נספח 17 - ארנון מגן, "למרחב": זיכרונות צפורה שרת - כיצד נאסר משה שרת - 1.7.1966
שם הספר  מאסר עם ניר ועיפרון
שם הפרק  נספח 17 - ארנון מגן, "למרחב": זיכרונות צפורה שרת - כיצד נאסר משה שרת - 1.7.1966
כותרת משנה  ראיון במלאת 20 ל"השבת השחורה"

 

זיכרונות צפורה שרת:  כיצד נאסר משה שרת

 

ריאיין ורשם ארנון מגן,  "למרחב"  -  במלאות 20 ל"שבת השחורה",  1.7.1966

 

היה זה במלאות שנה לפטירת אליהו גולומב. ביום ו' ירדנו מירושלים לתל-אביב ובערב השתתפנו באזכרה שנערכה באולם הישן של התיאטרון הקאמרי ברחוב נחמני. משה היה בין המספידים את רעו וגיסו. אחר-כך הלכנו להתאכסן בפנסיון ברנדשטטר על שפת הים.

כל הימים האחרונים הייתה האווירה רוויה חומר-נפץ ומשה רמז לי לא אחת - וגם ביום ו' זה - כי עלול הוא להיאסר בידי הבריטים. ואכן חושו לא בגד בו.

בשבת לפני הצהריים הקישה בעלת הפנסיון על דלתנו והודיעה לנו כי באו שוטרים בריטים לאסור את משה. משה לא היה מופתע. הבינונו כי תחילה חיפשוהו האנגלים בירושלים, ומשלא מצאוהו שם לא התקשו לאתר אותו בפנסיון, שם היינו רגילים להתאכסן כל אימת שנשארנו ללון בת"א. משה יצא אל השוטרים בחלוק וביקשם לחכות עד שיספיק להתגלח. בינתיים הורה לי מה לעשות עם הניירות שנמצאו איתו.[1]

כעבור שעה קצרה נלקח משה בידי הבריטים. על המשך קורותיו באותו יום ובימים הבאים נודע לי כאשר ביקרתיו לראשונה במחנה המעצר לטרון.

את משה הובילו ללטרון על שריונית תחת לועו הפעור של קנה תותח גלוי לעיני העוברים ושבים ברחובות ת"א ובדרך לירושלים - משל רצו להציגו לראווה למען יראו וייראו: כה ייעשה למנהיגי היישוב היהודי הסורר והמורה. בעודו מובל כאסיר השלטונות, הירהר מה היה אומר אביו אילו ראהו בכך. משה כיבד את אביו עד מאוד ומנהג היה לו לראות את עצמו כעומד למשפט לפני עינו הפקוחה.

בהגיעו ללטרון כבר הקבילו את משה מנהיגים אחרים ממנהיגי היישוב. אחרים הובאו שמה זמן קצר לאחר מכן. במחנה היה בחברת דב יוסף, יצחק גרינבוים, דוד הכהן, הרב פישמן (מימון) ז"ל, דוד רמז ז"ל ורבים אחרים. לא הרחק מהם היו כלואים בחורים צעירים - חברי הפלמ"ח ואנשי ההתיישבות העובדת, שנאסרו בהמוניהם עת ערכו הבריטים חיפושים בקיבוצים ונתקשו להבדיל בין "טרוריסטים" לבין חברי קיבוצים "סתם".

עד מהרה נקשרו קשרים הדוקים בין אלה לאלה. הייתה זו פגישה מבורכת, שכמותה
 
נזדמנה אלא בנסיבות מיוחדות אלה של מעצר ממושך. המנהיגים ישבו בנפרד, כשהצעירים דואגים להנעים עליהם את תנאי המעצר, ואילו משה ואחרים "גמלו" להם ואירגנו ביניהם חוגים, הרצאות וכיוצא באלה.

משה לא ניצל גם תקופה זו למנוחה, שכה היה זקוק לה. איש עבודה היה מעודו. פעילותו לא הצטמצמה בהרצאות. מהכלא ניהל חליפת-מכתבים עצומה (רוב המכתבים נכתבו, כמובן, בצופן), קיים ישיבות, האזין לרדיו. מכתביו מאותה תקופה היו מלאים זעם על האנגלים והוא הביע ביטחונו כי במוקדם או מאוחר יעזבו את הארץ. אגב, משה חזר ארצה מאנגליה זמן קצר לפני מעצרו - הוא הקדים שובו בשל חגיגת הבר-מצווה של בננו הצעיר חיים, ובר-המצווה היה לו אחר-כך מוסר כליות על שבגללו, כביכול, נעצר אבא.

ישב איתו בלטרון רופא מיגור, שהיה צייר חובב. דומתני, שמו היה אגולניק. אותו אגולניק צייר פורטרט של משה - הייתה זו הזדמנות בלתי-חוזרת. היכן, אם לא בכלא, יכול היה משה להתפנות לכגון דא - לשבת שעות על כיסא באפס-מעשה מול בד של צייר?[2]

ניתן לנו לבקר את משה לעיתים תכופות למדי. היינו מתראים בפומבי, באולם גדול, אך יכולנו לשוחח כאוות נפשנו בלי שאיש מן הכלואים יאזין לשיחתנו.

קרוב לחמישה חודשים היה משה עצור בלטרון. בנובמבר השתחרר יחד עם מנהיגים אחרים ונחלץ שוב בכל כוחו להמשך המאבק. שנה בלבד לאחר שיחרורו הוכתר מאבקו שלו ושל אחרים בניצחון - אף זה ב-29 בחודש, בתאריך יום מעצרו - החלטת או"ם מן הכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית.



[1]  לעומת זה: "[השוטרים המחפשים] לקחו 4 תיקים" - במכתב צ"ש למ"ש מ-2.7.1946 ור' גם מכתב 55, הע' 13.

[2]  ציור הדיוקן לא אותר.

 

העתקת קישור