.63 הממשלה, ישיבה י״ט[1]

7.6.1949

בריטניה, ארצות הברית ועתיד הנגב

 

 

סעיף ב׳: סקירה

 

השר מ. שרת: אמסור על התפתחות במשך השבוע. בדרך כלל אני סבור שהעניינים מחמירים מסביב ללוזאן. לא רק שאין כל התקדמות, אבל יש סיבוכים נוספים. קו המדיניות של מדינות ערב - ואולי בייחוד של מצרים - הוא כנראה לא להגיע לידי שלום ישיר עם ישראל.

ההנחה היא שכל פשרה שיכפה או״ם תהיה טובה יותר מאשר איזה הסכם ישיר איתנו. שבהסכם ישיר איתנו יצטרכו לוותר יותר כדי להשיג הסכמתנו, מאשר אם יקבלו עליהם את דין הפשרה של או״ם, שתהיה נוחה להם יותר.

הנחה בי״ת היא שיותר נוח להם מבחינה מדינית פנימית וחיצונית לקבל על עצמם פשרה של או״ם מאשר על פי יוזמתם להיכנס במשא ומתן של שלום ולחתום חוזה של שלום עם ישראל. כלפי דעת הקהל שלהם, כלפי האופוזיציה - נוח להם יותר מוצא של קבלת מרות או״ם. פירוש הדבר שהם לא יתקדמו ויחכו עד העצרת של ספטמבר - בדיוק כיוון הפוך מאותו כיוון שאני ציינתי ככיוון יותר נוח לנו, שאנחנו מעוניינים לעשות הכל כדי להגיע להסכם ישיר עם הערבים, כדי שלא תישארנה שאלות פתוחות להכרעת או״ם מתוך חשש שהכרעה זו יכולה להיות לרעתנו - על כל פנים לא לגמרי לטובתנו ובזה אני נוקט לשון רכה. החשש שלנו הוא התקווה שלהם. אבל אותו ההיגיון פועל משני הצדדים ומביא לתוצאות הפוכות בהתאם לעמדות המנוגדות. הם מסתייעים בקו של ה״סטייט דפרטמנט״, שעליו אמסור עוד ביתר פירוט ובאופן מפורש יותר. הקו האומר כי ישראל צריכה לתת פיצויים בשטח תמורת השטחים שהיא כבשה או עומדת לקבל מחוץ למסגרת 29 בנובמבר. הקו האומר - באמריקה - שההסדר הטריטוריאלי של 29 בנובמבר פירושו שני דברים:

פירושו חלק מסוים של ארץ-ישראל למדינת ישראל,

פירושו, שנית - תיחום ידוע של החלק הזה.

נניח שהניסיון של ההתקפה [עלינו] והמלחמה הוכיח, שאותו תיחום לא היה מציאותי ודרוש תיחום אחר. אין זה אומר שהניסיון הוכיח, שמדינת ישראל מוכרחה לזכות בחלק גדול יותר של ארץ-ישראל מאשר זכתה בו לפי ההסדר ההוא. לכן הגבולות של כ״ט בנובמבר אינם קודש קודשים, אבל הפרינציפ שארץ-ישראל מתחלקת בין העם היהודי והעם הערבי מבחינת הריבונות בפרופורציה מסוימת, פרינציפ זה לא נתערער ויש לשמור עליו.

על יסוד זה, ובלי ספק בהשתתפות פעילה של אנגליה, מתחדשת המזימה לקרוע ממדינת ישראל את הנגב. אנחנו צריכים לדעת כי העמדה הזאת מצד אנגליה, שיש לה תמיכה ניכרת בחוגים שלמים באמריקה, היא עמדה מושרשת מאוד. כלפי חוץ הניסוח עלול להתקבל על דעתם של אנשים העומדים מהצד - שלא ייתכן לשבור את הרציפות הטריטוריאלית של העם הערבי, שזה לא לטובת העם הערבי ולא לטובת מדינת ישראל, שתהיה נתקעת כטריז צר בין שני גושים טריטוריאליים ערביים והיא נתקעת כטריז כזה בנגב, לא לאורך החופים של הים התיכון, אבל כאשר נכנסים אנו ליבשה ומגיעים עד אילת זה באמת טריז בין מצרים מצד אחד ועבר-הירדן, ערב הסעודית, עיראק וכל הגוש ההוא מצד שני. מה שמסתתר מאחורי ניסוח זה הוא הרעיון של אנגליה: לשמור על גשר יבשתי מהים התיכון עד המפרץ הפרסי למטרות אסטרטגיות שלה ושל העם הערבי. כאן השיתוף בין אנגליה ואמריקה.

אנחנו עומדים כבר מאחורי כמה מחזורים של מאבק עם ה״סטייט דפרטמנט״ בעניין זה.

סיבוב ראשון במאבק זה היה בימי העצרת של 1947 עד להחלטת כ״ט בנובמבר. עמדנו אז בפני התנגדות נמרצת מאוד של ה״סטייט דפרטמנט״ לכלול את הנגב הדרומי במדינת ישראל. רק על ידי התערבותו הישירה של טרומן, אשר נתן הוראה ישירה למשלחת [ארה״ב באו״ם] מעל ראשי אנשי ה״סטייט דפרטמנט״, וזה היה לאחר שיחת וייצמן איתו, אשר כיווַנוּ אותה לנקודה זו בלבד, עלה הדבר לסכל מזימה זו.[2] ובהחלטת כ״ט בנובמבר שמרנו על אילת. ויתרנו על שטח ידוע לאורך הגבול המצרי, אבל זה לא פגע ברציפות הנגב הישראלי ובשליטה על אילת.

מייד לאחר קבלת ההחלטה החל המחזור השני. למחרת קבלתה אמר לי מנהל המחלקה ב״סטייט דפרטמנט״ שהדבר לא יקום ולא יהיה - לא נוכל להחזיק שם מעמד. זוכרים אתם את הצעת הנאמנות שהוגשה על ידי ה״סטיייט דפרטמנט״. העצרת לא קיבלה זאת.[3] היה זה הכישלון הפומבי הראשון של מדיניות ה״סטיייט דפרטמנט״ באו״ם.

אחרי כן בא המחזור השלישי - דוח ברנדוט, שהציע במפורש לקרוע את כל הנגב ממדינת ישראל, וארצות הברית ובווין מיהרו לסמוך ידיהם על כך. עצרת או״ם לא אישרה גם זאת. משלחת ארצות הברית ניסתה להכניס לרזולוציה הוראה לוועדת הפיוס שתנקוט פרינציפ של פיצויים בהסדר הטריטוריאלי. גם דבר זה נדחה - כמו שאנגליה הציעה להכניס הוראה על סיפוח חלק זה לעבר-הירדן וגם זה נכשל ונשארו ידיים חופשיות מבחינה טריטוריאלית זו לוועדה המפשרת. אומנם לא הייתה לה יד חופשית מבחינת הפליטים וירושלים, אבל לגבי הגבולות הצלחנו לעקור כל מסמר שרצה מישהו לתקוע ונשאר השדה חלק לגמרי.

עתה עומדים אנו, כנראה, בפני ניסיון רביעי. למצרים לא אכפת לקבל את החלק הדרומי של ישראל, כולל אילת. לעבר-הירדן לא אכפת לקבל חלק צפוני יותר של הנגב. קיים ויכוח על עזה - למי היא תשתייך. להלבנון לא אכפת לקבל חלק מהגליל המערבי. ישנה בכלל הרגשה שהגליל המערבי והנגב הוצאו לשוק. אמריקה עומדת על נתינת פיצויים וחילופי שטח ולכן ישנם מייד קופצים על הזכויות שמישהו מציע.

אני סבור שצריכים אנו ללכת לפי הקו שהצעתי פעם. איני יודע אם נוכל לקבוע זאת היום. יש לערוך רוויזיה של עמדתנו כלפי עבר-הירדן ולעשות איתה הסכם סופי. ישנם דברים הטעונים בירור מוקדם, אך בינתיים מתחזק אני במסקנתי. הם דוחפים את שאלת הפליטים למקום ראשון וזה תכסיס מובן מצדם. הם רוצים לעקור את עניין הפליטים מכל מסכת בעיות השלום. אם נוותר בעניין זה, הרי ידוע לכל שלא יתקיים בירור על שום דבר אחר. אם לא נוותר - יש להם פתחון פה להפסיק את השיחות או להעמיד פנים שיש משבר בשיחות ואז הקולר תלוי בנו. יחד עם זאת, יודעים אנו שלמשלחות הערביות יש הוראות לא לזוז משם, אלא אם ועדת הפיוס תבקש אותם לעשות זאת. הם לא רוצים להיות האשמים בהפסקת השיחות. הדיבורים על עזיבתם אין להם שחר. יש בידינו ידיעות על שכירת וילות על ידי הערבים והבאת המשפחות לשם והתכוננותם לישיבה ממושכת.

ישנה תסיסה רבה בקרב הפליטים, שהם מלאי מרירות על המשלחות הערביות. לגבי הפליטים היו צריכות המשלחות הערביות להסכים להיכנס למשא ומתן של שלום, כדי להוציא קלף זה מהיהודים, שאינם מוכנים לפתור את בעיית הפליטים, אלא במסגרת של שלום. הפליטים מאשימים את המשלחות הערביות המספסרות בבעיית הפליטים ומצוקתם לטובתן ואינן מתכוונות לפתור אותה. בשיחות ישירות בינינו והערבים, והיו כאלה עם משלחת הלבנון בייחוד, וגם עם עבר-הירדן ומצרים, הולך ומתחזק הרושם, שהם עצמם מבינים שאין לדבר על החזרה רבתי של פליטים.

ראשית, כי בשום פנים לא נסכים, ואי-אפשר להכריח אותנו להסכים לזאת.

שנית, כי יש באמת תוכניות אמריקניות, על כל פנים, נכונות אמריקנית להשקיע סכומים גדולים ביישוב הפליטים, וזה נוח להם, כי עניין זה יכניס להם דולרים, אשר ינוצלו לצורכי מדינותיהם עד אשר ישתמשו בזה ליישוב הפליטים. דבר זה מבטיח להם הנאות רבות, אבל בתור תכסיס מציעים זאת בשורה ראשונה.

הפליטים מציעים לנו במר לבם כל מיני הצעות מרחיקות לכת:

שנכריז שמוכנים אנו למשא ומתן ישיר עם הפליטים,

שנזמין משלחת או משלחות של פליטים לארץ לנהל איתם משא ומתן,

שהם יעוררו תנועה בקרב הפליטים אשר תדרוש סיפוח כל ארץ-ישראל לישראל.

מה שמסתתר מאחורי זה הוא הרעיון לסבך אותנו, להכניס אותנו בינתיים להתחייבויות. העובדה שנאמר כי מוכנים אנו למשא ומתן עם הפליטים מעלה מייד את השאלה לשם מה מנהלים אנו משא ומתן זה: האם לשם יישובם בארצות אחרות? המשא ומתן נקרא כדי לדון על ממדי ההחזרה. יתר על כן, הזמנתנו אותם פירושה שמנתקים אנו את בעיית הפליטים מהמשא ומתן על שלום.

שלישית, ואולי בזה העיקר - מי אומר דבר זה? - אומרים זאת תמיד הנציגים והם עצמם פליטים ומבין בעלי הרכוש שבקרב הפליטים. הם אנשים הנוגעים בדבר ויש להם מה להרוויח ולהפסיד. הם בטוחים שאם ינהלו משא ומתן - יסדרו קודם כל את ענייניהם-הם.

בתוך כל העניין הזה נפלה פצצה דיפלומטית וזו איגרת של ממשלת ארצות הברית אלינו. בשבוע שעבד נמסרה איגרת שלוחה מהנשיא של ארצות הברית אל ראש הממשלה של ישראל - לא ארוכה ביותר אבל נמרצת למדי. באיגרת זו נאמר, שממשלת ארצות הברית נתונה במבוכה רבה נוכח עמדת ישראל בשאלת ההסדר הטריטוריאלי ובשאלת הפליטים:[4] כפי שאפשר להבין מהצהרותיו של ראש המשלחת הישראלית בלוזאן איננו מוכנים לעשות לעת עתה שום דבר בעניין הפליטים, ואשר להסדר הטריטוריאלי לא רק שמנוי וגמור עמנו להחזיק בכל השטח שמחזיקים אנו בו, אלא יש לנו גם תביעות על הגדלת שטח זה. כחברה לאו״ם, כחברת ועדת הפיוס וכאומה שבמשך כל הזמן תמכה בלב שלם בעקרונות או״ם, פנתה ממשלת ארצות הברית בזמן האחרון לממשלת ישראל בהזדמנויות שונות בדבר החזרת הפליטים. הפניות שלה היו בהתאם להחלטת 11 בדצמבר [1948], ההחלטה שנתקבלה ב[עצרת האו״ם] פריס, שדרשה שנקבל את הפרינציפ של החזרה ניכרת, החזרה בממדים ניכרים, וניגש מייד לאיזו פעולה של התחלת הביצוע של דבר זה בממדים המתקבלים על הדעת. ממשלת ארצות הברית מסכימה, שפתרון סופי תלוי בשלום. הכוונה היא לומר שעד לפתרון הסופי אפשר בינתיים לעשות איזה דבר.

אשר לשאלה הטריטוריאלית, ממשלת ארצות הברית, כחברה באו״ם וכחברה בוועדת הפיוס, תמכה בעמדה שיש לדרוש מישראל פיצויים בעד כל הגדלת שטח, וממשלת ישראל יודעת היטב עמדה זו.

אחר כך באה [באיגרת] פסקה כללית המדברת עד כמה ממשלת ארצות הברית עמדה לימין ישראל בכל מיני דברים ונתנה תמיכה לישראל, כי חשבה שזה בהתאם לצדק ומכוון לשלום במזרח התיכון וזה ברוח האו״ם. אך כיום ממשלת ארצות הברית לא רואה את עמדתה הנוכחית של ממשלת ישראל כעולה בד בבד עם העקרונות שעליהם התבססה תמיכתה בישראל. מההצהרות בלוזאן הם למדים, שכל הפניות שלהם אלינו עשו עלינו רושם מועט מאוד. הם רוצים שלא יהיה לנו כל ספק, שהם מצפים מאיתנו וסומכים עלינו שניגש לפעולה אחראית וחיובית בשאלת הפליטים, ורוצים שנדע שלא רק לא יתמכו בדרישות המופרזות שלנו לכניסה נוספת בתחומי ארץ-ישראל, אלא ממשלת ארצות הברית סבורה, כי הכרחי שישראל תציע פיצויים טריטוריאליים תמורת אותם השטחים שהיא שואפת לרכוש מחוץ לתחומי כ״ט בנובמבר. ממשלת ישראל צריכה לדעת, שאם תחזיק בעמדתה הקיימת הדבר יביא לידי קרע במשא ומתן של לוזאן וזה יטיל עליה אחריות רבה מאוד. אם ממשלת ישראל תמשיך לדחות את העקרונות היסודיים של החלטת 11 בדצמבר ואת העצה הידידותית של ממשלת ארצות הברית, תהיה ממשלת ארצות הברית נאלצת לעיין מחדש בעמדתה כלפי ממשלת ישראל.

אנחנו עונים על איגרת זו.[5] היו בוושינגטון ובניו-יורק שיחות בעניין זה ואנשינו עמדו בפני התקפה נמרצת ולא על כל טענותיהם הייתה תשובה לצד שכנגד. שם התרכך קצת הטון. היו לנו התייעצויות בוושינגטון ובניו-יורק עם אישים שונים - ברנרד ברוך[6] וסמנר וולס.[7] העצה הייתה בשום פנים ואופן לא לוותר. הם לא יעיזו לצאת בגלוי בעד עמדה זו ולהצדיק קו זה כלפי דעת הקהל. הם שומרים זאת בסוד ולא מפרסמים איגרת זו. אי-הפרסום בא לכאורה כדי להקל על מצבנו, אבל צריך שיהיה ברור, שזה בא גם להקל על מצבם-הם, אם כי הדבר התפרסם וקראתם בעיתונות משהו בנידון זה. אין להם חשק מיותר לעמוד בעניין זה למשפט הציבור.

אנחנו עונים על דבר זה, שלא קבענו עמדה נגד החלטת 11 בדצמבר. להיפך, מעוניינים אנו מאוד להגשים מתוכה מה שניתן להגשים. דבר עיקרי בה הוא משא ומתן של שלום. לפי דעתנו אנחנו לא רק מוכנים, אלא כל הזמן עשינו מאמצים בשביל להגיע לשלום. נתקלנו בסירוב מוחלט מצד המדינות הערביות. הן מסרבות לשבת איתנו בלוזאן, הודיעו שאינן מוכנות למשא ומתן של שלום, העמידו שאלת הפליטים לא כשאלה של שלום אלא כשאלה תלושה לגמרי מעניין השלום. העולם הערבי מסביב מהדהד בהכרזות של המשך המלחמה וקובע שמה שהיה עד עכשיו זה מחזור ראשון והוא ייערך עתה מחדש, וכן הלאה. במצב כזה לדבר על מצב הפליטים כדבר התלוש מעניין השלום - זה מעשה התאבדות מצד ממשלת ישראל. שום מדינה לא תוכל לדרוש ממנה לעשות זאת ושום מדינה במקומה לא הייתה עושה זאת.

אשר להסדר הטריטוריאלי, מזכירים אנו לממשלת ארצות הברית, שהניסיון שלה לקבוע את הפרינציפ של חילופי שטח לא קיבל את תמיכת או״ם. אי-אפשר להציב זאת כפרינציפ של או״ם. להיפך, הייתה הצעה כזאת והיא נכשלה. או״ם השאיר את השדה חופשי למשא ומתן בינינו והערבים. אנחנו מוכנים למשא ומתן זה. אנחנו חושבים, שהמלחמה הוכיחה הכרחיותם של שטחים מסוימים לישראל. אנחנו נעמוד על כך שהגבול בינינו ומצרים, הלבנון וסוריה יהיה הגבול הבינלאומי הקודם. ישנה רק שאלה אחת של עזה, הנשארת פתוחה, ואיננו קובעים ביחס אליה עמדה. אשר לחלק הערבי של ארץ-ישראל - גורלו לא נקבע, אבל כל מדינה שתהיה שלטת בו - נהיה מוכנים לנהל איתה משא ומתן ולהכניס שינויים קלים בגבול במידה שיוסכמו על ידי שני הצדדים.

אמרנו [באיגרתנו] שמתפלאים אנו מאוד לשמוע את האשמה הזאת, שלא רק עומדים אנו על השטחים שבידינו, אלא רוצים להרחיב את הגבולות. ודאי כאן ההסתמכות על תוכנית של סיפוח רצועת עזה למדינת ישראל. תוכנית זו לא הופיעה כתביעה של מדינת ישראל, אלא כהצעה מצד הנציג האמריקני בוועדת הפיוס. אנחנו נענינו להצעתו, אבל לא באנו לקבוע את הדבר. ההשתמעות היא שאם אין ההצעה קיימת - אין היא קיימת. אין זה מופיע כתביעה של מדינת ישראל. לנו חשובה מאוד ידידות ממשלת ארצות הברית ומקווים אנו, שלאחר שתעיין מחדש בבעיה זו תתמיד בידידות זו מבלי להציג לישראל תביעות, שאינה יכולה בשום פנים למלא אותן.

איני יודע מה תהיה התגובה על זה. חילופי איגרות אלה איני רואה כסיום של פרשה, אלא כהתחלה של פרשה חדשה - מחזור חדש של מאבק עם ה״סטיייט דפרטמנט״. בינתיים עלולה עמדת ה״סטיייט דפרטמנט״ להתחזק על ידי החלפת אתרידג׳ באיש ה״סטיייט דפרטמנט״. אתרידג׳ פעל בדרך כלל לפי הקו של ה״סטיייט דפרטמנט״, אך בכל זאת גילה כושר ידוע לעצמאות ולדוגמה - הצעת עזה. איני יודע אם היה לו אישור של ה״סטיייט דפרטמנט״ על כך, אבל הוא הציע זאת מתוך רצון להגיע לתוצאה ולדחוף את העניינים. עתה הולך הוא וה״סטיייט דפרטמנט״ עומד כנראה לשלוח פקיד שלו בתור בא כוח ארצות הברית. החבר הצרפתי של הוועדה אמר לנו שהוא משתדל להשיג את באנץ׳ כחבר האמריקני. שאלתי את באנץ׳ אם מוכן הוא לזה ותגובתו הייתה שלילית. בשבילו קיימת השאלה אם הוא נשאר כעושה דברו של או״ם, או חוזר להיות עושה דברה של ממשלת ארצות הברית. אומנם גם בהיותו באו״ם משתדל הוא לא לסטות מהקו הרשמי האמריקני, אך לא יוכל לחזור לאו״ם אם ילך לתפקיד בשם ארצות הברית. אני מניח שאין לו גם חשק להיות אחד משלושה, כי התרגל להיות יחיד וכל המבנה הנוכחי אינו לפי רוחו, כך שייתכן ויתמנה האיש של ה״סטיייט דפרטמנט״ כחבר הוועדה. אלה הדברים שהיה לי למסור בנוגע ללוזאן.

מר איתן חזר הבוקר ללוזאן. שם נוצר הלך רוח, שהוא כאילו יביא איתו הצעות חדשות מצד הממשלה. הוא לא יביא שום הצעות חדשות מלבד נכונות לניסיונות נוספים להידבר עם ערבים, אשר איני יודע מה יתנו לנו על הרקע הכללי הזה. אנחנו קראנו לו הנה מפני שהיו הסתמכויות על כל מיני הצהרות, וכן הלאה, ורצינו לדייק בתשובתנו. בזה מסיים אני את חלק הדין וחשבון שלי על לוזאן.

עתה בקשר לסוריה. נמשך המשא ומתן על פגישה ישירה, אשר חלו בה כל מיני תהפוכות מצד הסורים. אני לא אלאה את הישיבה בפרטים, אבל אנחנו באנו לידי החלטה להפסיק את המשחק הזה ולהודיע לבאנץ׳, שלא יתחדש עד אשר יציע הצעותיו ודורשים אנו שיציע הצעותיו. הוא חושש להציע הצעותיו, כי הסורים לא יקבלו אותן ואז יצטרך ללכת אל מועצת הביטחון. הגורמים סביבו חוששים ללכת למועצת הביטחון, כי יצטרכו להודות, שאנו צודקים ולא הסורים, ובמצב זה אין הם רוצים להודות שאנחנו צודקים. על כל פנים, קיבלתי מבאנץ׳ בקשה אישית נמרצת שבכל זאת אפגש [עם חוסני זעים] ואזדיין בסבלנות כמה זמן. לאחר שהתייעצתי עם ראש הממשלה - עניתי בחיוב. ייתכן שהפגישה תצא לפועל ואז תתקיים בסוף שבוע זה, אך ייתכן שלא תצא לפועל. אני חייבתי דרך זו אם כי בינתיים נכנסנו מבחינה תכסיסית למצב קשה יותר מאשר חשבתי שנהיה בו. בכל זאת, חושב אני, שהפסד העניין יוצא בשכרו במקרה שהפגישה תצא לפועל. אם לא תצא לפועל - וזה עניין שצריך להיחתך היום - אזי נדרוש מבאנץ׳ שיציע הצעותיו וניתן פרסום לעניין בשל עשיית סבך זה ללא התרה. ייתכן שהעניין יגיע לפעולה [צבאית] ישירה מצדנו, אך לפני כן תהיה התייעצות בממשלה - אם שר הביטחון ימצא שזו הדרך.

השיחות עם לבנון נמשכות, אבל העניינים מתנהלים בכבדות. העמדה האמריקנית מקלקלת את השורה. כאשר אנשי הלבנון רואים סיכוי לקבל חלק מהגליל, למה להם להתחייב מראש על הגבול הבינלאומי? - (השר א. קפלן: אם איני טועה, נאמר היום ברדיו, שנציג משרד החוץ של ארצות הברית הודיע שעמדת ממשלת ארצות הברית כלפי ארץ-ישראל היא, שאם היהודים יקבלו שטחים מחוץ לגבולות שהוחלט עליהם ב-1947, הם צריכים לתת תמורת זאת פיצויים) - את זאת הודיע ג׳סאפ בעצרת בפריס.

 

סעיף ח׳: יבוא מגרמניה תמורת תביעות לפיצויי נזקים

 

שר האוצר א. קפלן הודיע, כי באחרונה קמה ועדה יהודית עולמית להחזרת רכוש יהודי מגרמניה. הסוה״י משתתפת בוועדה זו ונציגיה פנו בשאלה אם יותר להכניס לארץ סחורות, שיירכשו בכספי הפיצויים, שעשויים להסתכם במאות מיליוני מרק. עד עתה הותר לאנשים פרטיים, שקיבלו פיצויים בגרמניה, להביא סחורות, אבל עכשיו מדובר בפעולה כללית. השר המליץ על קבלת הסחורות. רוה״מ הביע דעתו, כי על מדינת ישראל לתבוע בדרך בינלאומית את גרמניה למשפט על רצח 6 מיליוני יהודים, ושאל אם תביעה שכזו לא תפגע בעניין הפיצויים בתחום הרכוש.

 

השר מ. שרת: דעה ברורה אין לי בעניין זה, אם כי חשבתי לא מעט על שאלה זו. הייתה הגשת תביעה מצדנו. הגשת התביעה הביאה לידי החלטה בהסדר הפיצויים הבינלאומי. השאלה היא אם נעורר מחדש שאלת פיצויים מחוץ לתביעות הפיצויים של בעלות הברית.

 

בדיון שהתנהל להלן התברר, שלצורך השגת רישיון יצוא מגרמניה, חייבים מקבלי הפיצויים לשלם אחוז מסוים של ערך הסחורות בדולרים. לבסוף הוחלט ברוב של קול אחד לאשר תשלום זה.

 

סעיף ט׳: חוק חינוך חובה תש״ט - 1949

 

שר החינוך ז. שזר הבהיר, כי בשל קשיים כספיים מוצע להוציא לפועל את חוק חינוך חובה בשלבים במשך ארבע שנים.

 

השר מ. שרת: הקורא הצעת חוק זו כפי שהוגשה לא יוכל להסיק ממנה שיש לא-יהודים בישראל, או שיהיה מוכרח להסיק, שזוהי ארץ שיושביה בני עם אחד - עברים, יהודים - או שיהיה מוכרח להסיק, שהמדיניות החינוכית של מדינה זו היא לבולל עמים אחרים בתוך החינוך העברי ובתוך התרבות היהודית. ייתכן שהכוונה היא לפי חוקי היסוד של המדינה, שאין כל הפליה וזוהי הכוונה וכולי, אבל מוכרח להיות לזה ביטוי בחוק - איזה ביטוי מפורש. ישנם ביטויים הנותנים צביון מסוים לחוק.

כאשר מדברים על ארבעה זרמים [במערכת החינוך] צריך לדעת, שהערבים יצטרכו להגדיר את עצמם לאחד הזרמים האלה, כמו שבבחירות חשבו הערבים שהם צריכים להגדיר את עצמם למפ״ם או ל״מזרחי״ או ל״ציונים הכלליים״. זה יעשה רושם משונה מאוד. גם עניין זה, שאת גיל הילדים קובעים לפי לוח עברי זה אינו פשוט. זה יכול להתקבל ככפייה תרבותית, זוהי נקודה דקה שיש לטכס עצה כנגדה. אפשר להגיד, שלגבי ילדים יהודיים ייקבע גילם לפי חודש טבת, לגבי ילדים לא-יהודיים - לפי חודש אוקטובר. אין עלינו לכפות בעניין זה.

לגבי גני ילדים - יכולה להיות רפורמה חינוכית, שהחינוך מתחיל מגיל ארבע. זאת תהיה התקדמות סוציאלית כבירה. אינני יודע אם יש מדינה בעולם אשר הגיעה לכך. אם הביסוס לחובת החינוך הוא ביסוס לאומי ולא ביסוס חברתי, הצורך שילדי העולים ילמדו עברית - זה אי-אפשר להטיל בחדא-מחתא [בבת אחת] על הערבים - שכל הערבים צריכים לשלוח את ילדיהם לגן. זו שאלה אם המדינה תוכל לשאת בזאת. האם יש מספיק גננות ערביות? לדעתי ישנה גם שאלה אם ישנן די גננות עבריות והאם יש די מורים עבריים לצורכי הגשמת חוק זה.

לא ראיתי בחוק שום דבר על בתי ספר פרטיים, אני אינני דואג כל כך לגורלם של בתי הספר הפרטיים העבריים. אני מתאר לעצמי שיסתדרו. יש בתי ספר של מוסדות שונים הפועלים בקרב היישוב הלא-יהודי. מדיניותנו כלפיהם צריכה להיות, שהם צריכים לקבל על עצמם דין משמעת השכלתית מסוימת, צריכים ללמד עברית. לא ראיתי זאת - (השר ז. שזר: יש סעיף 5) - זהו מוצא או מפלט פורמלי מהשאלה.

מוכרחה להיות הוראה חיובית המבטיחה זכות קיומם של מוסדות אלה. בוודאי ברור שמוכרחים לקיים מינימום חינוכי מסוים ולהשתלב במסגרת החינוכית הכללית, ולא להשאיר זאת לראות עיניו של כל אחד ואחד, כי בבתי ספר אלה יכולים להיכלל כל הילדים הערביים.

מדינה שיש בה מיעוט ערבי ניכר, כאשר החליטה להכפיל את מספר הערבים אשר בה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: איך?) - החלטתנו על עזה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אינך יכול לשכוח אותה) - בכל אופן, הבענו את נכונותנו להכפיל את המיעוט הערבי במדינה. אומרים שבזמן האחרון נוספו בגליל 30 אלף ערבים. על כל פנים, יש לנו מיעוט ערבי מגובש. לא ייתכן שזה לא ישתקף במתן החינוך - ולא מדובר על הסדר, שאפשר לנסח כך או אחרת, אלא חשובים גם הניסוחים עצמם.

 

הערות: