דברי משה שרת בכינוס ארצי של נוער מפא״י, רמת גן-חישול העתיד מתחיל רק עכשיו
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  דברי משה שרת בכינוס ארצי של נוער מפא״י, רמת גן-חישול העתיד מתחיל רק עכשיו



73. דברי משה שרת בכינוס ארצי של נוער מפא״י, רמת גן[1]

1.7.1949

חישול העתיד מתחיל רק עכשיו

 

 

לפני כיובל שנים שר משורר עברי בגולה:

״ישוב יפרח אז גם עמי / ובארץ יקום דור: / ברזל כבליו יוסר מֶנּוּ / עין בעין יראה אור״.[2]

הדור הזה קם וַיֶהי. הנה הִנהוּ - הכינוס הזה מייצג את הדור העברי אשר זכה לראות בהגשמת החלום של דור, של דורות בעם העברי, זכה לראות בהגשמת החלום הזה בחייו, במו עיניו ובשחר עלומיו והוא כיום שיכור הגשמת החלום.

אינני יודע אם ברור לו איזה רגע מסוכן בחייו ובחיי עמו עובר עליו עכשיו. הגשמת חלום גדול הינה תמיד אחד הרגעים המסוכנים ביותר בחייו של אדם, בחייו של עם. הגשמת חלום אינה באה בהיסח הדעת. היא פרי מאמץ כביר, מאבק נמרץ, לרוב מאבק נואש. המאבק הזה מביא לידי מתח גבוה מאוד של כל כוחות הנפש. הוא דורש מאמץ, הוא דורש קורבן, הוא דורש חירוף נפש. כאשר סוף סוף מגיעה התנועה הלוחמת לשיא ההגשמה - התגובה הראשונה להגשמה היא התפרקות, התפרקות מהמתיחות, מתן חופש מן העייפות המוצדקת, אשליה שההישג הגדול כבר בידיה והיא יכולה להתפרק מנשקה. אין סכנה גדולה מזו. פלוגת צבא, לאחר שהיא כובשת בהסתערות עצומה פסגה, משלט, אסור לה להתפרק מן המתיחות, כי בנפשה הדבר. עליה מייד להתבצר, עליה מייד להתחפר, עליה לסדר סדרי משמר, להעמיד זקיפים, לשלוח חוליות קדמיות של סיור, להקיף את עצמה באזור של ביטחון ומגן - לא לנום ולא לישון עד אשר תשתכנע כי אכן העמדה שנכבשה מבוצרת ואיתנה בידיה.

העם הזה היושב בארץ, הנוער אשר נלחם, אשר טובי חבריו שפכו דמם והקריבו את חייהם הצעירים, עוברת עליו עכשיו שעת משבר חמורה בין אם ביודעים ובין אם בלא יודעים. עליו לתת את דעתו, את הכרתו הצלולה, על המאמץ שהוא הגיע אליו ועל החובות החמורות שהוא מטיל עליו לימים הקרובים ולעתידות רחוקים. המדינה הזו אשר כבשנו לנו, אשר בחלבנו ובדמנו הקימונו אותה, אינה אלא סדן אשר עליו העם העברי יחשל את עתידו, אבל חישול העתיד לא נסתיים. הוא מתחיל רק עכשיו עם הקמת הסדן האיתן והרחב הזה ליצירת העתיד, לייצוב הגורל הלאומי.

במאמץ גדול עלתה לנו הקמת המדינה, למאמץ גדול מזה ניזָקק כדי לקיים את המדינה הזו. כך היה הדבר גם אלמלא היינו נתבעים להרחיב את יריעותיה של המדינה, לחזק אותה, להאדיר אותה, להפוך אותה בית קיבול לעם גדול פי כמה מן העם שזכה לחיות בה כיום הזה. על אחת כמה וכמה יגדל המאמץ המוטל עלינו, אשר בשבילנו המדינה אינה אלא התחלה של הגאולה הגדולה לעמנו. הדבר הזה לא יקום בלי מאמץ מתמיד ומתגבר, בלי דריכות מתמדת, בלי גיוס כל הכוחות וכיוונם למטרה המרכזית. אל ירפה בכוחנו המתח הצבאי. אומנם ניצחונות מזהירים - ואנו מקווים כי אלה הם ניצחונות מכריעים - כבר מאחורינו, אבל עדיין עתיד קיומנו איננו מובטח. לא הגיעה השעה להניח את נשקנו מהיד. להיפך,

עלינו לחזק אותו,

עלינו לחשל את כוחנו הצבאי,

עלינו להעריך את כוחנו מחדש.

זה לא נעשה בלי להט חלוצי, בלי עוז רוח, בלי משמעת צבאית שבהכרה. זה לא נעשה אם טובי חברינו לא יקדישו את מיטב כוחם לבניין צבא ההגנה לישראל ואם הנוער שלנו לרחבי שורותיו לא יקבל על עצמו את דין חובת השירות הצבאי לא כמצוות אנשים מלומדה, לא כדבר-מה שהוא מחויב לעשות מפני שהמדינה והחוק גוזרים זאת עליו, אלא בנפש חפצה, בשמחה ובששון, כמקיימים מצווה לאומית עליונה בחייו של עם המתנער לחיים חדשים - חיים חדשים שהם המתנה היקרה ביותר שזכה לה העם היהודי ושעליה מצוּוֶה הדור הזה לשמור כעל בבת עינו. הוא מצוּוֶה להגן עליה, הוא מצוּוֶה לשפוך דמו בהגנה עליה - אם ייגזר עליו הדבר.

אנו חיים עכשיו בתקופה של שביתת נשק. אנו חותרים להפוך את התקופה הזו לתקופה של שלום יציב. אנו חותרים לקראת משא ומתן של שלום עם המדינות שהתנפלו עלינו, לייצוב היחסים איתן. אבל שָכוֹחַ לא נשכח - עדיין אנו אומה עברית קטנה, שוכנת לבדד בפינת תבל קטנה זו. אנו מוקפים עם גדול מאיתנו במניין ובשטח, אשר בקרבם עדיין לא דעכה אש המריבה כלפינו, אש המלחמה נגדנו. עלינו להשלים מה שאנו חסרים במספר על ידי תגבורת כוח, על ידי השבחת האיכות הצבאית שלנו. זאת לא נעשה בלי התמסרות שבהכרה, התמסרות חלוצית לתפקיד העליון הזה.

אבל המדינה שלנו, והנוער שהמדינה כיום פוקדת את שורותיו, אינם יכולים להסתפק במשימה צבאית גרידא. גם אילו הייתה לפנינו בעיית ביטחון בלבד לא היינו פותרים את בעיית הביטחון אך ורק על ידי השבחתו ושכלולו של כוחנו הצבאי - השבחת הציוד, הארגון, האימון והפיקוד שלנו. ארצנו צרה וארוכה. גבולותיה משתרעים על פני מרחב גדול. הם עולים הרים, הם יורדים גאיות, הם נסתרים וכאילו אובדים במרחבי המדבר. עלינו להקיף את עצמנו בשרשרת ברזל של יישובים עובדים ולוחמים, עובדים תמיד - לוחמים בעת צרה. רק הכרה כזו תעמוד לנו ביום עברה. רק הכרה כזאת תשכין בתוכנו הרגשה של ביטחון מתמיד. גם את המשימה הגדולה הזאת לא נמלא בלי מעפַל חלוצי גדול, בלי גיוס כל הלהט החלוצי שאנו מסוגלים לגלותו.

המדינה שלנו יוזמת ומתכננת עכשיו ניסיון נועז מאוד, ניסיון שאין לו תקדים בקרב אומות העולם. זהו ניסיון של צירוף מתמיד של חובת העבודה וחובת הצבא גם יחד, של חינוך הדור לעבודה חקלאית עם הכשרתו הצבאית.[3] ושתי המשימות האלה צריכות להתמזג מזיגה אורגנית ולהביא אותנו לידי יכולת להתגונן על ידי התיישבות וליצור התיישבות של הגנה עצמית והגנה על המדינה.

לפני כשנתיים נזדמן לי לבקר בבירה אחת מארצות מזרח אירופה,[4] אלה הנקראות ״ארצות הדמוקרטיה העממית״, וראיתי לפני מחזות מרהיבים של נוער מגויס לעבודה. אבל ראיתי שהנוער הזה מגויס לעבודה לימי החופש או לחודשים מספר, ואמרתי להם כי אני שמח לראות שגם הם הולכים בדרך הזאת, אבל הוספתי כי אצלנו אנחנו מרחיקים מזה ויש לנו שאיפות יותר מרחיקות ומבצעים יותר נועזים ואנו מגייסים את הנוער לחובת עבודה ולחובת גיוס - ועדיין אין לנו מדינה - לשנה ולשנתיים וליותר.

עכשיו, כאשר קמה המדינה, לא סרה החובה הזאת. ואם הנוער יעשה את המשימה הזאת מפני שכך יוחלט על ידי המדינה, לא תהיה ברכה במאמץ הזה אם הוא לא ילך למאמץ הזה בכל הכוחות הנפשיים. אם לא יקיים את המצווה בכל לבו ובכל מאודו, אם לא תחדור ההכרה בלב כל יחיד ויחיד ובלב כל הציבור שלנו כי זוהי חובת הנוער וזוהי המשימה הנעלה ביותר שנוער עברי יכול למלא לטובת עמו ולטובת עתידו - לא תהיה ברכה במאמץ הזה.

אין בפנינו אך ורק משימת ביטחון. אנו כבשנו מרחבים בארץ הזאת, אנו הטלנו את מרותו של העם העברי על חלק גדול של הארץ הזאת, של ארץ-ישראל. הקימונו את המדינה היהודית לא רק לשם העם היושב בתוכה ולשם הנוער הנולד והגדל בה. עשינו את הדבר הזה כחלק חלוצי של העם היהודי. מייד, עוד בתוך המלחמה, פתחנו שערי הארץ לרווחה. המונים גדולים כבר נכנסו לתוך השערים האלה. ההמונים האלה בחלקם התפשטו על פני מרחבי הארץ, בחלקם הגדול עדיין הם מרוכזים במחנות ובריכוזים עירוניים שונים. לעומת זה, מרחבים מחכים, מרחבי שממה בארץ הזאת, ליד העובדת, ליד הגואלת. שאלת גאולת העם וגאולת הארץ כאחת לא נפתרה על ידי הקמת המדינה. פתרונן של שתי השאלות התאומות, הצמודות האלה, רק נתאפשר על ידי הקמת המדינה. הוא נתאפשר בממדים הרבה יותר גדולים משחלמנו עליהם.[5] הדור הזה זכה לא רק לראות בהגשמת חלום אשר הוא נצר בלבו ימים רבים. הוא זכה לראות בהגשמת החלום הזה כפליים משעלה הדבר במחשבתו הנועזת ביותר.

תמיד נשאנו את נפשנו לעלייה של מאה אלף בשנה הראשונה. הנה זכינו לעלייה גדולה יותר מכפליים מהמספר הזה. תמיד אמרנו כי גם אם יישאר כל היישוב הערבי על מכונו בארץ הזאת, עדיין יש מרחבי שממה בארץ להתיישבות יהודית רבתית, והנה לא רק מרחבי השממה הקודמים הם בידינו, אלא מרחבים גדולים אשר היו אחוזת העם השכן הם כיום נחלתנו לרשת אותה, להתאחז בה, להפרות אותה ולהתפרנס ממנה.

אולם זוהי שעת סכנה גדולה לנו. במשך דורות התברכנו, ונכון התברכנו, שאנו דוחקים את המדבר, שאנחנו נלחמים בשממה ומכריעים אותה, שאנחנו מפריחים את שממות הארץ, שאנחנו מרחיבים את השטח המעובד בה. אני תמה אם ברור לכל שומעַי איזה תמורה חלה בתהליך הזה במשך השנה האחרונה, שנת השחרור והכיבוש של מדינת ישראל. חלה נסיגה עצומה בתהליך הזה של כיבוש השממה והפרחתה. אינני רוצה להזכיר פה מספרים ולהלך עליכם אימים באחוזים, אבל עובדה היא, כי שטחים גדולים של אדמת ארצנו, אשר היו מעובדים עד לפני שנה-שנתיים, אינם מעובדים כיום. לא נוכל להחזיק מעמד במצב כזה. התנועה הציונית - תביעתנו לכניסה לארץ-ישראל, לעלייה לארץ, להתיישבות בארץ - דגלה תמיד בעיקרון המוסרי היסודי, שאסור לאיזה עם-שהוא לסגור את שממת ארצו בפני עם אחר התובע לעצמו מקום של מחיה, אפשרות של התאחזות, של עבודה, של פרנסה בעבודה יוצרת. לא תהיה תפארתנו על דרך הפוכה אם אנחנו ננסה לסגור את שממת הארץ בפני אחרים. אם לא נמלא אנחנו את החלל הזה - הוא עלול להתמלא. זוהי לא רק שאלה של אפשרות חיובית שניתנה לנו ואנחנו יכולים לאט לאט ובהדרגה להשתמש בה ולנצל אותה לטובתנו. שוב עלינו לעבוד עם השעון ביד, שוב עלול הזמן להיות נגדנו, שוב עלינו להמריץ את קצב ההתיישבות כדי למלא את החלל הריק שנוצר. זהו הכרח עליון לעמנו, למדינתנו, לעתידנו, ואם זהו הכרח אזי השאלה הגדולה והנוקבת היא כיצד נישָמע לו, כיצד נפעל בתוקף ההכרח הזה.

לכאורה הוקמה המדינה - יש משרדים, יש למדינה מערכת חוקים, היא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה, היא יכולה לעשות הכל בתוקף משמעת הכלל, בתוקף הרצון המרכזי הפועל בה. לכאורה הגענו למצב שכל אחד ואחד מאיתנו כפרט יכול לפרוש לפינתו, לשקוט על שמריו, יכול לשלוֹת, להירגע, להישקט על זרי הניצחון אשר אנחנו כולנו, ובראש וראשונה הנוער אשר היווה את צבא ההגנה לישראל, עטורים בו. אבל לא כן הדבר. הדבר הזה לא ייעשה בלי הסתערות חלוצית. הדבר הזה לא ייעשה בלי התמכרות מדעת. שום פקודה, שום חוק, שום סכום של כסף, שום סידורי מינהלה לא יוכלו להבקיע בתוכנו מעיינות אלה של מרץ חלוצי אם המעיינות האלה לא יפרצו מאליהם.

מה פירוש הסתערות חלוצית? אנחנו עומדים עכשיו לאחר דורות של הגילוי הנהדר הזה של פרץ חלוצי, יוזמה חלוצית, עוז רוח חלוצי בקרב העם היהודי. מה היה פשר החיזיון הגדול הזה? האם היה זה עניין של חלום יחידים אשר שאפו לחיים יותר טובים בשביל עצמם? האם זאת הייתה דחיפה שנדחפו אנשים על ידי כורח החיים לחפש להם אפשרות של חיים בעבודה אחרת? נסתכל בגילוי הראשון של התנועה החלוצית בישראל - הגילוי הראשון והראשוני: לפני שישים ושבע שנים היה הדבר בקוּם הקבוצה הראשונה של הביל״ויים. איך קמה הקבוצה ההיא? נכון, היא קמה לאחר נחשול של פרעות אשר הציף את גולת רוסיה. אבל האם האנשים הצעירים האלה הם בעצמם, באופן אישי, נפגעו על ידי הפרעות? האם הם היו קורבנות של גזירות והגבלות? האם נשבר מטה לחמם? האם הם היו נאלצים לעזוב את רוסיה? להיפך היה הדבר!

הם כולם היו תלמידי אוניברסיטאות.

רובם חיו בערים אשר לא נפגעו כלל בפרעות.

עליהם לא חלו ההגבלות. הם יכלו להתיישב בכל מקום ברוסיה.

הם יכלו לשלוח ידם בכל משלח יד-שהוא.

הם היו בעלי זכויות יתרות בתור תלמידי ובוגרי אוניברסיטאות.

אבל הם הזדהו והתייחדו עם בעיית עמם, עם מצוקת הדור. הם ניתחו לעצמם את המצב והם אמרו: זהו כורח ברזל, זהו צורך הכרחי לעם הזה להגר מרוסיה. הוא לא ישקוט ולא יִשְלֶה ברוסיה. הוא אף פעם לא יֵדע נחת בארץ הזאת. הוא מוכרח לצאת ממנה. השאלה - לאן לצאת?

והייתה קבוצה אשר אמרה: ישנה רק ארץ אחת ויחידה וזוהי ארץ-ישראל ובה העם היהודי יעצב את גאולתו וישיג את קוממיותו. זהו הכרח היסטורי. העם היהודי מוכרח להגיע לכך. אבל מכיוון שזהו הכרח היסטורי זה צו לכל אחד מאיתנו. על כל אחד ואחד מאיתנו להיחלץ ולהראות את הדרך לרבים. באופן כזה הפך כורח של רבים לבחירה חופשית של כל פרט, של כל יחיד. הדבר הזה - הפיכת כורח הכלל להחלטתו החופשית, לבחירתו בת החורין של הפרט - ההפיכה הזאת זוהי המציאות. אומנם הם היו אז יחידים ובעקבותיהם יצאו לא רבים, אבל הם פילסו את הדרך.

היום הזה לא יקום הנס אשר אנחנו מצפים לו, הנס אשר הוא הכרח לנו - מילוי החלל בארץ,

כיבוש השממה לא רק בכוח הנשק אלא גם בכוח המחרשה,

לא רק פעם אחת אלא בעבודה יומיום,

לא רק למחר ולמחרתיים אלא לעתיד לבוא, לצמיתות -

הנס הזה לא יקום אם לא תתלקח מחדש מדורה חלוצית גדולה בקרבנו ואם לא תקיף את רחבי הנוער. המדינה, חוקי המדינה, חובת הגיוס, חובת העבודה, כל אלה יצרו רק את המסגרת, אבל אם לא יפעל מנוף כביר של רצון חלוצי, אם לא יהיה גיוס המוני של הכרה, של כוח ההקרבה העצמית וכוח המאמץ אשר יהיה נחלת רבים, אם לא תקום תנועה של נוער בעזרה הדדית ובתוך לחץ של יצירה, אשר תסתער על האפשרות הזאת ותמלא את החובה הזאת, המשימה הלאומית הגדולה הזאת לא תתמלא ובמקום לעלות מעלה מעלה נרד במורד.

אין לנו ברירה עכשיו להחזיק מעמד באותה הרמה שאנחנו נמצאים בה. הברירה היא או מַעלֶה או מורד - וזוהי אחריותו של הדור הזה.

השאלה איננה רק שאלת הנוער שנולד, שגדל בארץ, המושרש באדמת המולדת, המושרש בשפה העברית, שהיה אזרח מדינת ישראל מלידתו עוד לפני שקמה המדינה ואשר ירש את המדינה הזאת כאחוזה שלו, כדבר-מה המגיע לו. השאלה היא שאלת עתיד העלייה: לאן תזרום עלייה זו? לאן ילך נוער העלייה הזאת? בלי מופת חי, בלי יד אחים, בלי ארגון גדול אשר יקיף ויבלול יחד נוער ארצישראלי עם נוער עולה - שוב לא יקום הדבר הזה.

גם מבחינה זו סכנה גדולה נגד פנינו. היום מי שעובר בארץ, מי שנקלע לאיזה מועדון של נוער ארצישראלי בעיר או לאיזה מחנה קיץ שלו, למחנה של עולים, או לאיזו עיר ערבית או כפר ערבי נטוש אשר הפך עיר עברית וכפר עברי כיום, עומד מזועזע נוכח התהום הפעורה בין שני הענפים האלה של עמנו. ומה מוזר, מה תמוה, מה טרגי הדבר שנפערת תהום כזאת בין שני חלקי האומה לעינינו ממש ואיננו ערים למאמץ גדול, המוני, לגשר על פני התהום הגדולה הזאת.

היו ימים ויחידות צבא שלנו[6] - החטיבה היהודית הלוחמת ויחידות אחרות - היו פזורות בפינות שונות של אירופה, באיטליה, על גבול איטליה ואוסטריה, בבלגיה והולנד ובמקומות אחרים, וחיילים היו בורחים מפלוגותיהם, ברישיון ובלי רישיון, והיו נפוצים ברחבי גרמניה ואוסטריה והיו מגיעים לפולין והונגריה ורומניה לחדור למחנות של פליטים, של שארית הפליטה - לארגן אותם, לגייס אותם, לעודד אותם, להורות להם את דרך העלייה וההעפלה לציון.

היו ימים וכשם שפרצה ההעפלה מאירופה לארץ, כך פרצה ההעפלה מהארץ לאירופה וחברים צעירים וּוַתיקים, ברשות יציאה ובלי רשות יציאה, ברשות כניסה ובלי רשות כניסה, עברו את ים התיכון, לפעמים בסירות, לא רק מאירופה אלינו אלא גם מפה לאירופה כדי לחדור למחנות, כדי להגיע לפינות רחוקות, כדי להניע ולחזק יהודים להעפלה, כדי להעלותם על ספינות, כדי ללוות את הספינות האלה.

בלי המאמץ הנועז של חיילים ושל שליחים, חיילים שהיו שליחים ושליחים שיצאו כחיילים לשליחות - לא היה קם הפלא הגדול הזה, לא הייתה קמה התנועה הכבירה הזאת של העפלת העם העברי לארצו, אשר מי יודע, אולי היא - יותר מכל חיזיון אחר בחיינו - הביאתנו עד הלום והנחילה אותנו את המדינה היהודית.

ויש משורר שהוא חי עמנו, אשר שר על הנוער הנושא את עמו על שכם בתוך גלי הים ומעלה אותו על החוף.[7] מה קרה שהנוער הזה אשר נשא את עמו על שכם, אשר סיכן את חייו למענו, אשר לא חסך מעצמו כל עמל ותלאה, כל מאמץ וקורבן, אשר לא ישן לילות, אשר העמיד את חזהו מול כדורים, אשר נלחם עם גלי הים הסוער, אשר אימן את ידו לשלוט באוניות, אשר ארגן, אשר נשא תינוקות על כפיים, אשר קפץ הימה כאשר יצא בסירות קטנות לקראת אוניות בחשכה, אשר ביצע את המבצע הגדול והנועז הזה - מה קרה שבהגיע העולים האלה אל חוף המולדת הוא פנה להם עורף? הוא פנה להם עורף. הוא איננו מכיר בהם אחים. הוא איננו מוצא לשון משותפת. הוא מסתגר בחוגיו-הוא, במחנותיו-הוא. הוא איננו פורץ לעצמו דרך אליהם. מדוע?

אם יכולנו להקים תנועה של אלפים ומאות, שיצאו לגיוס בעיקר לשם מגע עם שארית הפליטה, של מאות שליחים אשר הלכו למחנות, למה לא קמה כיום בארץ תנועה של אלפי נוער שיפלשו למחנות העולים בכל הכפרים והערים הנטושות, שיתמזגו עם הנוער הגדל שם, שיבקרו אותו תכופות, שיסחפו אותו לתוך מעגל חייהם?

מדוע אין בוקעת תביעה כזאת מתוך הנוער עצמו? מדוע, כאשר מופנית תביעה כזאת אל הנוער, היא איננה מוצאת אוזניים קשובות? מדוע לא תקום מאליה בנוער הזה, בקרב אלפים ורבבות, התנועה לעלות אל המחנות האלה?

הנה הם פה, שארית הפליטה אשר עליה נלחמנו, אשר אליה נשאנו את נפשנו, אשר עליה שרנו שירים וחלמנו עליה חלומות, אשר עליה ולמענה שפכנו את דמנו. הנה היא פה בתוכנו - היא נוהרת, היא נכנסת, היא ממלאה את הארץ. האם בעצמה ועל דעת עצמה היא תמצא לה דרך, או היא תמצא לה דרך בפני עצמה ותקומנה שתי תנועות בתוך עם ישראל במולדת החופשית, בתוך המדינה?

גם המשימה הזאת לא תקום אם היא לא תהיה נחלה של תנועה, של רבים. בודדים לא יעשו אותה היום. כל אחד על דעת עצמו ובפני עצמו לא יעשה אותה. הדבר הזה צריך להיהפך נחלה של מאמץ קיבוצי גדול, והמאמץ הקיבוצי הזה מחייב יד מארגנת, מחייב מטרה ברורה.

הנוער בארץ עומד כיום על פרשת דרכים. הוא יכול להתפורר, לפנות איש לעברו, לעסוק במה שהוא יעסוק מתוך אשליה שתעודת הדור כבר נתמלאה - מדינת ישראל קמה. הוא יתנוון והוא יערער, יסכן ואולי גם יהרוס את קיומה של מדינת ישראל. הדרך היחידה בשבילו להציל את עצמו לחיים של מטרה, לחיים של תוכן, לחיים של סיפוק עמוק, לחיים של עושר עליון, ויחד עם זה לעשות את עצמו מכשיר לחיזוקה וביצורה של מדינת ישראל, למילוי תעודתה לשם העם כולו - היא להתאחד לתנועה גדולה ולהתייצב על דרך מרכזית, על דרך המלך של תנועת ההגשמה הציונית.

ואני רוצה לומר כאן דברים ברורים מאוד. כל שכבה של נוער גדל הנכנסת לחיים, רשאית, זכאית, מחויבת ליצור, לחדש. היא לא תהיה ראויה לשמה אם לא יפעם בה יצר של חידוש, שאיפה של יצירה. ואם הנוער נקרא לצבא, ואם הנוער נקרא להתיישבות חלוצית, אין הוא נקרא דווקא לדרוך במסלולים שכבשו בשבילו אחרים. הוא צריך לפלס לעצמו דרכים, הוא צריך לעצב לעצמו צורות של חיים, צורות של הווי. הוא איננו מוכרח לחקות דפוסים קיימים. הוא איננו מוכרח להיכנס לדפוסים קיימים בהתיישבות, אם כי עליו ללמוד אותם היטב ולהוקיר אותם מאוד, כי הם יצרו דברים גדולים בשבילנו. אבל אם יש בו הכוח, ואם יש בו ההעזה לנסות בחידושים, ליצור יצירות חדשות - תבוא עליו ברכה!

הוא בוודאי יעשה זאת לא מתוך שבירת כלים אלא מתוך התאמתם, מתוך סיגולם לשאיפותיו, לכוונותיו, להלך רוחו. ברכה תבוא עליו. אבל הוא לא יעשה זאת ולא יעשה שום דבר של ממש ושל קיימא אם הוא ינתק את עצמו מהעבר ואם הוא ינסה דווקא ולהכעיס ללכת באיזו דרך מיוחדת מבלי להצטרף למחנה הגדול.

את הכינוס הזה כינסה מפלגת פועלי ארץ-ישראל לא רק כדי להעמיד את הנוער על בעיות השעה, לא רק כדי לעורר אותו לחיים של חובה ולחיים של תוכן, כי אם כדי לקרוא אותו אל דגלה, אל דגל המפלגה, דגל מפלגת פועלי ארץ-ישראל, דגל המפלגה הנושאת במעמסה הכבדה ביותר של אחריות להקמת המדינה, לקיום המדינה ולהאדרתה. דגל המפלגה הרואה את כוחה בחירות השוררת בה, בעצמאות הרוחנית אשר היא קניינה העיקרי והיקר ביותר, דגל המפלגה אשר הביאה את העם היהודי בארץ לחיים של עצמאות באשר היא הייתה עצמאית. אל הדגל הזה נקרא הנוער כיום.

המפלגה הזאת צמחה מתוך צורכי העם. המפלגה הזאת בנתה את כוחה מפני שהיה לה ביטחון בכוחותיו של העם. המפלגה הזאת איננה גורסת מולדת עברית, מדינת ישראל השוכנת לבדד. היא חותרת לשבץ את המולדת הזאת במסגרת הבינלאומית הרחבה כמדינה בת חורין ושוות זכויות. אבל היא לא תבטל אף פעם את רצונה מפני רצונם של אחרים. היא לא תכיר בשום סמכות ובשום מרות מוסרית ורוחנית הנמצאת מחוץ ומעבר למסגרת ולרקע של מלחמתנו-אנו על שחרורנו. היא חוצבת את האמת שלה מלבה היא, היא מאוד קשובה לכל הלך רוח שישנו בעולם, לכל תגובה מתקדמת, לכל יצר של התקדמות. היא שואפת למזג את שאיפת ההתקדמות והשחרור של העם היהודי עם שאיפות מיטב האנושות לשחרור ולעצמאות. אבל היא תעשה זאת מתוך עמידה ומתוך טיפוח עצמאותו הרוחנית ועצמאותו המדינית של העם העברי.

אם יש לנו ריב כיום עם מפלגה אחרת בתנועת הפועלים [מפ״ם], הרי הריב הזה הוא בראש וראשונה בשאלה הזאת: אם תנועת הפועלים בארץ-ישראל, כעמוד השדרה של העם היהודי שחזר לחיים ממלכתיים חופשיים בארצו, אם התנועה הזאת רשאית ומחויבת לפלס לעצמה את דרכה-היא, להחליט את החלטותיה, לקבוע את הכרעותיה, או שהיא מחויבת להיזקק לדרכים ולשיטות שנקבעו במקומות אחרים, מתוך צרכים אחרים, מתוך מסיבות אחרות. יתר על כן, האם תנועה זו צריכה לשאוב את כוחותיה מן המרכז הפנימי שלה, שבנפשה, או שהיא צריכה תמיד לתלות עין למה שנעשה באופק העולמי הרחוק ולכוון את מעשיה ואת פעולתה לא לפי הצרכים הממשיים של העם, לא מתוך מתן ביטוי חופשי ונאמן לרצונו העצמי, אלא מתוך הסתגלות למה שנעשה ולמה שנרמז, או מתוך ציפייה לתמורות שאולי עתידות לבוא ואולי תיעלמנה לגמרי מעל האופק.[8]

זה הוויכוח שבתוכנו. בוויכוח הזה לא תיתכן פשרה. לנו יש הביטחון שהעם בהמוניו והנוער בהמוניו הוא איתנו בוויכוח הזה, באשר הוא רוצה לחיות חיים עצמיים, הוא רוצה לחיות חיים של חירות, הוא איננו יכול לשקול את דרכו ולקבוע אותה מתוך הסתגלות לטעמם של אחרים. הוא יצעד כל צעד שלו מתוך חשבון עמו ומתוך בחינת ענייניו.

התנועה הזאת, אם תרצה להיות נאמנה לעצמה, לתפקיד שהעם מטיל עליה, לא תוכל לשכוח, כי בלי עזרתה הגדלה והולכת של יהדות ארצות-הברית בנפש וברכוש היא לא תבנה את מדינת ישראל, והיא מצוּוָה על טיפוח קשרים עם היהדות הזאת. וטיפוח קשרים עם היהדות הזאת מטיל עליה חובה מסוימת של שמירת יחסים גם עם ממשלת ארצות-הברית. היא עם הממשלה הזאת תיאבק, היא לא תיכנע ללחץ בלתי מוצדק. אבל היא תיאבק איתה לא כהיאבק עם אויב אלא כהיאבק עם כוח שהיא מצוּוָה להגיע להבנה הדדית איתו.

והתנועה הזאת, מתוך נאמנות לעצמה, לא תשכח את העזרה הכבירה שקיבלה מברית המועצות, והיא תעשה הכל כדי לטפח ולחזק את הידידות איתה, אבל אגב טיפוח הידידות הזאת היא לא תשכח את זכותם של יהודי מזרח אירופה לעלות לארץ-ישראל ולהשתתף בבניין מדינת ישראל. והידידות שלה עם ברית המועצות, שהיא נאמנה לה, לא תרתיע אותה מלהיכנס בריב ישר וכן עם ארצות מזרח אירופה הסוגרות את הדרך בפני המוני יהודים החותרים לעלות למדינת ישראל.

זוהי דרך לא קלה. זוהי דרך קשה. מפלגת פועלי ארץ-ישראל אינה קוראת לנוער להצטרף לשורותיה, להתרכז מסביב לדגלה, מתוך הבטחת חיים קלים - אם חיי גוף קלים או חיי נפש קלים. היא קוראת אותם לחיים קשים, לחיים של קושי. היא לא מבטיחה להם התגברות קלה על הקושי, אבל היא מבטיחה להם את עוז הרוח שישנו בקרבה להתגבר ולחלוש על הקושי הזה. היא לא תמתח חבלים על פני [נקיקים] ולא תלמד את הנוער להלך על החבלים האלה בהילוך של מוקיונים. היא תלמד אותו לרדת לתוך נקיקים צרים, לפלס נתיבות לעצמו בצעד מדוד ושקול ואיתן, לכבוש לעצמו כל פסיעה ופסיעה, פעם לצד זה ופעם לצד זה, לעלות פעם ולרדת פעם, אבל תמיד להתקדם. היא לא תגיש לנוער הזה הלכות פסוקות. היא לא תלעיט אותו בתורה מנוסחת לסעיפיה, שעליו רק לאמץ את כוח זכרונו כדי ללמוד את הפסוקים האלה ואת העיקרים האלה בעל פה, ואז הכל יהיה ברור ומחוור לו. לא ולא! היא תקרע את הלוט מכל המורכב ומכל המסובך שישנו כיום במחשבה האנושית, במדיניות הבינלאומית, בבעיות הסבוכות, לפעמים טרגיות, של מדינת ישראל. היא רק תאמץ את רוחו לפגישה עם המציאות המורכבת והמסובכת הזאת. היא תחזק בו את כוחות המחשבה העצמית להגיע בעצמו לידי מסקנות, להשתתף בתוך המסגרת הרחבה של התנועה, בתוך המסגרת של מפלגת פועלי ארץ-ישראל ושל המוני חברים, פועלים ונוער המתרכזים סביבה, השתתפות שווה ובת חורין בעיצוב הדרך הכללית.

שימו לב, חברים, איפה כיום בישראל פועמת מחשבה חופשית? באיזה מחנה ישנה כיום התלכדות? באיזו עיתונות ישנם כיום ויכוחים בין החברים הקרובים ביותר איש לרעהו? באיזה עיתון, שכאילו עומדים בראשו חברים נאמנים מאוד לממשלה, יש תמיד מכתבים נגד הממשלה, ביקורת על הממשלה, מכתבים גלויים לראש הממשלה, לשרי הממשלה, התובעים את עלבונו של קיפוח זה או אחר, של שגיאה זו או אחרת?[9] ובאיזה עיתונות, באיזו תנועה, אין כל ויכוח פנימי, הכל ברור מראש, הכל מחוור, הכל מנוסח?

רק במקום שיש ויכוח יש אמת, כי אפשר להגיע לאמת רק בדרך של בירור חופשי, רק בדרך של ויכוח בלי כל משוא פנים ובלי כל שגרה קבועה מראש.

יושב פה חברי למפלגה ולממשלה, ראש הממשלה דוד בן-גוריון. הוא מתלבט עכשו בבעיה חמורה ונוקבת - כיצד לפתור בעיה כפולה: כיצד להזרים את כוחות העלייה הנוהרים לארץ אל מרחבי השממה החקלאית, כיצד לדאוג שהשממה החקלאית הזאת לא תישאר שממה, אלא תהיה סדן ליצירה יהודית, והוא מחפש פתרונים והוא מעלה פתרונים. הוא מעלה הצעות - ושימו לב להתקפה הנערכת נגדו, להשמצה הנערכת נגדו. אילו ההשמצה וההתקפה הזאת הייתה נערכת על ידי תנועה שהיא בעצמה מתלבטת בבעיה הזאת, אילו עיתונה [״על המשמר״] היה כסדר מעלה הצעות חדשות, היה מראה שהאנשים העורכים אותו, האנשים העומדים מאחוריו, אינם ישנים בלילות מפני הדאגה החמורה הזאת - היה זה דבר אחר, כי אז היה ויכוח בין דרכים. אבל שום מחשבה חדשה לא יצאה משם. שום דרך חדשה לא הותוותה על ידה. שום סימן של חרדה ודאגה עמוקה, אמיתית, גוזלת שינה, מטרידה מנוחת לב, לא נתגלתה בתוכה. כאשר בא איש והציע רעיון נועז חדש הפורץ את המסגרת המקובלת, שבא להרחיב אותה - מייד כל קיתוני הקצף והחרון נתכו עליו.[10] איזו מחשבת יצירה ישנה שם? אלו דרכים הם מציעים לפלס?

התנועה הקיבוצית היא נכס כביר של תנועת הפועלים כולה, של היישוב כולו, של העם היהודי כולו. אני אומר יותר מזה - נכס עולמי שאין דומה לו כיום בקרב האנושות כולה. אבל התנועה הקיבוצית לא תחזיק מעמד אם תדמה בנפשה, כי היא איזה מגדל שנהב המבהיק בהוד בדידותו. היא תגדל, היא תשגה רק אם החיים יזרמו איתה ואם היא עצמה תקפוץ עם זרם החיים - והחיים לפעמים משנים את כיווני זרמם - והתנועה הקיבוצית צריכה לשחות עם זרם החיים ורק כך תוכל להשתלט עליו ולהפנות אותו אל האפיק הזה, לבנות את החיים האלה ולהיבנות על ידם.

זוהי דרך היצירה של מפלגת פועלי ארץ-ישראל. לדרך הזאת היא קוראת את הנוער.

היא קוראת לנוער לא להתפרק אלא להעמיס על עצמו משא כבד.

היא קוראת לנוער לא להתפורר כי אם להתלכד.

היא קוראת לנוער לא להיות שלו ושאנן, אלא להיות חרד ודרוך.

והיא שולחת את הקריאה הזאת לכל הנוער, לתת יד לתנופה המהפכנית הכבירה שמוכרחה להתחולל בתוכנו, ושלא תתחולל בתוכנו אם מפלגת פועלי ארץ-ישראל לא תנצח עליה.

היתפרק הנוער ממשא האחריות? היתפזר איש לעברו, או יתלכד וייתן את צווארו בעל המצוות הקשות, אשר בסופן האושר העליון?

זוהי קריאת התגר אשר הגורל היהודי, אשר עתיד מדינת ישראל זורקים היום בפני הדור הצעיר הגדל בארץ.

 

הערות:

[1] אצ״מ 245/39/1/A.

[2] מתוך ״אני מאמין״, שאול טשרניחובסקי, 1892.

[3] הכוונה למסגרת הצבאית של הנח״ל (נוער חלוצי לוחם), שהוקמה באוגוסט 1948 במענה למכתב משותף של כל תנועות הנוער החלוציות, שביקשו ליצור מסגרת צבאית שבה ישרתו חברי גרעיני ההכשרות ביחידות משלהם, לבל יתפזרו ויתפוררו הגרעינים ההתיישבותיים.

[4] מ״ש ביקר בבירת יוגוסלביה בלגרד במסגרת המאמץ לשכנע ממשלות להצביע בעצרת או״ם בעד הצעת החלוקה.

[5] כתוצאה מכיבושי מלחמת העצמאות גדל שטח מדינת ישראל מ-55% של א״י לכ-80%.

[6] במסגרת הצבא הבריטי בשנות מל״ע-2.

[7] נתן אלתרמן: ״את עמל בחורינו סוד ליל יעטוף / אך עליו נברך כעל לחם / הן ראית כיצד מספינות אל החוף / הם נושאים את עמם עלי שכם״ (״נאום תשובה לרב חובלים איטלקי״, הטור השביעי, עמ׳ 121).

[8] הכוונה למגמות הפרו-סובייטיות שאפיינו במידה גוברת והולכת את שתי המפלגות שהיוו את מפ״ם - ״השומר הצעיר״ ו״התנועה לאחדות העבודה״.

[9] הכוונה ליומון ״דבר״, ביטאון ההסתדרות הכללית ולמעשה של מפא״י.

[10] בנאום בכינוס חברי מפא״י בהתיישבות העובדת, אמר ב״ג: ״יש מציאות חדשה בארץ והיא מחייבת את הקיבוצים ללכת בדרכים חדשות. כל עוד לא מוצא המשק הקיבוצי חברים המוכנים לחיות בתוך הקיבוץ, מוכרח הוא לקבל את המוני היהודים שבמחנות העולים בדרך חדשה - בתור פועלים שכירים״ (״על המשמר״, 20.5.1949).

 

העתקת קישור