58. משרד החוץ, ישיבת מנהלי מחלקות[1]

.5.194925

ועידת לוזאן

 

 

שר החוץ משה שרת: יש סלעי מחלוקת בכל הפרשה הזאת.

שאלת הפליטים היא סלע מחלוקת בינינו לבין הערבים.

שאלת גורלה של ארץ-ישראל המערבית היא סלע מחלוקת בין הערבים לבין עצמם.

ועידת לוזאן יכולה להתפוצץ על אחד משני סלעי המחלוקת הללו. ברור כי לערבים יותר כדאי שהוועידה תתפוצץ בעניין שהאו״ם מעוניין בו מאשר בעניין שהם מחולקים בו, ולכן הם מחדדים את הסכסוך בעניין הפליטים. הם משיגים בכך יתרון תכסיסי - לחפות על הניגוד ביניהם על ידי הבלטת הניגוד ביניהם לבין ישראל בשאלת הפליטים - ורוצים להשיג בכך את תועלתם הם. אם יתפוצץ העניין בשאלה זו נהיה אנו החייבים ואילו הם ירוויחו זמן.

בינתיים נוצר מצב כזה: נתעוררו כמה נקודות. הוועדה הגישה נייר מסוים וגם הערבים הגישו תזכיר.[2] משני הניירות הללו נראית המשמעות של ההנחות אשר עליהן דיברתי:

אל״ף, שהרכוש והאנשים ניתנים להיות מוחזרים.

בי״ת, שהחזרת הערבים למקומות עבודתם ופרנסתם נחשבת כדבר מובן מאליו.

נתתי הוראה [למשלחתנו] להגיב מייד על ניירות אלה. באופן פורמלי נעבירם כמובן לממשלתנו על מנת שהממשלה תענה. כן נתתי הוראה שעד לתשובה יש לברר את הרקע, שלדעתנו הוא בלתי מציאותי.

מי שקורא ניירות אלה ואינו יודע מה קרה, יכול לקבל רושם, שיום אחד קמה האוכלוסייה הערבית והלכה לה ואת רכושה מסרה לשלטון מסוים המוכן להחזירו בכל עת כבעל פיקדון נאמן. אבל המצב הרי אינו כזה. חלק מהרכוש נהרס. נשארו אולי 20% מהפרדסים. אנחנו איננו בעל פיקדון נאמן כזה ועלינו להגיד זאת בגלוי. איני יודע מה תהיה התגובה. זו תהיה בוודאי פצצה. אבל זה צריך להיות הקו: לקרוע את המסווה מעל לעניינים ולהראות את המצב כמות שהוא.

ל[אליהו] ששון היו כבר שיחות אחדות עם הלבנונים והוא הלך לפי קו זה. השאלה היא

האם אנו מסתפקים רק בתגובות על פעולות המשלחות והוועדה או עלינו לנקוט יוזמה?

במה אנו מעוניינים - שהעניין ייסחב או להביאו לידי פתרון?

יש פנים לכאן ולכאן.

מצד אחד מה אנו מפסידים מסחיבת העניין? מה אכפת לנו? אין השלום הרשמי עם מדינות ערב הכרח חיוני בשבילנו.

גישה אחרת היא שאנו מעוניינים להחיש את הפתרון גם מבחינת המצב הפנימי. המצב עדיין אינו ברור. אין אנו יכולים לעשות בכפרים הערביים כבתוך שלנו כל עוד איננו בטוחים שלא נצטרך להחזיר חלק מהפליטים. יתר על כן, המצב בו אנו נתונים - ללא שלום רשמי עם המדינות הערביות - פוגע בנו מבחינה כלכלית וצבאית. מצב כזה אינו נותן לנו לעבור לממדי צבא של ימי שלום. יש גם פגיעות אחרות. למשל, אפשרויות חדשות של השגת מילוות - אלה המוכנים לתיתם יתנו רק בתנאי שיהיה שלום.

אבל השאלה העיקרית, והיא קשורה ביתר הבעיות העומדות על הפרק - הגבולות, הפליטים, ירושלים - היא שאם לא תיפתרנה הבעיות הללו באופן ישיר עם הערבים, הן עשויות להיפתר על ידי או״ם, זאת אומרת על ידי החלטה של העצרת. אל לנו להסיח דעתנו מאפשרות זו, שהיא אינה רצויה לנו וכרוכה בקשיים ובאי-נעימויות.

ועוד: כל מדינה יכולה להביא בעיותיה לפני האו״ם, אבל שאלותינו-אנו הן הרבה יותר יסודיות ונוקבות. כל מעמד מדינת ישראל מהווה עדיין סעיף מיוחד בסדר היום של האו״ם ואנו מעוניינים לחסל את דבר היותנו בעיה באו״ם בהקדם. בעיותינו-אנו, כגון בעיית הגבולות ובעיית ירושלים, הן גורליות עבורנו ואם לא נחיש פתרונן בדרך זו או אחרת אזי בספטמבר עלולות שאלות אלו לעמוד על סדר היום בעצרת האו״ם - ואל תהא החלטת האו״ם קלה בעינינו. היה לנו ניסיון שלילי לגבי האו״ם. נוצר [אצלנו] יחס של זלזול באו״ם משום שלא יכול היה לבצע החלטות ולעשות מעשים[3] ואנו השגנו הכל בכוחות עצמנו. אבל מה היה עלול לעלות בגורלנו שעה שהלכנו לאילת אלמלא עמדה מאחורינו החלטת כ״ט בנובמבר? הנה, את שדה התעופה בלוד כבשנו בקרב, את סרפנד כבשנו בקרב, אבל מעמדנו היה אחרי לגמרי אלמלא קדם לכך קרב מילולי באו״ם[4] אשר בעקבותיו כבשנו כיבושים צבאיים? זוהי רק דוגמה, אבל אנו קיבלנו הוכחה ניצחת ביחס לכוחה של החלטת או״ם. הנה ההחלטה, או יותר נכון אי-ההחלטה בעניין המושבות האיטלקיות, גרמה לזעזוע עצום. ישנה אכזבה מרה וייאוש אבל ישנה גם התאוששות האומרת: לא כלו כל הקצין. חסר לנו קול אחד ויכולה עוד להיות הצטרפות מְסיבות שתהא יותר נוחה.

לכן, אל לנו להתעלם בשום פנים מכוחה של החלטת או״ם ויש לעשות את כל המאמצים כדי להימנע מהתנגשות עם או״ם.

ועוד, הציבור יגיב: ״אם כן, למה היה לנו להיכנס לאו״ם? מה הרווחנו מזה?״

היו אנשים - ד״ר נחום גולדמן, למשל - שהתנגדו לכניסתנו לאו״ם ואמרו כי אף אם לא נהיה חברים באו״ם לא נפסיד כלום אם בעיותינו תעמודנה שם לדיון. ואילו עמדתנו, עמדתי ועמדת אבן, הייתה כי נרוויח מכך. אנו אחוזים וקשורים בכל הגורמים הבינלאומיים ואלה עלולים להתנקם בנו על כל צעד ושעל. זאת היא המציאות.

ואם יגיעו הדברים להכרעת האו״ם

לא כל כך קל יהיה להשיג רוב של שני שלישים לענייננו.

גם לא כל כך קל יהיה למנוע רוב של שני שלישים נגדנו.

למשל, עמדתנו כי בשום פנים לא נחזיר פליטים לגמרי אינה פופולרית וההשוואה בין גלותנו אנו לגלות הערבים ודאי לא תתקבל. או מעמדנו לגבי שאלת ירושלים. אומנם חלה תזוזה בעניין זה.

אבן השתמש בנוסחה מוצלחת מאוד. שיטתו היא לנסח תמיד את השלילה באופן חיובי, היינו: אתם רוצים משטר בינלאומי? - בהחלט. על כל ירושלים? - בהחלט. מהי הסמכות? - פונקציונלית בלתי מוגבלת, כמובן רק על המקומות הקדושים. וכך מתקבל הדבר על דעת האנשים מבלי שהם רואים את התחבולה החבויה.

מעמדנו בעניין הגבולות קצת יותר קשה. לאמריקה נתקע מסמר בראש - כי עלינו לשלם פיצויים עבור כל השטחים שנכבשו על ידינו. לדעתם יש לנו יותר מדי. וכאשר נשאל אתרידג׳ למי עלינו לשלם, ענה: ״לדין אצ׳יסון״.

אחזור ואספר את המשל הערבי על שני החתולים שמצאו חריץ גבינה ובאו אל הקוף החכם על מנת שיחלקה ביניהם. הוא חילק את הגבינה לשני חלקים בלתי שווים ובכל פעם נגס נתח כדי לאזן את המשקל. כשראו החתולים שהם עלולים להפסיד את כל הגבינה, אמרו: ״די, אנו מסתפקים בחלוקה זו, אנו מסכימים״. ואז ענה להם הקוף: ״אתם מסכימים, אבל הצדק אינו מסכים!״

נניח שאנו נבוא לידי הסדר כלשהו עם הערבים בעניין הגבולות, ואז יבוא ה״סטייט דפרטמנט״ ויאמר: ״אתם אומנם מסכימים, אבל הצדק לא מסכים!״ על כל פנים, הבעיה קשה עוד יותר בשאלת הפליטים. הערבים עלולים לבכר הכרעת האו״ם מאשר לבוא לידי הסכם עם ישראל.

אל״ף, לא יצטרכו לשלם מחיר כה יקר כפי שיצטרכו לשלם לישראל אם יבואו לידי הסכם ישיר.

בי״ת, אם תבוא הכרעת האו״ם יהא הדבר כפוי עליהם ויהיו מוכרחים למלא אחרי ההחלטה. הם אינם רוצים להיות במעמד של ויתור לישראל מרצונם ומתוך בחירתם. נוח להם שהדבר יהיה כפוי.

ובכן, עלינו להכריע בשאלה מה כדאי יותר: לסחוב את העניינים או לנסות לגמור.

אם לסחוב - נשאיר את הדברים כמות שהם במהלכם עתה בלוזאן.

אם לגמור - עלינו לעבור לפסים אחרים. צריכה להיות יוזמה מצדנו, יוזמה לא כלפי ועדת הפיוס כי אם יוזמה ישירה לגבי הערבים. השאלה היא אם הערבים מסכימים לכך.

המצב בינינו לבין עבר-הירדן לפני שבועות אחדים היה כך:

עבר-הירדן אמרה: ״אנו מוכנים לשלום מייד״.

אנו אמרנו: ״ודאי, גם אנו רוצים בשלום, אבל אי-אפשר לרוץ. צריכים ללכת. המסד כבר הוקם - הלא הוא הסכם שביתת הנשק. הקירות הם ההסכמים בדבר לטרון, הר הצופים, הרכבת וכולי. ואחר כך כמובן נניח את הגג״.

על כך ענתה עבר-הירדן: ״אתם רוצים רק להרוויח מכך. אחר כך תעזבו אותנו לנפשנו. לא, קודם כל נקים את השלום״.

על כך ענינו שוב: ״אי-אפשר לרוץ. צריכים ללכת״.

הם חידשו את הוועדה המיוחדת,[5] אבל העניינים אינם מתקדמים. הם מנסים לסחוט מחיר גבוה מאוד כי עד עתה רק אנחנו הרווחנו ואילו הם הפסידו בפרסטיג׳ה, בשטח וכולי. לעבר-הירדן פירוש השלום הוא אולי רק דבר אחד - אישור מצדנו לסיפוח החלק הערבי של ארץ-ישראל המערבית לעבר-הירדן.

אנו צריכים להכריע מה יותר כדאי.

אל״ף, לעשות שלום עם עבר-הירדן ואז נרוויח, כי נוציא גורם חשוב מוועידת לוזאן. הדבר גם ייתן דחיפה לגורמים אחרים לבוא איתנו לידי הסכם.

בי״ת, אנו עושים שלום על יסוד של אי-החזרה [של הפליטים] והוא, עבדאללה, אולי היחיד שכדאי לו לעשות זאת.

גימ״ל, משמיטים לגמרי את הקרקע בעניין הפיצויים [הטריטוריאליים] לארצות הברית ביחס לגבולות, אבל על ידי כך סותמים את הגולל על ארץ-ישראל הערבית. כשחשבנו שיש קנוניה בין עבדאללה וזעים, היינו סבורים שאם יקבל עבדאללה את דמשק יוותר על ארץ-ישראל הערבית. אבל אחר כך נתברר שאין המצב כן.

צד אחר של השאלה הוא התפקיד שתמלא אנגליה. אנו יודעים שאנגליה אמרה לעבדאללה בשלב ידוע, כי התחייבויותיה בהסכם [ההגנה] ביניהם אינן חלות מאליהן על השטחים שבארץ-ישראל המערבית. אין זאת אומרת, שאנגליה הסתלקה לגמרי מזכותה זו, אולם היא שומרת לעצמה זכות ברירה מתי להתערב ומתי לא. וגם מסיבה זו אין המדינות הערביות מסכימות לסיפוח החלק הערבי [של א״י לעבה״י]. כשעוררנו שאלת הגבולות עם מצרים והלבנון, נתעורר תיכף חשד שיש קנוניה בינינו לבין עבדאללה והם חוששים מאוד להתערבות בריטית. ועוד: איך נופיע בעיני הגוש המזרחי אם נעמוד באור זה? אני מרצה כאן רק על הפרובלמטיקה של המצב, אבל עלינו לקבל החלטה ביחס להכרעה.

כמובן אין אנו יודעים אם עמדתו של עבדאללה לא נשתנתה בינתיים. קמחי מפיץ שמועה, שיש כאילו הסכם בין מצרים ועבדאללה, שמצרים מוותרת על כך שתציע לנו את עזה ותמורת זאת יוותר עבדאללה על הסיפוח. אבל אף אם עבדאללה עומד בדעתו הקודמת ואף אם תרד סכנת אנגליה, הרי אין זה אומר שהשלום עם עבדאללה אינו עומד בשום תנאים. עוד איני יודע אם הפרי בשל ואם נוכל להורידו בהישג יד.

בעיה קשה אשר בה עלינו להגיע לידי בהירות זוהי סוריה. ברור שאנו, בצורה זו או אחרת, לא נסכים ששעל כלשהו של ארץ-ישראל יעבור לסוריה, כי זוהי שאלה של שלטון על מקורות המים. הייתה הצעה מצד זעים להיפגש, אולם פגישה זו לא יצאה לפועל. הוא חשב שיבוא ראש הממשלה או לפחות אנוכי. אנו שלחנו אנשים מכובדים - את שילוח וידין - אבל הוא חשב שאין הם לפי דרגתו-הוא ושלח אנשים שאינם בעלי משקל והפגישה לא נתקיימה כמובן.

בינתיים נמסר לנו על ידי גנרל ריילי שאין לנו יסוד שלא לתת בו אמון, כי זעים מוכן לדבר על קליטת 300 אלף פליטים בסוריה. אם אמת הדבר, הרי זה רק לזכותו של זעים. זאת אומרת שהוא מרחיק ראות יותר מאחרים, מעיז יותר ומבין את התועלת העלולה לצמוח לו מזה - את ההכנסות למדינה וכמובן את העובדה שכולם יוכלו להיבנות ממטבעות אלו. בשבילנו זהו דבר עצום. זאת אומרת שהוא מוכן לקלוט פי שלוש ממספר הפליטים הנמצאים כיום בסוריה ובלבנון. על כל פנים, אם יש מדינה המוכנה לדבר כזה הרי זה כבר שובר את החזית. אני סבור שכדאי להיפגש עם זעים בייחוד כדי לברר את עניין קליטת הפליטים.

דרך שלישית, שהתחיל בה אליאס [ששון], היא באמצעות המשלחת הלבנונית.

הוא מנסה לשכנעם קודם כל שהם עצמם מעוניינים לטובתם-הם בייצוב הדברים. הם לא ירוויחו שום דבר במצב הקיים ואינם עלולים להפסיד כלל אם יבואו לידי הסכם שלום. הם יכולים מבחינה זו למלא תפקיד חשוב לגבי המדינות האחרות. אליאס ישב עם אנשיהם בלוזאן ובפריס, עם כל אחד לחוד ועם כולם יחד. הוא הסביר להם שנקודת המוצא

לא תהיה החלטת הכ״ט בנובמבר,

לא תביעת הפליטים לחזור,

לא קביעת עמדתם-הם מראש,

כי אם עובדת המצב הקיים.

הגבולות:

לגבי הלבנון כגבול הקודם.

לגבי סוריה - כגבול הקודם.

עבר-הירדן - כגבול הקודם.

מצרים - עוד לא נקבע.

הפליטים: התיישבותו של כל פליט בכל מקום-שהוא היא התיישבות מחדש. זאת אומרת שאנו חייבים לשאת בהתיישבות מחדש - resettlement - זו - כמו כל יתר המדינות הערביות. זאת אומרת כמדינה נוספת למדינות הערביות.

לגבי עזה הפרינציפ הוא של טריטוריאליות פתוחה - מי שיירש את השטח יירש גם את האנשים.

המשלחת הלבנונית רוצה עכשיו לדבר עם המשלחות האחרות.

 

אסכם. השאלה שעומדת להכרעה היא קביעת עמדתנו: אם נקיטת יוזמה - הרי דרכו של אליאס היא דרך.

יכולה לעמוד שאלה חמורה מאוד לגבי הכרעה בשאלת עבר-הירדן, אבל זה צריך להיות הדבר האחרון. קודם כל יש לגמור עם האחרים.

 

הערות: