33. הממשלה הזמנית, ישיבה מ״ו [1]

3.2.19492

המצרים נוכחו לדעת שפנינו לשלום

 

 

סעיף א׳: סקירה

 

השר מ. שרתוק: יש להניח כי מחר יהיה האות ברודוס, שמחר יתברר אם חותמים או אין חותמים על ההסכם,[2] אבל יש להניח כי חותמים. מחר תבוא הנה ועדת הפשרה לביקור רשמי ראשון אצל הממשלה. היושב ראש שלה פנה אלי טלגרפית ומסר, כי הוועדה רוצה לראות אותי ואת ראש הממשלה, והוא מאמין שתוכל להתקבל על ידי הנשיא. אני מקווה שראש הממשלה יוכל לקבלם לשיחה קצרה בביתו. אני כבר ראיתי אותם במשך חמש-שש שעות ואינני יודע אם עליהם לראות אותי בלבד. ביום השישי יהיו אצל ד״ר וייצמן - זאת תהיה קבלת פנים.

שמעתי דברים מעניינים על המגע הבלתי אמצעי בין אנשינו ובין המצרים ברודוס. הם הגיעו לגילוי לב רב ולקשרי ידידות די אמיצים וגם לידי יתר חופש ביחסים. היו להם פגישות בבית המלון וגם הסבו יחד בבית הקפה לעיני כל ודיברו כדבר איש אל רעהו.

בינתיים התבררו כמה דברים הן מהשיחות שלהם והן ממקורות אחרים ביחס להתפתחות שחלה אצלם. קשה לי עכשיו לומר מהם הדברים שנאמרו במו פיהם ומהם הדברים שנודעו לנו, אבל התמונה הכללית היא כזאת

כשהם באו לרודוס הייתה הַנָחתם שהעובדה כשלעצמה, שמצרים ניאותה לשאת ולתת איתנו ולהסב איתנו אל שולחן אחד - עשתה עלינו רושם כה אדיר והיא חשובה לנו כל כך, שאנחנו נוותר בכל עניין ונחתום על כל מה שרצוי להם.

הנחתם השנייה הייתה שבשבילנו החלטות מועצת הביטחון הן דבר כל כך קדוש, שאנחנו לא נעיז לפגוע בהן, ובהיות שההחלטות במקרה זה הן לטובתם - מסתתמות כל טענותינו ואנחנו מוכרחים להתפשר.

כך שההופעה הראשונה שלנו, והתוכנית שאנחנו הצענו כתוכנית לשביתת נשק, גרמה להם זעזוע נמרץ מאוד. הם נדהמו ומייד נתייאשו, והתגובה הראשונה שלהם הייתה שאין טעם להמשיך בדיבורים. יש לארוז את המזוודות ולהסתלק. כנראה, שבכל זאת לא כל כך קל לארוז את המזוודות ולהסתלק - לכן המשיכו במידה שהמשיכו ונהפך לבם להעריך ולכבד אותנו ואת עמדתנו. הם נוכחו בשני דברים:

אל״ף, שהדיבור שלנו הוא דיבור.

בי״ת, שפנינו באמת לשלום. למרות כל הקשיים אנחנו מגֵנים על ענייננו, אבל המדיניות שלנו והחזון שלנו הם לשלום ולא להמשך המלחמה. דבר זה עשה עליהם רושם רב.

מה שסייע הרבה ללשון משותפת מבחינה הרקע הייתה הסתייגות של שני הצדדים לגבי אנגליה והפחד מפני אנגליה והמזימות הבריטיות. אי-האמון והחשד - זה סייע לקירוב הלבבות. מה שהפריע והכביד על ההסכם אלה הם לא רק העניינים שהתנגשנו בהם, אלא בעיקר בשלב האחרון של המשא והמתן - הקושי הפנימי והציבורי של הממשלה המצרית לתרץ ולהסביר את העניין לציבור שלהם. הדברים עוד מסתבכים ומתלווים בשיקולים הנוספים של המלך [פארוק] והממשלה. זה מתבלט בייחוד לגבי שלושה מקומות: באר שבע, ביר-עסלוג׳ ועוג׳ה. מסתבר שהמצב הוא כך: הבּוּרוּת [אצלם] בהלכות גיאוגרפיה היא גדולה מאוד, והמושגים על המרחבים מצפון, ממזרח, ממערב ומדרום הם מטושטשים מאוד - ידועים להם רק שמות מקומות: עוג׳ה זה שם דבר. באר שבע - זה שם. וכולי.

הם לא גילו בציבור שלהם את המפלות שנחלו - והנה הם פינו מקומות אלה, ועמד בפניהם הקושי הגדול להודות שעזבו את עוג׳ה.

המשלחת שלנו לא נזקקה להשתמש בכל הסמכות שניתנה לה לגבי ויתורים. אנחנו אמרנו, שבלית ברירה מוטב לקבל את הצעת באנץ׳ מאשר להביא את המשא והמתן לידי כישלון, אולם הם לא הרחיקו לכת עד לקבלת הצעת באנץ׳. עוג׳ה יהיה שטח מפורז, אבל אין עליו מרות או״ם. זה יהיה מקום ריק וישמש מושב לוועדת שביתת הנשק. התנאי שמקום זה יהיה ריק מכוחות צבא, יהיה נתון לפיקוח ועדת שביתת הנשק כמו שעניינים אחרים יהיו נתונים לפיקוחה. כשם שבמקומות אחרים שבהם יש לנו כוחות מגן,[3] יצטרכו לבדוק אם יש לנו שם, נניח, תותחים או מרגמות - אם יתברר שיש לנו מרגמות בלבד, זה יהיה בסדר. אם יתברר שיש לנו שם תותחים, הרי אנו מפֵרים את הסכם שביתת הנשק - כך יצטרכו פה לבדוק אם יש לנו שם כוחות בכלל.

לגבי ביר-עסלוג׳, וזה היה ביומיים האחרונים, דרשו המצרים שלא נימָצא במקום זה. התברר, שאין אנו נמצאים בנקודה הנקראת ביר-עסלוג׳. אין לנו כל כוונה וכל צורך להימצא שם. אנחנו רק מחזיקים בכל המשלטים סביב ביר-עסלוג׳ שיש להם איזה ערך שהוא עבורנו. הקו שקבע מר בן-גוריון באחת השיחות עם ידין, כאשר חזר הנה [מרודוס], היה שלא לוותר על שום נקודה חיונית מבחינת המוצהר, ולהתחשב במידת האפשר בקשיים שלהם כדי להקל עליהם להגיע להסכם. לכן, ביחס לבאר שבע סירבנו לוותר ולקבל את הסתייגותם. כאשר ביום מסוים הובא הנוסח הגמור של ההסכם, הודענו שאנחנו מקבלים אותו כמות שהוא. אגב, החתימה היא ״בשם ממשלת מצרים״ ו״בשם ממשלת ישראל״.

המצרים הסתייגו בשני דברים. הסתייגות אחת הייתה רצינית והשנייה הסתייגות קלה.

ההסתייגות הקלה הייתה לגבי הגדרת כוחות המגן. עניין כוחות המגן פוגע בהם יותר מאשר הוא פוגע בנו, מפני שלנו יש מרחב ולהם אין מרחב - המדובר הוא לגבי הרצועה. אם לקחת את קו שביתת הנשק מבית-חנון דרומה עד רפיח - הרי לנו יש שם אזור קדמי ועורף רחב שבו אנחנו חופשיים לגמרי ומחזיקים בו כוחות תוקפניים - יש לנו בסיס תוקפני בדיר-סונייד[4] ובבאר שבע. באזור הקרוב לקו שביתת הנשק אנחנו מוגבלים בכוחות מגן. אצלם הרצועה שבין הקו ובין שפת הים היא אזור שאפשר להחזיק בו כוחות מגן בלבד. לכן הם ביקשו להיוועץ עם מפקד החזית וטסו לאל-עריש, כדי לברר אם המפקד מסתפק בהגדרה זו. אילו היו חוזרים ואומרים, שאינם יכולים להסתפק בהגדרה זו ומבקשים לכלול במסגרת כוחות המגן גם כוחות אחרים - דבר זה היה מזכה גם אותנו לגבי כוחות המגן שלנו. אולם באנץ׳ אמר, שלנוסח הסכם זה אין להוסיף מילה.

ההסתייגות החמורה היא לגבי באר שבע. הם אמרו

שהסתייגותם לגבי כוחות המגן היא הסתייגות טכנית בלבד,

אולם לגבי באר שבע הסתייגותם היא הסתייגות עקרונית.

באופן כזה נפרדו המצרים והיו לשני ראשים:

ראש אחד טס לקהיר

וראש אחד לאל-עריש -

אגב, כך נודע שהמטה שלהם נמצא באל-עריש. הראש שטס לאל-עריש נפרד אף הוא לשניים:

שניים ממשרד החוץ ואחד מאנשי החצר. אנשי משרד החוץ טסו על מנת להמליץ על חתימה מתוך ויתורים לעמדתנו בעניין באר שבע.

איש החצר, שהוא איש צבא, שמו שרין, טס על מנת לומר למלך, שכעבד נאמן לו אינו יכול להמליץ על חתימת ההסכם, כי עובדה זו תפגע קשה במעמדו.

גייסנו קצת השפעה של ארצות-הברית. דיברתי עם מקדונלד והוא טילגרף מייד לממשלתו בעניין זה, וטילגרפתי לחוץ לארץ. היה גם לחץ של טריגווה לי[5] על המצרים באמריקה, והיה גם קצת לחץ עלינו בעניין באר שבע שנהדף על יד מר אבן.

האופטימיות שלנו לגבי חתימתם הייתה מבוססת על שני שיקולים:

אל״ף, שהם יחששו להתיר לנו את הרצועה, וזוהי התרת רצועה רצינית - אם אחרי שמשקיעים מאמץ קשה בגישור בינינו, ואנחנו מוותרים ויתורים כאלה - הם בכל זאת אינם מוותרים.

בי״ת, שהם יחששו להופיע בפני מועצת הביטחון כצד שבשלב האחרון לא קיבל את הנוסח של האומות המאוחדות.

ציינתי שיש שוויון ידוע לגבי הפינוי ממזרח לגבול וממערב לגבול, אבל זהו שוויון עובדתי ולא שוויון מילולי, כי אזור עוג׳ה נקרא בנוסח ההסכם ״אזור מפורז״, ולגבי האזור בתחומי מצרים נאמר: ברצועה זאת לא יהיו אפילו כוחות מגן ולא הודבק על זה כינוי של אזור מפורז.

לגבי האזור הקדמי שלנו במערב, ששם נמצאים כוחות מגן בלבד, נאמר: כוחות המגן מבוססים על היישובים, וזה כאילו מגביל את הכוחות גם מבחינת חופש התנועה וגם מבחינת התנוחה. כאן יש להבחין את הדברים הבחנה מהותית. לפי החלטת מועצת הביטחון היה עלינו להוציא בכלל את כל הכוחות ולהשאיר באזור זה כוחות מגן בלבד הנמצאים בתוך היישובים, ולהשאירם אך ורק בתוך היישובים. אמרנו שאין דבר זה בא בחשבון. מצאנו את המוצא לכך בזה שקיבלנו את הנוסח שלפיו יהיו כוחות המגן מבוססים על היישובים. קדמו לכך חילופי דברים, גם בכתב, בינינו ובין או״ם, בהם הובטח שאין פירוש הדבר הגבלה איזו שהיא לגבי כל משלט שנתפוס, וביחס לכל פטרול שייתקלו בו אפשר יהיה להסביר שהוא מבוסס על איזה יישוב שהוא באותו אזור.

אין לנו ידיעות רשמיות - אינני אומר זאת כדי להטיל ספק באמיתות הידיעות - על כך שכאילו האנגלים כבר התערבו בעניין זה וניסו להניא את הערבים מלחתום, אבל יש סימוכין לכך למה שנודע לנו מפי הערבים. הם חזרו וסיפרו לנו, שהאנגלים דיברו על לבם להיכנס למלחמה והבטיחו להם ניצחונות קלים. זה היה דבר שהיה ידוע לנו פחות או יותר, אבל נתגלה דבר חשוב - אני מניח שהמצרים סיפרו את האמת - כאשר התעוררה השאלה אם ללכת לרודוס או לא, יעצו אותם האנגלים לא ללכת. המצרים מספרים שהאנגלים דיברו מאוד על לבם שלא ללכת ואמרו להם:

״למה לכם ללכת לרודוס? אתם פוחדים מהיהודים? אנחנו נעזור לכם. נעזור לכם לפי החוזה משנת 1936״.

כאשר האנגלים ראו, שדבר זה אינו מתקבל על דעתם של המצרים, אמרו:

״נעזור לכם מבלי לקשור את ידידותנו בחוזה זה, שאינו לפי טעמכם״.

הם [המצרים] הגיעו למסקנה, שיש לחסל את המלחמה.

והשיקול השני היה שחשובים להם מאוד היחסים עם ארצות-הברית. הם גם רוצים להעביר עצמם מספֵירת ההשפעה הבריטית לספֵירת ההשפעה של ארצות-הברית. זה שוב מוכיח את אי-הזהות בין הקו הבריטי ובין זה של ארצות-הברית לגבי המזרח התיכון, אם כי יש ביניהם זהות לגבי ברית-המועצות.

אתם תמצאו בסקירה שיחה מעניינת מאוד, כנראה שהייתה יותר מעניינת מכפי שנמסר, בין אבן לבין מאליק - הנציג הסובייטי במועצת הביטחון.[6] מאליק הביע בדרך כלל את שביעות רצונו מהתוצאות שהושגו ברודוס ודיבר על הפרץ שבין אנגליה ואמריקה במזרח התיכון. בעוד שאמריקה מעוניינת בשלום, אנגליה פָּנֵיה לעשות צרות במזרח התיכון. - (השר פ. רוזנבליט: אמרת בישיבה האחרונה שהסכם זה מבטיח את דרום הנגב) - בהחלט. שם נאמר כי המצרים אומנם סבורים, שיש להם אינטרסים בכל השטח של הנגב, אבל כיוון שבצד המזרחי של הנגב כרוך גם כוח שלישי [עבה״י], שאיתו אין עוד הסכם על שביתת נשק - לכן ההגבלות לגבי כוחות המגן שהיו בהסכם זה אינן חלות על החזית המזרחית. אחר כך ישנה הגדרה של החזית המזרחית, ונאמר: ״עד הקצה הדרומי של ארץ-ישראל״. פירוש הדבר, שלהסכם זה אין כל נגיעה לגבי השטח שממזרח לקו המוצע בין גבול ארץ-ישראל-עבר-הירדן ובין גבול ארץ-ישראל-מצרים עד הקצה הדרומי. התמונה היא כזאת: הנגב מתחלק למזרח ולמערב והקו המקביל בין שניהם הוא הקו הממוצע. בכל קו רוחב לוקחים את הנקודה האמצעית ומחברים אותן. אין לחוזה כל נגיעה לשטח המזרחי.

החלק המערבי מתחלק לשניים. הוא מתחלק לשניים על ידי הקו של 16 בנובמבר [1948], המסומן פה באחד הנספחים. מצורף לקו הזה האזור הקדמי, שבו יש לנו כוחות מגן בלבד - באר שבע היא בחלק החופשי [מהגבלות]. ההגדרה של אנשינו היא, שאם הכרענו את תוכנית ברנדוט בפריס מבחינה מדינית, עכשיו הכרענו אותה מבחינה צבאית, אבל עוד לא מבחינה עובדתית, כי איננו נמצאים שם.

בנוגע לעבר-הירדן - מצד עבר-הירדן הייתה כל הזמן נכונות יתר ללכת לרודוס ולהחיש את העניין. אנחנו רצינו לעכב קצת, מפני שרצינו קודם לברר מה תהיינה התוצאות, והייתה נחוצה לנו שהות לגבי מתן הוראות למשלחת. קבענו את מועד המשא והמתן ליום ב׳. הם הסכימו לכך ורק ביקשו שנודיע לבאנץ׳, שבקשת הדחייה באה מצדנו ושהם הסכימו לה. באנץ׳ שמח לכך מאוד, מפני שהוא עבד עבודה מפרכת. זהו כוח עבודה שאין לשערו. המשא והמתן יתחיל ביום ב׳ ואני מקווה שביום א׳ אוכל להביא לממשלה את הצעת ההוראות, התדריך.

באים עלינו ימים קשים מאוד -

בוא הוועדה [הפיוס],

פרסום הנוסח של ההסכם.

יש להדריך היטב את העיתונות, כי היא עלולה לאבד את ידיה ורגליה במבוך זה. המצרים ביקשו רחמים שלא נריע על ניצחוננו, מפני שזה עלול לקלקל להם. אולם אנחנו לכשעצמנו איננו מעוניינים לעשות זאת. זהו עניין רציני ועדין, עשינו בו ויתורים, ואנחנו רוצים שיהיה ברור שעשינו ויתורים. נוסף לכך עלינו להדריך את המשלחת, שתנהל את המשא והמתן עם עבר-הירדן ועלינו לעשות זאת במשך שלושת הימים הבאים.

באופן רשמי קשורות במשא ומתן איתנו כל מדינות החבר הערבי - בכללן ערב הסעודית ותימן. באנץ׳ שלח הזמנות גם להן. המצרים מבקשים מאוד שלא נחרים עכשיו את איבן-סעוד. יש להם בזה חשבון סיעתי - הם ואיבן-סעוד מהווים סיעה בתוך החבר הערבי. אם ייחתם הסכם גם עם איבן-סעוד, תתהדק על ידי כך החזית שלהם בחבר הערבי. לי נראה דבר זה. אומנם עוד לא דיברתי על כך עם מר בן-גוריון, אבל דבר זה נראה לי.

אגב, הסכם זה חל גם על האוויר וגם המים הטריטוריאליים. זאת אומרת שהוא איננו מאפשר למצרים להשתמש במים הטריטוריאליים של הרצועה למטרות מלחמה. אינני בטוח בזה לגמרי. עלי עוד לעיין בדבר.

רמת המשלחת העבר-ירדנית נמוכה, ויש אומרים נמוכה מאוד. הם אינם שולחים אפילו את עבדאללה תל[7] ובחרו קצינים אחדים בלתי חשובים. ברור שבמשא והמתן עם עבר הירדן יהיו קשיים גדולים בהרבה מאשר במשא והמתן עם מצרים וזה משתי סיבות.

הסיבה הראשונה היא, שהשאלות העומדות לדיון מורכבות יותר. ייתכן שעבר-הירדן תודיע שהיא מדברת גם בשם עיראק. במקרה זה תהיינה השאלות מורכבות עוד יותר. במשא ומתן זה ישנן כמה בעיות קשות מאוד: אילת, ים המלח, לטרון, עמק החוף [האזור הצר שבין טול כרם לנתניה] ונהריים - זוהי סיבה ראשונה.

סיבה שנייה היא שלא זו בלבד שהמשלחת העבר-ירדנית תצטרך על כל צעד ושעל לשאול את פי עמאן, אלא יש להניח, שעמאן תשאל בכל פעם את פי לונדון. כך שאני צופה לפרשה מייגעת מאוד. הרכב המשלחת שלהם, כפי שהודיעו לנו עליו, אינו כולל בריטים, אבל כולל אנשים נחותי דרגה באופן יחסי. אולי העלו אותם לצורך המשלחת - (השר ד. רמז: האם יימסר ההסכם כולו לפרסום?) - כן. זהו הנוהג של או״ם - (השר מ. בנטוב: מהן המסקנות שהחברים שלנו הגיעו אליהן? מתוך השיחות עם המצרים לגבי עמדתם ביחס למשא ומתן על שלום, תוכן דרישותיהם ותביעותיהם מבחינה פוליטית?) - לא אוכל לענות לך על כל הניואנסים של שאלתך, אולם אוכל להגיד לך, כי הם דיברו ברצינות רבה על הצורך בשלום ועל כוננותם לשלום. הם דיברו על המשא והמתן בעניין השלום בשלב הבא וקשרו שאלה זו בבעיית ועדת הפשרה. הם טענו, שמוטב להרחיק את ועדת הפשרה מארץ-ישראל, כדי שאפשר יהיה לעשות את הדבר באופן ישיר. ביקשו אותנו להציע לוועדה שתבחר את ז׳נבה כמושב לה, כי לדעתם נוכל בז׳נבה להידבר טוב יותר. אם ניפגש פה - לדעתם ״יזדעזע העולם״. הם הציגו את שתי השאלות הבאות כשאלות המסובכות ביותר: שאלת ירושלים ושאלת הפליטים. בשלב זה לא דיברו על גורל ארץ-ישראל המזרחית ולא על גורל אילת - (השר י. גרינבוים: מה להם ולירושלים?) - זוהי שאלה המעניינת את העולם הערבי הן מבחינה דתית והן מבחינה לאומית. בנוגע לירושלים אמרו שישנן שלוש תביעות: תביעת היהודים, תביעת הערבים ותביעת העולם.

היהודים דורשים שירושלים תהיה שלהם.

הערבים דורשים שירושלים תהיה למדינה הערבית.

העולם דורש שירושלים תהיה בינלאומית.

לא ייתכן להתעלם משום תביעה משלוש תביעות אלה, ולא ייבצר מלאחד את שלושתן ולמצוא פתרון כזה, שיהיה בו משום סיפוק לשלוש התביעות.

זכורה לכם ודאי ההצעה האמריקנית מימי פריס בנוגע לנאמנות.[8] מפריס ועד עתה הושלך הס בעניין זה. לא ראינו מצד הוועדה [הפיוס] שיש כוונה לחזור לאותה הצעה, אם כי מישהו אמר, שהאמריקנים מוכנים להיות גמישים בעניין המשטר הבינלאומי. אבל בימים האחרונים ממש פנה המקשר האמריקני בלייק סכסס אל מר אבן ושאל אותו:

״מה יהיה אם תבוא בפניכם הצעה זו באופן רשמי? מה תהיה תגובתכם?״

מר אבן השתמט מתשובה ואמר שיביא את השאלה בפנינו.

המצב הוא כזה: לגבי ירושלים ישנן שלוש אפשרויות -

או לנסות מחדש פתרון בכוח - אינני חושב דרך זו למעשית -

או להניח את השאלה ללא פתרון כשאלה פתוחה,

או להגיע לידי איזה הסכם שהוא.

אני שולל את הדרך הראשונה עכשיו, אבל אינני שולל מראש את הדרך השנייה אם תהיה אפשרית. לגבי הדרך השלישית - חתימת הסכם - ישנן שתי אפשרויות:

או הסכם תחת חסות או״ם,

או הסכם ישיר עם הערבים.

הסכם ישיר עם הערבים פירושו חלוקת ירושלים בינינו לבין עבדאללה. אין זה מחייב שהחלוקה תהיה כזו שלפיה כל או רוב העיר החדשה תהיה לנו וכל העיר העתיקה לעבדאללה. תיתכן גם חלוקת העיר העתיקה. אם אנחנו הולכים דרך צינורות של או״ם, אז עניין הנאמנות מוכרח להיות אפשרות חשובה בשבילנו. עלינו לדעת אם אנחנו נוקטים עמדה שלילית או מוכנים לחשוב על כך - (השר מ. בנטוב: האם המצרים נקטו איזו עמדה שהיא ביחס לרצועת החוף?) - לא שמעתי נוספות בעניין זה - (השר מ. שיטרית: רציתי לשאול שתי שאלות: אחת ביחס לצליפות במענית, שקראנו עליהן, השאלה השנייה היא בדבר סוריה והלבנון - האם יש איזה קשר שהוא או משא ומתן או התחלה לכך?) - על סוריה והלבנון אין לי כל חדש, ועל הצליפות אינני יודע.

 

סעיף ד׳: מצב האבטלה בנצרת

 

השרים מ. בנטוב וא. ציזלינג עוררו את שאלת המשבר הכלכלי החמור שבו נתונה האוכלוסייה הערבית, בייחוד בנצרת, שם מרוכזים פליטים רבים ושוררת אבטלה קשה. משפחות רבות רעבות ללחם. השר בנטוב העלה אפשרות להחזיר פליטים תושבי חיפה, שברחו לנצרת לעירם. השר ציזלינג עמד על קשיי הכפריים הערבים. במהלך הדיון דיבר מ״ש כמה פעמים ודבריו מובאים במרוכז.

 

השר מ. שרתוק: אני חושב שעלינו להקים מייד שתי ועדות.

ועדה אחת כללית לשאלת החזרת החקלאים,

וּוַעדה שנייה מיוחדת לנצרת לטיפול בשאלות המיוחדות של נצרת.

צריך להיות מובן שבמידה שיש גם בנצרת שאלה של חקלאים - היא קשורה לוועדה א׳ ולא לוועדה ב׳. הוועדה הראשונה צריכה לחזק את הוועדה הקיימת, והוועדה השנייה תטפל בצרכים המיוחדים והדחופים של נצרת בלבד.

לי נראה שצריכה להיות רגישות מיוחדת בטיפול בבעיית נצרת. דבר זה לא היה קל בעינינו ואל יהא הדבר קל בעינינו. אני רואה בזאת כמה פנים.

קודם כל, יגיע דבר זה לעולם הגדול, תקום תאנייה ואנייה, ומוטב להתערב שעה אחת קודם במהלך העניינים, להמתיק העניין עד כמה שאפשר לפני שתהיה שערורייה גדולה.

בי״ת, דבר זה עלול לגרום צרות רבות בפנים.

גימ״ל, אני רואה בזאת בעיה חינוכית בשביל הציבור היהודי. כי עלול להיווצר יחס: ״יגוועו להם הערבים, מה אכפת לנו?״ עלינו להעמיד שאלה זו בפני כל הגורמים. המדינה לא תוכל לשבת שלווה אם השאלה לא תיפתר. אך אנחנו פה איננו יכולים להחליט בנוגע לפרטים.

נקבל החלטה אחת כללית, שהממשלה רואה את בעיית נצרת כבעיה דחופה, מחייבת טיפול מיידי להקלת המצוקה, מחייבת את כל המשרדים להיענות למסקנות הוועדה שנקים, שלא יהיה צורך להביא כל דבר לישיבת הממשלה. במידה שהוועדה, שתהיה מורכבת באי כוח המשרדים, תחליט שיש צורך לפעול - ייענו המשרדים ויוציאו לפועל. נקים ועדה לעניין זה. משרד העבודה והבינוי צריך לדאוג שיהיה מְרַכֵּז לוועדה, והוועדה צריכה להיכנס לפעולה מחר בבוקר. הוועדה תעיין בדברים לפי רשימה זו. היא איננה צריכה לחכות עד אשר תיווצר תוכנית שלמה ומקפת. אם מבררים איזה אמצעי - מייד זה עובר להוצאה לפועל. אם תהיה התנגדות עקרונית מצד איזה משרד, יוכרע בדבר בישיבת הממשלה. על ידי התייעצות מעשית אפשר לפתור כמה בעיות. בינתיים ירגישו איזו הקלה וילכו מעניין לעניין. - (השר י. גרינבוים: מדוע לא נחליט על העברת [הפליטים] אנשי חיפה?) - אין לי הרגשה ששאלה זו ברורה לכל צדדיה. אינני יודע מה יאמר שר הביטחון. אך כאשר ישב איש המעשה ייתכן שימצאו את הפתרון. יש לי יותר אמון לשיקול האנשים העובדים למעשה מאשר לשיקול הכללי שלנו. אינני יודע אם אנחנו רואים את כל הסיבוכים העלולים לעתים לצמוח.

 

מחליטים למנות ועדה לפתרון הבעיות הדחופות שהרכבה: באי כוח עבודה ובינוי, ביטחון, חקלאות, מיעוטים, תחבורה, סעד ומסחר ותעשייה. המרכז - עבודה ובינוי. שר החוץ יהיה רשאי לשלוח משקיף לוועדה.

 

מחליטים להוסיף בא כוח משרד ראש הממשלה לוועדה בענייני העברת אוכלוסים ערביים לכפרים. מטילים על משרד המיעוטים לכנס ישיבה דחופה בקשר לנצרת. שר החוץ רשאי לשלוח משקיף לוועדה זו.

 

הערות: