משה שרת:  דו"ח על שיחה עם הנציב העליון סר אלן קנינגהם ב-19.11.1946

שבועיים אחר השיחרור[1]

 

פרוטוקול ישיבת מזכירות מפא"י,  25.11.1946

 

ביום ג' שעבר טילפן סגן המזכיר הראשי לליאו כהן, אמר שהנציב ישמח אם אני אבוא לשיחה למחרת היום ושאל מתי יותר נוח לי - בעשר או בעשר וחצי. כעבור שעה טילפן ליאו כהן שאני אבוא בעשר.

באתי בעשר ושהיתי 65 דקות. הנציב קיבל אותי, כנהוג, בלחיצת יד, ביקש לשבת, פתח ואמר שהוא מניח כי היה ברור לנו, כאשר הוצאה פקודת השיחרור, שהכוונה היא לחדש איתנו את היחסים, על כל פנים, מצידו יש כל הנכונות להיות פתוח לנו בכל עת ובכל שעה כאשר היה קודם.

אני הנעתי ראש ולא אמרתי דבר. הוא המשיך ואמר, כי בציבור העברי הרושם שנפוץ עליהם הוא שהממשלה זוהי מפלצת תחת איזה מסווה (""a monster in disguise), שזוהי ממשלה המורכבת מחבר מרצחים או מחבר נוכלים ורמאים. ובכן, לא מיניה ולא מקצתיה. הממשלה מורכבת מבני-אדם, החושבים את עצמם לאנשים הגונים וישרים והמתאמצים, במצב קשה מאוד, לעשות את עבודתם הקשה באמונה; הם מוכרחים להוציא לפועל את ההוראות הניתנות להם, אבל משתדלים עד כמה שזה עולה בידיהם להקל ולא להכביד בכל שעה קשה.

ביקשתי רשות להפסיק אותו ואמרתי, שאני מאמין בכנות הגמורה של כל מילה. אמר - וכאן הייתה קצת נימה של רגשנות - אני מודה לך מאוד בעד הרגשתך זו. ואז החל לעבור לענייני הטרור ואמר: אבל המצב בארץ הוא באמת קשה לבלתי-נשוא...

אני ביקשתי שוב רשות להפסיק אותו ואמרתי: לפני רגע אמרתי, שאני מאמין בכנות כל מילה שלך. יחד עם זה אני רוצה לומר שאני סבור, כי אתם בני-אדם ובתור בני-אדם אינכם בלתי-עשויים לטעות, והכרתי היא שבזמן האחרון נעשו על-ידיכם שגיאות חמורות מאוד.

הוא אמר: לא נדבר על העבר. המצב שאנחנו נמצאים בו איננו יכול להימשך. רוע מזלי הוא שאינני יכול, בשיחות איתכם ועם אחרים, להגיע לשום דבר חיובי, כי תמיד האופק מוקדר על-ידי מעשי טרור. אך גם הפעם מוכרח אני להעמיד את השאלה הזאת לבירור, כי הדברים בארץ הולכים הלוך ורע. אתה יודע, שנעשו מצידנו כמה צעדים להפגת המתיחות. זה היה מכוון לשמש איזו מיפרעה מצידנו. ויש לי חלק רב בזה. הנה,  אחרי דורות ורוחמה אני הפסקתי את החיפושים; אם כן, בזמן האחרון היה שיחרור שלכם; שוחררו ממעצר רבים אחרים; הופסק העוצר; נפסקו נגישׂות המוניות מצד הצבא; תהיה העלאה מקפריסין. בשיחות שנתקיימו בלונדון, ואשר בתוצאותיהן בא השיחרור, ההבנה הייתה ששיחרורכם יסייע להפסקת הטרור. והנה, לא מניה ולא מקצתיה. להיפך, מזמן השיחרור הטרור הוגבר והסך-הכל של אבדות החיים מקרב הצבא והמשטרה הוא גדול מאשר בכל תקופת מאורעות-הדמים של הערבים. הוא רוצה לשמוע ממני מה יש לנו להגיד, מה יהיה, האם אנו עושים איזה דבר. הוא מניח, שאנחנו מבינים שזה מאוד לרעתנו, מאוד מזיק. והצבא מתפרץ - הצבא איננו יכול לשבת בחיבוק ידיים כאשר אנשיו נהרגים יום יום. הוא (הנציב) אינו יכול לקבל על עצמו לעצור בעדם לזמן בלתי-מוגבל. ועוד פעם תהיינה צרות. ובכן, מה יהיה?

אמרתי: אני רוצה, קודם כל, להעיר על מה שאמרת בדבר התקוות שהיו בקשר עם שיחרורנו. בלטרון לא הייתה לי יכולת חופשית לבוא במגע עם אנשים. היכולת הייתה מוגבלת מאוד. רק פעמיים ביקרו אותנו חברים. אבל אני יודע איך דיברו חברי [בשיחות לונדון], ואני סבור שחברי ידעו את דעתנו, דעת אלה שהיו במעצר. אני, על כל פנים, בשום פנים ואופן לא השליתי את עצמי לחשוב, שהשיחרור יביא מייד לידי איזו הקלה במצב הקיים. ראיתי מאמרים שנכתבו בעיתונות פה, וכמה מהם לא היו לרצון לי, מפני שכותבי המאמרים האלה כנראה היו קורבן להרהורי ליבם, והם כאילו הבטיחו שדבר כזה יקרה. אני רוצה שהוא יֵדע, שלפי הכרתי לא ניתנה כל הבטחה כזאת, ושאילו ניתנה הבטחה כזאת - היה זו הבטחה שאי-אפשר לקיים אותה. אילו ניתנה, איני יכול לומר שהייתי מסרב להשתחרר, מפני ששיחרור זה פקודת כפייה ממש כשם שמאסר זה פקודת כפייה, אך הייתי יוצא אז מאוד מדוכא ונרגז. אבל אני לא יצאתי מדוכא ונרגז, מפני שידעתי ששום הבטחה כזאת לא ניתנה.

ובכן, מה המצב? המצב הוא שמה שנעשה בכ"ט ביוני היה blunder ] a terrible מישגה נורא] מבחינתכם, מפני שעד כ"ט ביוני נעשו מאמצים, ומאמצים יעילים, לשמור את הדברים בגבולות מסוימים ולמנוע שפיכת דם והרג אנשים סתם. בכ"ט ביוני כל הבלמים פקעו והשתררה הפקרות גמורה, ועכשיו קשה מאוד להחזיר את הגלגל אחרונית.

עוד דבר: עצם  מ ס י ב ו ת  השיחרור - זה גורם מפריע לפעולה נגד הטרור. לאחר שהחזיקו אותנו במאסר חודשים והוציאו אותנו בתוך המערבולת הזאת, היה זה מזיק לפעולה נגד שפיכת הדמים, ולא מועיל, אילו היינו תיכף עולים על כל הגגות ומתחילים לצעוק נגד הטרור - כי אז היו מייד אומרים - ואתה יודע איזה שמועות רווחו (בארץ הייתה מלחמת בחירות): אנשים אלה אומרים מה שאומרים לא מפני הכרתם, אלא מפני שהתחייבו, מפני שהם במחיר זה קנו את שיחרורם. וזה היה לגמרי פוסל אותנו.

כמובן, בעניין זה יש לנו עמדה העומדת בעינה: אנחנו נגד כל שפיכת דמים ונגד כל המעשים הנעשים עכשיו, ואנחנו פעלנו נגדם בעבר ופועלים בהווה ונפעל בעתיד. אבל אינני רוצה להשלות אותך: זה עלול להיות עניין של מאמצים לאורך ימים. כי עליך להביא בחשבון שתי עובדות מאוד עיקריות בעניין זה:

עובדה ראשונה היא שאומנם יש זעם כנה ברחבי הציבור נגד המעשים האלה, אבל הזעם שישנו ברחבי הציבור כלפי מדיניותכם הוא הרבה יותר עמוק - וזוהי עובדה שאי-אפשר לשנותה. כך הוא מצב.

העובדה השנייה היא ההגבלות המוטלות עלינו, על כל הארגון שלנו. אמרתי: אצלכם מתהלכות סברות על האירגון הפנימי שלנו, שהן פרי הדימיון, והן לא סתם פרי הדימיון - הן פרי המציאות שלכם. אינני טוען נגדכם, מפני שאתם חיים בתוך מציאות מסוימת ואתם מעבירים את המושגים השאולים ממציאותכם על מציאות חיינו, שהיא אחרת לגמרי. אתם עם ממלכתי, ואתם בנויים בניין ממלכתי, ויש לכם סולם שראשו מגיע למלך ויורד עד לחייל האחרון, ויש לכם הכרה ממלכתית וכל מדיניות היא מוגשמת, ואין שואלים שאלות ואין מקשים, כי הכרה ממלכתית זו חודרת בכל הפינות.

אצלנו אין זה כך. אנחנו מאוד רוצים להשתוות אליכם, אבל זה תלוי בכם שנגיע לכך. לעת עתה לא הגענו לדרגה זו ואנחנו ברית חופשית של אנשים תמימי-דעים. לכן כל דבר שאנחנו מסוגלים לעשות יכול להיעשות אך ורק על בסיס זה של הכרה משותפת, ולא סתם על-פי פקודות. אם תצרף עכשיו את שני הדברים האלה יחד: את העובדה שהזעם עליכם גדול מהזעם על טרור הדמים, ואת עובדת ההגבלות - תבין את המצב.

- הייתכן שיישוב זה אינו יכול לשים קץ לדבר אם הוא רק רוצה בכך?

אמרתי: אני מתפלא שאתה מדבר כך. העניין לגמרי לא כל כך פשוט. אני יודע מקרים איך אבות לא ידעו במה עוסקים בניהם; בעלי-בתים אינם יודעים במה עוסקים הדיירים, ובמקרה שיודעים - פוחדים, מפני שאנשים אלה לא יירתעו בפני רצח. והדברים היכו שורש, וקשה מאוד לעקור.

הוספתי ואמרתי: אתם מטכסים עצה מה אפשר לעשות, ואנחנו מאוד ריאליסטיים בעניין זה. אנחנו נעשה רק דברים הניתנים להיעשות והמובילים למטרה. לא נעשה דברים לצאת ידי חובה. אתה יודע, שאנחנו הזהרנו - לא תמיד עולה בידינו לדעת - ואתה יודע שזה מסוכן מאוד. אתה יודע, שאנחנו איננו מאמינים לסי.אי.די. שלך, ויש לנו ניסיון מר מאוד עם הסי.אי.די. (מה שאני אומר לך אני אומר על אחריותך). אבל לא תמיד אנחנו מצליחים להיוודע. אנחנו יודעים אומנם את אי-האמון אצלכם; הוא כזה אצלכם, שאנשים מסוגלים לומר, כשאנחנו מזהירים פעם, שאנו  בודים את זה מליבנו כדי לצאת ידי חובה. לא איכפת לנו מה הם אומרים; אנחנו עושים את זה מפני שהדברים מזיקים לנו, ודברים מזיקים אנחנו רוצים למנוע. אנחנו עושים עכשיו מאמצים למנוע מהם את מקורות האספקה שלהם. אנחנו מבררים את האפשרות של הצרת תחום הפעולה הטרוריסטית שלהם בכל מיני כיוונים, אבל זה ייקח זמן.

הוא אמר: אני מרוצה מאוד מהדברים שאתה אומר, אבל אתה חושב שזה עניין ממושך?

אמרתי: כן. אני לא מוציא מהחשבון אפשרות של איזה מיפנה פנימי. לפעמים מגיעים אלינו הדים כאלה, כאילו יש אצלם איזו התעוררות פנימית. מפני שהם רואים שהיישוב באמת נגד הדבר הזה. אבל לגמרי אין לסמוך על דברים אלה. יכול להיות שהם בכוונה מפיצים שמועות על הדים כאלה, בכדי בינתיים למנוע פעולות נגדם, והם באים רק להשלות אותנו. ואני אינני רוצה להשלות אותך. אם לא יחול איזה שינוי מדיני מכריע, זה יכול להיות עניין ממושך מאוד. אנחנו נעשה את שלנו, מפני שבנפשנו הוא.

הוא אמר: אני מאוד מחשיב מה שאמרת לי. יחד עם זה אני מוכרח לומר לך, שאם לא תהיינה תוצאות, יש להניח שהצבא אז יצטרך לגשת עוד פעם לנגישׂות. ובשלב אחר הוא אמר: לחדש את החיפושים בשטחים שהעיקבות מובילים אליהם.

אמרתי: העניין הוא בתחום אחריותך ובתחום אחריותם של מפקדי הצבא, ואתם בוודאי תעשו מה שרגש חובתכם יצווה עליכם. אם אתם רוצים להתחשב בדעתנו, להווי ידוע לך: אנחנו משוכנעים, שאתם רק תרֵעו את המצב אם תחדשו את הנגישׂות ההמוניות, מפני שזה שוב יקומם מאוד את הציבור נגדכם ורק יטשטש את ההתנגדות לשפיכת דמים. הוספתי: הלא אתם ניסיתם בדרך הזאת וניסיתם להשיג דבר מסוים - לא השגתם מה שביקשתם ורק זרעתם מרירות, שעכשיו כולנו אוכלים את פירותיה.

הוא ענה על זה, אבל לא מייד. אחר-כך, באיזה קשר אחר, הוא אמר אגב אורחא איזו ההערה, אשר ברור היה לי שזו תשובה.

על זה הוא אמר: אנחנו פה מדברים בכל גילוי הלב - תבין, איננו מסכימים לכל דבר ודבר שאתה אומר. אחר-כך אמר: אני יודע שנפוצה איזו גירסה, כאילו אנחנו התכוונו להחליף אצלכם את השלטון, להעלות אל ההגה איזו מפלגה אחרת. ובכן, סברות קלוטות מהאוויר, מחוסרות כל יסוד. לא הייתה לנו כל כוונה כזאת. אבל תבין, ההשתוללות הזאת מפריעה לפיתרון. הממשלה מאוד מעוניינת בפיתרון סופי של השאלה, ואי-אפשר לגשת לפיתרון כל זמן שזה נמשך.

אמרתי: אני מבין. בשבילנו זוהי השאלה: מהו הפיתרון? אנחנו "בין השטן והמים העמוקים"[2] - בין השטן של הטרוריזם ובין המים העמוקים של המדיניות הבריטית.

כן - אמר - אבל אני יכול להבטיח לך, שיש רצון כנה בממשלה להביא את הבעיה לידי פיתרון.

אמרתי: אני יודע שמזכיר המושבות החדש באמת בכנות מעוניין להקל על המצב עד כמה שאפשר באותו תחום שניתן לו לפעול, אבל אני יודע, כמו כן, שלא בו ולא בנציב העליון, עם כל כוונותיהם הטובות, תלויה ההכרעה. ההכרעה נעשית בשטח יותר עליון, ובציבורנו רווחת ההכרה שביסודו של דבר ההכרעה נפלה - שמשרד החוץ והשירותים (ז"א הצבא) נימנו וגמרו להפקיר אותנו, ולא משום שהם בן-לילה הפכו לשונאי ישראל, אלא מפני שכנראה באו ליד הכרה, שהאינטרסים האימפריאליים הגבוהים מחייבים מיפנה כזה ומחייבים להפקיר את העם היהודי פה.

אמר: אינני יכול להתברך, שאני בקי בכל סודות הפוריין-אופיס, אבל בכל זאת, אני לפעמים רואה איזה נייר, ואינני יכול לומר שהרושם שלי הוא כי הפוריין-אופיס גמר אומר על איזו מדיניות שהיא. לעת עתה עוד לא גמרו. הצרה היא שאצלכם יש הרבה אנשים שאינם רואים, שאנחנו פה נמצאים בין הפטיש והסדן. לפעמים, כשאני מבקר באיזה יישוב שלכם, ואנשים באים אלי בטענות, אני נותן את התשובה הזאת - אני אומר: יודע אני, אבל יש לנו צרה מהצד שכנגד. ואני רואה שאנשים אינם תופשים את עמדתנו.

אמרתי: אין חלקי עם אלה שאינם רואים את הצד שכנגד והקושי שיכול להיות לכם מהצד שכנגד. אבל מהי המסקנה? אם יש צד חלש וצד חזק - מפקירים את הצד החלש?

אמר: אתם חושבים שאתם ה? nicked party- [הצד הפגוע] להיפך, הערבים בטוחים שלכם יש כוח עצום בעולם. יש לכם חמישה מיליונים יהודים באמריקה. הערבים משוכנעים שאמריקה כולה לצידכם.

אמרתי: אינני יודע. אבל נניח, נניח שאמריקה היא כולה לצידנו, אבל  ב מ ה  אמריקה לצידנו? היא לצידנו בנקיטת עמדה, וזה חשוב מאוד - היא אינה הגורם שיכול לבצע מדיניות.  א ת ם  מבצעי המדיניות ולא אמריקה.

פה אמר: הקונגרס [הציוני הכ"ב] הזה, ישלטו בו החברים האמריקאיים שלכם.

אמרתי: לאו דווקא ישלטו. אבל הם יהיו כוח גדול. כוח יותר גדול מאשר בקונגרסים הקודמים.

- מה אתה חושב, מה יוחלט בקונגרס?

אמרתי: אחת השאלות העיקריות שתעמוד היא אם לחדש איתכם את המשא-ומתן.

שאל: אתה חושב שזו עדיין שאלה פתוחה, שלא בטוח?

אמרתי: בוודאי לא בטוח. זו אחת השאלות שתעמוד.

 -מה יהיה מעמדו של ד"ר וייצמן בקונגרס?

אמרתי: מעמדו של ד"ר וייצמן מתערער תמיד בשעת משבר ביחסים בינינו לביניכם. דווקא משום שהוא כל כך מעוניין בשיתוף איתכם, וכל כך מעוניין בדרך הזאת, בכל מקרה שאתם מכשילים אותנו מעמדו מתערער מאוד. כך היה בעבר, כך עכשיו.

- אך האומנם אנשים שלכם אינם מבינים, שאחרי הכל אנחנו הידידים היותר טובים שלכם?

אמרתי: תרשה לי להציג לך שאלה אישית. נניח שיש לך ידיד, והידיד הזה פעם אחת עשה לך טובה, טובה גדולה מאוד - אתה לא תשכח לו לעולם את הטובה הזאת; היא השפיעה עליך ברכה לכל ימי חייך. אבל אחרי שעשה לך את הטובה הגדולה הזאת הוא על כל צעד ושעל גורם לך עוולות ומתעלל בך, ודורש ממך שתכיר לו טובה על כך, מפני שפעם אחת עשה לך טובה גדולה. אחרי שעשה לך פעם טובה - הוא פונה לך עורף ומנצל את הטובה הזאת כדי להצדיק כל מעשה עוולה, כל רעה שהוא גורם לך. האם לא היה כעסך עליו גדול פי כמה מאשר על אויב מושבע לך?

שאל: מתי פנינו לכם עורף?

אמרתי: ב-1939, כאשר הוצאתם את "הספר הלבן"; עם גמר המלחמה, כאשר לא ביטלתם אותו. אומנם, אתם המשכתם את העלייה, אבל המשכתם במיכסה של 1,500. מה הייתה המיכסה הזאת? זה היה בהתאם ליכולת הארץ? בהתאם למצב באירופה? או מפני שתחום העלייה לפי "הספר הלבן" נסתיים ב-1,500, ומפני שהיה לכם שיקול שבזה יש יותר תקווה שהערבים יתפשרו? איך אתה יכול לצפות, שאנחנו לא נראה בזה פניית עורף לנו?

הוא אמר: היה לי קצת חלק בעניין הזה. ויש בכל זאת עלייה של 1,500 בחודש.

אמרתי: אתה יודע היטב מה המצב ומהי הבעיה. אם הבעיה אז הייתה 100 אלף של עקורים בלבד, הבעיה עכשיו היא כבר 200 אלף. לו אז, כאשר אני כתבתי לך ודרשתי בפעם הראשונה 100 אלף רישיונות, לו אמרתם אז: בתחום זה להתחייב על 100 אלף עדיין איננו יכולים, אבל אנחנו משנים את המיכסה, אנחנו מגדילים מייד את המיכסה באופן ניכר, ונראה איך יתפתחו הדברים - אולי יתפתחו כך שאפשר יהיה, לא בלי קושי, לסדר את המצב - איני יכול לומר לך שאנחנו היינו מסתפקים בזה, אבל אני יכול להבטיח לך שכל ההתפתחות מאז ועד היום הייתה אז לגמרי אחרת. עכשיו, כמובן, זה כבר 200 אלף עקורים בלבד, ועכשיו שום דבר כזה לא יספק - רק פתיחת שערים לרווחה.

פה אמר: אני רוצה לומר לך בנוגע לקפריסין. בעיתונות יש התקפה עלינו מדוע לא נתנו את כל הרישיונות לאנשים בקפריסין, מדוע נתנו חלק מהרישיונות לקרובים [באירופה]. ובכן, אני מתפלא מאוד. אנשים אלה גם כן יהודים. הם גם כן סובלים. יש
 הרבה מקרים של סבל חריף מאוד, שהמשפחות לא יכולות להתאחד.

אמרתי: אני לא אבוא איתך בריב כמה רישיונות אתה נותן לקפריסין וכמה אתה נותן מהמיכסה הזאת לקרובים. אבל אינני יכול להבין למה בכלל קפריסין? ומדוע עכשיו לא להעביר את כל האנשים האלה לא"י? אפילו למחנות - עד שתהיה החלטה.

אמר: אין מקום.

אמרתי: מה זה, אין מקום בעתלית?

אמר: בעתלית יש בסך הכל 1,200 מקומות. אנחנו צריכים לשמור 1,700 מקומות בשביל אלה שיבואו.

 -ורפיח?

אמר: אי-אפשר לשלוח לשם נשים.

אמרתי: אל תשלח לשם נשים. תשלח רק גברים (אגב, בלונדון ענו בעניין זה של העברה למחנות, שכל זמן שנמשך הטרור אי-אפשר להעביר מקפריסין. הוא לא אמר מילה על זה - הוא טען רק טענה עניינית על חוסר מקום).

אמר: אני בשום אופן לא אסכים להעביר אנשים הנה בשיכון של קיץ.

אמרתי: ושם הם לא בשיכון של קיץ? הם מסרבים להיכנס לבתים, אבל נניח שייכנסו לבתים - הם יהיו שני זוגות בחדר אחד! נניח שייכנסו לבתים - בשביל כמה אנשים זה יפתור את השאלה? הרוב הגדול יישאר בשיכון של קיץ, וכל שיכון של קיץ בארץ-ישראל פי כמה יותר טוב מאשר שיכון של קיץ שם.

לא - אמר - אינני יכול לקבל עלי אחריות. הסוף היה שהוא עוד יעיין באפשרות להעביר יותר לעתלית. בזה הוא הבטיח לעיין.

בגמר השיחה אמר: אני עוד פעם רוצה לציין, שאני שמח מאוד למה ששמעתי בעניין. אני רק מקווה שתתמידו.

אמרתי: אנחנו נעשה רק מה שאפשר ומה שיועיל בתחום ההגבלות המוטלות עלינו.

כאשר יצאתי שאל אותי המזכיר הראשי: האם דיברת עם הוד-מעלתו על שאלת הפירסום? הוא מאוד מקפיד על זה. אולי תחזור? אם כן, חזרנו. הנציב אמר: אני מציע, שאנחנו נאמר כי ביקשתי אותך לבוא לראותני ושאנחנו שוחחנו על המצב הכללי.

אמרתי: בסדר גמור, אין לי מה להוסיף לזה.

אמר: טוב, אז כך אנחנו נכתוב.

אמרתי: מותר לי להציע? מוטב לא להשתמש במילהsummond  (יש בזה לשון פקודה: נצטווה, נקרא לבוא) פה הוא קצת נרתע, אחר-כך האדים, אחר-כך צחק ואמר: טוב, טוב. שאל למזכיר באיזו מילה להשתמש. הוא אמר: אנחנו נכתוב, שאני הזמנתי את מר שרתוק לשיחה. אמרתי: אתה יכול לומר: הזמנתי, ביקשתי, הצעתי.