30. האסיפה המכוננת, ישיבה ד׳, ירושלים[1]

16.2.1949

״חבר הכנסת״ או ״איש הכנסת״?

 

 

חוק המעבר תש״ט - 1949

 

היו״ר י. שפרינצק פתח וביקש מישראל אידלסון,[2] יו״ר ועדת החוקה של האסיפה המכוננת, להרצות על מסקנות הוועדה. אידלסון הציג את הצעת חוקת המעבר:

לבית המחוקקים במדינת ישראל ייקרא ״כנסת״.

לאסיפה המכוננת ייקרא ״הכנסת הראשונה״.

לציר האסיפה המכוננת ייקרא ״ציר הכנסת״.

להלן הוסיף אידלסון פרטים על חוק המעבר ועמד על חילוקי הדעות שהתגלעו בוועדת החוקה לגבי הפסוק הראשון של החוקה. אח״כ התנהל דיון בהשתתפות כמה מחברי האסיפה המכוננת.

 

שר החוץ מ. שרתוק: אני מבין כי יש חולקים על כך שהאסיפה הזאת תקבע הלכה לגבי שם בית המחוקקים הקבוע בישראל ומציעים להסתפק בקריאת שם לאסיפה המכוננת. רצוני לומר, שאם זאת דעתם, לא מובן לי מדוע מסכימים שהאסיפה המכוננת תיקרא ״הכנסת הראשונה״. מכלל שהאסיפה המכוננת תיקרא ״כנסת ראשונה״, אתה שומע כבר שגם הכנסים או המושבים הבאים של המוסד הזה, או איזה מוסד אחר שיבוא, אף הם ייקראו ״כנסת״. אז המילה ״הראשונה״ היא מיותרת ומחוסרת שחר.

אני חולק על עצם הגישה לעניינים האומרת, שאין לנו רשות לקבוע הלכה לדורות בשלב הזה. לכל הדעות זוהי האסיפה המכוננת והיא באה לקבוע דפוסים קיימים לצמיתות עד אשר אנחנו בפעולתנו, לפי שינוי שיחול בה, נחליט אחרת ואין כל טעם להירתע מהצעד הזה בתחילת העבודה. זהו היעדר משונה של אומץ לב פשוט להשתמש בסמכות הנתונה לנו. לנו נתונה הסמכות לקבוע הלכות של קבע, מדוע לא נשתמש בה? אילו הייתה התנגדות למילה ״כנסת״, הייתי מוכן להתווכח, אבל אני מבין שאין כל התנגדות. המילה הזאת מקובלת, אלא לא מקובל שבית המחוקקים ייקרא בקביעות ״כנסת״. החולקים על השורה הזאת מסכימים, שהאסיפה הזאת תיקרא ״הכנסת הראשונה״. את האסיפה הזאת אין לראות אך ורק כאסיפה מכוננת, בהבדל מבית המחוקקים, משום שסמכות האסיפה הזאת ופעולותיה לא תצטמצמנה אך ורק בקביעת החוקה היסודית, אלא במהלך עבודתה. כל חוק שיוצע על ידי הממשלה או על ידי אחד הצירים יבוא לדיון ולהחלטה לפני הכנסת הראשונה הזאת תוך כדי דיון על החוקה.

אינני חושב שישנה איזו הצעה, שבזמן קיום הכנסת הזאת, ועד אשר תסיים את עיבוד החוקה, יש להימנע מקביעת כל חוק שהוא, כי אז יחול שיתוק בחיי הממשל והמִנהל שלנו בארץ וזה לא ייתכן. גם לא תיתכן הצעה,

שבזמן פעולת הכנסת הראשונה ישב במקביל לה מוסד אחר, שתימסר לו הסמכות לחקוק חוקים רגילים,

ואילו סמכות האסיפה הזאת תצטמצם רק בקביעת החוקה.

שני הדברים יחד לא ייתכנו. הווה אומר שזאת אסיפה מכוננת, אבל בעת ועונה אחת בית המחוקקים. ממילא דרוש שם שיאחד אסיפה עם בית המחוקקים. אבל כדי לייחד שם מיוחד וזכר מיוחד בהיסטוריה לכנס ראשון זה של בית המחוקקים, שעליו מוטל תפקיד מיוחד, קוראים אנו לזה כנסת ראשונה.

כפי שההצעה מובאת פה - יש בה אחדות אורגנית. ההצעה למחוק את השורה הראשונה מרסקת אחדות זו ואת כל ההחלטה בכלל.

כיוון שעומד אני כבר על רגלי, ברשות היושב ראש, אני רוצה בשמי אני להתנגד לביטוי ״ציר הכנסת״. קודם כל, ניב זה מבחינה לשונית פשוטה חסר כל פשר ומשמעות. מה פירוש המילה ציר? שליח. ציר הכנסת פירושו איש אשר נשלח על ידי הכנסת לאיזה מקום למלא תפקיד ידוע. כאשר יש לנו כיום ציר בוושינגטון - הוא נקרא ציר מדינת ישראל. מדינת ישראל שלחה אותו לוושינגטון. רק זו המשמעות של המילה ציר, שמופיעה בצירוף סמיכותי בלשון העברית. גם לא נכון להגיד ציר האסיפה המכוננת, אלא ציר לאסיפה המכוננת או באסיפה המכוננת. כי אלה צירים של בוחרים שלנו ולא של האסיפה המכוננת. כבר נקבע בשימוש הלשון של מדינת ישראל, שציר הוא האיש שהמדינה שולחת לארץ אחרת. אם תקבעו למילה ציר משמעות זו - נצטרך במשרד החוץ לחפש שם חדש לגמרי לשליחים שלנו למדינות הזרות - (צחוק באולם) - ואינני חושב שנעשה בחוכמה. לכן סבור אני שהגיוני יותר הביטוי ״חבר הכנסת״. אולם אינני יודע מדוע נפסל הניב שבחרה בו הממשלה הזמנית והוא ״איש הכנסת״. זה הצירוף הפשוט ביותר והעברי ביותר. הייתי מציע לקבלו ולקבוע שם לחבר האסיפה המכוננת או בית המחוקקים ״איש הכנסת״.[3]

 

התנהל דיון ממושך בסעיפי החוקה, ובמהלכו הוחלט ברוב 28:73 לנקוט בשם ״חבר הכנסת״ ולא ״ציר לכנסת״. שר התחבורה דוד רמז התייחס לפסוק ״נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות זרות שאושרו על ידי הכנסת״, והציע להחליפו בפסוק ״יחתום עם מדינות זרות על אמנות שאושרו על ידי הכנסת״. אחר כך הוסיף: ״פעמיים בסימן 6 ו-7 מצויה המילה ׳קיום׳ במובן מתן תוקף, אבל הפועל ׳קיום׳ יש לו גם הוראה להוציא לפועל, ויש לפועל ׳קיום׳ אח שאיננו נושא בשום עול עדיין: ׳שריר וקיים׳, שכל אחד מישראל מכיר אותו. אני מציע במקום ׳לקיים׳ להשתמש במילה ׳לשורר׳ - מתן שירור - כדי להפריד אותו במובן של הוצאה לפועל״.

 

שר החוץ מ. שרתוק: אחת משתי אלה:

או שאנו גוזרים עלינו התאפקות לגבי תיקוני לשון,

או שצריכה להינתן רשות לחלוק.

לא אכנס לוויכוח ביחס ל״שירור״,

אבל לגבי התיקון הראשון, שחל על הדיבור המתחיל של סעיף 6, זה קצת מקפח את העברית

ושנית, זה מכניס דגש ענייני שאינו מכוון.

כאן נאמר: ״נשיא המדינה יחתום על אמנות עם מדינות זרות, שאושרו על ידי הכנסת״. פירוש הדבר, שמישהו כורת את האמנה עם מדינה זרה. האמנה באה לאישור ואחר כך הנשיא חותם עליה. אני חושב שזו עברית כהלכה. עכשיו אני נוטל אותו פסוק לפי גרסתו של מר רמז ואז הקריאה היא כזאת: ״נשיא המדינה יחתום עם מדינות זרות על אמנות, שאושרו על ידי הכנסת״ זאת אומרת שהוא חותם עם מדינות זרות.

ראשית, אין זה עברית.

שנית, פירושו כאילו הנשיא עומד במשא ומתן עם מדינות זרות, ובזה יש הטעייה,

אני מציע למר רמז שיוותר על התיקון - (ד. רמז: אני מוותר, אבל הדבר טעון תיקון).

 

הדיון נמשך ובמהלכו קרא יו״ר ועדת החוקה סעיפים נוספים של הצעת חוקת המעבר, לרבות סעיף 10:

״הממשלה תהיה מורכבת מראש הממשלה וממספר שרים מתוך חברי הכנסת״.

חבר האסיפה ז. ורהפטיג אמר:

״אם יסכים היו״ר אודיע משהו בקשר להסתייגות [מסעיף זה]. הוגד לי שגם שר החוץ מר שרתוק שותף לדעתי והוא חפץ לנמק זאת. בחפץ לב אמסור לו את התפקיד הזה״.

 

שר החוץ מ. שרתוק: בנוסח המקורי שהוגש על ידי הממשלה, ואני מקווה שכאן אין טעות בידי, לא היו המילים ״מתוך צירי הכנסת״ - (שר המשפטים פ. רוזנבליט: היו, אבל היו עוד מילים) - בנוסח שהוגש על ידי הממשלה נאמר:

״הממשלה תהיה מורכבת מראש הממשלה וממספר צירים מתוך חברי הכנסת או מחוצה לה״.

השינוי שהוועדה שינתה בנוסח זה הוא במחיקת המילים ״או מחוצה לה״. אם כן, יש כאן נקודה עקרונית ברורה ומובהקת. לכאורה, בשיקול הראשון מתקבל על הדעת העיקרון, כי רק אנשים שנבחרו לכנסת, זאת אומרת שעמדו במבחן של אמון הציבור על ידי בחירה, זכאים להוות את הממשלה, ואין לאיש אחר מקום בה. אבל אני רוצה לפנות אל אלה מחברי הכנסת המצדיקים את העיקרון הזה ולבקש מהם לשקול את העניין שנית, בצורה מעמיקה ורחבה יותר. אני מקווה, שהם יסכימו שאין צורך בסייג זה. להפך, שהסייג הזה עלול לקפח על לא דבר את כושר פעולתה של הממשלה. ההצעה המקורית אין בה לפגוע אף כלשהו בעיקרון היסודי של אחריות כלפי בית הנבחרים, זאת אומרת כלפי הכנסת. אין עיקרון זה הלכה כה פסוקה ומקובלת בכל המדינות הדמוקרטיות, כפי שסבורים כנראה חברים רבים. אני רוצה להביא ראייה מארץ כהלווציה, בה אסור לאיש נבחר להיות שר, אלא כל השרים צריכים להיות מחוץ לקהל הנבחרים. אפשר לומר כי זוהי חוקה יוצאת דופן. מכל מקום, חשוב לדעת שיש ארץ בה הגיעה הדמוקרטיה לשיא מסוים, הנוהגת כך - (קריאת ביניים: ומה באמריקה?) - באמריקה שונה המשטר בעיקרו. שם שורר למעשה שלטון יחיד, שאינו תלוי כלל בבית הנבחרים. אולם בארץ כאנגליה, שהיא עד היום הזה הארץ הקלאסית לגבי עיקרון האחריות של הממשלה כלפי בית הנבחרים, שבה אין הממשל יכול להחזיק מעמד אף שעה אחת כשהוא מאבד את אמונו של רוב בית הנבחרים, אין העיקרון הזה נוהג. אין החוק מחייב חבר קבינט להיות נבחר. נכון, יש מסורת, אבל המסורת הזאת אינה מחייבת לגבי כל חבר קבינט. אין חבר קבינט יכול להופיע בפני בית הנבחרים ולהשתתף בוויכוחיו אם איננו חבר הבית, אבל אין איסור על ראש הממשלה להזמין לתוך הממשלה, או על איזו מפלגה, לשלוח לתוך הממשלה איש שאיננו חבר הבית על מנת שישתתף כחבר שווה זכויות בהתייעצויות של הממשלה. לא רק שישנו שם מבחר רחב יותר בקרב הפרלמנט על ידי קיומו של הבית השני [בית הלורדים], שהוא בעצם בבחינת אנכרוניזם, ושאין לכלילת חבריו בפרלמנט כל שייכות לעיקרון האחריות בפני הנבחרים, באשר שום ממשלה איננה אחראית בפני הבית השני, ואין הוא מעלה ומוריד לגבי העיקרון הזה, אלא פשוט נכללים בממשלה אנשים שאינם כלל נבחרים. בשנים האחרונות, נוכח ריבוי התפקידים וגיוונם, קרה תכופות, שהוזמנו להיות נושאי תיקים חשובים בממשלה, עם מקום בקבינט, אנשים שאינם בבית הנבחרים. באנגליה יש עוד תרופה ידועה לחוסר אנשים מתאימים: קיימת שם שיטה של בחירת משנה, המאפשרת להשתמש בהזדמנות של התפטרות ציר או של מות ציר על מנת לבחור במקומו אדם חדש, שבחירתו המלאה מאפשרת לו לא רק להיות חבר בממשלה - לשם כך אין הוא זקוק למקום בבית הנבחרים - אלא גם להופיע בפני בית הנבחרים ולהשתתף בדיונים שלו.

מהו המצב אצלנו? קודם כל, לנו אין שיטה של מחוזות חד-ציריים, אלא יש שיטה של רשימות מפלגתיות ובחירות יחסיות, דבר שאינו מאפשר כל בחירת משנה. ההרכב של הכנסת, לא רק הרכב הממשלה שבכוח אלא ההרכב שבפועל, החילופים שיחולו בו, קבועים מראש על ידי רשימות של מועמדים, ואם יחולו שינויים ואם יהיו אנשים מאיתנו שיפנו את מקומם, הרי באופן אוטומטי יבואו במקומם אנשים מהרשימה שכבר נקבעה מראש, ואין דבר היכול לשנותה. כשאנו מרכיבים ממשלה, אי אפשר שנדאג לכך ורק לכך שהאנשים שיהיו בממשלה יהיו רק אנשים נבחרים. חייבים אנו לדאוג גם לכך, שיהיו מתאימים לתפקידיהם המיוחדים, אך בלי שהדבר יפגע בעיקרון היסודי של אחריות הממשלה כולה בפני בית הנבחרים, ובזה אין כל פגיעה. יכול לקרות אצלנו, שקם תפקיד חדש המחייב תיק מיוחד, והתיק המיוחד קשור עם השתתפות בישיבות הממשלה ועם זכות הצבעה בהן, ולא יהיה אדם מתאים לתפקיד זה בקרב בית הנבחרים, אבל יימָצא איש מתאים מחוצה לו.

יתר על כן, אוכלוסייתה של מדינתנו אינה שוקטת על שמריה, אלא היא הולכת וגדלה עם העלייה, והעלייה מביאה אלינו כוחות וכישרונות. ועל ידי הסייג הזה נגדור בפני עצמנו את הדרך להסתייעות בכוחות מעולים, שהעלייה עלולה להביא לארץ, כוחות שיהיו ראויים לשאת באחריות של הנהלת שירותים חשובים במדינה, הנהלה שמוכרחים לבוא עמה מקום וזכות הצבעה בממשלה. כל מה שאמרתי, ואני חוזר ומדגיש זאת, אינו פוגם בעיקרון האחריות הקולקטיבית בפני בית הנבחרים. בית הנבחרים בלבד, כלומר אלה שנבחרו, רשאי לקבוע אם ממשלה זו תכהן או לא. בבית הנבחרים בלבד תלוי קיומה של הממשלה. ואם עיקרון זה מוגן לחלוטין, איני רואה מדוע עלינו לגזור מראש על עצמנו הימנעות מלהסתייע באנשים, בכוחות עבודה ובכישרונות, שהחיים עלולים להביאם לעזרתנו.

 

הדיון נמשך ובמהלכו התקבלה ברוב של 39:49 הצעת התיקון, שאמרה כי:

״בוחרים מספר שרים מתוך חברי הכנסת או מחוצה לה״.

אחד הדוברים להלן, חבר האסיפה המכוננת מנחם בגין, אמר בין היתר:

 

מנחם בגין (תנועת החירות): ״אין לקבל את הטענה, שלא זה המקום וזה לא הזמן לקבל החלטה ברורה ביחס למקום המושב הקבוע של ממשלתנו על ידי הצעה לעבור לסדר היום מתוך נימוקים פורמליים. אני מתכבד להזכיר לכם, כי במקום אחר ובזמן אחר גם כן עברו לסדר היום על הצעה מסוימת. את ההצעה ההיא הציע האיש, שפותח האסיפה המכוננת[4] לא מצא לנחוץ להזכיר את שמו בין בוני מדינת ישראל. כוונתי לזאב ז׳בוטינסקי. כוונתי להצעה שלפיה הציונות שואפת להקים מדינה בארץ-ישראל. כוונתי להחלטה שלפיה הקונגרס הציוני ה-17 עבר לסדר היום על ההצעה הזאת. אף על פי שהרוב בקונגרס הציוני ה-17 עבר לסדר היום על ההצעה ההיא קמה מדינת ישראל מדמי לוחמים אשר הרימו את נס המרד נגד המשעבד הבריטי. בשם הניסיון שאנחנו שילמנו עבורו בדם לבנו, אנו יכולים, רשאים וחייבים להצהיר: גם אם תעברו לסדר היום, ההיסטוריה תעבור על החלטתכם לעבור לסדר היום, וירושלים תהיה בירת ישראל ומדינתו״.

ח״כ בגין הציע לאסיפה להחליט, כי

״מקום מושבם של האסיפה המכוננת והממשלה הוא ירושלים הבירה״.

 

שר החוץ מ. שרתוק: אנחנו לא נתחרה פה על נאומים בנאמנות לירושלים. הנאמנות הזאת נתקדשה בדמם של חברי כל המפלגות. אנחנו לא נתחרה בקידוש ייחודה של ירושלים בהיסטוריה העברית ובחיי עמנו ומדינת ישראל. הייחוד הזה הוא עובדה שנחרתה בלבות כולנו בדם ובאש. מוטב לנו לא לפתוח בבדיקת חשבונות העבר. כי אם נפתח בפרשה זו, יארכו הדברים וישתרכו מאוד.

אלה שהצביעו במעמד מסוים [בקונגרס הציוני ה-17] להוריד מסדר היום את ההצעה על הכרזת מדינת ישראל כתוכנית ציונית מדינית מעשית - הם שהקימו את המדינה בהגיע שעתה. אלו שיצביעו הערב להוריד מעל סדר היום את ההצעה להחליט עכשיו על ירושלים כבירת מדינת ישראל - הם אשר יבטיחו את מקומה של ירושלים, המקום המגיע לה, במדינת ישראל לעתיד לבוא.

אנחנו דנים עכשיו על חוקת מעבר למדינה ויש להדגיש את שתי המילים כאחת. דנים על חוק ודנים על חוק-מעבר. אנחנו לא נוכל להסכים, שאגב הדיון הזה ניכנס להחלטות מכריעות ומרחיקות לכת בתחום המדיניות המעשית שלנו. הממשלה הזמנית הלכה בדרך מסוימת לגבי ירושלים. הממשלה קבעה עובדות וביצרה עובדות. היא גם מנעה יצירת אותן העובדות, אשר לפי שיקול דעתה היו חותרות תחת מוסדות היסוד הראשיים שהיא יצרה וקבעה. טרם הקימונו מתוכנו את ממשלת הקבע הראשונה. אני מציע לאסיפה הזאת לא לחתוך עובדות בטרם היבחר הממשלה בעניין רציני מאוד זה, אלא לתת גם לממשלה החדשה את האפשרות ללכת בעניין זה באותה הדרך שהיא תמצא אותה לנכונה ושהיא תוכל להיות אחראית לה למען הגשים את משאת נפש כולנו.

 

ברוב של 14:85 התקבלה ההצעה הבאה בשאלת מקום מושבה של האסיפה המכוננת

״האסיפה מעבירה את השאלה לוועדת החוקה ומחליטה להקדיש לבירור העניין ישיבה מיוחדת לאחר שתוקם הממשלה הקבועה ולאחר שיוגש דין וחשבון ועדת החוקה בשאלה זו״.

 

הערות: