35. כנס הסגל הפיקודי הגבוה של צה״ל[1]

6.2.19492

לא נוכל להשיג הסכמים מבלי ויתורים

 

 

הרמטכ״ל רב אלוף יעקב דורי פתח את כנס הסגל הפיקודי, ראשון אחרי המלחמה, הבהיר שכנס זה והבאים אחריו יוקדשו למסירת אינפורמציה וחילופי לקחים. אחר כך הציג את המרצה.

 

רב אלוף יעקב דורי: אני רוצה לקדם בברכה במסיבה זו את אורחנו שר החוץ משה שרתוק. אני חושב שהוא אינו זקוק להצגתו בפניכם. הוא איננו פנים חדשות בינינו, לא רק בתפקידיו במשך שנים רבות כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית ואחר כך כשר החוץ במדינת ישראל, אלא שלחלק גדול מהיושבים כאן ידוע החבר משה שרתוק כאיש אשר היה משתייך במשך שנים רבות לחבר מצומצם של אישים אשר ראינו אותם תמיד כמורים ומדריכים בלתי מוכתרים בתקופת ה״הגנה״ ובתקופת המלחמה. אני מקדם את פניו בחיבה ובהערכה במסיבה זו. הוא ידבר בפנינו וישמיע לנו על המדיניות של ישראל לקראת העתידות.

 

שר החוץ משה שרתוק: שמחתי מאוד להזמנה הזאת ולהזדמנות הזאת להיפגש עם חבר האנשים אשר התאסף כאן, באשר זה נותן הזדמנות לדבר באופן, שלא רבות המסיבות בארץ שאפשר לדבר בהן כך, באותה מידת החופש ובאותה מידת הביטחון של שפה משותפת. אני אגע בעניינים עדינים ומורכבים, ואגע בהם מתוך ביטחון בשני דברים. וכשם שאדבר בגילוי לב, כך את ההערות הללו אשמיע בכל גילוי הלב.

ראשית, שהדברים לא יפגעו מבחינה חיצונית בעניינים הקיימים, שישמשו נושא לוויכוח, כלומר שהם לא יגיעו לגורמי חוץ מסוימים העלולים להבין אותם לא כאשורם.

שנית, אתם כולכם לא רק חיילים, אלא כולנו אזרחים במדינת ישראל, וכאזרחים במדינת ישראל יש לכם כל הזכות והחופש לנקוט עמדות ודעות בעניינים שלפעמים שנויים במחלוקת במדיניותה של מדינתנו - הן בפנים וכן בחוץ.

אני אדון על העניינים לגופם כפי שאני רואה אותם ואציג אותם על הרקע המשותף והמאחד את כולנו. ואני רוצה לקוות שכך יתקבלו הדברים, באותה הרוח שבה נאמרו, ושממחשבות ידועות שאביע וממסקנות שאסיק לא ייעשו מטעמים לפרנס בהם את הוויכוח והניצוח המפלגתי אשר ישנו בתוכנו ואינני בא לערער עליו כרגע. זה גם כן אחד מסממני החיים שלנו, ויש לו בלי ספק הצדקה ציבורית מסוימת. אבל אתם כולכם ואני איתכם הננו משרתי מדינת ישראל, ואני בטוח ביטחון עמוק מאוד, שאותן המחיצות המבדילות בין חלקים שונים בקרבנו בשטחים ידועים, בשום פנים ואופן אינן צריכות ואינן יכולות להפריע, ואינן מפריעות, לבירור משותף של עניינים מתוך ראייתם לעצמם.

עכשיו עומדים אנו כנראה בסיומה של תקופת המלחמה, וייתכן שאנחנו עומדים בפתיחת תקופה חדשה. אינני רוצה להגיד כי ההרגשה היא, שתקופת הקרבות נסתיימה לחלוטין. לא רק שאין בשום פנים ואופן להיות בטוח, שבשנים הקרובות יתהוו מצבים כאלה אשר בהם או שניאלץ או שנראה לעצמנו הזדמנויות להשיג דברים אשר לא השגנו עד עתה על ידי פעולה צבאית ישירה. אין כל ספק שעלינו להיות מוכנים לכך, הן להדיפת יוזמה של האויב והן לגילוי יוזמה מצדנו בשנים הקרובות. אולם לא רק שאינני מוציא את האפשרות הזאת מהחשבון, אלא אין בשום פנים ואופן להיות בטוח, שבעצם התקופה שאנחנו נמצאים בה אין אנחנו רשאים להיות בטוחים שתקופת הקרבות היא מאחורינו. אם גם נניח כרגע שאנחנו נכנסים לתקופה של ייצוב גבולות בדרך כלל, של גיבוש דפוסים טריטוריאליים, אין בשום פנים ביטחון שאנחנו את הייצוב הזה והגיבוש הזה, בכל שלב ושלב של התקופה שהיא לפנינו, נשיג אך ורק בדרך של משא ומתן. ייתכן, ועל כל פנים עלינו להיות מוכנים ודרוכים, שיהיו מצבים שבהם נצטרך לנקוט יוזמה צבאית. ומי יודע אם לא תבוא יוזמה מהצד שכנגד, שתחייב אותנו לתגובה נמרצת.

שינויים ותמורות בחיי חברה ובחיי מדינה אינם באים כהרף עין. וכשם שהקיץ אינו בא במקום החורף באופן פתאומי, אלא יש תקופת מעבר, ימי גשם באים חליפות, כך במעבר ממלחמה לשלום. אבל בדרך כלל נדמה לי, שמותר להבדיל בין שתי תקופות ומבחינה זו, למרות ההסתייגות, רשאים אנו לראות את עצמנו עוברים מתקופה של מלחמה לתקופה שאולי מעבירה אותנו לשלום. בכל אופן, אנחנו צריכים לראות את שביתת הנשק שחתמנו עליה שלשום [עם מצרים] ואת שביתות הנשק שנחתום עליהן מיום ב׳ ואילך כפרוזדור לשלום. מבחינת התקדמותנו אנחנו צריכים כך להעריך את העניין. עצם נכונותנו להיכנס למשא ומתן על שביתת נשק לא באה רק להשיג את שביתת הנשק, אלא על מנת לצעוד את הצעד שעשוי להביא, במידה שזה ייפגש ברצונו הטוב של הצד שכנגד, ובמידה שזה יוכל להיעשות בתנאים, לא רק שאינם מסכנים, אלא מְבַצרים את מעמדנו בארץ, לקראת כך שזה יביא לידי שלום, לידי ייצוב יחסי עם המדינות השכנות.

השיקול המדיני שלנו, כאשר נָתַנו את הסכמתנו לדרך הזאת, היה שלנו הכרחי שלום, ששלום זהו נכס חשוב עכשיו בשבילנו, ואם כך הוא הדבר הרי שאנחנו מוכנים לשלם בעד זה מחיר ולהקריב קורבנות מסוימים. הכל תלוי במידה וצריך לשקול זה כנגד זה, אבל חשובה נקודת המוצא - אין המצב כזה שפנינו להמשך המלחמה, אבל אם אפשר להשיג משהו בדרכי משא ומתן - למה לא? אבל זה בא מתוך שיקול של רצוננו. ורצון זה בא מתוך שיקול האינטרסים שלנו, מתוך שיקול מעמדנו הבינלאומי, שלאורו אנחנו יכולים לבוא לידי מסקנה, שאם נמשיך במלחמה, ללא הכרח של התגוננות וללא הכרח של החזקה בעמדות חיוניות, עלולים אנו להסתבך סיבוכים חמורים על הבמה הבינלאומית ולהפסיד הרבה ולהגיע למצבים שבהם לא נוכל להחזיק מעמד.

הדבר נובע מתוך השיקול שאנחנו לא נוכל לאורך ימים לשאת בעת ובעונה אחת בשתי המעמסות ההולכות וכבדות, ואנחנו מוכרחים, עד כמה שאפשר, לצמצם בהתחייבויות הרובצות עלינו. כוונתי מצד אחד לתקציב המלחמה ומצד שני לקליטת העלייה. אין זו רק שאלה כמותית, של כמות הכסף, אלא גם שאלה של תהליכים כלכליים שההוצאה העצומה הזאת מוכרחה להביא לידיהם ושהם עלולים להתנקם בנו. לא נוכל בשום פנים ואופן להחזיק מעמד בחזית הכלכלית, שהיא בשבילנו לא רק חזית סטטית, לפרנס את היישוב אשר יש בארץ, אלא חזית מאוד דינמית - קליטת המוני אנשים - דוגמאות אשר ההיסטוריה אינה יודעת דוגמתם, כי ההיסטוריה אינה יודעת דוגמה שיישוב של 650 אלף יקלוט תוך שנה וחצי תוספת של 160 אלף איש. תעבירו אה זה לקנה המידה של ארצות הברית, המדינה העשירה ביותר בעולם, ואתם תידָהמו מעשרות המיליונים אשר אמריקה הייתה צריכה לקלוט בתקופה הזאת. משימה כזאת הייתה מסמרת את שערותיהם של כל מדינאי ואיש כלכלה בארצות הברית, והיא דווקא מדינה אשר אינה נרתעת ממשימות גדולות בשטח הכלכלה והמשק.

בשום פנים לא נוכל לקלוט את העלייה ולפתח את אותו מנגנון הייצור לקליטה אם לא נכריע את האויב הגדול שקם מבפנים, ששמו יוקר החיים. לא נוכל לעמוד בזה אם נחזיק כוח צבאי במספרים, כמו שאנחנו מחזיקים היום ללא כל השתתפות בתהליך ההתפתחות ובתהליך הייצור, והוא מחייב אמצעים גדולים להחזקתו. והדברים שלובים ואחוזים זה בזה. ואני סבור שהיה כדאי אולי באחת הפגישות הבאות, שהסגל הזה ישמע הרצאה יסודית מאוד על הבעיות הכלכליות שלנו. אני רואה את עצמי פטור מלהיכנס לבעיה הזאת לפרטיה לרגל הדבר שהוטל עלי עכשיו לעשות בהזדמנות זו, וגם אינני רואה את עצמי בקי בעניינים. אבל כשם שאני סבור שאנשים שעוסקים בבעיות חברתיות וכלכליות שונות צריכים לדעת עד כמה שאפשר מקרוב את הצד הצבאי שלנו, כך אנשי הצבא לא ייתכן שיפטרו את עצמם מידיעת הדאגות הכלכליות של מדינתנו, אשר בסופו של דבר פתרונן או אי-פתרונן יכריע. לא הייתה לנו תקומה בלי הניצחונות הצבאיים, אבל הניצחונות הצבאיים התאפשרו רק על ידי המאמץ הכלכלי של היישוב תוך המלחמה.

נוסף לסבך יחסינו הבינלאומיים ולבעיית קליטת העלייה, ישנה בעיה שלישית המשולבת בחלק השני, וזהו ניצול התיישבותי של אותן האפשרויות הכבירות אשר נפתחו לפנינו הודות לניצחונותינו הצבאיים ולהשתלטותנו על שטחים רבים בארץ. זמן רב לא נוכל להחזיק מעמד בתוך אותו החלל הריק אשר התהווה בחלקים גדולים של הארץ

כתוצאה מהכיבושים,

כתוצאה מהניצחונות,

כתוצאה מהריסת הפלישה מהחוץ וההתקוממות מבפנים,

כתוצאה מהיציאה ההמונית של הערבים,

והפניית המרץ והעבודה לדבר הזה מחייבים צמצום האמצעים לכוח הצבאי. אין פנינו בשום אופן לפירוק נשק כללי ולחיסול הצבא, אבל פנינו מוכרחים להיות עד כמה שהדבר ניתן לשמירת כוחנו. ודאי הרמטכ״ל ידבר על הבעיה הזאת איך נבצע את הדבר בלי שיבולע לנו בתקופה הקרובה.

כך, לפי דעתי, עלינו לגשת לבעיית המשא ומתן על שביתת נשק ולמשא ומתן על שלום, שייתכן שיבוא לאחריו. כך עלינו להעריך מה שאנחנו משיגים במשא ומתן זה. ואני רוצה להביא דוגמה. אני בעצמי אמרתי, כאשר הסברתי לעיתונאים את התוצאות של המשא ומתן ברודוס, והצבעתי קודם כל על הוויתורים שהיינו מוכרחים לוותר, על מה שלא השגנו. עשיתי את זה גם לגופו של עניין וגם מבחינה תכסיסית, כי אנחנו איננו מעוניינים להציג כלפי הצד שכנגד כאילו זה בשבילנו ניצחון גדול והשגנו את כל מבוקשנו, באשר אנחנו רק מתחילים את המשא ומתן איתם בדרך שלום, בדרך משא ומתן, ואינני צריך שהם ידעו שאנחנו תובעים מהם הרבה, והצבעתי כאחד הדברים אשר ויתרנו בהם, אשר לא הצלחנו להשיגם, את יציאת הכוח הפולש מרצועת החוף של עזה-רפיח. מבחינה תכסיסית צריך את הדבר הזה לציין, כדי שיהיה ברור שלא התפשרנו ולא הודינו מבחינה עקרונית בזכותם לחלוש על השטח הזה. אבל אם אנחנו רוצים להעריך את הדבר הערכה רציונלית ריאלית, צריך לדעת שבזה לא היה ויתור מצדנו. צריך היה להיות ברור מראש, שלא נוכל להשיג שום הסכם על שביתת נשק אם נתעקש בנקודה זו. היה ברור שלא נוכל על ידי משא ומתן להשיג שטחים אשר לא כבשנו בקרב. הדבר יכול אולי לחול על יוצאים מן הכלל מסוימים, אבל בדרך כלל, כאשר אנחנו הולכים למשא ומתן - אם כי לפעמים אפשרי להשיג שטחים מסוימים כתוצאה מתיקון קו - אם מדובר על עמדות חשובות ושטחים חשובים שהאויב מבוצר בהם, אז צריך להיות ברור, שדבר שלא השגנו על ידי קרב לא נוכל להשיג על ידי משא ומתן. לא שהיינו צריכים במשא ומתן זה לעקור את הפולש מגזרת עזה-רפיח ורק מתוך קוצר רוח וחוסר תקיפות מצד הממשלה, או חוסר כישרון מצד מנהלי המשא ומתן [כפי שטוענות מפלגות אופוזיציה], לא הצלחנו להשיג זאת.

כאשר הלכנו למשא ומתן היינו צריכים לשאול את עצמנו: ״האם אנחנו מוכנים לשביתת נשק על מנת שהמצרים יישארו בגזרת עזה-רפיח או לא?״ אם איננו מוכנים לזה - אין ללכת למשא ומתן. הדיבור על משא ומתן הוא אז רק כלפי חוץ. אבל אם פנינו לשביתת נשק וכוונתנו אחר כך ללכת לקראת שלום, עלינו לדעת את הדברים מראש ולראות בעין פקוחה שאנחנו נצטרך להתפשר, על כל פנים, בינתיים, עם הישארות הפולש בגזרת עזה-רפיח, ואז את המאזן הצבאי והמדיני של ההסכם שהושג עלינו לעשות לפי השיקול הזה. נדמה לי שגם להבא לא נוכל להשיג הסכמים מבלי ויתורים ידועים בהשוואה לאותה העמדה שעל פיה אנחנו נכנסים למשא ומתן. וניצבת השאלה לאן פנינו מועדות? האם ההסכם הזה נחוץ לנו או לא? האם זה נכס בשבילנו? האם זה ערך בשבילנו? ובעד נכס בחיים תמיד צריך לשלם איזה דבר. אין זוכים בנכסים חינם אין כסף. הם אינם באים בלא מחיר.

במשא ומתן הזה בשום פנים אינני חושב את קבלת הדין לגבי גזרת עזה-רפיח לוויתור מצדנו, באשר זה היה נתון וגזור מראש. אנחנו ויתרנו על שטח עוג׳ה.[2] הרצועה שם של תחום המדינה הערבית היא למעלה מ-2 מיליון דונם, ואם אינני טועה השטח של עוג׳ה אשר [אנו] צריכים לצאת מתוכו זה כערך 100 אלף דונם, כלומר זה פחות מהחלק ה-20 של השטח הנמצא בידינו כתוצאה מהקרבות האחרונים בנגב. הוויתור הזה היה הכרחי להשגת ההסכם. אבל היה לא רק שיקול מדיני כללי. היה גם שיקול צבאי, לפי דעתי מכריע. אנחנו, הודות להסכם הזה, השגנו כיבושים צבאיים חשובים - ובראש וראשונה הכיבוש לגבי הקצה הדרומי של משולש הנגב. בפעם הראשונה אנחנו כיום עומדים במצב, שאם נרצה להתקדם כלפי דרום, כלפי אילת, אזי האגף הימני [המערבי] שלנו מובטח. גם אם נסתבך לרגל זה במלחמה עם הלגיון ועם הבריטים, ואיננו מעוניינים להסתבך איתם מייד, אין המצרים יכולים בשום פנים להיכנס מייד למערכה אלא אם כן הם מְפֵרים את ההסכם הזה. במידה שההסכם משנה משהו במצב שלנו, הוא מבצר את החזית המערבית שלנו כאשר אנחנו הולכים לאילת. אין זאת אומרת שהדרך לאילת כבר סוגה בשושנים, אבל בפעם הראשונה לא ייתכן שתהיה לנו כאן חזית משני הצדדים. היא אינה יכולה להיות מצד המצרים כל זמן שההסכם קיים. ואם לעשות את המאזן מבחינה צבאית טהורה, אין לשים על כף אחת של המאזניים את העובדה שהדרך לאילת מובטחת לנו מצד המצרים ועל כף המאזניים השנייה את היותם בעזה ורפיח, מפני שבין כה וכה הם היו בעזה ורפיח, אלא יש לשים על הכף רק את הכיבוש הזה של דרך חופשית מהפרעה לאילת וכנגד זה את ההסתלקות מאזור עוג׳ה. ואת ההסתלקות מאזור עוג׳ה יש לסייג מפני שלא יבואו לשם, אם ההסכם יקוים, המצרים וגם האו״ם לא יחדרו לשם. נוסף לכך המצרים פינו מצדם שטח יותר גדול באזור עוג׳ה.

אבל עוד דבר. פרשת הוויתורים שלנו החלה לא רק עם התחלת המשא ומתן. אפשר לומר, ואני מניח כאן את כל הקלפים על השולחן, שהיא התחילה לפני המשא ומתן כדי להביא למשא ומתן. ופה יש עמדה מאוד מסקנית, פה יש קו עקבי מאוד. נפלה בזה מבחינת הממשלה הכרעה יסודית - הגענו לשלב שבו היינו צריכים לקבל החלטה כזאת ולא חשוב אם הפרט הזה נרשם באיזה מקום בפרוטוקול והיה נושא להצבעה, או שהיה פרי שיקול דעת, אשר התגבש במשך זמן ואשר בלי שנתנסח בהחלטה מפורשת נתן את אותותיו המובהקים במספר של הכרעות על כל צעד ושעל.

פרשת הוויתורים החלה עוד לפני הכניסה למשא ומתן. אחד הוויתורים שעשינו לשם המשא ומתן היה נסיגתנו מאבו עגילה.[3] ושוב, כאשר אומרים עכשיו, ואומרים את זה חברים, והדברים מתפרסמים בעיתונות, שאנחנו על ידי הנסיגה הנחפזת שלנו, הבהולה, מאבו עגילה, קיפחנו את כושר המיקוח שלנו במשא ומתן ברודוס, החברים האלה, בלא יודעים, מסתבכים בסתירה שבגוף הנושא. פה יש כאילו הנחה, שבין כה וכה היינו מגיעים לרודוס, למשא ומתן של רודוס, והשאלה היא רק באיזו עמדה של כוח היינו צריכים להופיע ברודוס - אם היינו צריכים להופיע כאשר הצבא שלנו על אדמת מצרים, ואז הלחץ על המצרים היה יותר גדול, או שהיינו צריכים להופיע ברודוס כאשר התגלינו כ״ילדים טובים״, אשר ויתרנו מרצון על אדמת מצרים ובכך הקלנו עליהם. אבל הדבר אינו כל כך מובן מאליו. לפי כל השיקולים מוכרחים להגיד שאילו היינו נשארים על אדמת מצרים, בשום פנים ואופן לא היינו מגיעים לרודוס. כדי להגיע לרודוס היו דרושות שתי עובדות:

היה דרוש, קודם כל, שלא תהיה תמיכה יותר מדי נמרצת מצד אנגליה במצרים, אשר לא תכריח את המצרים לבוא לרודוס.

שנית, דרוש היה לחץ מסוים מצד אמריקה על מצרים, אשר יכריח אותה לבוא לרודוס. המצב שבו עמדנו כאשר חדרנו די עמוק לתוך תחום מצרים היה כזה, שזה התיר את הרצועה לאנגלים, ואז לא היה ביטחון כי מצרים תגיע למשא ומתן, כי אז לא הייתה ברירה למצרים אלא להיכנע ללחץ האנגלי הזה.

אנחנו תמיד נוהגים לחשוב את חשבונו של הצד שכנגד. אנחנו עושים רציונליות של הצד שכנגד. אנחנו רואים אותו כגורם של היגיון, אבל אין אנחנו רואים אותו כגורם של פסיכולוגיה, ושני הדברים הללו אינם עולים בד בבד.

דווקא הרצון של אנגליה לנצל את תבוסתה [של מצרים] כדי לעזור לה, הפחיד את מצרים להיכנס לתלות יותר גדולה באנגליה, וזה דחף אותה למשא ומתן. אבל לא רק זה פעל, מפני שהממשלה המצרית לא התנהגה רק לפי ההיגיון. הייתה שאלה פסיכולוגית של הליכה למשא ומתן מתוך מינימום של כבוד עצמי ולא כצבא שנחל מפלה בחרפה והוא מוכרח לגלות את קלונו ברבים. העובדה שהיינו על אדמת מצרים, כשם שדחפה את מצרים להיכנס למשא ומתן היא גם עיכבה אותה מלהיכנס למשא ומתן מתוך מפלה. זה היה מוריד את קרן הממשלה בעיני העם, היה מוריד את קרן המלך בעיני העם והיה מונע מלהיכנס למשא ומתן. ואנחנו ראינו אחר כך כיצד דברים כאלה היו יכולים למנוע את מצרים מלהיכנס למשא ומתן. ביחס לדברים אחדים לא יכלה המשלחת המצרית בשום פנים להסביר את הדבר לממשלתה, כי הממשלה לא הייתה יכולה להסביר זאת לעם מתוך כל להטי התעמולה אשר הם הסתבכו בהם עד כה. כפסע היה בין הליכת מצרים למשא ומתן ובין כניעתה ללחץ האנגלי על מנת להמשיך במלחמה. אנחנו יודעים מתוך מהלך השיחות הישירות ברודוס עם המשלחת המצרית, שערב ההליכה לרודוס האנגלים מאוד לחצו על המצרים לא ללכת לרודוס והבטיחו כל עזרה. ואילו היה מצב כזה שהיינו נשארים על אדמה מצרים זה היה נותן הזדמנות לאנגלים להתערב ולא הייתה ברירה למצרים אלא להיכנע ללחץ הזה. זהו הגורם השלילי.

והגורם החיובי - ספק רב אם מצרים הייתה הולכת למשא ומתן והייתה מקבלת אותו הדין שקיבלה אלמלא לחץ ממשלת ארצות הברית על מצרים. נכון, שבא גם לחץ מצד ארצות הברית עלינו ונקרא לזה לחץ אימפריאליסטי או לחץ אחר, אבל מה שברור הוא שארצות הברית אינה מעוניינת בהתפשטות המלחמה כאן. כאשר לאמריקה נראה שאנחנו הגורם המרחיב את הפרץ והמסרב לסתום אותו ולייצב את השלום, אז מופנה לחץ ממשלת ארצות הברית עלינו. לעומת זה, כאשר הצד שכנגד הוא המסרב לשלום, הוא המרחיב את הפרץ, הוא המהווה סכנה, אז כל הלחץ, עם כל השידול והאיום שיש בזה, מופנה לצד שכנגד. ואנחנו היינו מעוניינים להטות את הלחץ הזה מאיתנו על המצרים. אנחנו היינו במו ידינו מגייסים אותם נגדנו ומשחררים את המצרים ממנו אלמלא נסוגונו מאבו עגילה. על ידי נסיגתנו משם השתחררנו מהלחץ האמריקני והטלנו אותו על מצרים. אנחנו על ידי כך הקטנו את הפיתוי האנגלי על מצרים הכרענו את הקו של הליכה לרודוס. מי שאומר שגם לולא נסוגונו היינו מגיעים לרודוס, אומר דבר חסר שחר. לא היינו מגיעים לרודוס בלי הנסיגה, והשאלה הראשונה הייתה במה אנחנו מעוניינים - האם אנחנו מעוניינים בהליכה לרודוס או איננו מעוניינים? ומתוך זה נבעו מסקנותינו.

הדברים האלה אינם באים רק לנתח מה שהיה. הם באים גם להציג את הבעיה לגבי הדברים שעומדים בפנינו. אנחנו עכשיו נכנסים לפרשה של משא ומתן עם עבר-הירדן. ייתכן שבמשא ומתן הזה ישתלב משא ומתן עם עיראק בין אם נעמוד על כך שעיראק תשתתף באופן ישיר ובין אם נסתפק במסמכים אשר יתנו לעבר-הירדן את הסמכות לדבר גם בשם עיראק. והדבר הזה חשוב, כי חשוב אם אנחנו מדברים על עמק הערבה, סביבות ירושלים ולטרון, או על החזית המזרחית שלנו במישור החוף. גם כאן ייתכן, קרוב לוודאי, שלא נשיג במשא ומתן מה שלא הצלחנו להשיג בקרבות. שם הדבר יהיה הרבה יותר חמור ואז נצטרך הרבה יותר להתעקש ונצטרך ביתר קלות להסכים לאי-הסכם, לקבל את הדין שהסכם הוא בלתי אפשרי - לא כמו שהיה הדבר לגבי המצרים. אני בכלל רואה את סיכויי המשא ומתן בפרשה הבאה של המשא ומתן כהרבה פחות בטוחים מאשר במשא ומתן הקודם, מפני שכרוכים בו קשיים יותר חמורים בשבילנו. לעומת זאת, יכול להיות שנוכל להשיג תיקון שטח שלא השגנו בקרבות אם נהיה מוכנים לוותר על שינוי קווים לרעתנו במקום שזה לא יסכן את ביטחון היישובים שלנו. אם נצליח להשיג תיקונים חשובים בשרון ובשומרון תמורת ויתורים ידועים בסביבות חברון, במקום שהדבר אינו פוגע פגיעה ישירה בביטחון היישובים שלנו, ייתכן שנעשה זאת. אינני אומר שאנחנו הולכים בדרך הזאת, אני רק מציין אפשרויות ושיקולים. ייתכן שנגיע למסקנה שאין לנו על מה לוותר.

לעומת זה, איננו יכולים להסכים בשום פנים ואופן לשביתת נשק שאינה מתקנת את מצבנו בצפון, כי אז אין שביתת נשק וגם לזאת עלינו להיות מוכנים, אבל אנחנו צריכים לדעת שזה די חמור להשאיר את הדבר הזה פתוח. העיראקים קשורים בלגיון. הלגיון קשור בצבא הבריטי. וכל פעולה יזומה מצדנו עלולה לסבך אותנו. אינני מציין את המסקנות, אבל אני מציין את הגישה היחידה שיכולה להיות כאשר אנחנו ניגשים למשא ומתן על מנת להביא לידי פתרון חיובי ולא להיכשל בו. גם כאן, במשא ומתן הזה, ימלאו תפקיד לא רק גורמים של היגיון, אלא גורמים שבפסיכולוגיה. למשל, בעיית הפליטים היא לא רק בעיה ממשית, קונקרטית, של מאות אלפי נפש אדם הנתונים במצוקה יותר ויותר. גורם זה ממלא תפקיד פסיכולוגי וייתכן מאוד שמבלי לשנות את עמדתנו היסודית בשאלת הפליטים אנחנו נצטרך לעשות בעניין זה איזה ויתורים למראית עין, כדי להוציא את העוקץ הפסיכולוגי המפריע להסכם. מהצד שכנגד אין זו רק שאלה לפתור את בעייתם של האנשים האלה, אלא יש כאן להשיג איזה הישג סמלי אשר יוכל לשמש בידיהם איזה אמצעי יעיל של תעמולה, הן כלפי הציבור של הפליטים והן כלפי עמם והעמים הערביים האחרים.

עמדתנו היא שאין אנחנו מכירים בזכותו של כל פרט ערבי שברח מן הארץ לחזור אליה אם רק זה רצונו החופשי. אנחנו עומדים במערכה קשה על זה. עמדנו על זה בעצרת האומות ואנחנו עומדים על זה בוועדת הפיוס. מפני שהעצרת קבעה קו והיא קבעה שכל אחד רשאי לחזור.

אנחנו כופרים בזכות הזאת. אנחנו אומרים: אין זאת שאלה של אינטרסים של פרטים, אלא של אינטרסים של ציבורים גדולים. מבלי לוותר בזה מבחינה עקרונית, ייתכן שכדי להגיע למשא ומתן וכדי להגיע לשביתת נשק, ואולי במחיר זה לקנות תיקוני שטח נוספים, נצטרך להסכים לחזרה מצומצמת של פליטים, אשר תשמש ג׳סטה מצדנו ותיתן אפשרות לוויתורים לצד שכנגד.

בוודאי החברים יודעים, שאני נוקט בעמדה קשה ונוקשה ביחס לשאלת הפליטים, ואם אני נוטה להסכים לוויתור כזה חזקה עלי שאינני מסכים לזה ללא כל ויתור מצדם, אבל אינני שולל את האפשרות הזאת אם זה יכול להביא לידי פתרון. במשא ומתן פועלים גורמים צבאיים ממשיים וגורמים פסיכולוגיים בערבוביה, ולפעמים ויתורים בעניינים פסיכולוגיים יכולים לשמש תחליף לוויתורים צבאיים. אם לנו הכרחי להשיג את תיקון הקו בעמק החוף, ואיננו יכולים להשיג זאת בלי מחיר מצדנו, אז המחיר יכול להיות מחיר של שטח ומחיר אחר יכול להיות החזרה של פליטים ואינני יכול לשלול מראש את האפשרות הזאת. ואני מציין את הדברים הללו, את האפשרויות והשיקולים האלה, לא רק לגופם אלא כמפיצים אור על הקו הכללי שלנו למאמץ לייצוב המצב.

מעבר לכל הפרשה הזאת של שביתת נשק עומדת בעיית השלום של קיימא. מבחינה זאת עוד לא עמדנו על כל התוצאה הפסיכולוגית של רושם ההסכם הזה של מצרים. הדיו עוד יותר מדי טריים. ואנחנו ראינו כיצד פרסמה ממשלת מצרים את הדבר הזה בארצה מתוך העלמה של העיקר, וזה יכול לשמש לנו מודד עד כמה בשבילם קשה המעבר הזה. בשבילנו לשבת עם המצרים ליד שולחן אחד לא שימש כל קושי. להיפך, אנחנו ראינו בזה כיבוש גדול בשבילנו. מעולם לא עלה על דעתנו לכפור בקיומה של מדינת מצרים ולא להכיר בעצמאותה ולהתנגד לשבת עמה יחד ליד שולחן אחד. אבל הצד שכנגד סירב להודות במציאות ולהכיר בנו, ובשבילו זה היה קורבן גדול. הם סברו שהסכמתם לשבת איתנו תשמש לנו ניצחון גדול ונסכים לוויתורים. וכאשר המשלחת שלנו בתחילה הציגה את הדרישות שלנו הם נדהמו והיו מוכנים כמעט לארוז את חפציהם ולחזור לביתם. מכאן רשאים אנחנו להסיק איזה רושם מוכרח הדבר לעשות בעולם הערבי כי הדבר הזה קם ויהי. ואין כל ספק שהדבר יביא לתהליך של שידוד מערכות ועמדות ותהליכים נפשיים בקרב הציבור הערבי, בייחוד אם בעקב ההסכם הזה יבואו הסכמים נוספים. קרוב לוודאי שיבוא הסכם עם הלבנון. קשה יותר יהיה להגיע להסכם עם עבר-הירדן. אבל כל הסכם מוציא אותנו ממעמד ההתבודדות ומקל על האחרים להתקרב. זה במעגל הצר שלנו עם המדינות הקרובות.

אבל מתחילה הפשרת הקרח במעגל יותר רחב. אנחנו בשבוע הבא נקבל את ההכרה הראשונה, הרשמית, מצד מדינה אסייתית גדולה עם כל השיקולים של מדינה אסייתית - נקבל את ההכרה מצד סין [הלאומנית]. ועם כל ההסתייגויות וההסתבכויות היא לא חדלה להיות אחת מהמעצמות האדירות בעולם ולא חדלה להיות חברה קבועה במועצת הביטחון עם זכות, לפחות להלכה, להטיל וטו על כל דבר בזירה הבינלאומית. שום דבר מהדברים האלה היא לא הפסידה והיא בשבוע הבא תכיר בנו. והתהליך של ההכרה בנו התחיל [גיאוגרפית] לא מקרוב, כי אם מרחוק.

קלות ההכרה היא ביחס הפוך לעוצם ההתנגשות הבלתי אמצעית. בואה של מדינת ישראל לעולם הביא לידי התנגשות ישרה בינינו ובין העולם הסובב אותנו וזה מנע בעד הכרת העולם הסובב. אבל כניסתנו לעולם לא הביאה אותנו לידי התנגשות עם מדינות רחוקות כמו אמריקה, אורוגוואי ודרום אפריקה. כאשר אתה זורק אבן לתוך אגם, המים צומרים יותר במקום שהאבן נופלת ופחות כאשר הם מתרחקים ממקום נפילת האבן ופחות ביותר כשהם מגיעים לחוף. כך בעולם הפיסי וכך בעולם הבינלאומי. ולכן אין כל פלא שהראשונים שהכירו בנו היו הרחוקים ולא הקרובים. אבל יש פתרון לזה כמו שיש פתרון לכל פרדוקס. כאשר הגענו לאסיה, המדינה שהכירה בנו ראשונה היא המדינה הרחוקה ביותר, סין. אומנם ישנה מדינה יותר רחוקה, יפן, אבל כיום אינה במצב כזה שהיא יכולה להכיר בנו,[4] ואין ספק שדבר זה עלול להעמיד את הבעיה באופן יותר מעשי בפני הודו. ואם תכיר הודו יעמיד הדבר את הבעיה בפני איראן. יכול להיות שזה ייעשה במהירות ויכול להיות שהדבר ידרוש זמן לא קצר. זאת תהיה מכה לערבים. עד עכשיו הם נשענו על עורף עמוק, כל אסיה הייתה איתם. והנה, אחרי העורף הזה משהו התערער, והם ירגישו שמשהו התערער. וזוהי התחלת הסוף - הם ילכו ויאבדו מדינה אסייתית אחת אחרי השנייה. המעגל סביבם ילך ויצטמצם, מעגל ההכרות בנו ילך ויתרחב.

כאשר אני מדבר על שלום עם העולם הערבי, אני מדבר על שלום כמות שהוא, על המפלגות השולטות בו ועל המדינאים הקיימים בו ועל מלכיו ורוזניו כפי שהם. זאת לא אומרת שמדינת ישראל נושאת את נפשה שהמדינאים האלה יישארו לעד ושהמפלגות האלה תשלוטנה לנצח, שלא יחולו שינויים ושלא יהיה שידוד מערכות מדיני וחברתי בקרב המדינות האלה. אבל מדינת ישראל אינה יכולה בשום פנים ואופן לדחות שום אפשרות של ייצוב יחסים, של הקלת מצבה בעולם, של קיום קשרים, של קיום יחסי מסחר ותעשייה ומפעלי פיתוח משותפים עד שיקומו מדינאים חדשים. היא אינה יכולה לדחות את השלום בינה ובין המזרח המקיף אותה עד למהפכות חברתיות או תמורות חברתיות בתוכו. היא אינה יכולה לתלות את יחסיה עם המדינות הקרובות בשיקולים אלה. השיקולים של מדינת ישראל לשלום או מלחמה עם העולם הסובב אותה צריכים להיות תלויים אך ורק בענייניה-היא. אילו הייתה על ידנו מדינה כמונו מבחינה חברתית, מדינה ההולכת ומתקדמת, אבל היא הייתה פולשת לתוך מדינתנו ומסכנת אותה, אז העובדה שהיא מדינה כמונו לא הייתה משמשת גורם להקל עלינו במלחמה נגדה. ואותו הדבר להיפך. אם אנחנו מבחינת הביטחון שלנו, מבחינת הרצון לבסס את שלטוננו, את השלום, על מינימום של טריטוריה, בשום פנים ואופן לא יכול להיות משטרה של אותה מדינה או פרצופיהם של אלה שעומדים בראשה יכולים למנוע אותנו מלבוא איתה ביחסי שלום. ואולי צריך לעשות זאת דווקא מתוך הכרה שהמגע איתנו יכול להחיש תהליכים מסוימים בתוך אותן המדינות, ולהעלות כוחות אחרים אשר יביאו לשינוי מדיני וחברתי, אשר יאפשרו ליחסים יותר נאמנים בינינו ובינם בעתיד יותר רחוק. אל יחשבו החברים שאנחנו עומדים כבר בפני אפשרויות כאלה של שלום.

קודם כל, עוד לא התברר אם נגיע לידי שביתת נשק עם כל הגורמים אשר סביבנו.

שנית, לא ברור אם שביתת הנשק תביא לידי שלום.

ושלישית, לא ברור, גם אם יתחיל תהליך של יצירת יחסי שלום, אם התהליך הזה לא ילבש צורה של שלום רשמי, פורמלי בלבד. יכול להיות שתבוא תקופה של שלום דה פקטו ותתרקם רקמת יחסים עם המדינות הקרובות זמן רב לפני שיבוא שלום פורמלי.

אבל אני מציין את הכיוון הכללי.

בתהליך הזה של יצירת השלום ימלאו תפקיד גם גורמים, אשר אינם שייכים למזרח התיכון. תהליך זה לא יתחולל במזרח התיכון במבודד מענייני העולם הגדול. העולם הוא אחד וכל הדברים משולבים. ובראש וראשונה מתעוררת לפנינו השאלה של שני גורמים, אותם שני הגורמים העולמיים הגדולים הפועלים כיום במזרח התיכון. אנחנו איננו יכולים לחזות כאן מהרהורי לבנו ולדחות את יוזמתנו לפתרון בעיות עד שהרהורי הלב יתגשמו. חבל שברית המועצות איננה פעילה באותה מידה שפעילות ארצות הברית ואנגליה, אבל לא אנחנו הבאנו מצב זה לעולם ולא אנחנו יכולים לשנות אותו. נכון ששינינו אותו במקצת על ידי הקמת מדינת ישראל. על ידי הקמת מדינת ישראל יצרנו עמדה חשובה בשביל ברית המועצות במזרח הקרוב - מה שלא היה לה קודם - וזוהי הסיבה הראשית מדוע היא תמכה במדינת ישראל, מפני שהיא ראתה בזה את הדרך היחידה הבטוחה לעקור את השלטון הבריטי מן הארץ ולבצר לעצמה עמדה מסוימת. אף על פי כן, אין כל אפשרות להשוות את מידת ההשפעה של ברית המועצות כאן למידת השפעתן של ארצות הברית ואנגליה. ועלינו גם כאן להיות מציאותיים ולראות את המצב כמו שהוא ולא כמו שהיינו רוצים שהוא יהיה. לפנינו שני הגורמים האלה ולפנינו כל ההבדל ביניהם.

ואי-אפשר לתפוס את העניינים באופן מאוד סכמטי, מאוד כולל, מבלי להיכנס בפרטים. לו היינו מדינה מאוד אדירה בעולם, או לו היינו משקיפים על העולם מפלנטה אחרת, כי אז היינו יכולים לא לראות, או שלא היינו יכולים לראות, את כל הפרטים הקטנים, אלא היינו רואים את הקווים העיקריים. ואז היינו רואים שהעולם מחולק לשני מחנות, ומבחינת החלוקה הזאת רוסיה מעבר מזה ואנגליה וארצות הברית מעבר מזה. ואז היינו אומרים: אותם הניגודים אשר ישנם בין אנגליה ובין ארצות הברית אינם מעניינים אותנו, הם אינם נוגעים בנו. זה נוגע לעניינים פעוטים אשר אין להם ערך לגבנו, או מפני שאנחנו מדינה עצומה ואדירה או מפני שאנחנו יושבים על המרס. מה שחשוב לנו הוא שאנגליה וארצות הברית הן בעלות ברית, הן נגד רוסיה ורוסיה נגדן. אבל הדבר איננו כך. אין אנחנו יושבים על המרס ואין אנחנו מדינה גדולה ואדירה. אנחנו אפילו לא מעצמה בינונית. אנחנו מעצמה קטנה.

אומנם יש דבר נוסף. אזרחיה של מדינה זאת, שהם הנאמנים ביותר שיכולים להיות, מפוזרים על פני כל העולם. בכל פינה אפשר למצוא אותם. אנחנו נתונים בשני מעגלים ומעגל אחד הוא המעגל של העם היהודי. אנחנו חלוץ העם היהודי וחלק אורגני של העם היהודי. ויש נביאי שקר שונים שחוזים חזות שקר לעם ישראל ואחד מהם הוא ארתור קסטלר. הוא טוען שעם הקמת מדינת ישראל תבוא נורמליזציה בחיים הלאומיים של העם היהודי, בחיים היהודים בכל מקום ומקום בעולם. אם יהודים אלה יעלו לארץ-ישראל תוך זמן קצר, הם יהיו אזרחיה של מדינת ישראל כמו כל אזרחי מדינה אחרת, ואם הם לא יעלו תוך זמן קצר - הם יתבוללו. תהליך ההתבוללות יוקל על ידי העובדה הזאת של קיום מדינת ישראל.

זוהי תורת כסל וסכלות. משיחיות מבחילה. ההיפך הוא הנכון. הקמת מדינת ישראל עוררה זעזועים עצומים בלבבות היהודים וקֵירבה לבבות. ועוד לא היה דבר כזה בהיסטוריה שלנו. יצר הנהייה לארץ ישראל רק הולך ומתפתח, והוא ילך ויגבר עם עליית קרנה. עלייה גוררת עלייה, והצורך בזיקה למדינת ישראל ולקרבה נפשית מצד כל יהודי העולם ילך ויגדל. המעגל שאנו נתונים בו יהיה יותר ויותר מציאות חיה וממשית. ולא תהיה הפרדה כזאת של יהודים, שהעולים היום יהיו אזרחי מדינת ישראל ולאחרים לא יהיה חלק ונחלה בה. הפריפריה תלך ותגדל, כוחות העלייה ילכו ויגדלו.

אבל המעגל הזה איננו היחיד. אומנם קיומו של המעגל הזה צריך להטביע חותם מאוד חשוב, אבל הוא איננו המעגל היחיד שאנו מוקפים על ידו. אנחנו לא רק עם. אנחנו חטיבה גיאוגרפית, אנחנו ארץ מסוימת, חטיבה גיאופוליטית מסוימת, ואנחנו מבחינה זו נתונים במזרח התיכון ואנחנו צריכים לחשב את דרכינו מתוך התחשבות בעובדה הזאת.

ואנחנו, שנתונים בתוך המעגל הזה, מונים 850 אלף נפש.

על ידנו נמצאת עבר-הירדן אשר מספר תושביה כ-350 אלף נפש.

מצפון לנו הלבנון - מיליון וחצי.

על ידה סוריה - 3-2 מיליון.

מזרחה לה עיראק - 4-3 מיליון,

יחידות קטנות מאוד, אם כי יש בהן שטחים נרחבים למדי, נכבדים למדי. הרי שאיננו יכולים להשקיף על השטח הזה כאילו היינו מבחוץ, כאילו היינו על פלנטה אחרת, או על פסגה עולמית גבוהה שבה מיטשטשים הדברים. עלינו לראות את הדברים מבפנים ואז כל הבדל קטן ביחס של מדינות גדולות אלינו חשוב. לא רק שאנחנו איננו מעוניינים לטשטש אותו, אלא לפעמים, לצורכי תעמולה ומלחמה פסיכולוגית, אנחנו מעוניינים להגדיל אותו ולהפריז בו. וזוהי בעיית ניצול העובדה שאין המדיניות הבריטית והאמריקנית בפרטי הפרטים, על פני השטח הזה, עולה בד בבד.

אין לאמריקה אינטרסים טריטוריאליים בחלק הזה. האינטרסים שלה הם יותר כלכליים. יש עניין נפט, יש עניין של מסחר. אבל, קודם כל, האינטרס היסודי הוא, שהשטח הזה לא יהיה מסוכסך. וזה מביא לידי מסקנות ציניות למדי

לא בתור מדינה שיש בה 5 מיליון יהודים, אשר מחייבים התחשבות בדעתם,

לא בתור מדינה אשר יש בה דעת קהל ערה ורגישה למלחמה לחופש ולחירות של עמים אחרים,

אשר מתרשמת מאוד ממלחמת הגבורה של עם קטן אשר שתו עליו אויבים מכל עבר.

אם נפשיט אותה מכל המחלצות המוסריות, ונציג את הגורם הזה במערומיו, נראה צירוף של אינטרסים מסוימים, והדבר הזה בא לידי ביטוי בדברים שונים. קודם כל - במדיניות של ה״סטייט דפרטמנט״.

ה״סטייט דפרטמנט״ הוא הביטוי המובהק ביותר, הבולט ביותר, לאוריינטציה זו של המדיניות האמריקנית הנשענת אך ורק על האינטרסים שלה בלי לשעות לענייני צדק ויושר - דבר אשר מוריד או מעלה את קרנו של מועמד לנשיאות. מפני שהם לא תלויים בזה. והאינטרס של ה״סטייט דפרטמנט״ הוא שלא יהיה סכסוך במזרח התיכון, שתהיה יציבות, ולא אכפת לו איך. לכן הייתה אמריקה הראשונה אשר נסוגה מתוכנית ה-29 בנובמבר, כאשר התברר שזה מביא למלחמה.[5] וכאשר התברר שמדינת ישראל עלולה לנצח, תמכה אמריקה במידה מסוימת במדינת ישראל במועצת הביטחון ולחצה על מדינות ערב שיסכימו להפסיק את המלחמה. ולכן, שוב, כאשר מדינת ישראל יצאה ממלחמת מגן למלחמת תנופה, פלשה למצרים, דבר אשר איים להרחיב את הסכסוך, לחצה אמריקה על מדינת ישראל, ולכן כאשר היה חשש שמצרים תמנע את האפשרות לשביתת נשק בא הלחץ של אמריקה עליה. יש לה אינטרס כולל בשטח עולם זה, שהסכסוכים שבו לא יבואו בטרם זמן, לפני שאמריקה רוצה. היא מוכנה להסתכסכות כללית בעולם. היא מנצלת את סכנת ההסתכסכות כדי לבצר עמדות ידועות בעולם ולא חשוב לה באיזה תנאים יבוא הייצוב. אבל בכל שלב ושלב היא מביאה בחשבון את הגורמים הצבאיים, המדיניים, הטריטוריאליים המציאותיים ודורשת מכל צד להתפשר. היא אינה רוצה לעמוד בפני הכרח להתערב כדי להחזיר את שיווי המשקל על כנו, והיא עוד יותר פוחדת מהתערבות רוסית אם הסכסוך יחמיר. זהו קו ההגנה הראשון שלה.

אנגליה לא בדיוק כך. אנגליה עדיין לא נגמלה מההנחה, שיש לה פה אינטרסים ושהיא יכולה להתבצר בעמדות מפתח. לכן היא חרחרה ריב בינינו ובין הערבים והיא תמכה במדינות הערביות מתוך חשבון כפול –

או שהן תנצחנה ואז הן תהיינה חייבות לאנגליה בעד העזרה שלה, והיא תשיג אצלן משהו, ובינתיים היא גם עוקרת את מדינת ישראל אשר היא לא תוכל לתת מה שתוכלנה לתת המדינות הערביות - בסיסים וכדומה –

ומצד שני, אם מדינות ערב תוכינה במערכה, הן תהיינה חלשות והיא תוכל לנצל אח חולשתן ולהשיג מהן משהו.

לאמריקה אין חשבון כזה. אמריקה אינה תומכת באנגליה בכל עניין ועניין ואנחנו מעוניינים לנצל את הניגוד הזה ביניהן.

יתר על כן, המדיניות האנגלית במזרח התיכון מכוונת לזה, שהיא תהיה פה הנציגה הראשה או העיקרית של העולם המערבי, שהיא תנצח על הכוח בחזית זו נגד רוסיה. אנגליה לא מעוניינת לתת לאמריקה דריסת רגל ישירה, על כל פנים היא משתדלת לצמצם את דריסת הרגל של אמריקה באשר זה מקטין את המיקוח שלה ביחס לאמריקה. אנגליה מדינה חלשה. היא עכשיו יורדת. והיא מעוניינת למכור את עצמה לאמריקה במחיר עד כמה שאפשר יותר גבוה. ואמריקה זקוקה לה בחזית נגד רוסיה. ואם היא תהיה פה הגורם הראשי, ערכה לאמריקה יהיה יותר גדול ואמריקה תהיה מעוניינת בה יותר. לעומת זאת, אמריקה לא מעוניינת להיות מיוצגת על ידי בא כוח. היא מעוניינת לבוא ביחסים ישירים עם המדינות הערביות. היא גם אינה נותנת אמון רב במדיניות הבריטית. היא רואה שאין המדיניות הבריטית נוחלת כאן הצלחות. היא רואה שהיא מסוכסכת כאן. יש לה ירושה גדולה של סכסוכים והיא אינה מעוניינת על ידי הזדהות עם אנגליה לקבל עליה את כל זה.

הניגוד הזה שישנו [בין אנגליה לארה״ב], שלגבי הזהות הגדולה הוא מחוויר, הרי לגבינו הוא ניגוד חשוב, שאין לנו כל עניין וטעם להמעיט את דמותו. יש לנו עניין וטעם להרחיב אותו ולנצל אותו לטובתנו לגבי התהליך הזה של שביתת נשק ובסיס של שלום בינינו ובין ארצות ערב השכנות. אנגליה היא אחד האויבים. היא, כאילו כפאה שד, מקבלת את הדין בכל שלב ושלב, וזה בא כתוצאה מהתרוצצות פנימית באנגליה גם של דעת הקהל וגם של אינטרסים אנגליים חיוניים. כשם שיש אצלנו גורמים [מפלגות מפ״ם ומק״י] שסוברים, שאין לכרות שלום עם מדינות אלה אם יש בהן מיעוט פיאודלי.

במסיבת העיתונאים האחרונה אמרתי שבשיחות האחרונות, הישירות, עם המצרים התגלתה לשון משותפת בינינו ובינם - הפחד המשותף מאנגליה ומזימותיה שימש רקע משותף בינינו ובינם, הרצון להשתחרר מהתלות הזאת ולהיות עצמאיים ולעזור איש לרעהו. ואז שאל אותי סופר ״קול העם״:

״לשון משותפת בין מדינה מתקדמת כישראל ומדינה כמצרים?״

לו הייתי אומר שכוונתנו לפתור יחד את כל השאלות הפנימיות בחיים החברתיים, אפשר היה להתפלא על כך, אבל כאן אתה עומד בפני בעיה מדינית ואתה יכול להגיע לשיתוף עם גורם, שהחזון הסוציאלי שלו שונה מהחזון הסוציאלי שלך. והאם השיתוף עם המדינה הזאת לא יכול להביא לחזון סוציאלי מתקדם יותר אצלם? אנגליה עומדת לשטן. אמריקה עלולה לסייע - מפני שהיא מעוניינת בהשפעה כללית ישירה, היא עלולה לסייע במשא ומתן הזה של שלום. ואנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן להדיר את עצמנו מאפשרות של השפעה זאת. מה פירוש הדבר הזה? פירוש הדבר שאנחנו מוכרחים עד כמה שאפשר להביא לידי שלום עם ארצות המזרח, עד כמה שאפשר להדק את יחסינו עם ארצות הברית ולקומם אותה נגד אנגליה ולנצל לטובתנו את הניגודים שביניהן, עם כל אי-ההתעלמות מהעובדה שיש [לנו] קרבה גדולה עם רוסיה ובלי התעלמות מהצורך שלנו לעמוד בקשרים עם רוסיה.

זה מעורר בעיה יותר כללית - איך נצליח לשמור על שיווי המשקל ביחסינו עם שני הענקים מבלי להסתבך בריב האיתנים הזה, ויחד עם זה, לשם פתרון בעיותינו היומיומיות החיוניות, [לקיים] אותה מידה של קרבה, שיכולה להיות בינינו ובין אחד מהם. אינני חושש בשטח זה לסכנות יותר מדי חמורות לנו של הסתבכויות, שלא נוכל להיחלץ מתוכן. הקו היסודי שלנו הוא שאיננו מסתבכים בריב האיתנים ואיננו מזדהים לא עם צד זה ולא עם צד אחר. אנחנו כמובן יכולים ליפול בין גלגלי השיניים של המכונה הענקית הזאת ולהישחק, אבל במידה שהדבר תלוי בנו אנחנו לא צריכים לעשות זאת. אמריקה צריכה לדעת, ואנחנו צריכים לשנן לה זאת השכם והערב, שהדבר היחיד שתקבל מאיתנו בעד כל העזרה שתיתן לנו הוא אי-הזדהות של מדינת ישראל עם הגוש הסובייטי. היא לא תקבל בעד זה את ההזדהות של מדינת ישראל עם הגוש המערבי נגד רוסיה הסובייטית. אם העמדה תינקט בתקיפות ותיאמר בבהירות לא תהיה לה ברירה אלא להסתפק בזה, באשר זה כוח רציני, ריאלי, והיא תסיק לעצמה את המסקנה:

״לפחות אנחנו משיגים שהם לא מזדהים עם הגוש הסובייטי. אם נדחוף אותם לידי רוסיה הסובייטית זה יותר רע. יותר טוב אילו היינו משיגים אותה כבת ברית, אבל אם את זה לא נצליח, נסתפק במה שאנחנו משיגים״.

וביחס לרוסיה: עם רוסיה, למשל, התפתחו היחסים המסחריים מאוד עם הקמת מדינת ישראל, אבל לא לפי זה רוסיה קובעת את מדיניותה. לא לפי יכולתה למכור לישראל. היא צריכה לדעת שהיא הודות למדינה ישראל השיגה את עקירת השלטון הבריטי מהמקום הזה. הנכס הזה יתקיים בשבילה. בסיס לאנגליה לא יהיה בשטח ארץ-ישראל. בסיס לאמריקה לא יהיה בשטח ארץ-ישראל. זה כל מה שהיא תשיג. היא לא תשיג בסיסים סובייטים בארץ-ישראל. וכמו שאמריקה צריכה לדעת שכל מה שהיא משיגה הוא שלא יהיו כאן בסיסים סובייטיים, כך רוסיה צריכה לדעת שכל מה שהיא משיגה כאן הוא שלא יהיו כאן בסיסים אמריקניים. כמובן, כל זמן שישראל עצמאית. אפשר לשעבד אותה. עם התפרצות סכסוך יכולה אמריקה או רוסיה לשלוח לכאן אווירונים וצי ולשעבד אותנו. אבל המדובר הוא על תקופה שבה מלחמה עולמית לא מתפרצת, אלא בה יש המאבק הזה והזעזועים האלה. בתקופה הזאת, כשמדינת ישראל צריכה להתפתח ולהיבנות ויחד עם זה להתגונן, היא צריכה לנקוט מדיניות כזאת. לתקופה הזאת זוהי המדיניות והם צריכים לדעת זאת - לא לצד זה ולא לצד אחר.

ורוסיה צריכה לדעת שהדברים אינם שווים. היא איננה פה. אנגליה פה. ולא חשוב שאין לה בסיסים, אבל אי-אפשר למחוק את ההיסטוריה של 50-40 השנים האחרונות. עם אנגליה אנחנו ניאבק, אבל אנחנו צריכים להביא אותה בחשבון. ואמריקה היא גורם במזרח התיכון יותר מאשר רוסיה. מדוע עד עכשיו אנחנו לא קיבלנו נשק מברית המועצות? מדוע כל פניותינו הושבו ריקם? מדוע כאשר אמרנו: ״זה מה שיש לנו וזה מה שחסר לנו״ - לא קיבלנו נשק? מדוע, כאשר השתמשנו בלחץ יותר פעיל ואמרנו: ״זאת אנחנו צריכים״ - לא נענינו? מדוע, כאשר הגשנו רשימות מדויקות, גם כן לא נענינו? מפני שרוסיה יודעת שזה אומר התחלה של בסיסים צבאיים. זה יכול להביא לידי סכסוך ואין לה כל עניין לעורר סכסוך, ואת הגירוי שהיא יכולה להרשות לעצמה בברלין, במקום שיש לה עורף עצום, היא לא יכולה להרשות לעצמה בארץ-ישראל. זהו גירוי שאין מאחוריו כוח והיא מבינה את זה היטב, ואם היא מקבלת את החשבונות האלה כלפי עצמה, היא צריכה להבין שאנחנו מקבלים זאת ושאנחנו תלויים באמריקה יותר מאשר בה. מדוע, כאשר אנחנו עושים חשבון של סיטואציה שיכולה להיווצר במועצת הביטחון אם לנקוט עמדה זו או אחרת, ואנחנו מתייעצים עם המשלחות, וקודם כל אנחנו מתייעצים עם משלחת ברית המועצות [ואז] הם שואלים: ״מהי עמדת ארצות הברית? ההבטחתם את עמדת ארצות הברית?״ כי הם יודעים שמועצת הביטחון זה אחת-עשרה ידיים ובשביל רוב דרושות שבע - ולה יש רק שתיים. זה יפה מאוד לפעמים להיות במיעוט, אבל מה בצע בזה? זה רק אות של חולשה. ואם היא רואה צורך שתתקבל החלטה ידועה במועצת הביטחון, היא יודעת שהיא צריכה קודם כל להשפיע על אמריקה, כי היא יודעת שאין בידה לתת לנו אותה תמיכה ואמריקה תוכל לתת לנו אותה. כך שידידותנו עם אמריקה זה נכס פרו-סובייטי עד כמה שזה פרדוקסלי.

יחד עם זה, צריך לקחת בחשבון, שהקו הזה של שיתוף ביחס לשני הכוחות אינו פשוט. השוויון אינו תלוי רק בנו. הוא תלוי במשטרים, במשטרים שלא אנחנו קובעים. כאשר אנחנו באים למוסקבה, אנחנו מקבלים עלינו את דין המשטר של מוסקבה. וכאשר אנחנו באים לוושינגטון אנחנו נהנים מהמשטר של וושינגטון. לא נוכל להרשות לעצמנו אי-הנאה מהמשטר של וושינגטון מתוך זה שאין אנחנו יכולים להשיג זאת במוסקבה רק כדי לשמור על שוויון. ולהיפך, לא נוכל לדרוש ממוסקבה לבטל את כל הדברים שמכבידים עלינו ולתת לנו את ההנאה של וושינגטון רק כדי לשמור על השוויון. השוויון לא מנע בעדנו להקים צירות אחר צירות במזרח אירופה כל זמן שלא הקימונו בארצות המערב. עד היום הצירויות שלנו, צירויות ממש, ישנן רק במזרח - במוסקבה, בפראג, בוורשה, בבוקרסט. באנגליה, לאחר ההכרה דה פקטו, אין לנו צירות אלא נציגות וגם בצרפת, כמו שבוושינגטון עד הימים האחרונים לא הייתה לנו צירות אלא נציגות. אבל אנחנו לא נבהלנו מזה, כי הייתה עובדה כזאת שרוסיה ושכנותיה הכירו בנו. השאר לא הכירו בנו. לא אמרנו שלא נקים אף צירות במדינות מזרח אירופה עד שהמערב לא יכיר בנו. ובזה לא צריך לראות הפרת שיווי המשקל מצדנו.

אבל אי-אפשר להשוות את אפשרות הפעולה מצדנו בארצות הברית ובאנגליה לאפשרות הפעולה של צירותנו במוסקבה. בכל המקומות הללו יש לנו גישה ישירה לעיתונאים ולציבור. יש פעולה לאין ערוך יותר גדולה, פעולה לאין ערוך יותר חיה. ותראו מה עבודתה של הצירות במוסקבה ומה הקשרים שלה - הדבר היחיד זה במסחר, הדבר הדומם, לא הדברים השייכים לאנשים, הנוגעים באנשים חיים. הצירה שלנו במוסקבה אינה יכולה לכנס מסיבות עיתונאים ולהסביר לעיתונות על ענייני מדינת ישראל. וגם אם תהיה מסיבת עיתונאים - לא יתפרסמו אלא הדברים שהם ירשו. אין לנו ריב עם השלטון הרוסי, אבל מפני שאי-אפשר לעשות מסיבת עיתונאים במוסקבה לא נגזור על מסיבת עיתונאים בלונדון או בוושינגטון. ואנחנו נמצאים בארצות אלה בקשר ישר עם העיתונות ועם הציבור והעניין שלנו נישא ברחבי הציבור, ויש לנו פה עיתונאים ונאומים שלנו מתפרסמים במלואם בעיתונות האמריקנית. בעיתונות הסובייטית מתפרסמים רק דברים שמתירים לנו. בארצות הברית מתפרסם כל דבר, גם ביקורת נגד ארצות הברית. ברוסיה לא. השוויון הזה לא צריך להיות שוויון מכני. כאן יש לנו אפשרויות לגמרי אחרות. אנחנו בוושינגטון נהנים מחופש תנועה גמור. בכל רגע שהציר שלנו רוצה הוא יכול לשבת במטוס ולנסוע לאן שהוא רוצה. אני לא מדבר על זה שיש לנו קונסוליות בניו-יורק ובלוס אנג׳לס, ורק מפני שאנחנו רוצים לקמץ כסף אין לנו קונסוליות במקומות אחרים. אבל במוסקבה, למשל, איננו יכולים להגיע לקרוא את העיתון היהודי שיוצא בבירוביג׳אן - הוא אינו מגיע לשם. אנשי הצירות שלנו בוושינגטון יכולים להגיע לכל מקום שהם רוצים ולדבר בכל אסיפה פומבית שהם רוצים. אנשי הצירות שלנו במוסקבה אינם יכולים לצאת מתחום ידוע, אין זה מתוך שנאת ישראל, מתוך אנטישמיות. אנחנו בזה שווים עם גדולים וחשובים - עם השגריר האמריקני, עם השגרירים של בריטניה הגדולה, צרפת וכולי. אבל זהו המצב. איננו יכולים לזוז שם וזה מוכרח להטביע את חותמו. מדוע לא עלה בידינו עד עכשיו להשפיע על נציג ברית המועצות שיבקר לפחות במשק אחד? לא דרכה רגלו על קרקע של קיבוץ בארץ, הוא לא ראה שום קיבוץ, שום מושבה. הדרך היחידה שהוא מכיר זוהי דרך ירושלים-תל אביב. הוא בא לכנסת ואנחנו מאוד הערכנו את הדבר הזה, אבל זה היה ביקור רשמי. הוא בא גם לרחובות לבקר את וייצמן. אבל כל הודעותינו להם:

״להווה ידוע לכם, שאתם חופשים, התהלכו בארץ לאורכה ולרוחבה. אין מוחה בידכם. לאן שאתם רוצים אתם יכולים לנסוע״

- לזה לא באה כל תגובה. מדוע? אני מניח כך, שאם הם ייהנו בחופש כזה הם יצטרכו לתת גם לנו חופש כזה אצלם, ולא ירצו להישאר כפויי טובה והם מקבלים את הגזירה. הנציג האמריקני נהנה מזה ואין לנו מושג באיזה משקים הוא מבקר, באיזה בתים הוא מבקר. והוא עשה פומבי לעצמו, ביקר פה ושם, בחגיגה כאן ובמסיבה שם. אם יבוא מישהו ויגיד: ״יש כאן אי-שוויון״, אנחנו איננו אחראים בעד אי-השוויון הזה. זה עניין של משטרים שונים.

כל הדברים האלה היו גם אילו היינו מדינה של איזה עם אחר, אבל היות ואנחנו יהודים, העניינים מסתבכים באופן רציני יותר. ואני חוזר למעגל שדיברתי עליו קודם, למעגל היהודי הגדול ועל הידוק המעגל הזה. הדברים האלה, הקשר שלנו עם חלקי העם היהודי, זהו רוח עמנו, זה דם התמצית של חיינו.

קודם כל, אנחנו תלויים בזה. בלי תמיכה של העם לא נוכל לקלוט עלייה.

דבר שני, בלי קשר עם העם לא תהיה לנו עלייה.

קל לומר שאנחנו מדינה ככל המדינות, עם ככל העמים באשר יש לנו מדינה. אבל בחיים זה לא כך. המציאות היא אחרת. אנחנו לא פיתחנו את כל הנוהג הדיפלומטי שלנו, אבל ברור שהנוהג הדיפלומטי שלנו מוכרח להיות נוהג דיפלומטי לגמרי אחר מאשר של מדינות אחרות. לא יטוס שר חוץ של צרפת [לארה״ב] כדי להופיע שם באיזו מגבית על פני כל הארץ לטובת כל העם הצרפתי. אבל אני איני יכול לגזור על עצמי, או על מישהו אחר שיהיה בתפקידי, שלא יצטרך פעם לטוס לארצות הברית לא לשם שיחות עם ה״סטייס דפרטמנט״, לא בכדי לבקר את הנשיא, אלא למען עניין יהודי גרידא, למען מגבית או כדי ליישב סכסוך כמו שעשה זאת שר האוצר שלנו וכמו שיכול לעשות זאת ראש הממשלה או נשיא המדינה שלנו. ואי-אפשר לעקור שתי עובדות:

אל״ף, שיש בארצות הברית 5 מיליונים יהודים

ובי״ת, שיש שם משטר כזה אשר בו יש לנו מגע ישיר עם היהודים שם.

אלה עובדות יסודיות והן מוצאות את ביטוין. ולא ייתכן שהדברים הללו לא יטביעו את חותמם על העבודה שלנו. כי העובדה היא שההזדמנות היחידה של הציר שלנו במוסקבה להיפגש עם יהודים היא בבית הכנסת, וגם כאשר הוא הולך לבית הכנסת אין הוא יכול לשוחח איתם או לדבר לפניהם - דבר אשר אפשר לעשות בכל מדינה אחרת, דבר אשר אין צורך לעשותו בכל מדינה אחרת באשר יש שם דרכים אחרות, יותר רגילות. הוא אינו יכול לעלות בבית הכנסת במוסקבה על הבימה ולשאת נאום של ברכה. לא שהודיעו לו שכתוב באיזה מקום שאסור לו לעשות זאת, אבל אם הוא יעשה זאת תהיינה לדבר תוצאות. הצירות במוסקבה אינה יכולה לפרסם איזה ביולטין של ידיעות על הנעשה בארץ, לגמרי עובדתי, בלי שום תעמולה, בלי שום אידיאולוגיה, עם תמונות אחדות, ולשלוח לקולחוז יהודי. היא בכלל לא יכולה לשלוח את זה למישהו. היא יכולה לשלוח את זה רק למשרד החוץ הסובייטי ולצירויות אחרות. אבל לנו לא חשוב שהצירות שלנו במוסקבה תמסור לצירות ארצות הברית. יש לנו דרכים אחרות לזה וזה עניין רציני מאוד.

אינני יודע בדיוק מה זה נקרא דמוקרטיה מערבית ומה זה דמוקרטיה עממית. אבל אנחנו בתור יהודים, או אנחנו בתור מדינת ישראל, אנחנו בתור עם ישראל, לא מוכרחים להיות צד. אנחנו יכולים להשאיר את זה לרצון החופשי של כל אחד ואחד. אבל למעשה זה להיפך. בתור אנשים אנחנו יכולים לגרוס שיטה זאת או שיטה אחרת של דמוקרטיה. יכולים לחיות בתוכנו אנשים שיאמרו: ״אני, בתור אזרח העולם, מעדיף את הדמוקרטיה העממית על הדמוקרטיה המערבית״. ויכול להיות מישהו אחר שיאמר: ״אני, בתור אזרח העולם, מעדיף את הדמוקרטיה המערבית על הדמוקרטיה העממית״. אבל בתור יהודים אין לנו ברירה. אנחנו מוכרחים להעדיף את הדמוקרטיה המערבית, את הדמוקרטיה האמריקנית, על הדמוקרטיה העממית. יכול להיות שאצל רבים זה מעורר צער רב, אבל אין ברירה. אנחנו לא יכולים לא להיות מעוניינים, בתור יהודים, בקשר עם היהודים. בתור אנשים אנחנו יכולים להגיד: ״אין זה נורא. העולם יכול להתקיים בלי זה״, אבל בתור יהודים אנחנו מוכרחים להיות מעוניינים בקשר האמיץ עד כמה שאפשר של חלקי העם היהודי בעולם כולו.

בתור אנשים אנחנו יכולים לומר ״צריכה להיות הגדרה עצמית למדינות וכל מדינה יכולה לסדר את ענייניה הפנימיים כפי שהיא רוצה וכפי שהיא מבינה״. אבל בתור יהודים אנחנו לא יכולים להיות ניטרליים, כי הגדרה עצמית של מדינות מסוימות מחייבת אי-אפשרות של הגדרה עצמית לעם היהודי - והדמוקרטיה האמריקנית מאפשרת הגדרה עצמית ליהודים.

יהודי אמריקני יכול לעלות לארץ-ישראל אם רצונו בכך. אם אין זה רצונו הוא יכול לא לעלות. הוא יכול לשלוח כסף לארץ-ישראל. הוא יכול לעשות תעמולה לדברים האלה בכל מקום שהוא רוצה. הדמוקרטיה האמריקנית לא עשתה זאת במיוחד למען העם היהודי ואין לנו להודות לה על זה. כמו כן, הדמוקרטיה העממית לא עשתה זאת נגדנו, אבל הדבר מפריע לנו ומקשה עלינו יותר מאשר על האחרים.

כאשר ציר שלנו בא אל מיניסטר באחת הארצות של הדמוקרטיה העממית ומדבר איתו על עליית יהודים לארץ ישראל, הוא עונה לו: ״היהודים האלה נחוצים לנו״. הוא מציג את העניין כאילו יש כאן שתי מדינות אשר חסרים להם כוחות עבודה - למדינת ישראל הם חסרים ולו הם חסרים, והוא מוסיף עוד דבר צודק אחד מבחינתו, ולו הייתי במקומו הייתי אומר אותו דבר. הוא אומר: ״נגיד שנתגבר על הקושי הראשון. נחוצים לנו ונחוצים לכם, נגיע לעמק השווה וניתן ליהודים, לחלק מהיהודים, לצאת מהארץ. מה יגידו אז אנשים אחרים שרוצים לצאת שאינם יהודים? ״ליהודים נותנים לצאת ולנו לא!״ - ויש שם גויים שרוצים לצאת כשם שיש שם יהודים שאינם רוצים לצאת. יהודי שאינו רוצה לצאת אינו מעורר כל בעיה אצל גוי שרוצה לצאת, אבל יהודי שרוצה לצאת מעורר בעיה אצל גוי שרוצה לצאת - הוא רואה שעושים כאן יוצא מן הכלל לגבי היהודים וזה הורס את היציבות.

אבל מה לעשות, ולא רק שיש לנו עמדה היסטורית עקרונית של העם היהודי שהיהודים רשאים לשוב לארצם וזה צריך להיות נחלת כל היהודים, לא רק יהודי מרוקו, אבל מה לעשות ויש גם שיקול מעשי? לנו הכרחי כוח חלוצי ואת הכוח החלוצי לא נקבל ממרוקו. את הילדים שלהם נחנך כך שהם יהיו חלוצים בעוד דור, אבל מה לעשות ואנחנו זקוקים לכוח חלוצי עכשיו, וזה ישנו, לא באותה מידה שהיה פעם, אבל כוח לאין שיעור יותר מעולה, יותר מסוגל לחיי הקרבה, יותר בעל הכרה - והוא ישנו ברומניה, בהונגריה, בבולגריה ובארצות אחרות במזרח אירופה? את הכוח הזה אין מוצאים במרוקו, אין מוצאים בטורקיה. אין ספק, שנקבל גם את היהודים האלה, ואנחנו רוצים שגם היהודים האלה יבואו. אבל כשמדברים על התיישבות בנגב ובגליל, על תגבורת לצבא, ועל דברים קשים אחרים, מוכרחים להביא שיקולים כאלה בחשבון. ואנחנו חרדים מאוד לזה.

אילו היה מצב כזה שהיינו מדינה עומדת על תלה ויחסי החוץ היו כמו של אחרים, אז מאוד קל היה לנקוט את קו השוויון הזה. להיפך, אני בטוח שלגופם של העניינים הייתה הכרעה נפשית ומוסרית עמוקה לצד אחד. אבל עדיין איננו מדינה ככל המדינות ועם ככל העמים ואנחנו צריכים לדעת זאת היטב. אנחנו מדינה של עלייה והדבר מוכרח למצוא את ביטויו. וזה מעמיד אותנו בפני בעיות חמורות מאוד אשר המדיניות של ישראל רק מתחילה להיאבק איתן. מי ייתן ונגיע להבנה בעניין זה. ייתכן ולא נגיע להבנה. לא נוותר על קשרים, לא נוותר על אפשרויות עזרה, אבל זה עלול מאוד לסבך את העניינים. אבל חשוב מאוד שנעשה את הדברים האלה יחד ולא נתחלק לאלה שמחשיבים יותר את העלייה ולאלה שמחשיבים יותר את יחסי החוץ. חלוקה כזאת, אם תהיה, לא תהיה אמיתית.

אני משאיר אתכם בנקודה זו עומדים בפתח של פרשה שאולי תהיה מסובכת מאוד. נצטרך לאזור הרבה כוחות, הרבה תבונה, הרבה זהירות למאבק הזה שנכון לנו. לא להביא לזה שֶיַטֶה אותנו מדרך המלך של מדיניות החוץ, אבל גם לא להביא אותנו לידי כך, שדרך המלך במדיניות החוץ תביא אותנו להתעלמות מעניינים החיוניים למדינת ישראל.

הפרשה הזאת היא בתחילתה. ניסיתי להעמיד אתכם בדברי אלה בפני שתיים-שלוש בעיות:

אל״ף, בעיית היחסים עם הארצות הסובייטיות ואיך זה עלול להשתקף ביחסים עם ארצות יותר רחוקות, עם המעצמות הגדולות.

בי״ת, מעמדנו-אנו כשלעצמנו בתוך ריב האיתנים הזה.

גימ״ל, בעייתנו כמדינה נבנית וקולטת עלייה ואיך הדבר הזה משתקף, או עלול להשתקף, ביחסי החוץ שלנו.

אולי יותר משהתרתי את הסבך סיבכתי את העניינים, אבל כך המצב. אבל אם בדברי אלה נתתי דחיפה למחשבתכם העצמית והחופשית, ועזרתי במידת-מה להבהרת המושגים שלנו, אראה בזה שכר גדול.

 

אחרי הרצאת מ״ש הרצה אלוף יגאל ידין על הישגי צה״ל במלחמת העצמאות, ובסוף דבריו הדגיש את חשיבות קיומו של הצבא בשלב הנוכחי כ׳׳קלף הכי חזק״ במשא ומתן על הסכמי שביתת נשק, שכן במקרה שתתעורר בעיה שלא תהיה פתירה במשא ומתן, יהיה אפשר לפותרה בהפעלת הכוח הצבאי. מ״ש הגיב:

 

שר החוץ משה שרתוק: כאשר הייתי צריך לפרסם הודעה אחרי ההסכם הזה [עם מצרים], להעריך את ההסכם ולהעריך גם את התבונה ואומץ הלב של הצד שכנגד, אני לא הדגשתי בכלל את הגורם המכריע אשר הביא לידי המשא ומתן ולהצלחת המשא ומתן - וזהו ניצחונות הצבא שלנו, הכוח שגילה, הכיבושים שכבש. במתכוון לא הדגשתי זאת באשר ראיתי חובת תכסיס נבונה לא להבליט לצד שכנגד שהוא נחל תבוסה, כאשר אנחנו פותחים פרק של יחסים שאנחנו רוצים שיהיו יחסי שלום. אבל לא צריך להיות ספק לגבי מה שהביא אותנו לרודוס ומה מביא אותנו להצלחת המשא ומתן - זהו צבא ההגנה לישראל.

 

הערות: