משה שרת:  נאום במועצת מפא"י,  11.11.1946[1]

                                                                

"דבר",  12.11.1946[2]

 

המעמד הזה הוא הפוגה קצרה של קורת-רוח בתוך פרשה קודרת. גם בשעת שמחה חובה לשמור ולהקפיד על צלילות הדעת. היציאה מלטרון ורפיח היא סיומה של פורענות שניחתה על ראש היישוב ב-29 ביוני. אין בה שום הקלה וסיום לפורענויות שבאו עלינו לפני 29 ביוני ואחריו.

כוונת המעשים באותו זמן הייתה לפורר את היישוב, להפחיד את העם היהודי ולהביא לידי הופעת הנהגה יהודית בוועידת לונדון, אשר תהיה מוכנה לקבלת הדין. הדבר לא קם ולא היה. הממשלה נאלצה לסגת ממזימתה.

מעמדנו מבחינת זכותנו לבחור את הנהגתנו ולשמור לה אמונים, ומבחינת חירותה של הנהגתנו לבור את דרכה - יצא מחוזק מן הניסיון הזה. הכריעו העובדות. ההנהגה שהייתה בחלקה כלואה, בחלקה מנודה ורק בחלקה חופשית, נשארה איתנה ומלוכדת. היישוב והעם בתפוצות התעוררו להפגנת נאמנות להנהגה הנבחרת כאשר לא זכתה לה שום הנהגה אחרת. והשלטון הסיק מסקנות - לאחר 130 יום.

נשארו פצעים שותתי דם. נשאר הפצע הנורא בגוף האומה: שארית הפליטה מפרפרת בין זוועת העבר ובין אימת העתיד. יהדות שלמה בדרך תוהה:  מ ת י  י י פ ת ח ו  ש ע ר י ם?  נשאר הפצע האנוש בגוף ארצנו - חוק הקרקע. נשאר הפצע של הדיפת שיירות פליטים מחופי הארץ למחנות הסגר חדשים. יש כאילו רתיעה מחיפושי-שְפָטים כלליים, אך מי יודע לכמה זמן. גם הפצע של מאסר ההנהגה ואלפי אנשי שורה נאמנים רק הגליד. נשארה צלקת ממארת, מזכירה ומזהירה: אם פעם עשו ונסוגו, הרי הם יכולים פעם אחרת שוב להורות היתר לעצמם.

הפצע הגליד כי כוחות חיים והתנגדות התעוררו בעמנו, ביישובנו. אך הוא עלול להיפתח מחדש.

ואנו מחוייבים לחגור את שארית כוחו ההיסטורי של העם היהודי כדי להגיע למעמד  עצמאי. אם לא נלמד את הלקח הזה - לא נשתחרר לעולם מאימת 29 ביוני, מקיללת הנחיתות הזאת.

הייתה גם מערכה פנימית. כשנאסרנו נשמעו צריחות היסטריות: סלקו אלה שעליהם מטילים את האחריות![3] כששוחררנו הבחנו בלחש: ודאי שיחרורם לא בכדי... נאמר: כל עוד היו אסורים, היה אמוננו נתון להם; משיצאו לחופשי - נתערער האמון. כאילו תנאי לאמון - המשך המעצר. מה בצע באמון ואיזה טעם יש למעצר אם הראשון תלוי בשני? אמון דרוש לפעולה חופשית; המעצר - מיבחן, אינו מטרה. אכן זוהי התחכמות יתר, עקמימות מוח ולב, שיש נתפסים לה ביודעים ויש בלא-יודעים.[4]

ולכן להווי ידוע:  ל א  ה י ה  ש ו ם  מ ש א-ו מ ת ן על שיחרורנו. הייתה רק הודעה כי בלי שיחרור לא יהיה משא-ומתן.  ל א  נ מ ס ר ה  ש ו ם  ה ב ט ח ה  ב ת מ ו ר ה  ע ל  ה ש י ח ר ו ר.  ל א  נ י ת נ ה  ש ו ם  ה ת ח י י ב ו ת  ל ה ש ת ת ף  ב ש ל ב  ה ש נ י  ש ל  ו ע י ד ת  ל ו נ ד ו ן.  נאמר: הקונגרס יחליט. רק לפני יומיים, כלומר לאחר השיחרור, נשאלה שוב הנציגות אם נלך למו"מ. עצם השאלה מוכיח כי לא הייתה כל הבטחה ללכת. וענינו מחדש: הקונגרס יחליט. גם לא הובטח להשתתף במלחמה בטרור-הדמים כפרס על השיחרור. נאמר: עמדתנו לשפיכת דמי נקיים כשיטת מאבק פוליטי ידועה מאז. נדחה אותה כשם שדחינו אותה עד כה. בשבילנו זה נגע והרס.  א נ ו  ד ו ח י ם  א ת  ה ש י ט ה  ו א ת  ה ס מ כ ו ת  ש ל  כ נ ו פ י ו ת   ל פ ס ו ק  מ מ ר ת פ י ם  ה ל כ ה  מ ה י  ד ר ך  ה מ א ב ק  ה צ י ו נ י.  כ ש ם  ש ח י ר ו ת  ו ש י ע ב ו ד  ה ם  ת ר ת י-ד ס ת ר י  כ ן  ח י ר ו ת  ו ה פ ק ר ו ת  ה ם  ת ר ת י-ד ס ת ר י.  ה ע ם  ה מ א ו ר ג ן  י ח ל י ט,  ו מ ל ח מ ה  ל נ ו  ב ה פ ק ר ו ת  ב י מ י  ש ל ו ם  ו ש ב ע ת י י ם  ב י מ י  מ ע ר כ ה.

אנו מופיעים לפני עמנו בידיים נקיות ובמצפון שקט. וכשם שנענשה המפלגה שלנו שכמעט כל העצורים והמנודים היו חבריה, כך רשאית היא להופיע עתה בקומה זקופה ובראש מורם.

בשִבְתנו בלטרון התגאינו בעמדת חברינו בלונדון בשלב האחרון של השיחות: עמידה פשטנית וישרנית, ברורה, איתנה וללא תזוזה. היינו גאים על עמידת הנציגות שלנו בירושלים; על עמידתה המזהירה של חברתנו גולדה, אשר הוטל עליה לפתע להתייצב על המשמר בירושלים במצב כה פרוע, כה טרוף ונבוך, וכאשר שמענו את דבריה הפשוטים, האמיצים, הגאים, ידענו כי ענייננו נמצא בידיים נאמנות ולבותינו הלמו אליה מבעד לגדרות התיל. ומחוזקים בהכרה הזאת, שידענו לעמוד במערכה הזאת, לא בלי סבל, לא בלי טעויות, מתוך רצון לשמור על כוחנו, כי עוד לפנינו  מערכות קשות - אנו יוצאים לפגישה על הבמה הלאומית, לקונגרס, להתייעצות כדי לבחור בהנהגה החדשה ולתת לה כוח להוסיף ולעמוד.

כמקודם נגייס למערכה את מלוא כוחנו, את מלוא כוחו של היישוב, המזרימים נשק רב וחדיש לכל הארצות שמסביבנו - הם המחייבים אותנו להוסיף בְנות את כוחנו-אנו. נגייס את כוח חמשת המיליונים של יהודי אמריקה. מי יכול לפסול זכותנו זו - אלה שגייסו את הארצות הסובבות אותנו ל"ליגה הערבית" למען תעזור להם לסגת מהתחייבויותיהם?

זירת המלחמה שלנו פזורה ומסועפת. האסטרטגיה שלנו מורכבת מאוד. אין למפלגת פועלי ארץ-ישראל ברירה. היא אינה יכולה לברוח מן האופי המורכב של המערכה.

יש חברים מאושרים יותר, שפרשו מהזירה המרכזית לפינה והם יורים בנו חיצי ביקורת.[5] איננו מקנאים בהם. אנו דואגים להם ולעתידם. לאן יגיעו אם יוסיפו לכת בדרך זו? איננו רואים מה כוח הוסיפו לעצמם ולעקרונות שהם דוגלים בהם ע"י פרישתם.  א נ ו  ק ו ר א י ם  ל ה ם  ל ח ז ו ר!  אך לא נחכה עד שיחזרו ונוסיף לכת בדרכנו.

היו לנו בירורים במחנה לקראת הבחירות, ובחטיבה ההסתדרותית שם היה למפלגה רוב גדול יותר מאשר בארץ. כאשר שמענו את תוצאות הבחירות, אמרתי לאחד החברים שם: "אין זה ניצחון התעמולה. זהו ניצחון הבוחר".

 

מחוזקים מן הניסיון, אבל מאוד מפוכחים על ידו, אנו נכנסים לשלב הבא של המערכה.