הממשלה, ישיבה ט״ז-מאורע יחיד ואחד בחיי העם
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  הממשלה, ישיבה ט״ז-מאורע יחיד ואחד בחיי העם
כותרת משנה  סעיף ב׳: סקירות



57. הממשלה, ישיבה ט״ז[1]

.5.194924

מאורע יחיד ואחד בחיי העם

 


סעיף ב׳: סקירות

 

השר מ. שרת: יש לי למסור על כמה עניינים.

[אל״ף] קצת על המאורע עצמו - קבלתנו לארגון האומות המאוחדות;

בי״ת, התמורה שהדבר הביא בהווייתנו והבעיות שהדבר מעורר;

גימ״ל, על הדיון שהיה לפני קבלתנו לאו״ם;

דל״ת, מצב הדברים בלוזאן, המשא והמתן עם הערבים וּוַעדת הפיוס;

ה״א, הצעות של פעולת יוזמה מדינית מצדנו בתקופה הקרובה בקשר עם המשא והמתן עם מדינות ערב.

אם תתנו לי להרצות על כל הדברים, דברַי לא יהיו קצרים עד כמה שלא אצטרך להצטמצם ולצמצם את השאלות. השאלות לא רק חשובות, אלא גם דחופות. הפעולה צריכה להיות מהירה כי אינני רוצה להסתבך יותר מדי.

אינני יודע אם אחדש אם אומר, שדבר קבלתנו לארגון האומות המאוחדות היה מאורע כביר לא רק בעיני אותם האנשים אשר התרשמו מאוד מהעניין התרשמות סובייקטיבית, אלא בעיני הציבור היהודי. הציבור היהודי והעולם כולו לא ניתן להם להיות שם, כשם שלא ניתן לכל מדינת ישראל להיות נוכחת במקום המאורע, ואנחנו שהיינו שם חשבנו שאנחנו מתרשמים בשם מדינת ישראל. כן חושבים אנו, שאלה מהציבור היהודי והעולם הגדול, אשר ניתן להם להיות נוכחים במקום המאורע ובזמנו, אוצרים בתוכם את ההתרשמות של כל העם היהודי והעולם הגדול. כל העם כולו היה שותף למאורע זה. אילו היה נוכח באותו מעמד היה מתקפל בנשמותיהם ובלבותיהם כל מה שנתקפל בנשמותיהם ולבותיהם של אלה שהיו נוכחים. שוחחתי עם רבים ואני צריך לומר לכם, שכל התשואות, מחיאות הכפיים, הדמעות, החיבוקים, התרועות - כל מה שהיה שם כאין וכאפס הוא לעומת מה שהתחולל בלבבות האנשים, ממש כאילו היו נוכחים, להבדיל כל הבדלות, במעמד סיני - מאורע יחיד ואחד בחיי העם, מאורע היסטורי יחיד - ונזדעזעו עד עמקי הנפש למראה מה שההיסטוריה מחוללת על במת העולם לעיניהם ממש.

אך לא רק יהודים, אלא בשביל האומות המאוחדות, בשביל כל קהל הנציגים ובשביל דעת הקהל של העולם, אשר באה לידי ביטוי על ידי עיתונות העולם, ושם יש מאות עיתונאים, המקיפים את עצרת האו״ם באווירה ציבורית מתוחה מאוד - בשביל כל אלה היה זה מאורע עולמי גדול. ואני מוכרח לטשטש כל נימה אישית מצדי כדי למסור באופן אובייקטיבי על המצב. אני בטוח - וכולם מעידים - ששום נאום של מדינאי בשם מדינה אשר נתקבלה זה עתה לארגון האומות המאוחדות ונואם את נאום הבכורה שלו, לא זכה לאותה הקשבה שזכה הנאום שאני נשאתי באותו מעמד. הייתה דממה מוחלטת בכל אולם העצרת. היה קשב מתוח ודרוך. אפשר היה לראות את זאת על פני כולם - הרוסים, האמריקנים, הבריטים, באי-כוח כל האומות הגדולות והקטנות - כולם שקלו ומדדו כל מילה ומילה. היו שהרגישו, שכל מילה ומילה נשקלה ונמדדה מראש בפי אומרה, וכשם שכל הזרקורים היו מופנים באופן פיסי אל דוכן הנואמים, כי צילמו כל מיני צלמים, צילום סתם, צילום ראינוע, צילום טלוויזיה ועוד ועוד - ובהשאלה יכול אני לומר, שזרקורי כל דעת הקהל העולמית היו מופנים לנקודה אחת: כיצד מופיעה מדינת ישראל על במת ההיסטוריה, כיצד היא קובעת את דרכה, כיצד היא מנסחת את עמדתה.

מהרגע הראשון שתפסנו את מקומותינו ליד השולחן המיועד לנו נשתנה מצבנו מן הקצה אל הקצה. תמורה זו באה כהרף עין - מתובעים הפכנו לנתבעים, מאלה הרודפים אחרי פגישה, אחרי הזדמנות לשיחה, אפילו רק במסדרון, הפכנו ממש לתלפיות - תל שכל הפיות פונים אליו - (ד. בן-גוריון: נציג ממשלת בריטניה בא לבקש להתקבל על ידי חיים ברמן!)[2] - לא על זאת אני מדבר, ביקור זה אינו קשור עם קבלתנו לאו״ם. אני מדבר על התמורות שהתחוללו על ידי קבלתנו לאומות המאוחדות - הכל דורשים לשיכְנֵנוּ, הכל מבקשים קרבתנו, מדברים על לבנו.

למחרת בבוקר, כאשר ישבנו בוועדה המדינית, ניגש אלינו הקטור מקניל[3] ודיבר עם האיש השלישי במשלחת, עם גדעון רפאל. אני הושבתי את אבא אבן כראשון, כי רציתי שהוא ידבר. אני ישבתי כשני, וגדעון רפאל, שהיה גם הוא נוכח, אותו הושבתי כשלישי. מק-ניל ניגש אלינו, אמרתי לו שלום. הוא אמר לי שלום. עיינתי בניירות ולא הייתי מוכן להפסיק עבודתי. הוא הסתפק בשיחה עם גדעון רפאל והתחיל לשאול אותו איך אנחנו ננהג בעניין קירינייקה,[4] שמא בכל זאת נצביע בעד, או לכל הפחות נימָנע מהצבעה ולא נצביע נגד. הוא רצה לדעת איך נצביע.

אחר כך לא הייתי בכל ישיבות העצרת, הייתי בא לפעמים לשיחות, ראיתי את המזכיר הכללי, ראיתי את באנץ׳ ועוד כמה אנשים. נכנסתי פעם לחצי שעה לחדר המרגוע ובתוך מחצית שעה זו פנו אלי בחדר המרגוע שלוש משלחות - המשלחת מדרום אפריקה, משלחת אינדונזיה ועוד משלחת אחת. האיש מדרום אפריקה פנה אלי בשאלה:

״אדוני השר, מי במשלחתכם מטפל בענייני ההודים בדרום אפריקה?״

אמרתי לו שיש להניח שאבא אבן יטפל בשאלה זו, והוא השיב:

״לא אטריד את אדוני השר. אדבר עם מר אבא אבן. אבקש פגישה לחמש דקות על מנת שיקשיב להרצאה הדרום אפריקנית בשאלה זו, רק להקשיב ולא יותר״ -

וכך על כל צעד ושעל. הדברים חורגים ממסגרת פיליטונית. הם ראויים לשמש נושא למאמר ראשי רציני מאוד.

לכאורה אפשר לומר: מה אנו ומה כוחנו? מה נותן קול אחד בעצרת האומות? ככל אשר מספר החברים בעצרת מתרבה והולך, הרי משקל קולו של כל יחיד הולך ופוחת. אך אין הדבר כן. כל זמן שיש הצבעות ומונים קולות, כל הקולות שווים וכל קול חשוב. היו - כפי שאתם יודעים בוודאי - הצעות שנפלו מחוסר קול אחד - היה חסר קול אחד לשני שלישים וההצעה לא נתקבלה. ואין זה קובע אם מצביעים בעד או נגד או נמנעים - גם בהימנעותך אתה מצביע. גם היעדרך בשעת ההצבעה זוהי השתתפות בהצבעה. הייתה הצבעה חשובה שבה נציגי אפגניסטן ואירן לא היו באולם, חשו בראשם או מי יודע מה, האמתלה יכולה להיות שונה, אבל האמת הייתה שהשפיעו עליהם לצאת מהאולם, לא להיות נוכחים בשעת ההצבעה, כי אי-אפשר היה להשפיע עליהם להצביע בעד או נגד כרצון מציעי ההצעה. אם אינני טועה הם היו מוכרחים בהיותם נוכחים באולם להצביע נגד ולא יכלו לשנות את אופן הצבעתם. ונמצא המוצא - הם יצאו מהאולם וזה היה צעד פעיל מאוד בתוצאות ההצבעה, כי קובע הרוב של שני שלישים מהמשתתפים בהצבעה, וחשוב היה שלא ייכתב שהם נמנעו בשעת ההצבעה אם כי התוצאה במניין הקולות היא אותה תוצאה.

כל קול חשוב וקולנו חשוב. אין זו רק שאלה כמותית, אלא זו גם שאלה איכותית. כמו שיש שאלה איך מצביע הגוש הסלבי, איך מצביעה ארצות הברית, אם כי לא הרי הצבעת ארצות הברית כהצבעת גואטמלה. רוצים לדעת איך מצביעה צרפת - לא הרי הצבעתה כהצבעת דרום אפריקה. לגבי שאלות מסוימות יש לזה ערך מיוחד. יש שואלים איך מתחלקות אנגליה והדומיניונים בהצבעה זו או אחרת. וכל קול מקבל ערך מיוחד ואין זו הצבעה רגילה. על כל פנים, בתקופה הראשונה. אינני חושב שאנחנו מעוניינים שזה יחדל. יש ערך מיוחד בעיני המדינות, בעיני אומות העולם, איך מצביעה מדינת ישראל גם משום שזוהי מדינה אשר האומות המאוחדות ילדו אותה, גם משום שזוהי מדינה צעירה. אבל בעיקר משום שזוהי מדינת העם היהודי ומייחסים ערך מיוחד - מדיני ומוסרי - להופעותיה. אני מדגיש את המילה ״מוסרי״. יש מדינות אשר חשוב להן שמדינת ישראל תהיה לצדן. הן תראינה בזאת עדות שיש צדק בעולם, עדות שעוד יש צדק בעולם. יש מדינות, שמאוד קשה להן שמדינת ישראל תהיה נגדן. כי יש בזאת פסק דין מוסרי נגדן.

כמובן שיש שאלה על איזה כיוון מדיני מעידה הצבעתנו. הרוסים מאוד רגישים בזאת. ארצות הברית מאוד רגישה לזאת. לא תמיד פותרת הימנעות את השאלה, כי גם ההימנעות מביעה כיוון. יש לעתים שההימנעות היא המוצא הקל יותר, אך יש לפעמים מצבים שאי-אפשר לחפש את המוצא הקל יותר. ולעתים קרובות יש לבחון את השאלה מבחינתה המוסרית.

לא רק שאלה זו. כאשר אתם קוראים מרחוק, אתם גורסים את ארגון האומות המאוחדות כהרכב מסוים של אומות העולם: חמישים ושמונה או חמישים ותשע אומות היושבות יחד באולם אחד זה לא רק הרכב מסוים לצורך הצבעות, זה גם דעת הקהל, קודם כל דעת הקהל בתוך אולם ארגון האומות המאוחדות. יש הרגשות, תחושות, תגובות בתוך העצרת, וזה אינו אך ורק צירוף אריתמטי של קולות, אלא זהו צירוף הלך הרוח, ההרגשות והתחושות. לא חשוב שיש לעתים שרואים את עצרת האומות המאוחדות כפרלמנט מחוסר הכרעה, אם כי לא תמיד זה כך. היינו עדים שעמדה שאלת טריפוליטניה: האם היא תהיה לאיטליה או לא? בהצבעה זו היו נחוצים שני שלישים. איטליה לא קיבלה את טריפוליטניה כי חסרו קולות. אנחנו במקרה זה נמנענו. הצבענו נגד מסירת מושבות איטלקיות לבריטניה. אילו היינו מצביעים בעד איטליה הייתה היא מקבלת את טריפוליטניה, אך אנחנו נמנענו בהצבעה זו. אנחנו הצבענו נגד זה שחלק אריתריאה יועבר לסודאן. זה נפל. זה היה נופל גם אילולא הצבענו נגד - היה רוב מספיק בלעדנו. הצבענו נגד מתן קירינייקה לאנגליה. זה נתקבל בניגוד לקול שלנו. אחר כך הייתה הצבעה על מתן טריפוליטניה לאיטליה. אנחנו נמנענו. זה לא נתקבל, אז ארצות דרום אמריקה, הארצות הלטיניות הצביעו נגד ההחלטה כולה, כי הן אמרו: אנחנו שילמנו מחיר מסוים לאנגליה בעד סידור שלם, שחלק יועבר גם לאיטליה. חלק המחיר אינו משתלם ולכן הם פנו עורף לכל ההחלטה. כל ההחלטה נפלה. העניין נתרוקן מתוכנו האיטלקי. צרפת לא הצביעה לחלקו הבריטי, צרפת רצתה שכל לוב תהיה לאיטליה בתור משקל שכנגד לכוחה של בריטניה. הם התפשרו כאילו כפאם שד. זאת אומרת שאילו אנחנו הצבענו בעד טריפוליטניה לאיטליה, היה כל העניין הזה מתקבל גם על חלקו הבריטי.

יש לנו עניין עם חבר אנשים [עיתונאים] לא קטן, רובם מתקדמים, רובם בעלי רמה מוסרית גבוהה, רובם שעמדו לימינך במערכה הקשה באומות המאוחדות, בנאמנות יוצאת מן הכלל במשך השנתיים האחרונות. לא תמיד באו לידי ביטוי. גם הם מוגבלים בחופש ביטויָם, לא כל הנכתב על ידם נדפס, יש יד רואה ומתקנת, אבל העיתונאי עצמו עזר לך כמה שיכול היה. וכאשר אנשים אלה ניגשים ושואלים: ״איך תנהג משלחת ישראל בעניין פרנקו?״[5] אתה יודע מה שהוא רוצה לומר לך בזאת. אתה יודע מי הוא השואל ומה הייתה עמדתו בשאלתנו - הוא תמך ביצירת מדינת ישראל לא תמיד כי העניין כשלעצמו עניין אותו, אלא כי הוא חשב שזה עניין של צדק עולמי, כי זו תהיה מדינה אשר תתמוך במלחמה נגד הריאקציה, זאת תהיה מדינה אשר תתמוך באלה השואפים לעתיד טוב יותר בכל העולם. ואם עתה תצביע משלחת מדינת ישראל בעד פרנקו, הרי זאת אומרת שהוא נכשל, כי הוא תמך ביצירת מדינה שהיא עומדת לצדה של הריאקציה. לא מפני זה הצבענו אנחנו נגד פרנקו. יש לנו חשבון יהודי עם פרנקו. הוא היה בעל ברית של היטלר. אצלי זה קבע בראש וראשונה, אך אי-אפשר להתעלם מתחושות והרגשות אלו.

יש סיטואציות בינלאומיות מבחינה פסיכולוגית, מבחינה מוסרית וגם מבחינה מדינית, שקשה להעריך אותן מפה. יהיו הרבה מקרים שהמשלחת תצטרך לשאול לדעתנו, היא תצטרך לשאול איך להצביע, אך לא תמיד אפשר יהיה לשאול פה. זה עניין כמו במערכה, כמו בחזית. כאשר יוצאים למערכה בחזית מוכרחים לתת סמכות מסוימת למִפקדת החזית ואנו צריכים לדאוג שהמשלחת תהיה בעלת משקל, בעלת יכולת, שתוכל להכריע, כי בידה מופקד נכס יקר - שמה של המדינה, שמו של עם ישראל - יש לנכס זה משקל מוסרי גדול מאוד. אל נאבד משקל מוסרי זה.

ואנחנו מדינה. ואנחנו צריכים לפעול לפי חוקי המדינה, לפי האינטרסים הלאומיים שלנו, אך לא רק לפי זה. אנחנו מוכרחים לשלב לשיקולים שלנו שיקולים מוסריים, שיקולים היסטוריים יותר מרחיקי לכת. אנחנו איננו יכולים לגמרי להתפרק מאצטלה של אידיאליזם במדיניות, אידיאליזם שהעולם מייחס לנו. ואנחנו איננו יכולים בעת ובעונה אחת לדגול במוסר הנביאים - ואנחנו עושים זאת, ואנחנו עשינו זאת בהצהרת העצמאות שלנו, והצהרתנו זו קיבלה פרסום רב - היא ידועה לכל העולם - ואנחנו עושים זאת בנאומים שלנו. אנחנו מסתמכים על דברי הנביאים - אני הכנסתי לנאומי רק פסוק אחד מישעיהו. לא הייתה דרושה מקוריות מיוחדת להכניס פסוק זה. הוא פשוט התבקש. הוא חיכה לזאת. הוא היה מונח אלפי שנים וחיכה להזדמנות זו. מידידי ראש הממשלה קיבלתי עצה להכניס עוד פסוקים ולא הכנסתי אותם, כי אני גורס שטוב דבר זה במיעוטו, ואם מרבים בזאת יש בזאת קצת התפארות מיותרת. אני הזכרתי לו בציטטה מה שאנחנו מתפללים ביום הכיפורים, ש״ייעשו כל העמים אגודה אחת״. זו הייתה הזדמנות להציג את עצמאות מחשבתנו. אני הוכחתי, על כל פנים ניסיתי להוכיח, נאמנות העם היהודי לאידיאה של שלום על יסוד האינטרס שלו. בן-גוריון לא גרס זאת. הנאום היה מוכן כמה זמן לפני כן. המצאתי לו את כל הנאום לחוות דעתו. הוא טען נגדו. הוא רצה שנבסס את שאיפתנו לשלום לא על יסוד האינטרס שלנו, אלא על יסוד המסורת היהודית, על יסודות מוסריים. הוצאתי כמה דברים לפי עצתו של ראש הממשלה, הכנסתי כמה דברים, אבל אין לעשות את הדברים האלה ממרחקים. יש דברים שאתה צריך לשקול במקום. כאשר אתה עומד בעניין שיש בו הכרעה מוסרית אין אתה יכול לברוח מהמערכה. אין אני רוצה להציע שבכל עניין ועניין אנחנו נילָחם רק לצד המוסרי ונתעלם התעלמות גמורה מהאינטרס שלנו. אבל אנחנו איננו יכולים להתעלם משיקול זה.

עוד דבר קרה לנו. אנחנו קבענו לנו הופעה מסוימת. יש הערכה מסוימת להופעותינו.

יש לנו ריפוטציה מסוימת מבחינת הערכת העניינים [הננקטים] על ידינו.

יש לנו איכות מסוימת של הופעה.

יש לנו איכות מסוימת של מחשבה.

רמה מסוימת של הופעה ומחשבה.

רמה ידועה של הערכה פוליטית והרגשה של צדק ומוסר.

יש לנו כוח שכנוע מוסרי מסוים.

וזה נתבע עכשיו מאיתנו ורוצים לראות מהי מדינה זו - האם היא חיה רק לעצמה? מה עמדתה לעניינים העולמיים? איך תגיב מדינה זו על העניינים העולמיים? האם היא תעשה זאת כפרובינציה נידחת או אנשיה הם אנשים היודעים הליכות עולם? אנחנו יודעים שהם [הישראלים] יודעים לדבר, יודעים להציג עניינים. האם הם שומרים זאת רק לטובת עצמם או ישתמשו בכוחותיהם הצפונים והגלויים גם כאשר מדובר על ענייני עולם?

אני חשבתי שאנחנו איננו מחויבים לדבר על עניין פרנקו. היה ברור שנצביע נגד, אך תחת לחץ דעת הקהל דיברנו. משלחת לאחר משלחת ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו נדבר. איך זה לא נדבר אנחנו היהודים בעניין פרנקו? הלטינו-אמריקנים נתפלגו בעניין זה. היו שם נציגי ספרד הרפובליקאית. ואנחנו החלטנו שאבא אבן צריך לדבר. נאומו של אבא אבן היה קצר מאוד אך נמרץ מאוד. ובשביל נציגי ספרד הרפובליקאית היה זה דבר גדול מאוד. הם אמרו שזה יעודד את המחתרת שלהם, זה יפיח בקרבם רוח חדשה, כי הם עוד מקווים שספרד תשוב להיות רפובליקאית. [נשיא העצרת] אוואט קרא לנו כמה פעמים ודיבר איתנו. הוא דרש מאיתנו שאנחנו נצביע נגד טריפוליטניה לאיטלקים. הוא אמר:

״אומנם יש קו של האימפריה הבריטית, אבל אני נגד קו זה״. טריגווה לי אמר לי: ״איך אתה נותן לנציגך להימנע בהצבעה בשאלת טריפוליטניה? הרי אתה הינך שר החוץ. אתה יכול לתת לו הוראות כאשר אתה נמצא במקום. האם אתה יודע מה אתם עושים לאומות המאוחדות? על ידי הימנעות זו מהצבעה אתם מטילים את האחריות על האומות המאוחדות לדיכוי מרד ערבי. ספורצה[6] נפגש עם בווין והם גומרים ביניהם עניין. הרי אם החלטה זו הייתה מתקבלת, זה היה הרס האומות המאוחדות, מוכרים שם אנשים כעבדים, איך זאת אתם יכולים לא להצביע נגד?״ -

(רוה״מ ד. בן-גוריון: קנינו לנו ״מפטיר״[7]) - קנינו לנו ״מפטיר״ מכובד מאוד.

עוד דבר - עניין זה גם מחייב וגם מאפשר הופעה חדשה בשבילנו כאומה השייכת לאסיה, כאומה השייכת למזרח. וגם כאן אנחנו נתבעים לפרוע שטר שאנחנו חותמים עליו. הכרזנו לא פעם שאנחנו דוגלים

בשלום עם המזרח,

בשלום עם העולם הערבי

ובהשתלבות באותן הארצות שאנחנו חיים ביניהן.

אנחנו נתבעים לשלם שטר. יש למאורע זה משמעות לגבי קשרינו עם העולם האסיאתי, עם העולם המזרחי. מצד אחד עולם זה נגדנו. הוא כמעט כולו הצביע נגדנו. צירנו בוושינגטון קיבל שדר מיוחד מאת נהרו על ידי הגברת פנדיט נהרו, חברתה הקודמת של הגברת גולדה מאירסון, אשר הייתה ציר הודו במוסקבה ועכשיו היא ציר הודו בוושינגטון. מר אליהו אילת ראה אותה והיא מסרה שדר מיוחד בשם נהרו - שהוא רוחש לנו אהדה עמוקה, הוא מתייחס בהערצה להישגים שלנו, הוא מבקש שנבין מצבו - יש לו עדיין שלושים וחמישה מיליוני מוסלמים, יש לפניו בעיית קשמיר שעדיין לא נפתרה. אין שינוי בעמדתו לשאלתנו, אך אם הוא יצא בגלוי בעמדתו זה יתנקם קשה מאוד בו. הוא מוכרח קודם כל לפתור את בעיית קשמיר ואחר כך תתחיל תקופה חדשה ביחסים בינינו.[8]

סין [הלאומנית] הצביעה בעד קבלתנו לאו״ם. טורקיה נמנעה. הציר הטורקי ניגש אל השולחן שלנו לברך אותי ואמר: ״אתה רואה, אנחנו כבר נמנעים״. ועליכם לדעת שאם מישהו ניגש לברך זה מייד נרשם בעיתונות. זה לעיני כל. העיניים משוטטות לראות כל פרט ופרט. האיראני אשר הצביע נגד ניגש ובירך וזה נרשם בעיתונות. הוא מועמד להיות נשיא העצרת בסתיו זה. גם ההודי שהצביע נגד ניגש ובירך וגם הסביר עניין יציאתו. הוא אמר שיצא כי היה לו ראיון באותה שעה והוא אמר: ״לא ידעתי שהם יוצאים. לבי רוחש לכם טובה״.[9]

אף על פי כן נשאר מצב, שהעולם האסיאתי, על כל פנים העולם הערבי, הוא נגדנו ובעת ובעונה אחת אנחנו כל הזמן מדברים שלום אל העולם הערבי. מופיעות בעיות וזו אינה בעיה לא להיום ולא למחר כי אם לעתיד לבוא. ופה יש שאלות עקרוניות וזה יתנקם בנו אם אנחנו נעשה רק חשבון השעה. האם אנחנו תמיד נלך לפי העמדה העקרונית שלנו? לא בכל מקרה נצביע מייד בעד עצמאות [למדינה שהשתחררה משלטון קולוניאלי], אבל לא נצביע נגד עצמאות. לא נתייצב בניגוד לזרם של ארצות המזרח. לא [מילה לא ברורה] בהופעתנו באומות המאוחדות רוח אחרת. לא נהיה לגוף זר בתוך מערכת הארצות האלו. לא נשים מעצור לשחרורן, לשאיפתן לעצמאות. נעשה כל שבידינו לשחרורן מעול זרים.

הסברנו זאת לאמריקה בעניין טריפוליטניה. הרי הם תמכו בנו תמיד כמכשיר של קדמה באסיה. האם הם רוצים מאיתנו עכשיו שנהפוך למכשיר התומך בריאקציה, בשיעבוד עמים? הסברנו זאת גם לאיטליה. דיברנו בוועדה הפוליטית בזכות התיישבות איטלקים עד כמה שזו שאלה של אנשים עובדים הזקוקים להתיישבות ונקטנו הבחנה רבה בשאלה. דיברנו בעד נאמנות מכוונת לעצמאות. לא נקטנו עמדה שטחית ופורמלית של עצמאות.

אך מהי המסקנה מכל הדברים האלה? כאשר אנחנו מדברים על שאלה זו או שאלה אחרת, מעריכים יותר את הרמה הפוליטית והרמה התרבותית של דיבורנו, חושבים שלנו ישנה מחשבה פוליטית שקולה יותר. היא גם יותר מפותחת. ואני רוצה לומר פה דבר, שלא אומר בפומבי: מצבנו זה פותח לנו פתח בלי שלום עם העולם הערבי להיות מנהיגיו, לתפוס מקום ראשון. אני אומר זאת ברצינות: יש לנו יכולת לאין שיעור גדולה יותר, שיעור אינטלקטואלי יותר. יודעים שאנחנו תופסים את כל השאלות אחרת. אנחנו יוצאים מאירופה ואנחנו יכולים על נקלה לתפוס מקום ראשון כאן וזה מגולל רקע חדש, פנים חדשים להתקרבות עם העולם הערבי אשר לפנינו, במשא ומתן ישיר בינינו לבינם.

היו כבר קשרים בינינו ובין עיראק, בינינו ובין מצרים, בעניין הצבעות. אמרנו לעיראק שלא נתמוך בה ולמצרים אמרנו שנתמוך בה. היה תיקון מצרי שהצבענו בעדו והיה תיקון עיראקי שלא הצבענו בעדו. שניהם פנו אלינו ושאלו איך נצביע. מתחילה להיווצר רקמה חדשה של יחסים על הרקע של האו״ם. זה לא רק קורע קרעים. זה גם שוזר חוטים מקשרים.

ועוד הפעם לנקודה או לנוסח שאמר מר בן-גוריון - ״קנינו לנו מפטיר״ - אך זה ״מפטיר״ מכובד מאוד. אנחנו צריכים לתפוס את מקומנו כמדינת ישראל וכעם יהודי ולא נפתור בעיות אך ורק על ידי הימנעות אם כי הרבה פעמים נצטרך להימנע, אם כי בסופו של דבר, כאשר נמנעים, זוהי פעילות רבה מאוד. הימנעות גם זוהי עמדה ואנחנו לא נהיה פטורים מנקיטת עמדה. המשקל המוסרי שיש לנו זהו נכס יקר מאוד. אל נאבד אותו. נוקיר אותו ונשמור אותו.

מה שמסבך הוא, שאנחנו עדיין משמשים נושא על סדר היום של האו״ם וזה מפלה אותנו מכל האומות האחרות. אם כי בכל יום יכולה, למשל, להתעורר שאלת גואטמלה נניח, או נניח שאיטליה הייתה חברה באומות המאוחדות ואז דנים על המושבות האיטלקיות. כך יכול לקרות לכל מדינה ומדינה, כך יכול לקרות לנו, אך לא לזה אני מתכוון. אנחנו באופן מיוחד משמשים נושא לסדר היום של האומות המאוחדות. שאלתנו לא נפתרה פתרון אחרון.

לרגל קבלתנו בארגון האומות המאוחדות היה ויכוח בוועדה המקבילה. בוועדה המקבילה נתעוררו שאלות לגופו של דבר ובעצרת הסתיו תעמוד ודאי שאלתנו על סדר היום ותתפוס מקום מרכזי, ואולי תהיה השאלה העיקרית בסדר היום. ייתכן מאוד שכמה ממדינות אמריקה הלטינית, אשר חשבו שאנחנו צריכים להימנע בעניין פרנקו, תפקודנה עלינו עֶברתנו זו בהגיע השעה. נצטרך במאמצים דיפלומטיים מיוחדים כדי להחליק על דבר זה. אך בדרך כלל עוד עומדת השאלה - שאלת ישראל לגופה.

בדרך כלל אני מאוד לא מרוצה מהעיתונות שלנו. אני מאוד לא מרוצה מהרפורטז׳ה הישראלית מהאומות המאוחדות. היא לוקה בחוסר הבחנה וכנראה שהאיש [העיתונאי] אינו יודע מהו העיקר. לפעמים הוא נותן פרטים מיותרים ולפעמים הוא מחמיץ דברים חשובים. שני דברים, לדעתי, לא באו לידי שיקוף בעיתונות שלנו ולא ידועים במידה מספיקה ליישוב ואולי גם לא לממשלה.

לא ידוע כל מה שקדם לקבלתנו לאומות המאוחדות,

וכן לא ידועה המערכה הקשה שעמדנו בה בוועדה המקבילה.

מצד אחד עמידתו המזהירה של אבא אבן במערכה זו, שמזה לא הגיע אף קצת לעיתונות, לידיעת הקהל. והתרשמותו - (השר ד. רמז: גם זה בפומבי?) - אין דבר באומות המאוחדות שאינו בפומבי. זה בפומבי בהחלט.

ומהצד השני הקושי הנורא של המערכה שהוא עמד בה, הלחץ האיום שהיה עליו, ההטרדה הנוראה, פשוט ירידה לחיים - הוא עבר שבעת מדורי גיהינום. ערכו לו חקירה ודרישה שהייתה פשוט שפיכות דמים וזה צריך היה לפרסם. זה היה מאוד לא נעים. זה היה מאוד מעליב. הציבור צריך היה לדעת באיזה מצב עומד הנציג שלו. שאלו אותו שאלות רבות. לעתים שאלו אותה שאלה שני נציגים, שאלו באי כוח אמריקה הלטינית ושאל בא כוח בלגיה וזה היה בחקירה פומבית. אני חושב שבדרך כלל הוא החזיק מעמד באופן נפלא, אבל אינני בטוח שבחקירת שתי וערב - ואנחנו יודעים לעתים מה זאת חקירת שתי וערב - וכאשר אינך רוצה לריב, כאשר אתה רוצה לשמור על נימוס דיפלומטי, אתה לפעמים אומר מילה שלא צריכה להיאמר. הבאתי עכשיו איתי תיק עצום של פרוטוקולים של ישיבות אלו. אני רוצה לדעת בדיוק מה נאמר שם בשמנו. היה לחץ איום עליו וייתכן שהוא התחייב במשהו באמירתו. עלי לדעת במה התחייב.

זה רק מראה עד כמה אגוזים אלה עוד לא נתפצחו - זה אגוז ירושלים, זה אגוז הפליטים - וכל השאלות האלו תעמודנה לדיון בעצרת האומות המאוחדות. איטליה אינה חברה של ארגון האומות המאוחדות, היא לא השיגה את טריפוליטניה. היא איננה מצפצפת על האומות המאוחדות. אנגליה אינה מצפצפת על האומות המאוחדות. הן עוד יכרכרו כמה כרכורים וינסו לעייל דבר זה באומות המאוחדות. הן עוד לא הסתלקו מלהשיג זאת. הן עורכות מחדש את כוחותיהן במובן פוליטי ומקוות שישיגו זאת באומות המאוחדות.

אם האו״ם יחליט משהו שהוא לא לפי האינטרסים שלנו, האם אנחנו נפנה לו עורף? זה לא כל כך פשוט. זו אינה שאלה של חברות תמידית או לא תמידית באו״ם. החברות שלנו אינה מסבכת אותנו מבחינה זו. ואם אנחנו איננו חברי האו״ם, אנחנו יכולים להתגרות בו? יכולות להיות החלטות שלא נוכל למלא. נעשה כל המאמצים שהדברים לא יגיעו לידי כך.

חקירת שתי וערב, כל העמידה בוועדה המקבילה, מעידות עד כמה ענייננו עדיין חמור. אין זאת אומרת שאינן חלות תמורות. אין זאת אומרת שאינן חלות תמורות גם לטובתנו. אני חושב שבעניין ירושלים חלה תזוזה לטובתנו. אומנם זוהי תזוזה גם לטובת הערבים. בעניין ירושלים חלה תזוזה מהעמדה העקרונית מבחינת המשטר הבינלאומי שבא להטיל על האו״ם אחריות ביטחונית, כספית ואחרת - ויתור על השלטון הקיים. השלטון הקיים אינו רק שלטון יהודי. זה גם שלטון ערבי בעיר העתיקה.

זה בערך הקו הבריטי. זה נעשה עתה יותר הקו האמריקני. הם רוצים להציל מה שאפשר מהמשטר הבינלאומי. אבא אבן נקט נוסחה גמישה מאוד, שזכתה לתשומת לב של כל האנשים. הוא אמר:

״משטר בינלאומי על כל ירושלים, אבל לא משטר טריטוריאלי אלא פונקציונלי. רק פיקוח על המקומות הקדושים. ומה ששייך להשתייכות טריטוריאלית, ריבונות תחוקתית זה שטח אחר לגמרי״.

והוא הראה זאת על פסים אלה וזה נתקבל על דעת אנשים. הוא נותן סמכות בינלאומית, סמכות בינלאומית על כל ירושלים, אבל הטריטוריה מחולקת לנו ולערבים. הבא-כוח הצרפתי דיבר כמעט ברוח זו. יש ידיעות שזוהי החלטת הקבינט הצרפתי. זה עוד לא ברור לגמרי, אבל ייתכן שהצרפתים יסתפקו רק בזאת. הם בכל אופן בדרך לזאת.

בעניין ירושלים חלה תזוזה לטובתנו. לעומת זאת, בעניין הגבולות והפליטים תהיינה לנו צרות צרורות בייחוד עם ארצות הברית. הם הכניסו לראשם שמוכרחים להחזיר חלק גדול של הפליטים, ובעניין הגבולות צריך להיות עיקרון של פיצויים - אם קיבלנו באיזה מקום יותר מאשר היה צריך להיות במדינת ישראל לפי החלטת כ״ט בנובמבר, צריכים לתת משהו במקום אחר. כאשר איתן שאל את אתרידג׳ למי ניתן פיצויים, הוא אמר:

״לדין אצ׳יסון, לטובת העולם הערבי. מי שיקבל יקבל, אבל מדינת ישראל לא תחרוג מהמסגרת הקודמת יותר מדי״. אתרידג׳ אמר: ״אין לכם מה להתווכח איתי. אני פועל לפי הוראות. קיבלתי הוראות מה׳סטייט דפרטמנט׳ ואני הולך עכשיו. במקומי יבוא איש אחר. כל זמן שה׳סטייט דפרטמנט׳ לא הכניס שינויים בהוראות שלו, יעמוד הנציג האמריקני על עמדה זו. אם אתם רוצים לערוך ויכוח - תערכו את הוויכוח עם דין אצ׳יסון, לא איתי. אם ייתן לי הוראות אחרות - אפעל אחרת״ -

(השר א. קפלן: האם הוא מבטא את דעת הצרפתים והאנגלים?) - לאו דווקא. בשיחה איתי הוא השתמש בביטוי mutual agreement, ואמרתי לו שאין מצדי ערעור רציני. וה״סטייט דפרטמנט״ טילגרף על סמך זה הנה למקדונלד, שדובר על חליפות בשטחים. הם תמיד חוזרים לעניין זה ולעניין הפליטים.

מתוך ראייה זו של המצב אני ניגש לבחון את העניינים בלוזאן. השתמשתי בנסיעתי כדי לשבת עם המשלחת [שלנו] שתיים-שלוש ישיבות ארוכות, לעמוד על מצב העניינים. בדרך כלל כל ועידת לוזאן נתונה במבוכה רבה. ועדה זו [ועדת הפיוס] היא כלי מסורבל, בלתי יעיל. חבריה לא מסוגלים לעשות משהו בינם לבין עצמם. לא יודעים מה הם רוצים. הם מחוסרי כוח דינמי, לוקים בחוסר ראיית המציאות, בחוסר אומץ לב. אילו במקומם היה באנץ׳ כל המצב היה אחר. הוא היה לוקח את העניין לידיו. ייתכן שהיה מכשיל אותנו בכמה עניינים, אבל הוא יודע מה הוא רוצה. הוא יודע למה אנחנו אולי נסכים. והוא הוכיח זאת בפעולתו בשנה זו. אולי היה מציע הצעה שיכולנו לקבל אותה כמו שהיא או בתיקונים מסוימים, אבל כל רוח זו שלו, הראייה הבהירה, אחדות זאת, חסרה הוועדה. אילו היה באנץ׳ הרי הוא מאוחד עם עצמו. הם מחוסרי כוח ריכוז. מבלבלים את העניינים. כל הוועדה שוקעת בבוץ. אם העניינים ילכו גם להבא כך, זה יכול להיסחב חודשים על חודשים.

הערבים מאיימים בכל שני וחמישי שהם אורזים את חבילותיהם ונוסעים הביתה. לנו ידוע שהלבנונים קיבלו הוראות: ״אל תשובו בידיים ריקות״.

יצא הקצף על העיר לוזאן - איזו עיר זו, עיר משעממת, עיר שאין לעשות בה ולא כלום. יש רינון על לוזאן שזה לא מקום טוב ויש אולי להחליף את המקום. הרוח של הוועדה ושל המשלחות הערביות בירידה נוראה. משתלטת שם אדישות פרט למשלחת הישראלית - היא מחזיקה מעמד. הערבים, כפי שאתם יודעים, עומדים בשלהם. הערבים מסוגלים לעקשנות של פרד. הם חוזרים לאותו עניין פעם, פעמיים, שלוש, חמש, חמש-עשרה. קודם כל - בעיית הפליטים. ההנחה שלהם היא שהכל שריר וקיים. הפרדסים מעובדים, המוטורים בבתי השאיבה, הצינורות באדמה והפרי היה בזמנו על העצים. הבתים עומדים ומי שיצא והשאיר הכול בביתו, רק נעל את הדלת, צריך לחזור לביתו והמפתח בידו וימצא הכול על מקומו. השאלה היא רק איך לחזור, וכאשר יחזרו צריך להכניס אנשים עובדים לפרדסים. יש להם כסף בבנקים. יש להם חשבונות. את הכסף הזה ימסרו להם והם יוכלו לחיות כאשר חיו לפני עוזבם את הארץ.

יש בזאת גם תכסיס ערבי. הערבים מחולקים בשאלה אחת עיקרית. אולי גם אנחנו מחולקים בשאלה זו - זוהי שאלת הגורל המדיני של ארץ-ישראל הערבית. מה זאת אומרת שהם מחולקים? גם מצרים וגם סוריה אינן רוצות, שעבדאללה יקבל חלק זה של ארץ-ישראל. ואני מסופק אם איבן סעוד ואם עיראק רוצים בזאת מאוד, וזאת גם משום עבדאללה ובעיקר משום האנגלים - הם פוחדים שזוהי כניסת האנגלים לעבר-הירדן המערבי והם אינם רוצים זאת. יחד עם זאת הם אינם רוצים ששאלה זו תעלה על הפרק, כי היא תשמש סלע מחלוקת גלוי ביניהם.

מוטב להם שהוועדה תיכשל בשאלה שהם יכולים להופיע כמאוחדים בה,

מאשר בשאלה שהם מוכרחים להופיע כמפולגים,

ולכן הם מחדדים את שאלת הפליטים. זוהי עמדה נאה כלפי העולם הערבי: היהודים לא יצדקו, יהיו סרבנים. הם יציגו את האחדות שלהם - במשך הזמן, אולי, ימצאו פתרון לשאלה שהם מחולקים בה.

אנחנו מנסים ללחוץ אותם לקיר - הבה נפתור שאלות הגבול, נקבע את הגבול בינינו ובין מצרים, בינינו ובין הלבנון. אין אנחנו מדברים על קביעת הגבול בינינו ובין סוריה, כי בינינו יש עוד שאלת שביתת הנשק, ואין אנו מדברים על קביעת הגבול בינינו ובין עבר-הירדן, כי בינינו יש עוד שאלות פתוחות. הערבים חושבים שיש קנוניה בינינו ובין עבר-הירדן, כי אז מדוע אנחנו אומרים שיש לקבוע את הגבולות עם לבנון ועם מצרים? זאת אומרת שעם עבר-הירדן סידרנו כבר את הדברים בינינו לבין עצמנו. ניסינו להסביר כי המצב לאמיתו הפוך הוא, כי אנחנו איננו רוצים להתחייב בפני עבר-הירדן.

בינתיים חיים הערבים באשליה.

הם חיים באשליה לגבי מצב הרכוש שלהם בארץ.

הם חיים באשליה לגבי עמדתנו בשאלת החזרת הפליטים.

הם חיים באשליה לגבי עמדתנו בשאלת השטחים הנכבשים.

ברור, קודם כל, שלגבי מצב הרכוש הערבי אין להם מושג ממה שקרה בארץ. אולי יש פרט זה או אחר אשר במקרה יודע. הרבה פרטים חושבים שבתיהם עומדים על כנם, שבבואם ימצאו את בתיהם כמו שהם עזבום. הם אינם מעלים על דעתם שהזנחנו פרדסים. הם בטוחים שהצינורות בקרקע והמוטור במקומו וכולי. הם אינם מתארים לעצמם שנשדדו חלקי המוטורים והוצאו הצינורות, כי הרי לפרדס יש ערך גם במדינת ישראל.

אשליה שנייה היא לגבי עמדתנו. הם חושבים: עוד לחץ ועוד לחץ - ואנחנו מוכרחים נהיה לקבל פליטים. הם אינם מתארים לעצמם שיש פתרון אחר לבעיית הפליטים. כל אדם שופט את חברו לפי עצמו והם אומרים לעצמם: אילו היינו במקום היהודים, היינו אומרים שאי-אפשר לקבל חזרה בארץ-ישראל את אנשי המופתי, אז אותם לא יכניסו. אבל המוני בני ישמעאל - מדוע לא יכניסו אותם?

הם גם לא מתארים לעצמם שאנחנו חושבים באמת לכבוש לנו את הגליל המערבי והם נאחזים בהחלטת עצרת האומות המאוחדות מכ״ט בנובמבר [שלא כללה את הגליל במדינה היהודית] וזאת היא כנות מצדם.

שם [בלוזאן] יש משלחות של הפליטים והם ממררים את החיים למשלחות הערביות, אינם נותנים להן מנוח: תבואו לידי איזה גמר. הם פנו אלינו. הייתה פגישה. בפגישה זאת השתתפו באי כוח הפרדסנים [הערבים], והם אומרים:

״יקחו להם היהודים אפילו את כל ארץ-ישראל, אך יחזירו את הפליטים. הם יהיו תחת שלטון ישראל כמו שהיו תחת שלטון המנדט״.

הם מציעים לעשות סידור שתבוא משלחת שלהם הנה. יש להם חשבונות קפואים בבנקים, יש להם פיקדונות. והמשלחת תביא חתימות מכל בעלי החשבונות ובעלי הפיקדונות שמוסרים את הכספים לרשות מוסד אשר יוקם, והמוסד הזה יעבד את הפרדסים בכספים אלה. הם אומרים:

״גם אתם תרוויחו. תקבלו מסים. יהיה גם יצוא ויהיה לנו מטבע זר״.

הם אינם מתארים לעצמם שרק עשרים אחוז מפרדסים אלה חיים. אין להם מושג שכמעט שמונים אחוז הלכו לאיבוד. אין להם מושג, שיש פרדסים שבשביל להשיב אותם לחיים יש מחדש לחפור באר אשר פוצצה, להכניס מוטור אשר נשדד ולהניח מחדש צינורות בקרקע אשר הוצאו. מכל זה אין להם מושג.

הוועדה אינה אומרת להם את האמת. הוועדה מתנהגת באופן פורמלי. היא אומרת: ״אתם רוצים להיפגש עם היהודים? אדרבה!״ למעשה, דעתם מאוד לא נוחה מזה. הם עושים מה שאפשר להניא ערבים מפגישה איתנו. כאשר אנחנו מודיעים להם איזה דבר ומבקשים למסור, הם אינם מוסרים. אין להם אומץ לב. הם חושבים שאיכשהו הם יביאו אותנו לעמק השווה. הערבים אינם חושבים שיגיעו לידי הסכם. הם חושבים שתהיה החלטת האומות המאוחדות והם ייכנעו ואנחנו ניכנע. הוועדה משלה גם את עצמה. היא מנסה ומחפשת איזה אמצעים דיפלומטיים יכולים להניא אותנו מעמדות מאוד מושרשות. החלו לשלוח אלינו שאלות אינפורמטיביות, אבל משאלות אלו משתמעות הנחות, הנחות שהם קובעים לעצמם בלי תכלית. למשל,

כמה פועלים דרושים לעיבוד הפרדסים הערבים?

כמה פועלים ערבים יוכלו לעבוד בעיבוד הפרדסים?

כמה פועלים עבדו בלוד?

כמה פועלים עבדו בנמל חיפה?

כמה פועלים ערבים יוכלו לעבוד בלוד ובנמל חיפה?

על מנת לקצר בעניין זה, אם לקרוא מסמכים אלה, אם לשמוע מה שהערבים אומרים, [הרי זה כאילו] נניח שיבוא איש מן המרס, איש אשר אינו יודע, אשר מעודו לא שמע מה נעשה בישראל, מה קרה כאן לפני שנה, מה היה כאן במשך השנה. הוא יחשוב שביום בהיר אחד קמה האוכלוסייה הערבית והחליטה באופן זמני לצאת את הארץ באופן מסודר, ולאחר שהם יצאו קם פה שלטון יהודי, קיבל את הכול לידיו, והשלטון הזה שומר על הבתים אשר נעזבו זמנית מתוך החלטה שקטה, מעבד את הפרדסים אשר נעזבו מתוך החלטה באופן מסודר - ועכשיו ישנה רק שאלת משא ומתן והכל יכול לחזור על כנו.

יש ״נייר״ מהמשלחת, נייר ערבי. הוא התפרסם בעיתון כאילו הוגש, אבל הוא עוד לא הוגש. בנייר זה מנויות שמונה דרישות. טילפנתי ללוזאן בעניין זה ואמר לי איתן, שהעניין פורסם ב״אובזרוור״. זאת אומרת שזה פורסם על ידי קמחי[10] וקמחי רואה את הנולד.

באופן פורמלי יצטרכו להעביר נייר זה לממשלה והממשלה תצטרך לתת תשובה אם תרצה לתת תשובה. אמרתי לאיתן שהוא לא יוכל לחכות לתגובת הממשלה. לפי דעתי צריך יהיה להגיב מייד. עוד לפני תגובת הממשלה צריך להגיב בנוגע לרקע ויש לעשות זאת בכתב. צריך לומר דברים ברורים.

בשיחות עם ערבים אמרתי ברורות, ואנחנו צריכים לגלות מהו המצב. עלינו לומר מה מצב הפרדסים, מה מצב הבתים, מה מצב הכפרים, מה מצב הערים. יהיו הדברים ברורים. מה מועיל להתמיד באשליה זו? לוועדה הצעתי, שכל השאלות האלו יועברו לממשלה. בינתיים אנחנו רואים שהן מושתתות על רקע בלתי מציאותי. לא כך זה היה. הייתה מנוסה מבוהלת כתוצאה ממלחמה, מלחמה של מדינות ערב ושל ערבים אלה נגדנו. נכסים אלה הופקרו. השלטון היהודי היה צריך לקום בדם ואש, היה צריך להגן קודם כל על מדינת ישראל ועל הרכוש היהודי ---

 

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה מספר שורות.

 

--- ממילא מופרכת ההנחה השנייה מעיקרה, שאצלנו דבר קדוש הוא זכותו של כל פרט אם זה היה פועל בנמל, אם זה היה פועל בלוד, אם אלה היו פועלים בפרדסים או במושבות --- כל אחד ואחד וזכותו איתו. זה לא היה ולא נברא בשום מקום בעולם. היה קטקליזם היסטורי. ההיסטוריה שינתה את הכיוון שלה. מה קרה? יציאת היהודים מהארץ נמשכה חמש מאות עד שש מאות שנים. יציאת הערבים מהארץ נמשכה פחות משנה אחת. אך באותה המידה שיציאת היהודים מהארץ במשך מאות שנים שינתה את פני הארץ, כך שינתה יציאת הערבים מהארץ במשך שנה את פני הארץ. פני הארץ שונו - והם אחרים עכשיו מאשר היו לפני שנה - וישנה בעיית פליטים.

כמובן שאין אנחנו מתנגדים או מסתלקים מלתרום את חלקנו בפתרון שאלת הפליטים הערבים. נשלם פיצויים בעד הקרקעות. אולי יהיה חלק אשר יחזור. אין לדבר על החזרת ה״סטטוס-קוו-אנטה״ מתוך קידוש זכות כל פרט ופרט.

זה צריך להיכתב. אולי היום זה כבר נכתב. לא ייתכן שאנחנו לא נגיב מייד בהופיע בעיה זו. זה מעמיד בפנינו בעיה: לאן אנו הולכים? יש פנים לכאן ולכאן. אפשר לומר: לא אכפת לנו דבר, ייסחבו העניינים - מה אנחנו מפסידים? מדינת ישראל קיימת. הקשרים הבינלאומיים הולכים ומתבססים. צרפת הכירה בנו דה יורה. אנגליה שלחה אלינו מיניסטר, אבל עשתה זאת בצורה כזאת שיהיה ברור שהיא לא הכירה דה-יורה. צרפת עשתה כך שיהיה בדור שזוהי הכרה דה יורה - בתשובה לשאלה אמרו ב״קה ד׳אורסה״[11], שזוהי למעשה הכרה דה יורה - נכנסנו לאומות המאוחדות. קיבלנו מילווה אמריקני. במידה שיש לנו צרות צרורות, בין כה וכה תהיינה צרות צרורות: עלייה, שיכון, יוקר חיים - ייסחבו העניינים. מה אכפת לנו? בינתיים יתרגלו שהפליטים אינם חוזרים.

אני אינני גורס גישה זו. יש קו שאנחנו מעוניינים בהחשת ההסדר. אנחנו מעוניינים בהחשת ההסדר מכל הבחינות שאני רק יכול לחשוב עליהן - גם מבחינת המצב הפנימי, גם מבחינת המצב הכלכלי, גם מבחינת היציבות הדרושה לנו. אני יודע, למשל, שהתחיל משא ומתן על מילווה בשוויצריה. ביקשנו שם מילווה של 200 מיליון פרנק. האנשים [שם] אומרים שבדרך כלל הם מוכנים לתת לנו מילווה של 100 מיליון פרנק וזהו סכום לא קטן. המטפלים [הישראלים] בדבר אומרים: ״אין עוד שלום, [אבל] יש שביתת נשק עם מצרים, עם הלבנון, עם עבר-הירדן. נכנסנו לאומות המאוחדות. יש משא ומתן בלוזאן״, אבל בכל זאת אומרים הם [השווייצים:] ״אין שלום. צריך לחכות עד אשר יהיה שלום״.

עוד יותר מזה. אני חושש למעמדנו באומות המאוחדות. אם אנחנו לא נגיע לאיזה סידור עם הערבים עד חודש ספטמבר [בהתכנס העצרת], אינני רוצה לומר שמעמדנו יהיה מיואש, אבוד וכולי, אבל מעמדנו יהיה קשה. לא קל יהיה להשיג הכרעות בשני שלישים בעדנו. קשה יהיה. לא קל יהיה למנוע הכרעות בשני שלישים נגדנו.

עמדתנו בנוגע לפליטים בלתי פופולרית. מ-55 אחוזים של שטח ארץ-ישראל, כפי שהיינו צריכים להיות לפי החלטת עצרת האומות המאוחדות בכ״ט בנובמבר, הגענו כמעט ל-79 אחוז. במובן פוליטי זה לא מחזק. ההרגשה היא שלקחנו יותר מדי, אלא אם כן כל ארץ-ישראל היא יהודית. לזאת אינם מוכנים עדיין.

את עמדת אמריקה אנחנו יודעים. אינני רוצה להיזקק לה עכשיו. אם אפשר רק להימנע משינוי עמדת אמריקה, אם רק אפשר להגיע לכך על ידי קפיצת הדרך, על ידי משא ומתן עם הערבים - צריך לעשות זאת. אם אפשר להזיז העניין בלוזאן מנקודת הקיפאון - רק יוזמתנו יכולה להזיזו מהקיפאון. רק יוזמתנו כלפי הערבים ולא יוזמתנו כלפי הוועדה. זאת אומרת, שאינני רואה את הוועדה כמכשיר שאנחנו יכולים להפעיל אותו, אך אין אני מציע שנחרים אותה. זה מוסד של האומות המאוחדות. הוא ייסחב. אך בנוגע לערבים יש אפשרויות: אני רואה אפשרות כלפי עבר-הירדן, אני רואה אפשרות כלפי סוריה, אני רואה אפשרות כלפי מצרים, אני רואה אפשרות כלפי הלבנון.

ניקח האפשרות בנוגע לעבר-הירדן. אולי החמצנו משהו. יש כאילו הידברות עם מצרים. העמדה של עבר-הירדן הייתה, שהיו מוכנים לעשות שלום מייד בלי קשר עם לוזאן, בלי קשר עם המדינות האחרות, על מנת שזה יאושר בלוזאן. זו הייתה העמדה לא רק של המלך. אלה היו הדברים של ראש ממשלת עבר-הירדן, שהם אינם קושרים את עמדתם בעמדת שאר מדינות ערב.

מה פירוש השלום בשבילם? אישור שלנו על סיפוח חלק ארץ-ישראל הנותר לעבר-הירדן. אמרנו:

״אנחנו ודאי בעד שלום איתכם, אבל כל דבר אינו בא לעולם מיניה וביה אלא בהדרגה. הנה, אנחנו יצרנו בסיס - זהו שביתת הנשק. עכשיו נבנה הקירות לבית. יש שאלות פתוחות - שאלת הר הצופים, שאלת הכותל המערבי, שאלת לטרון, שאלת חברת אשלג, שאלת חברת החשמל. נפתור בעיות אלו. על ידי כך נקים את הקירות ואחר כך ניגש לבניין הגג״.

על זאת אמר ראש ממשלת עבר-הירדן:

״ברור, אתם רוצים להיכנס למשא ומתן על אותן השאלות, שמפתרונן אתם מרוויחים. אחרי שתסחטו את כל הרווחים - תזרקו אותנו לעזאזל״. אמרנו: ״אנחנו הולכים לקראת שלום. אי-אפשר לרוץ. נלך צעד צעד״.

הם יצאו מאיתנו בפחי נפש בעניין זה. אומנם זה לא כל כך פשוט לעשות שלום איתם.

אל״ף, הם דורשים את עזה. נניח שלא ניתן להם את עזה. נאמר שניתן להם במקום זה מקום ב[נמל] חיפה. אך זוהי חתימה על סיפוח. מכירים בריבונותה של עבר-הירדן על שכם, ג׳נין, חברון וכולי.

בי״ת, הם קשורים בברית עם אנגליה. אומנם הם הודיעו כאילו אנגליה אמרה להם, שהיא מסכימה שההתחייבויות שלה לפי החוזה אינן חלות באופן אבטומטי על שטח עבר-הירדן המערבי, אבל אין זאת אומרת שאנגליה אמרה: ״אני מסתלקת מזכויותי״. הם בעצמם אומרים, שאינם מעוניינים לסחוב את אנגליה על גבם לעבר-הירדן המערבי. הם רוצים שזה יהיה שטח ששם הם חופשיים. בכל זאת נשאר פתח פתוח לכניסת אנגליה למערב הירדן עם סיפוח חלק זה למדינתו של עבדאללה.

אני התחלתי לשקול באופן רציני מאוד אם איננו עלולים להרוויח יותר מאשר להפסיד על ידי משא ומתן עם עבר-הירדן על יסוד של סיפוח. אפשר אולי לפעול נגד אנגליה, שתוותר על זכויותיה כדי לאפשר שלום.

אני שואל את עצמי מה אנחנו מרוויחים בזה שמסרבים להכיר בסיפוח. אין בינינו לבין הלגיון מלחמה. אין מלחמה לנו בעבדאללה. בכלל אין לנו מלחמה וזה מפני מצבנו הכללי, מצבנו הכלכלי, מפני מצבנו באומות המאוחדות. ועוד הפעם אני אומר, שזוהי לא רק שאלת חברותנו באומות המאוחדות. מדינת ישראל, גם אם אינה חברה באומות המאוחדות, אחוזה וקשורה באלפי נימים במסגרת בינלאומית רחבה - בעלייה, במילווה, בהסכמי מסחר. אפשר להשמיד אותה כליל אם תלך בקרי נגד העולם הבינלאומי - על כל פנים, העולם הבינלאומי שאנחנו תלויים בו - ורוסיה לא תשלח לנו כוחותיה לעזרה כי פניה לא למלחמה. אנחנו יכולים לראות שהיא עושה הכל למנוע מלחמה בשנים הקרובות.

האפשרות שנצנצה לרגע, שעבדאללה יקבל גם את דמשק - זעים אינו מראה כל חשק להדביר עצמו תחת שלטון עבדאללה. להיפך - אפשרות זו נעלמה לעת עתה. במידה שהיא קיימת לעתיד לבוא, גם הסכם שלום עם עבדאללה אינו מסיר אותה מהפרק. אפשר לעיין במצב חדש. לעומת זאת, אם אנחנו חותרים [להסכם עם עבדאללה] - אינני אומר שזה אפשרי. בכלל אינני יודע מה התנאים. יש עזה, יש האנגלים, אינני יודע אם אין כבר איזה קנוניה חדשה בין עבדאללה ובין מצרים. בעיתונים [הערביים], היה שמצרים הסתלקה מדעתה למסור את עזה ליהודים, ועבדאללה הסתלק מהחלטתו לחתום על שלום נפרד עם היהודים. זאת אפשר לברר. אם מניחים שעל ידי זה אנחנו שוברים את החזית הערבית לחלוטין, אנחנו עושים שלום עם עבדאללה - אנחנו מצעידים קדימה את עניין השלום עם שאר מדינות ערב - אז זה כדאי. האם הם יעמדו מנגד? האם יתחילו מלחמת כיבוש? האם אנחנו נצא במסע כיבוש על מצרים?

שלישית, אנחנו עושים שלום לא על יסוד החזרת הפליטים. זה ברור לעבדאללה. אנחנו עושים שלום עם הארץ העיקרית בנוגע לפליטים לא על יסוד החזרתם ובזאת אנחנו משמיטים לגמרי בסיסם מתחת ל״סטייט דפרטמנט״ וגם בענייני פיצויים טריטוריאליים. זה היה ברור לדין אצ׳יסון, כי זה עיקר השאלה לגבי עבר-הירדן.

לא הגעתי עוד למסקנה. אני מציע זאת לשיקול - האם אנחנו איננו צריכים לעשות רוויזיה, להגיע למסקנה להציע לעבדאללה שלום? לגמור איתו? - (השר ד. רמז: האם אתה מניח, שזה יעבור בלי התנגדות אמריקה ורוסיה?) - מה זאת התנגדות? קודם כל התנגדות אמריקה. איך הם יכולים להתנגד? הם כל הזמן בעד שלום; רוסיה - נצטרך להסביר. אולי זה לא יהיה קל. נצטרך להסביר שזה עניין חיוני לנו.

עוד דבר אני רוצה לומר: כל זמן שאנחנו איננו עושים שלום עם עבדאללה, לפחות הלכה זו קיימת על האופק - אפשרות של ארץ-ישראל נפרדת. אפשרות של ארץ-ישראל ערבית נפרדת פירושה ניסיון לחזור לכ״ט בנובמבר בבחינת ההסדר הטריטוריאלי. אנחנו לא ניתן לעשות זאת. זהו מצב לא בריא בשבילנו. אני מדבר במושגים יחסיים, לא מוחלטים. במידה שעוד מדובר על מדינה ערבית נפרדת היום, יש פתחון פה למישהו לנסות להחזיר את הכל לכ״ט בנובמבר מבחינת ההסדר הטריטוריאלי, או לדרוש [מאיתנו] ויתור גדול יותר בשטח. במידה שמדובר על הסכם עם עבר-הירדן אנחנו מתרחקים מכ״ט בנובמבר, ואז אולי יש אפשרות שגם קלקיליה וטול כרם יהיו שלנו, כי אנשי המים [שלנו] אומרים, שבלעדי זאת לא יוכלו לסדר את תוכניות ההשקאה. תהיה אז חלוקת ירושלים. אנחנו נצטרך לקבל חלק בעיר העתיקה, עבדאללה יקבל חלק בעיר החדשה, יהיו שירותים משותפים, יהיה פיקוח האומות המאוחדות על כל המקומות הקדושים. ואני רוצה לומר פה דבר שלא אמרתי עוד בשום מקום, שאומנם חשבתי אותו, אבל לא אמרתי אותו בשום מקום פומבי. אני מסכים שאחד מתנאי ההסכם [עם עבדאללה] יהיה, שירושלים לא תשמש בירה יהודית ולא תשמש בירה ערבית במצב הקיים. אם פעם ישונה המצב - ישונה, וההתחייבות שלא תהיה שם בירת ישראל אינה אומרת שאינו יכול להיות שם מושב בית המשפט העליון, שהכנסת אינה יכולה להתכנס שם, ועוד.

בזאת בערך אמרתי מה שאני חושב על עבר-הירדן. עכשיו על סוריה. ביחס לסוריה ידוע המצב. בשאלת שביתת הנשק המצב מסוכסך מאוד. יש שלוש אפשרויות:

ראשית, שנצא לכבוש מקומות אלה. לצאת לכבוש מקומות אלה זה מבצע צבאי מורכב מאוד ונועז. לא נפתור את השאלה על ידי התקפה חזיתית על משמר הירדן. עלינו לפלוש עמוק לסוריה, לכבוש את קוניטרה ואז יצטרכו הסורים לסגת. נאמר שזהו רק תכסיס בשביל שהסורים ייסוגו ממשמר הירדן, אבל הרושם בעולם הוא שמדינת ישראל עולה על דמשק, ללמד מוסר את זעים, וברור שתקום צעקה נוראה ואיומה. יהיה לחץ של ארצות הברית. מועצת הביטחון תתערב. נצטרך לסגת, אך בינתיים כבשנו את משמר הירדן ונסוגונו תחת לחץ של דעת העולם. הזמן לא יספיק לנו לסגת מיוזמתנו אנו. מלבד זאת יש סיכון צבאי. זה יכול להצליח. זה גם יכול לא להצליח ואין אנו יודעים איך זה ישתקף במעמדנו הבינלאומי.

שנית, אנחנו תובעים לדין את סוריה בפני מועצת הביטחון.[12] אנחנו הוכחנו, שאנחנו מוכנים לשמור על העיקרון הבינלאומי בשעה שזה היה נגדנו ואנחנו דורשים אותה מידה מצד סוריה. היא מסרבת. בייחוד אם באנץ׳ יחזיק מעמד, אם הוא יתגלה כאיש ישר - הוא אמר לי שהוא דורש שלא תישאר פרסה סורית על אדמת ארץ-ישראל - אם אז נתערב, התערבותנו הצבאית תהיה על רקע אחר לגמרי.

האפשרות השלישית היא לבוא בדברים עם זעים ולדבר דברים ברורים לגבי העתיד. בעצם הייתה פנייה מצדו [לפגישה] שלא האמנו שהיא רצינית.[13] הוא חיכה לאיש השווה לו במעלה והוא חושב שזהו בן-גוריון, אך אנחנו שלחנו שני אנשים מאוד אחראיים והוא שלח אנשים מאוד לא אחראיים ולא יצא דבר מהפגישה.

עכשיו אומרים אנשי האומות המאוחדות שהוא מוכן לפגישה, שהוא מוכן להסדר איתנו שיכלול יסודות אלה:

אל״ף, שביתת נשק על יסוד הקווים הקיימים, זאת אומרת שלא יסתלק לגבול הבינלאומי;

בי״ת, תוך שלושה חודשים שלום - שלום על יסוד הגבול הבינלאומי הקודם;

גימ״ל, זה בשבילי העיקר אם כל זה אמת - זה נמסר על ידי איש אחראי, ישר, שאף פעם לא הכשיל אותנו, הגנרל ריילי, אמריקני, ובכמה עניינים הוא שירת אותנו שירותים חשובים. וזהו הדבר השלישי: זעים מוכן לקבל אליו 300 אלף פליטים, 300 אלף פליטים זה כמעט פי שלוש ממה שיש לו עכשיו. לא רק שהוא מוכן לקלוט הפליטים שישנם אצלו, אלא הוא מוכן לקחת עודף מארצות אחרות - (השר א. קפלן: תמורת?) - תמורת שיממנו את זאת. הוא אינו דורש דווקא כסף יהודי, אלא שיעזרו לו באומות המאוחדות, שיעזרו לו בארצות הברית. בדרך כלל הוא איש אשר כאילו מוכן לדבר על כל מיני תיקונים נועזים. ייתכן שאלה רק תכסיסים מצדו, אבל אפשר להפוך תכסיסים לדברים מעשיים. סיפרו לי, שיש לו ועדה קונסטיטוציונית הלומדת ברצינות את הצעת הקונסטיטוציה של ליאו כהן.[14] הם מעיינים בשאלת זכות האישה ועוד. בשבילנו זהו דבר כביר. אצלנו אנשים רואים בחלום שאנחנו לוקחים את עזה על פליטיה ואת הפליטים אנחנו מעבירים לסוריה.

עם לבנון היו שיחות רציניות מאוד. שלשום בא איש ממשלחת הלבנון לפריס. גם אליהו ששון בא לפריס. ויחד עם הציר שלהם בפריס, שהוא איתנו ביחסים טובים מאוד, ישבו יום שלם כמעט. ששון טען בעיקר, שהבסיס אינו כ״ט בנובמבר. החיים שינו את פני הדברים. המוצא הוא המציאות. ניקח זאת כבסיס. הם קיבלו כעיקרון קבלת דין העובדה. יש לנו ידיעה שביירות נתנה הוראה למשלחת בשום פנים ואופן לא לחזור בידיים ריקות ואם צריכים לשבת - לשבת. הם נאחזו ויושבים והם יודיעו לביירות: אם אתם רוצים שלום על מה אפשר לגמור העניין, ואז הם יציעו שתהיה הפסקה לשבוע בלוזאן ותהיינה שיחות בפריס בינינו ובינם. לא מעניין אותם שלום נפרד. הם רוצים לשמש דורבן לשלום כולל והם רוצים לקבל הסכמה מהמשלחות האחרות, שיפתחו במשא ומתן בפריס, שהם יופיעו בשליחותם של אחרים. מדובר שיהיו הסכמים עם מצרים, לבנון וסוריה על יסוד הגבולות הבינלאומיים. עניין עבר-הירדן יישאר לעת עתה פתוח. הם מפצירים [במשלחת הישראלית] שלא יעשו הסכם עם עבר-הירדן עד שלא יגיעו לידי הסכם איתם.

בנוגע לפליטים - המושג החדש שששון הקנה להם הוא, שכל פליט עומד בפני התיישבות חדשה בין אם יתיישב בארץ-ישראל, בין אם יתיישב בארץ החדשה. אין זו שאלה של איש החוזר לביתו, אלא איש שצריך ליישב אותו. הם רואים שהעמדה הפרינציפיונית תהיה, שאנחנו משתתפים במפעל ההתיישבות החדש. כשם שכל ארץ תקבל עליה ליישב פליטים, ייתכן שגם אנחנו נקבל והם מסכימים שזוהי התיישבות חדשה, לא שיש אנשים שחייבים להם איזה דבר, שארץ מסוימת חייבת לאנשים מסוימים והם שייכים לה מראש, אלא שיש מפעל חדש שכולם צריכים לעשותו. זוהי גם כן אפשרות, שאנחנו לעת עתה מבררים אותה.

מצרים - אומנם היו שיחות אשר לעת עתה לא נתנו תוצאות. יש שמועות שהם מוכנים לוותר על עזה. אבל גם אם הם יסכימו לעשות זאת הם צריכים להישאר בה שנה או שנתיים, כדי לא להרגיז את העולם הערבי. כל השאלה הזאת לא בהירה בשבילי כרגע.

הייתי מציע תוכנית אסטרטגית: קודם כל, לנסות להידבר עם סוריה. אולי על ידי כך יוכלו להזיז עניין שביתת הנשק. קודם כל, לנסות להיפגש עם הסורים ולנסות לברר אם עניין 300 אלף הפליטים הוא דבר רציני. בשבילי זה דבר חשוב. על פי תוצאות השיחה עם סוריה, לשקול הלאה אם לפנות למועצת הביטחון בעניין שביתת הנשק. הייתי מקל איתו [עם זעים] לגבי שביתת הנשק אם יש ביטחון, שבמשך זמן מסוים נגיע לחתימה ברורה באישור האו״ם שהוא מתחייב לסגת ולברר עניין התיישבות הפליטים, ואחרי זה לשקול הלאה. אינני יודע אם אנחנו מוכנים לדון היום על משא ומתן עם הערבים. - (רוה״מ ד. בן-גוריון: אינני יודע אם אנחנו מוכנים לדון היום על משא ומתן עם הערבים) - אני רוצה לומר רק, שאני קצת קצר רוח בימים אלה. אם ננקוט במעשים נגד סוריה - ננקוט עוד השבוע. אני רוצה לבקש את החברים: לנו יש ניסיון עגום מאוד לגבי הסתננות ידיעות מישיבות הממשלה. זה יכול להיות אסון אם יתפרסם מה שאמרתי על עבר-הירדן ומה שאמרתי על סוריה.

 

להלן התנהל דיון קצר על ההדלפות מישיבות הממשלה.

 

השר מ. שרת: היש איזה ספק בעניין הפגישה עם סוריה - (רוה״מ ד. בן-גוריון: השאלה אינה של פגישה. השאלה היא אם הם נסוגים או אינם נסוגים. זוהי לא רק שאלת משמר הירדן, אלא גם שאלת הכנרת) - אני מוכרח להעיר הערה לפרוטוקול: לפי דעתי העניינים בוערים. בלוזאן אנחנו במצב שאין יודעים אנה לפנות. כמו כן בניו-יורק. אם צריכים להפעיל את מועצת הביטחון - מדוע דוחים זאת? משרד החוץ צריך להיות מכשיר פעיל של המדיניות. הוא משותק לשישה ימים [עד ישיבת הממשלה הבאה], כי אין לחברים פנאי וזאת לא מפני סיבות מדיניות. לשם קביעת האחריות עלי לומר דברים אלה.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: חברים קבעו את ענייניהם עוד לפני ישיבת הממשלה ועלינו לבוא לידי הסכם מתי החברים פנויים. יש הצעות להמשיך עכשיו בישיבה, לקיים ישיבה ביום שישי או ביום ראשון.

 

השר פ. רוזנבליט: החברים אומרים, שהם רוצים לשקול את הדברים, אך אם כוונת חברי הממשלה היא להתייעץ עם חבריהם זה לא רצוי.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אנחנו עומדים לדון על עניין רציני. זה לא עניין סוריה, אלא עניין סיפוח ה״משולש״ ועניין ירושלים. שני ימים במקרה זה אינם דוחקים. אלו שאלות רציניות מאוד. שאלת השלום עם עבר-הירדן אינה כל כך פשוטה. כשנבוא לקבל החלטה זוהי החלטה חמורה מאוד.

 

השר מ. שרת: מר בן-גוריון אומר שהשאלה היא חמורה ואיני יודע מדוע אינני יכול לקבל מישיבה זו מנדט להיפגש פגישת בירור עם הסורים.

 

ראש הממשלה ד. בן-גוריון: אין לך צורך במנדט כזה. האם מקלף יכול להיפגש איתם ואתה לא? יש לך הסמכות הדרושה ולא נחוצה לך סמכות בשם הממשלה.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול, סעיף ב׳.

[2] חיים ברמן-רדי, מזכיר כללי במשרד החוץ.

[3] מבכירי המשלחת הבריטית לאו״ם.

[4] שאלת עתיד מושבות איטליה באפריקה (לוב, אריתריאה, סומאליה) העסיקה רבות את מוסדות או״ם. בריטניה תבעה חסות על חבל קירינייקיה (החבל המזרחי הגובל במצרים), צרפת על חבל פזאן (דרום לוב) ואיטליה על לוב כולה, ואילו מדינות הגוש הסובייטי, ערב ואסיה צידדו בכינון נאמנות זמנית של או״ם, שתסתיים במתן עצמאות ללוב. בראשית מאי הסכימו בריטניה ואיטליה על נאמנות בריטית בקירינייקה ל-10 שנים ונאמנות בריטניה בטריפוליטניה (לוב המערבית) ל-8 שנים. הסדר זה עורר התנגדות חריפה מצד חסידות מתן הנאמנות לאו״ם. בהצבעה בסוגיה זו, שהתקיימה אחר קבלת ישראל לאו״ם, הצביעה משלחת ישראל נגד יוזמת הנאמנות הבריטית (שהתקבלה) ונמנעה בהצבעה על יוזמת הנאמנות האיטלקית (שנדחתה). הכישלון האיטלקי מוטט את ההסדר הבריטי-איטלקי, ובהצבעה הסופית נפלה תוכנית ההסדר ברוב של 17:31. ישראל הצביעה נגד יחד עם מדינות הגוש הסובייטי, ערב ואסיה, אמריקה הלטינית וצרפת.

[5] כמה ממדינות דרום אמריקה הגישו לעצרת הצעת החלטה לבטל את המלצתה מ-1946 לחברות או״ם לנתק את קשריהן הדיפלומטיים עם ספרד. מדינות מזרח אירופה וכמה ממדינות מרכז אמריקה התנגדו בתוקף להצעה זו ותמכו בהמשך החרם הדיפלומטי על ספרד של פרנקו. נציגי מעצמות המערב תקפו בנאומיהם את משטר פרנקו, אך נמנעו בהצבעה ומאחורי הפרגוד תמכו בהצעת ההחלטה. משלחת ישראל הודיעה כי מטעמי ״מצפון לאומי״ תצביע נגד ההצעה. בהצבעה ב-16 במאי נפלה הצעת ההחלטה על חוד שני קולות (תלחמ״י 4, עמ׳ 49).

[6] קארלו ספורצה, שר החוץ של איטליה.

[7] ביטוי ביידיש שעניינו מי שהביא צרה על עצמו. ״מפטיר״ הוא העולה אחרון לתורה ואומר את הברכות בשבתות ובמועדים תמורת תשלום.

[8] ר׳ מברק אילת אל מ״ש 12.5.1949 תלחמ״י 4, עמ׳ 43.

[9] לא נתחוור במי מדובר.

[10] ג׳ון קמחי. עיתונאי יהודי בריטי. כתב סוכנות ״רויטרס״ והעיתון הלונדוני ״אובזרוור״ במזה״ת.

[11] כינוי משרד החוץ הצרפתי על שם הרחוב על גדת הסן בו שוכן בניינו.

[12] ר׳ מכתב אבן אל טריגווה לי, 23.5.1949, תלחמ״י 3, עמ׳ 588-585.

[13] ר׳ מכתב שבתאי רוזן, ראש משלחת ישראל לשיחות שביתת הנשק עם סוריה, אל ב״ג ומ״ש 18.5.1949, על המסר הסודי שהעביר זעים לישראל באמצעות גנרל ריילי, תלחמ״י 3, עמ׳ 583-581.

[14] ד״ר ליאו (יהודה פנחס) כהן. עלה ב-1935 ושימש מזכיר מדיני של הסוה״י בירושלים. מ-1948 יועץ מדיני של משה״ח. בהקדמה לטיוטת החוקה, כתב: ״בה׳ בדצמבר 1947, אחרי קבלת החלטת או״ם בדבר הקמת מדינה יהודית, מילאה הנה״ס את ידי להכין הצעת חוקה לישראל״. הצעתו לא נדונה שכן התגבש רוב, ובראשו רוה״מ ב״ג, שהתנגד לחקיקת חוקה.

 

העתקת קישור