69. הממשלה, ישיבה כ״ב, תל אביב[1]

21.6.1949

אווירת חששות ודיבות בוושינגטון

 

 

סעיף א׳: שאילתות

 

השר מ. שרת: שאילתה לשר המשפטים. אני רוצה להדגיש מראש, כי אינני מתכוון לעורר ויכוח כאן בעניין זה. קראתי בעיתון על משפט שלפיו מתקבל, שחוק מדינת ישראל קובע, שאם נולד ילד לאב לא יהודי ולאם יהודייה אין מכירים באבהותו של האב - והילד אין לו אב בכלל.

 

השר פ. רוזנבליט: אעיין בחוק.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אינני נוהג לשאול שאילתות, אבל הפעם אני מוכרח לעשות זאת. היום קראתי בעיתון את דברי שר החוץ. הוא אמר כך:

״לפני רודוס היו מכווני מדיניות החוץ, אשר דרשו ממכווני הצבא ללכת לאילת. כל הזמן היה לחץ מן הקוטב המדיני על הקוטב הצבאי ללכת לאילת, אך הצבא התקשה לעשות את הדבר״.

בראותו שחברי מפ״ם מתלחשים ביניהם, הוסיף שר החוץ: ״אני מוכן לבירור בעניין זה. יש מסמכים״.

קודם כל, רוצה אני לאשר שמהרגע הראשון היה לחץ מצד מר שרת ומצד משרד החוץ להקים עובדות בנגב. ואף על פי כן, אם הדברים נאמרו כפי שפורסם בעיתונות, הם אינם מתיישבים עם המציאות.

אל״ף, אם ישנה אחריות קולקטיבית אין משרד חוץ ואין משרד ביטחון. יש ממשלה בלבד וכל אחד עושה מה שהוא עושה בשם אותה ממשלה.

בי״ת, זה מתנגד לאחריות הממשלה על כל האורגנים שלה המוציאים לפועל. הצבא, כמו הפקידוּת, הוא אורגן של הממשלה. בעניין זה אין הבדל בין הצבא ובין הפקידוּת. לכן צריך היה לומר: שלא היה ניגוד בין הצבא ובין משרד החוץ וכי לא היה ניגוד בין הממשלה והצבא.

 

השר מ. שרת: זו הייתה דרך דיבור בלבד. לגופו של העניין אני מוכן להסכים שלא הכינותי דברים אלה מראש ויכולתי לנסח אותם אחרת. אין פה כל שאלה של ניגוד בין משרד החוץ והצבא. מבחינה צבאית היה קושי בדבר זה. היה צורך מדיני והיה קושי צבאי במצב מסוים וכך היה הדבר. כאן לא הייתה מחשבה לפלג את הממשלה לשני צדדים. אפשר היה לנסח את הדברים אחרת: היה שיקול מדיני שחייב ללכת לאילת והיה שיקול צבאי אשר סייג זאת.

 

סעיף ה׳: סקירה

 

השר מ. שרת: מקובל עכשיו לכנות את המצב בשם ״משבר״ ביחסים בין ישראל ובין ממשלת ארצות-הברית ואני אינני מתכוון לאשר הגדרה זו. הייתה לאנשינו שיחה ממושכת מאוד, למעלה משעתיים, עם אנשי ה״סטייט דפרטמנט״.[2] כידוע נמצא עכשיו מזכיר המדינה דין אצ׳יסון באירופה וסגנו ממלא עכשיו מקומו. הוא איש שאין לו כל עבר מדיני. היה פקיד בעניינים כספיים, אבל הנשיא מינה אותו לתפקיד זה והוא חדש בבעיות המדיניות ובתוך זה בבעיותינו. בפגישה זו הצביע אבן על עמדתנו בכל השאלות הפתוחות. תשובת ווב[3] הייתה, כי אין בזה כל חדש וכי זו הסברת עמדתנו. הם ציפו לאיזו הצעה שהיא חדשה מצדנו והצעה כזאת לא באה. יחד עם זאת, טען הוא ואחרים מאלה שהיו איתו, שקשה להם ליישב את ההצהרות שלנו, הנשנות והחוזרות על רצוננו בשלום, עם כמה תופעות המדאיגות אותם ביותר:

אל״ף, ריכוזים כבדים מאוד של הצבא שלנו בכל החזיתות.

בי״ת, העובדה שמשה דיין בא לפגישה בארמון הנציב - הייתה פגישה בארמון הנציב עם או״ם ועם הערבים - במכונית משוריינת.

גימ״ל, העובדה שראובן שילוח, שהיה נוכח באותה שיחה, ביקר לפי הידיעות שלהם בפראג על מנת לקנות נשק.

דל״ת, העובדה שפקיד אחד במשרד החוץ אמר: ״אנחנו ניקח מה שדרוש לנו בכוח״.

ה״א, העובדה שקצינים שלנו מתפארים, שנכבוש בכוח את כל ארץ-ישראל המערבית.

העובדה החמישית מגלה את מקור הדברים האלה - והמקור הוא כנראה הנספחים הצבאיים שלהם בארץ. אבן ושילוח אמרו [לווב] שזהו ״תבשיל״ מעניין מאוד וביטלו את הדברים כעפרא דארעא. דעתו נחה במקצת, אבל הוא התרשם שאנחנו מתכוונים לחדש את המלחמה.

במאמר מוסגר רוצה אני לומר, שביררתי את עניין דיין. קודם כל, מותר לו לנסוע במשוריין - הוא כבר איבד עין אחת ואינני יודע אם מיסטר ווב מוכן להיות אחראי לביטחון חייו של דיין. שקר וכזב היא הטענה שנסע במשוריין. הוא נסע במכונית הרגילה שלו, אלא כאשר בא לשם ראה לפתע את המשוריין שלו בסביבה וביקש את הנהג לסור מהמקום. כנראה שמישהו ראה אותו על יד המשוריין, כתב דין וחשבון ושלח אותו ל״סטייט דפרטמנט״. בעצם הימים האלה הבהילו את האיש שלנו בוושינגטון וביקשו אותו לבוא תוך רבע שעה ל״סטייט דפרטמנט״. אמרו לו שיש להם ידיעות על כך שאנחנו מתכוננים לעלות על סוריה, ביטלנו את החופשות בצבא ויש תכונה רבתי לקראת התקפה. דבר זה נמסר לנו כאן, ואנחנו ענינו על זאת בהתמרמרות רבה. זה מלמד על האווירה המלאה חששות ודיבות.

בשיחה זו השתתף גם אתרידג׳, אשר נטל כנראה תשעה קבין של זמן הדיבור. הוא טען, שאומנם היינו קונסטרוקטיביים במשא ומתן, אבל תמיד איחרנו את השעה. אילו ענינו על התזכיר לבן-גוריון בטבריה[4] - השלום היה כבד מזמן עומד על כנו. גם עכשיו היינו יכולים להשיג את השלום תוך שבועיים אם נעשה דבר אחד - אם נודיע סודית לוועדה מהו מספר הפליטים שאנו מוכנים לקבל:

אל״ף, במקרה שנקבל את עזה.

בי״ת, במקרה שלא נקבל את עזה.

הוא סבור, כי במקרה האחרון המספר המתקבל על הדעת הוא 200 אלף. אם לעשות חשבון הרי עכשיו יש לנו 160 אלף, כלומר ביחד 360 אלף פליטים. אם נקבל את עזה - יהיו לנו חצי מיליון פליטים לפחות. אתרידג׳ אמר, שאם נהיה מוכנים לקבל 200 אלף פליטים ונַתנֶה זאת בקבלת עזרה בינלאומית מתאימה - שאי-אפשר להחזיר כך סתם את האנשים מבלי לתת עזרה לסידורם, עובדה זו כנראה חדרה כבר למוחם - אז ילך טרומן לקונגרס וידרוש את אישור הכספים הדרושים לכך.

הרושם הכללי של אנשינו הוא, שהאווירה מתוחה פחות משהייתה בזמן משלוח האיגרת, ושהזרם הבלתי פוסק של אינפורמציה מרושעת מרעיל את המוחות ב״סטייט דפרטמנט״ וגם בבית הלבן. הם עדיין חושבים על סיפוח עזה למדינת ישראל ועלינו לנקוט עכשיו תכסיס, שכאילו אנחנו התקדמנו כבר במידה מספקת ועכשיו עליהם ללחוץ על הערבים.

בשיחה שהייתה לאנשינו עם אתרידג׳, אמר להם, שלאמיתו של דבר הוא יודע כי המצרים אינם מתכוונים להחזיק בעזה, אלא שהמצרים אינם יכולים לכרות איתנו שלום מבלי שיפגינו כי הם הביאו לידי תרומה ממשית לפתרון בעיית הפליטים. לכן הוא סבור שאם נעשה ז׳סטה ביחס לפליטים שלא בקשר עם עזה, מצרים תהיה מוכנה לדבר על שלום נפרד. נתתי הוראה לאנשים היושבים בלוזאן לברר זאת עם המצרים. אני בטוח שהמצרים יכחישו זאת. אגב, אתרידג׳ חוזר ומודיע, שרעיון זה שמע לראשונה מפי מר בן-גוריון וההצעה נתקבלה על דעתו.

אומר איך אני גורס הצעה זו בעניין עזה. פה יצא כאילו קודם הייתה נכונות לתת לנו את עזה, ואחר כך כאילו התערבו האנגלים על מנת למנוע זאת. לכן בא אלינו [אתרידג׳], כדי להודיע מהי עמדת ארצות-הברית - ארצות-הברית אינה מתנגדת בשום פנים לסיפוח רצועת עזה למדינת ישראל. במה דברים אמורים? אם זה יהיה בהסכם עם הגורמים הערבים הנוגעים בדבר, ושהסכם זה יכלול פיצוי בעד שטח זה במידה שהצד הערבי יעמוד על כך.

אני רואה בהצעה זו תכסיס כפול. כאשר אני אומר ״תכסיס״ אינני מתכוון לומר בזה שהם אינם מתכוונים לסיפוח, אלא

אל״ף, על ידי כך הם משמיטים לגמרי את הבסיס מתחת לעמדתנו בעניין הפליטים. עמדתנו בעניין זה נשענת על כך, שמדינת ישראל אין באפשרותה לקלוט פליטים. עכשיו יאמרו: ״כשנותנים לכם פיצוי - אתם מוכנים לדבר על החזרת 100 או 150 אלף פליטים״.

בי״ת, הם מתכוונים ליצור בסיס, שיוכל פחות או יותר להתקבל על דעתנו, לקריעת אילת מאיתנו, לקריעת דרום הנגב ממדינת ישראל. אם נקבל את עזה יהיה להם כאילו יתר תוקף לדרוש את אילת - במקרה שיהיה משא ומתן עם המצרים הם ידרשו את אילת כפיצוי. מישהו מהם התבטא, שמדינת ישראל זהו פרץ בחומה הערבית הנמשכת מגיברלטר עד לפרס - ובמקום אחד יש פרץ בחומה זו.

בינתיים בא אתרידג׳ בהצעה לאצ׳יסון על הפסקת השיחות בלוזאן והשיג הסכמתו לכך. הם הודיעו זאת לצרפתי ולטורקי. התוכנית שלהם היא להפסיק עכשיו את השיחות לחודשיים ולחדש אותן בחודש אבגוסט בניו-יורק. לפי הידיעות שבידינו, אצ׳יסון אישר זאת. הצרפתים רוגזים על זאת ובין אנשינו ישנם חילוקי דעות. אנשי לוזאן חושבים, שעלינו להתנגד להפסקת השיחות, כי ועידת לוזאן יוצרת מסגרת ומסווה בשביל שיחות ישירות בינינו ובין הערבים. המגע עם המשלחות של המצרים, הלבנונים והעבר-ירדנים נמשך כל הזמן וישנן פגישות. גם הצד שכנגד מראה רצון לא לנתק את החוט, בעיקר עבר-הירדן, כי היא רוצה למלא בזה תפקיד בחֶבֶר הערבי - כל מדינה חלשה משתדלת תמיד להיבנות מזה, שהיא יכולה לעשות טובה למדינה חזקה.

לעומת זאת, חושבים אנשינו בניו-יורק, שטוב לנו להפסיק שיחות אלה כי נוצר בלבול גדול סביב עניין לוזאן ומוטב להפסיק בשיחות ולטהר את האווירה. הם גם סבורים, שבניו-יורק תעמוד ועדת או״ם יותר תחת השפעת או״ם מאשר היא עומדת בלוזאן, והמזכירות הכללית בהרבה עניינים היא לצדנו. כאשר איתן, למשל, הציע כמה הצעות בדבר הלחץ על הערבים להיכנס למשא ומתן על שלום, כל חברי הוועדה [הפיוס] התנגדו לכך ואחד מהם, הטורקי, אמר:

״עוד לא הגיעה השעה לשיחות ישירות בין היהודים והערבים״.

כל אנשי או״ם רגזו מאוד על הוועדה וטריגווה לי שלח את סגנו [אנדרו] קורדייר לברר מה קרה. הוא יצא בלתי מרוצה מאוד מכל סגנון הנהלת העניינים בידי הוועדה וכנראה יגיש דין וחשבון על כך, בייחוד שזהו איש יותר עצמאי ופקיד של או״ם. גם באנץ׳ הוא אמריקני והתנהג באופן עצמאי במצבים רבים אם כי לא שכח אף פעם שהוא אמריקני - נשמר שלא לצאת מהמסלול הכללי של ארצות-הברית. אנשינו חושבים שבניו-יורק יתנהלו העניינים שלנו באווירה הרבה יותר נוחה בשבילנו.

אני חושב שאותו העידוד שהערבים מקבלים מה״סטייט דפרטמנט״ יגבר בניו-יורק עוד יותר. אני סבור שעמדתנו צריכה להיות, שאנחנו מוכנים להמשיך, אבל אין ללחוץ על כך. ואם הוועדה יודעת שאנו מוכנים להמשך השיחות - האחריות להפסקת השיחות חלה על הוועדה. באותו זמן עלינו לנסות להמשיך בפגישות עם הערבים וזאת אפשר לעשות גם לא בלוזאן, כי אם במקום אחר באירופה.

בינתיים ישנן כל הזמן פניות אלינו מצד משלחות של הפליטים היושבות בלוזאן. עסקני הפליטים שם מתחלקים לשני סוגים:

בעלי נכסים המעוניינים קודם כל בנכסי עצמם, אבל הם נושאים ונותנים בשם המעמד כולו,

ויש ביניהם טיפוסים שהם עסקנים יותר מאשר נציגים של אינטרסים רכושניים. אלה הם אנשים שעמדו בראש ארגוני נוער ומפלגות.

בדרך כלל, אם להשוות את גישתם של אלה לאלה - הרקע הכללי שעליו מדברים זוהי הצטרפות לישראל, גם לגבי החלק הערבי, על מנת שאנחנו נחזיר את הפליטים ונשיב להם את כל רכושם. בין אנשינו ישנה דעה, שלפיה אולי כדאי להזמין משלחת של פליטים לארץ כדי שיראו במו עיניהם שכל הגישה שלהם מקורה באשליה - שהכל נשאר על כנו, שממשלת ישראל מעבדת את פרדסיהם, המוטורים עובדים ומשקים את הפרדסים, רוב הבתים על כנם, הכפרים ריקים וכולי. דעת אנשינו אלה היא, שאם המשלחת של הפליטים תבוא הנה ותראה הכל במו עיניה - היא תפנה את הלחץ שלה למדינות הערביות.

אני מפוקפק בזה, כי הם יופיעו אחר כך בפני הוועדה ובלייק סכסס ויתארו את התמונה של ״הרס וגזל״ ובתוצאה הסופית לא תצמח לנו טובה מזה.

מסתובבים סביב עניין זה גם אנשים אחרים, מהם אמריקנים עצמאיים אשר ביקרו ב״משולש״ ובחלקים אחרים של ארץ-ישראל הערבית ובתוך מחנות הפליטים והם מודים שדעת הקהל, הן בחלק הנותר של ארץ-ישראל והן במחנות הפליטים, היא לחלוטין נגד סיפוח לעבדאללה ובעד העדפת מדינה נפרדת אפילו אם פירוש הדבר מבחינה מדינית מרחיקת לכת - סיפוח לישראל. הם מניחים שיהיה חבל אבטונומי ערבי, אבל מבחינת ייצוג חוץ הוא יהיה קשור עם מדינת ישראל. כן יהיה פיקוח כספי-כלכלי של מדינת ישראל על חלק זה.

יש הטוען שאם יערכו משאל ויהיה כתוב על פתקה אחת ״בן-גוריון״ ועל פתקה שנייה ״עבדאללה״ - תשעים אחוז מערבים אלה יצביעו בעד בן-גוריון. ביררתי את העניין עם אנשים היודעים את המצב ב״משולש״ והם מאשרים דבר זה ומוסיפים, שלא זו בלבד שפה עומדת שאלה של ביטחון רכושם של הערבים, אלא הם מַתנים זאת בהחזרת הפליטים למקומותיהם. פה עומדת שאלת אנשי ירושלים שיחזרו לקטמון ולכל השכונות [הערביות] האחרות. אף על פי כן, צריך לדעת מהי השורה התחתונה: האם הלגיון הערבי יסתלק מעצמו מחלקים אלה והאם ישנו כוח אשר יעמוד לנו נגד הלגיון במידה שלא יסתלק מעצמו? לי ברור שאין לנו כוח אשר יעמוד נגד הלגיון.

בהדגשה מיוחדת דיברתי אתמול בעד מדינה ערבית נפרדת,[5] כי אני מאמין באמונה שלמה, שאנחנו מעוניינים בזה, אבל אינני מאמין כי נוכל להגיע לכך. גם אם דבר זה לא יסתדר - בינתיים זה מהווה לחץ על עבדאללה, שלא יראה את הסיפוח כדבר המגיע לו וכמונח בקופסה, ושהוא מוכרח לשם כך לוותר על משהו ולשלם בעד זה. בינתיים אינני רואה שאלה זו כמעשית בגלל השאלה הצבאית.

ישנם עכשיו כפרים בסביבה של לטרון שתושביהם מבקשים, למרות הסידור של עבדאללה, לספח אותם למדינה ישראל ולהחזירם לאדמותיהם. הם אינם בטוחים בשדותיהם ואם יהיו בתוכנו - יתנו להם לעבדם. בהצהרות הם מַתנים: אנחנו מבקשים לספח את כפרינו, בשרשרת שמצפון לכביש לטרון, למדינת ישראל על מנת שיהיו אזרחים נאמנים למדינת ישראל ועל מנת שיהיה ברור, כי מדינת ישראל מאפשרת לנו את השליטה הגמורה בנכסים שלנו ואת העבודה באין מפריע.

הם סופגים מכות על כך, ועל זה מוכתרים נאסרים. אף על פי כן מתנהלת החתימה על ההצהרה במחתרת.

אם לדבר על עידוד תנועה כזו בהיקף רחב יותר - וישנם גורמים שהיו מוכנים לעבור מדיבורים לפעולה, זאת אומרת להמריד את [התושבים נגד] הלגיון ב״משולש״ בכל אמצעי ההמרדה שהערבים מומחים להם - הם לא הצליחו נגדנו, אבל הם עלולים להצליח נגד הלגיון - אז תתחיל התנגשות ואז ברור שתהיה לגבינו תביעה ללכת הלאה - תמיכה בנשק, בכסף ובאנשים, זאת אומרת אפשרות של מלחמה.

אם לא נתמוך בהם, פירוש הדבר שקודם המרדנו אותם ועכשיו אנחנו נרתעים ומסגירים אותם לידי האויב.

פה ישנו שיקול רציני מאוד. בינתיים אנחנו מעוניינים שיהיה ברור, שהסיפוח אינו דבר נתון, אבל נצטרך לשמור על קו ידוע שאין לעבור עליו כדי שלא נתחייב כלפי הערבים באחריות כזו שלא נוכל לשאת בה.

עתה יש לנו סיבוך חדש: ועדת הפיוס מינתה ועדת משנה לשאלת הפליטים והכניסה אנגלים לוועדה זו. זוהי ועדה לבירור עובדות והיא עומדת לבוא לארץ. היא תבדוק מהו מספר הפליטים ומה מצב רכושם, מה מצב הפרדסים, הכפרים והקרקעות הנטושים וכולי. אני סבור שנצטרך לנקוט עמדה מסוימת, כי בשבילנו בעיית הפליטים היא בעיה מדינית. נמסור להם ידיעות, אבל אל ניתן להם לראות יותר מדי. ננהג כך שלא יתקבל כאילו אנחנו מחרימים את ועדת או״ם. הצרה היא שוועדה זו היא אחד האורגנים של או״ם ולא נוכל לסרב לשבת איתה ולברר כמה עניינים יחד איתה.

עכשיו עומדת שאלה המחייבת את אישור הממשלה ואני רוצה להביאה בפני החברים. ידוע לחברים, שכתוצאה מכניסתנו לאו״ם נכנסנו - ואנו עומדים להיכנס - לשורה של מוסדות שונים של או״ם. ישנם מוסדות שכניסתנו לתוכם אינה מעוררת כל בעיה - משרד העבודה הבינלאומי, ארגון הבריאות הבינלאומי ועוד מוסדות כאלה שאנחנו מעוניינים להיות בתוכם. אבל ישנה עוד שאלה של הצטרפות מדינת ישראל לארגון הבינלאומי לפליטים [iro]- זהו מוסד של או״ם למען הפליטים. דבר זה דחוף מפני שמועצת מוסד זה מתכנסת לכנס שלה בסוף יוני. זהו אחד מסלעי המחלוקת בין המזרח והמערב - המזרח אינו משתתף בארגון זה וכל הזמן מתקיף ומשמיץ אותו. ארגון זה הוא בת למועצה הכלכלית-סוציאלית והמזרח מתקיף תמיד ארגון זה במועצה הכלכלית הסוציאלית.

באירופה היו כשבעה מיליון עקורים לא-יהודים, מהם חזרו כשישה מיליון לארצות המזרח. על כל פנים, הרוב הגדול של עקורים אלה חזרו לארצות המזרח - פולין, רוסיה והארצות הבלטיות. הרוסים טוענים, שאלה שנשארו במחנות ולא חזרו - פוחדים לחזור מפני שהם פושעי מלחמה וזה במידה רבה נכון. אלמנטים אלה חוששים לחזור ומתקבל שה- iroהוקם כדי לפרנס את פושעי המלחמה על חשבון או״ם. הרוסים דורשים את הסגרתם. מה טוען המערב?

״אין אנחנו נכנסים לצד הפוליטי של השאלה. ישנם עקורים ומבחינה אנושית צריך לעזור להם - עשינו את כל האפשר כדי להחזירם אבל אי-אפשר להכריח אותם לכך״.

כאשר הוקם מוסד זה הייתה ההנחה שהוא לא יתקיים לאורך זמן כיוון שזהו מוסד לצורך השעה. חישבו ומצאו שלא יהיה צורך במוסד זה אחרי יוני 1950 - הצ׳רטר שלו הוא עד שנת 1950. בינתיים מופיעות הצעות להאריך קיומו לפחות לעוד שנה נוספת מפני ששאלת הפליטים עוד לא נפתרה. חברינו באמריקה מודיעים לנו, שיש כוונה לכלול את הדאגה לפליטים הערבים בתחום סמכותו של מוסד זה, כיוון שה״סטייט דפרטמנט״ דעתו כאילו אינה נוחה מהעובדה שיש קרן מיוחדת אד הוק לעניין הפליטים הערבים. ישנו מכשיר של או״ם לעניין הפליטים ועל כן צריך לרכז בו גם את עניין הפליטים הערבים. אם יוחלט על כך - ברור שקיומו של iro יוארך לשנה נוספת.

בינתיים ישנן שאלות יהודיות מיוחדות.

אל״ף, עלינו היה לקבל 25 מיליון דולר מה-Repatriation Fund. מזה קיבלנו 17 מיליון ואם נהיה בפנים - נוכל לעמוד על שלנו.

בי״ת, ישנה שאלה של השתתפות בהוצאות ההובלה של העולים מהמחנות וישנה שאלה של שארית הפליטה - אלה הם זקנים ותשושים, אימהות מטופלות בילדים באין מפרנס. זהו ציבור של 800 אלף איש ועומדת השאלה של המשכת הטיפול בהם - שתהיינה הקצבות בשבילם עם בואם לארץ. אנחנו מעוניינים בכל העניינים האלה.

בכלל, יכולה להתעורר שאלת הפליטים היהודים ויהיה זה משונה מאוד אם לאחר הקמת המדינה יהיה מצב הפליטים היהודים כפי שהיה לפני הקמתה. אומנם לא נהיה באקזקוטיבה [של iro], אבל נוכל להיות בפנים. דבר זה יטיל עלינו כמובן התחייבות כספית, כי אם אנחנו נכנסים לארגון זה עלינו גם לתרום למענו. אנשינו חישבו ומצאו שהתרומה ל-iro תהיה ודאי בין 75 אלף ל-100 אלף דולר לשנה.

מתוך שיקול כל הדברים האלה הייתי מציע לא לפנות עכשיו אל ארגון זה ולא לבקש להשתתף בו עכשיו, ערב ישיבה זו. בישיבה זו נסתפק לעת עתה במשקיף שיהיה שם ויעמוד על המשמר. יש לנו מזל שהאמריקני בוועדה זו הוא מאוהבי ישראל. הוא עמד לימיננו כל הזמן והוא מוכן לעשות זאת גם עתה. נראה איך ייפול דבר בישיבה זו - אם שם תצוף שאלת הרחבת סמכותה של הוועדה והמשכת קיומה. אם ארגון זה יוסיף להתקיים - יהיה יותר יסוד להצטרפותנו. אז נצטרך לפנות לסובייטים ולהסביר להם את הדבר. לכן אני מציע פה הצעה של ״שב ואל תעשה״.

 

הערות: