21. מרכז מפא״י[1]

27.1.1949

לאחר מערכת הבחירות

 

 

סעיף א׳: סיכום הבחירות לאסיפה המכוננת

 

משה שרתוק: אעמוד על דברים מעטים כתוצאה מהניסיון שלי במערכת הבחירות שנסתיימה. קודם כל, אני סבור שלקינו, וזה כבר נאמר, באופטימיזם מופרז. ואומנם מידה מסוימת של אופטימיזם בריאה בהחלט והכרחית לעבודה טובה, כי אם משתררת הרגשה של אוזלת יד זה מחליש את המאמץ. אולם כפסע בין מידה בריאה ו[מידה] חולנית של אופטימיות.

אני נתקלתי בהלך רוח כה אופטימי, שבעצמי נדבקתי בו, והאומדנה שלי בקשר לאחוז שנזכה בו הלכה ולקתה. השאלה היא אם אופטימיות זו לא החלישה מאמץ, ואני חושש שאומנם החלישה.

בי״ת, אני סבור שכולנו התרשמנו יותר מדי מהצלחתנו באסיפות. אני לא ראיתי, על כל פנים, אסיפות המוניות כאלה אף פעם בארץ. ומבחינת המתח והמתיחות של הקהל לא ראיתי זאת בשום מקום בעולם. אולם ישנו כאן יסוד מטעה, באשר חלק גדול של הקהל אשר בא לאסיפות הוא קהל דרוך ומשוכנע, והוא נהנה הנאה עצומה, כאשר שוב משכנעים אותו ואומרים לו בדיוק דברים שהוא חושב אותם, אולם בצורה טובה יותר. אין אסיפות אלה משיגות את שצריך להשיגם. איני מציע לחדול מהאסיפות, אולם אין לנו לתת יהבנו על אסיפות גדולות.

אומנם נעשתה התחלה של ביקורים בבתים ופנייה ישירה,[2] אולם המעבר הזה משיטת תעמולה של אסיפות לשיטת תעמולה בבתים ושיחות ישירות, דבר זה צריך היה להיעשות במהירות גדולה יותר ובהיקף רחב יותר. את זאת מוכרחים אנו לפתח. לפעמים, כאשר הייתי מופיע באסיפה ורואה את כל האקטיב המפלגתי על הבמה, או מפוזר באולם, חשבתי שהם ואני מבזבזים את הזמן, וזאת משום שבאותו ערב, אם אנשים אלה היו יושבים ומדברים עם פועלים ונשי פועלים - היו מועילים יותר מאשר לו שמעו פעם נוספת נאום פחות או יותר מוצלח. את הפעולה הזאת מוכרחים אנו לפתח. צריכה להיות רשת מאוד ענפה וצפופה של מגע עם הציבור באופן הישיר ביותר. צריכים להיערך ביקורים בבתי חרושת, בסדנאות, בבתים, אם בקבוצות קטנות או יחידים, וצריך להגיע לאנשי מפתח בכל מקום, לברר מי אנשינו בהם ולדרבן אותם לפעולה.

הייתי מלא הערצה למנגנון, לכמות ולאיכות העבודה שעשה, לכל התנופה שהתפתחה. אני מבשרי חזיתי איך רדו בי והעבידו אותי בפרך. אמרתי שאינני יחיד וישנם ודאי עוד המון חברים שעובדים כך. הופצה ספרות רבה, ובחלקה הגדול הייתה קולעת, אבל לא ידעתי מה ענו לי. כדי שאוכל לענות להם הייתה צריכה להיות הכנה יעילה. אף על פי כן אני מרשה לעצמי להשמיע כמה מילות ביקורת. אני חושב שצריך להשביח קצת את התיאום והארגון של הארגומנטציה שלנו, וזאת משום שישנם המון עניינים, שאלות, וכולי.

אתן דוגמה: ידעתי שמתווכחים איתי. כשנאמתי בחיפה שלוש פעמים, בליל שבת לחיילים, בשבת בבוקר ב״אורה״ ובמוצאי שבת במפרץ, אחר כך באו לשם [מנהיגי מפ״ם] סנה, גלילי[3] ואנשים אחרים, ואני ידעתי שענו לי, אבל לא ידעתי מה ענו לי. כדי שאוכל לענות להם היה צריך להיות שירות כזה, שאנשים שלנו נשלחים לרשום דבריהם, אנשים מבינים, כדי שאפשר יהיה לענות להם אחר כך. במקרה קראתי ב״על המשמר״ מה אמר גלילי ומייד עניתי לו, אבל זה צריך להיות מאורגן. כמו כן לא הרגשתי כי דברים שאמרתי, במידה שמתקבלים על הדעת, שהם מועברים לחברים אחרים לידיעתם.

הייתה שאלה של ויכוח עם ״חירות״. הטענה העיקרית של ״חירות״ הייתה כי הם שגירשו את האנגלים וזה מכסה את הכל. את זה שפרקו עול ואת זה שהם ריאקציונרים ופשיסטים, צריך היה עם זה להתווכח, והתחלתי להתווכח עם זה. הייתה לי אסיפה בחדרה ועשיתי שם את הניסיון להוכיח בדיוק את ההפך, כי לו הדרך שלנו הייתה דרך של טרור, היה נשאר שלטון בווין בארץ. והנה למחרת לא היה לזה כל הד בשום עיתון, לא בעיתון הבוקר ולא בצהריים.[4] בראשון לציון אני חוזר על אותו הפרק ביתר שאת, זה היה ביום שלישי בערב, והנה ביום רביעי בבוקר אף מילה על זאת בעיתון. אני מתקשר עם מערכת ״הדור״ והתרעתי על כך, והנה החליטו לשלוח אותי לפתח תקווה. למקום שנאמתי אותו ערב בא כוח של העיתון היה צריך לבוא ולעשות מטעמים, והנה שוב לא הופיע. בשבת אני נואם ברחובות ואני חוזר על כך, אני חוזר על כך בקלטה [חצרים] ברחבי הנגב, והנה ביום הראשון בבוקר אף מילה בעיתון ״דבר״, ובצהריים אף מילה ב״הדור״. ביום ראשון בערב, השעות הן כבר ספורות לפני הבחירות, אין זמן לזרוע כי לא יהיה קציר, אני צריך לנסוע לנתניה ואני לוקח איתי סטנוגרף מהמנגנון הממשלתי, אני לוקח אותו איתי באוטו לנתניה ושם אני עושה חשבון יסודי עם ״חירות״.[5] באים הביתה קרוב לחצות. נכנסנו למערכת ״דבר״, מתקתקים את הדבר ואני מגיה ומגיעים בשתיים בלילה הביתה ורק אז הדבר הזה רואה אור ב״דבר״. וזה ביום השני בבוקר, ערב ההצבעה, וזה לא צריך היה להיות כך. דבר כזה היה צריך להיות שבוע לפני זה בפי כל העיתונים. יכול להיות כי זה לא נתקבל על דעתם, אבל אין כל ספק כי זה מחייב קצת יותר ארגון.

עכשיו אני רוצה לומר קצת באופן אישי. מכיוון שזיאמה[6] אמר, כי השרים צריכים גם הלאה לעבוד, אל יחשוב מישהו שאני מזלזל חלילה בשאלה הנוקבת הזאת של מעמד המפלגה בהסתדרות, לשם ההסתדרות ולשם מעמד המפלגה במדינה, אבל אינני מתמצא די באותה פרובלמטיקה העומדת עכשיו על הפרק - בשירותים. אני צריך לדעת את זאת קצת יותר טוב מהקהל הממוצע. המעמד שלנו בבחירות האלה הוא יותר קשה מאשר בבחירות במדינה. קודם כל, אין ספק כי בעדנו הצביעו הרבה מאוד לא פועלים, נותני עבודה, בעלי-בתים, אנשי מסחר, אינטליגנציה. אני יודע הרבה מהם בשמות, מכרים שלי. אין כל ספק בדבר כי ישנו טיפוס של פועלים האומרים: לממשלה אני אשלח את מפא״י, אבל לוועד הפועל אשלח את מפ״ם. זה מסולף לדעתי, אבל ישנה דעה כזו. אי-אפשר להתווכח איתה. הם בעצמם אומרים כי המפלגה השיגה את הממשלה, הקימה את הצבא, אבל לדעתם עכשיו צריך לדבר על עניינים אחרים והאופוזיציה תדאג לזה: לשכר הפועל ושאלת ההתיישבות וחופש התנועה הקיבוצית. מתחילים להפיץ כעת כל מיני דיבות וסילופים כמו למשל, מפא״י חונקת את הקיבוץ ומפא״י מחדשת את משטר הברון בהתיישבות. ישנה כבר מערכת שלמה של סילופים ותיאוריות בעניינים אלה ומי שאיננו בתוך תוכי העניינים האלה, כפי שאני בענייני חוץ, קשה לו מאוד להיות יעיל בהופעה.

שנית, אני חושב כי לפחות [בבחירות] להסתדרות יש להתרכז על עבודה יותר זהירה מאשר על עבודה יותר רחבה, זאת אומרת פנייה לפועלים במקומות העבודה, בשיחה עם יחידים. זה עלול להועיל הרבה יותר מאשר אסיפות גדולות ופומביות. את זאת אני אומר מראש כדי שלא תהיינה אכזבות.

 

הערות: