשים שלנו זה יהיה בערך 10 אלפים איש, ואחרים אומרים שזה יהיה יותר. אנחנו מגיעים ל-30 אלף או אולי עד 40 אלף נפש. אני מציע שאנחנו נביע נכונות להחזיר בסך הכל 100 אלף ערבים על מנת שיהיה ברור, שמלבד אלה שכבר חזרו השאר יוכלו לחזור בימי שלום, אבל מעכשיו נאמר שאפשר להביא בחשבון החזרה כוללת של 100 אלף נפש - חלק הוחזר, השאר יוחזר בבוא השלום. זה יעלה את מספר הערבים במדינת ישראל בערך לרבע מיליון, אולי פחות קצת מרבע מיליון. בהסתננות חלה הפוגה, היא הוכבדה מאוד בזמן האחרון, יש גם הסתננות בכיוון הפוך, יש גם מקרים של יציאת ערבים, של יציאה ממקומות שונים.

אינני יודע אם מותר לי לומר משהו במאמר מוסגר, אך אני חושב שמחובתי וברצוני להפנות תשומת לב חברַי לתוצאה רצינית בארץ, ואם אני אומר כרגע ״בארץ״, אני מתכוון לנעשה ממש על האדמה, וזוהי הנסיגה הניכרת מאוד שחלה בעיבוד החקלאי בארץ. במשך עשרות שנים התברכנו, והתברכנו נכון, שאנחנו גורם מקדם את החקלאות פשוטו כמשמעו, היינו מגדילים את השטח החקלאי המעובד בארץ - או שאנחנו בעצם ידינו עיבדנו או על ידי הזרמת ההון לערבים גרמנו שהם עיבדו שטחים שהיו מוזנחים עד אז, והם גם למדו מאיתנו שיטות חדישות יותר של עיבוד חקלאי, והתוצאה המעשית הייתה גידול מתמיד של השטח המעובד - ובאמת חלה נסיגה ניכרת מאוד. הייתה יציאה המונית של הערבים, אנחנו לא השתלטנו על האדמות שהיו מעובדות על ידיהם ואנחנו איננו יכולים להשתלט על כל השממה.

יש הרבה תופעות שאנחנו צריכים לשים לב להן. גם בשעה שאנחנו מיישבים כפר נטוש אין התושבים מעבדים את כל האדמות אשר עיבד הכפר הקודם, כי יש לנו סדרי עבודה אחרים. אנחנו איננו מגיעים לכל הפינות שהערבי היה מגיע אליהן במחרשת העץ או היתד שלו, כי אנחנו עובדים בעזרה קומביינים וטרקטורים. ריבוי העזובה החקלאית בארץ גורם לכך ששטחים חוזרים לשממותם. גידול מהיר של עשבי בר יוצר בעיות רבות. כאשר יחליטו על עיבוד שטחים אלה מחדש יהיה צורך לקצור את עשבי הבר, לדאוג לשריפתם, שלא יפלו הזרעים לקרקע ושלא יעלו מחדש. ריבוי השטחים השוממים גורם לריבוי נגעים חקלאיים. התרבו העכברים, רבו הנחשים, הצרעות, ורבים הם הנגעים החקלאיים הנגרמים על ידי אי-עיבוד של שטחים שהיו מעובדים עד כה וזה יוצר בעיות רציניות מאוד.

יש בין האנשים שאני עובד עמם, המגיעים לידי מסקנה, שבלי שנחזיר את הערבים אשר יחזרו לעבד את הפינות השונות עיבוד חקלאי, לא נפתור בעיה זו.

את זאת אמרתי במאמר מוסגר. אין אני מביא זאת כשיקול וכגורם להחלטה על הכרזתנו או אי-הכרזתנו בדבר החזרת מספד מסוים של ערבים בימי שלום.

עכשיו אני רוצה פה לנגוע בעוד בעיה אחת בקיצור נמרץ - זוהי שאלת יחסנו עם הכנסיות הנוצריות ובייחוד עם הכנסייה הקתולית. העניינים בשטח זה חמורים מאוד וייתכן שהם הולכים ומחמירים, אם כי יש לנו הצלחה בעניין זה. עוד הפעם אני מוכרח לשבח את משרד הדתות, את הרב יעקב הרצוג,[2] שהוא עובד יוצא מן הכלל, חרוץ מאוד, חכם מאוד, עושה מה שאדם יכול לעשות, נוחל הצלחות בעניין זה. אבל כנראה שאנחנו עומדים בפני מסע מחושב של הכנסייה הקתולית נגדנו בעניין זה. בטרם שיתפשרו איתנו - ואני בטוח שיתפשרו כי הכנסייה הקתולית היא כנסייה ריאליסטית, לא כל חישוביהם הם לשם שמים - בטרם שיתפשרו איתנו הם ינסו לסחוט מאיתנו מקסימום אפשרי. הם מנסים לנצל הכל לטובתם, ואת המצב בעניין הפליטים הם מביאים כהוכחה, שאי-אפשר לסמוך על היחס בין היהודים ובין הגויים. כל פגיעה קלה שבקלה בכנסייה הקתולית הם מנצלים להוכיח שאי-אפשר לסמוך על הבטחות היהודים. היה מאמר ארסי מאוד ב״טיימס״ אשר תיאר את כל הרקע הפסיכולוגי של יחס היהודים לגויים, איך זה מתבטא, מה פירוש הדבר בשביל הכרעת גורל ירושלים.

 

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה כ-30 שורות.[3]

 

--- אני חושב שאנחנו צריכים לעשות משהו לשכך את חרון הכנסיות. עלינו להודיע על הנכונות לשלם פיצויים בעד הנזק אשר יתברר שנגרם על ידי האנשים שלנו לא בזמן הקרבות. צריך לקבוע נוהל שיש ועדה המקבלת את התביעות, מבררים כל התביעות. איני יודע אם יש בוררות כלפי המחיר. אני מדבר על הפרינציפ. לפי דעת הרב יעקב הרצוג זה יכול לעלות עד 300 אלף ל״י. אני חושב שזה אומדן קטן. עלינו לעשות זאת. יש עוד כל מיני הצעות שיש בהן מפיוס הכנסייה הקתולית, שלא אביא הנה, שזה עניין לדיון בין המשרדים, אך זה עניין פרינציפיוני - הודיה בתביעת פיצויים.

אני רוצה לציין עד כמה הדברים הגיעו. יש התקשרות עם הבישוף חכים, ראש הכנסייה הקתולית-יוונית שבחיפה.

 

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה כ-10 שורות.

 

--- הוא קיים הבטחתו. הראיון הראשון עם עיתונאי לא הצליח. שלחתי אחר כך אליו את קנת בילבי, בא כוח ״הרלד טריביון״. בילבי כתב פרשה שלמה על כל העניין - בזאת שילב את הצהרתו של חכים, אבל כתב גם דברים אחרים. סטיוארט[4] היה בארץ והוא ראה גם אותו [את הבישוף חכים] וכתב גם על פגישתם. מאמר זה לא ראה אור. מיסיס ריד[5] לא הדפיסה מאמר זה. היה לו דין ודברים מדוע מאמרו לא נדפס אך לא הועיל כלום. סוף דבר היה, שהמאמר לא נדפס. הוא אומר לנו: זה יכול לשמש מודד ללחץ הקתולי, זה אחד העיתונים הליברליים בארצות-הברית, ידוע ביחסו אביר הלב לעניין שלנו, מאמר כזה מבא הכוח שלהם לא נדפס. אני חושב שעלינו לעשות צעד זה שאני מציע.

 

להלן התנהל דיון בשאלות החזרת הפליטים ומתן פיצויים לפליטים בהשתתפות רבים מן השרים. רוה״מ סיכם ואמר, כי הוא תומך בהצעת שר החוץ בעניין הפיצויים, אך לא בעניין החזרת הפליטים. הוא חושש שהמספר הנקוב של 100 אלף לא יניח את דעת האמריקנים, לא ירגיע את הערבים ולא יקרב את השלום. נוכח חרדתו לגבי יכולת מדינת ישראל לעמוד בעתיד לפני התקפת נקם ערבית, הוא סבור ש״הכנסת ערבים נוספים למדינה מגדילה את הסכנות״ ולכן, נוכח הלחץ החיצוני להחזרת הפליטים, יש קודם כל להימנע מהכרזה על נכונות ישראל בתחום זה ולמצוא דרכים ״שעמדתנו תוסבר יותר טוב לעולם״. את דבריו סיים ב״אינני יכול לתמוך בהצעתו זו של שר החוץ״.

 

השר מ. שרת: אני מבין את דברי ראש הממשלה ומשהו אינני מבין. משהו בניתוח אינני מבין. קודם כל, לגופו של עניין ההחזרה. אני בין המחמירים לגבי התוצאות של ההחזרה ביחס לחיים המשקיים, ביחס לביטחון. משום זה התנגדתי לקבלת עזה - כדי לא להחזיר 100 אלף עד 200 אלף ערבים. אני הייתי מוכן לוותר לעת עתה על סיפוח עזה. אבל אם אנחנו מוכנים לקבל את עזה על ערביֶיהָ - (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: הסכנה של עזה לאחרים היא עוד יותר גדולה מאשר סכנת הערבים שבעזה במדינת ישראל. עזה לעבדאללה או עזה למצרים יש בזאת סכנה גדולה יותר) - בכל זאת, על ידי כך אתה מוסיף 200 אלף ערבים במדינת ישראל - (ראש הממשלה ד. בן-גוריון: זה פחות מאשר 20 מיליון מצרים בעזה) - לא נחדש כל הוויכוח. יש בכל זאת שאלה של מידות. אני מבין שעל ידי כך אנחנו [מילה לא ברורה] בעיה אחרת. אני אינני מציע להוסיף 100 אלף ערבים. זה מוסיף בסך הכל 60 אלף.[6] אי-אפשר להניח שזה הורס את הביטחון ואי-אפשר להניח שאי-הכנסתם מציל את הביטחון. זה עניין לדרגת ההערכה.

שנית, דבר אפיקורסות: אני מוכן להודות שהתעמולה שלנו היא בשפל המדרגה, אך אין זו שאלה של תעמולה. זו אינה שאלת הסברה לציבור באמריקה. זוהי שאלה של שינוי הקו של ממשלת ארצות-הברית. אנחנו היינו עדים לכך, שהייתה תעמולה נגדנו וממשלת ארצות-הברית הייתה בעדנו - וכלפי חוץ דיברה ממשלת ארצות-הברית לפי התעמולה. בפנים לחצו עלינו. הם נוקטים קו מסוים. יש שאלה של האינטרסים שלהם. יש שאלה של מעמדם כלפי העולם הערבי. הם בכל זאת תמכו בנו, הצביעו בעדנו בעצרת האומות המאוחדות, הכירו בנו הראשונים, שלחו שגריר אלינו, נתנו לנו מילווה, מאפשרים לנהל מגבית, באים הנה לראות את הנעשה. זה הכל מוסיף משקל כבד כלפי הערבים. זאת לא רוסיה. רוסיה אומרת: ״אם תהיה מלחמה ואני אנצח - הם ירוצו לנשק את היד, אם היהודים יהיו איתנו - אוכל להרוויח משהו״. אמריקה אינה עושה חשבון זה. יש לה ענייני נפט שאין לרוסיה. יש ענייני מסחר שאין לרוסיה. יש ענייני השקעות שאין לרוסיה. המשק הוא אחר לגמרי. רוסיה יכולה לעשות אבסטרקציה מעניינים פוליטיים, מעניינים עסקיים. אמריקה ״מכסה״ את כל כדור הארץ ויש לה חשבון אחר עם הערבים. היא מוכרחה לשקול ולבחון ההתחייבות שמדינה ישראל מעמיסה עליה. היא יכולה לטעון: ״כדי לשמור על ידידותנו איתכם, כדי לא להרוס מעמדנו בעולם הערבי, מוכרחים אנו לשלם מפעם לפעם מס. אתם צריכים להיות מעוניינים בתשלום זה ומפעם לפעם אתם צריכים לתרום את חלקכם בתשלום, כי רק בדרך זו אתם עוזרים לנו לשמור על הידידות. זו איננה שאלה של תעמולה.

 

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה כ-15 שורות.

 

--- שלישית, אני רוצה להזכיר דבר אחד לחברים. אנחנו זזנו כבר תזוזה מסוימת ורשמית מאוד בעניין הפליטים. זזנו בלייק סכסס בהצהרה של אבא אבן לוועדה המקבילה. זה נעשה באישור הממשלה מפה. עד אז נקטנו נוסחה: ״איננו אומרים שלא נחזיר, אבל אם נחזיר, ובמקרה שנחזיר כמה נחזיר - זה תלוי בשלום וגם באופן השלום״. מזאת סרנו. הודענו בלייק סכסס שנתרום תרומה לפתרון בעיית הפליטים הערבים כאשר יהיה שלום. זאת אומרת שאנחנו הודענו בלייק סכסס, שנחזיר מספר מסוים של פליטים. זאת אמרנו. זאת כתבנו. אי-אפשר לשנות זאת. כל אשר אנחנו מוסיפים עכשיו [הוא] שאנחנו אומרים מהי התרומה. זה הכל שאנחנו עושים. אם אמרנו שנתרום תרומה, הרי זאת אומרת, שאם יהיה שלום אנחנו נצטרך להגיד מהי התרומה - נצטרך לומר מהו מספר הערבים שנחזיר. גם אז אפשר יהיה לומר מה זה פתאום 100 אלף. מדוע לא 200 אלף? יעמדו על דברים אלה ועל אחרים. אנחנו נצטרך לעמוד על דברים שונים. ייתכן שאנחנו נתעקש עליהם וצריכים אנו להתעקש עליהם. אנחנו אומרים מראש מה תהיה התרומה.

לי מאוד קשה להסכים שתהיה הצבעה ברוב דעות נגד דעת ראש הממשלה בעניין זה. אולי אפשר לנסות לדחות את הקץ. אולי כדאי לעשות ״זוֹנדירוּנג״ [גרמנית: להתחקות] אצל האמריקנים - הנה, זה הגבול. האם גבול זה יזיז את העניין? - טוב, ולא - לא, לא נותנים גם זאת - (השר ד. יוסף: אני מציע, אם אפשרי, לדחות את ההחלטה לשבוע ימים) - יש פה שאלה של יחס לציבור. אני מוכרח להודיע בדבר איחוד משפחות - מהם הסידורים שנקבעו, מהם מקומות הכניסה [של החוזרים לארץ]. על זאת צריכה להיות הודעה. זה אינו עניין שמודיעים על דבר קטן, אחר כך על עוד דבר קטן ועוד דבר קטן והכל מתפורר והופך לאבק. מוטב לרכז ולומר: ״מכניסים בני משפחות, יש כך וכך ערבים שהוחזרו, במקרה של שלום מוכנים אנחנו להגדיל את מספר הערבים עד גבול מסוים. אז זוהי תוכנית, אז זה עושה את המקסימום, אז זה יעיל מבחינת יחסי הציבור. מבחינת יחס הציבור זה לא רק איך כותבים את המאמר, איך מפרכסים את הנאמר, אלא גם מה יש להגיד, מה יש להגיש לציבור. יכול להיות שבין כה וכה זה יידחה לשבוע, אומנם לא נוכל לפרסם את זה כאשר יתאספו פה כולם, גם איתן, גם ראובן שילוח שבא לפני שבוע, גם אבא אבן שיבוא לימים אחדים, אלא זה יהיה יותר dignified שהממשלה בדרך דיוניה הגיעה למה שהגיעה - (השר ד. יוסף: מה נקבל תמורת זאת?) - הכוונה היא שתמורת זאת יַפנו את הלחץ מעלינו כלפי הערבים.[7]

בנוגע לעניין הפרסום בדבר הפיצויים, אני מקבל בהחלט, שבתוך ההצעה יש היגיון של שיקול דעת הציבור. העיתונות בעולם מלאה מאמרי זוועה. אילו ידעתם מה שמתפרסם באנגליה, בבלגיה, בהולנד, ועוד בכמה וכמה ארצות. חשבתי שמוטב לזרוק משהו לציבור. אולי אפשר להתנות עם הכנסיות שאנחנו משלמים פיצויים והן צריכות לדאוג לכך שתיפָסק התעמולה, ההשמצה - שאנחנו נקבל תמורה על ידי ריסון התעמולה נגדנו.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: מי בעד זה ששר החוץ בהסכמת שר האוצר יחליט בעניין הפיצויים לכנסיות? -

אין התנגדות.

 

הערות: