19. ועדת החוץ, מועצת המדינה הזמנית[1]

25.1.1949

מדוע נסוגונו מסיני

הישיבה נפתחה בדוח ראובן שילוח[2] על מצב המשא ומתן על שביתת נשק בין משלחות ישראל ומצרים ברודוס. לדבריו, הושג הסכם על נוסח המבוא לחוזה שביתת הנשק. בין השאר הבהיר, כי חשיבות הכוח המצרי הנצור בכיס פלוג׳ה מבחינת המצרים נובעת מהעובדה, שבלעדיו לא יוכלו לבנות מחדש את צבאם. מ. גרבובסקי ביקש את שר החוץ לקרוא את התרגום העברי של המבוא להסכם.

מ. שרתוק: (קורא את התרגום העברי של המבוא להסכם). המינימום שלנו כלול בהוראות שניתנו למשלחת: לפתוח ולהתעקש ככל האפשר בפינוי המצרים מרצועת החוף, אך לא לנפץ על זה את ההסכם. לא להסכים לנסיגה מאיזו עמדה שהיא, שהצבא הישראלי מחזיק בה.

את משאלת ריפטין להביא את תנאי שביתת-הנשק לפני מועצת המדינה אביא לפני הממשלה.[3]

עמדת אנגליה: אין לי ידיעות עובדתיות, יש רק סברות מסוימות. לפי התיאוריה שלנו צריכה אנגליה להיות מעוניינת בהכשלת השיחות, אשר יהיה בזה משום סיכון לשיתוף פעולתה עם אמריקה. מצד ארצות-הברית, לפי ידיעותינו שאינן 100 אחוז, יש במחלקת המדינה עמדה של הסתייגות להצעה הבריטית הזאת בגלל הריח הבאוש של הבריטים במזרח התיכון ובגלל שגיאותיה. כיוון פעולתנו: לחזק את ההתנגדות הפנימית הזאת בין אנגליה וארצות-הברית.

ביחס לנשק כבר הסברתי, שניסינו להבחין בין פינוי פלוג׳ה ועניין הנשק הכבד [של הכוח המצרי הנצור]. השגנו שהוא יפונה לבסוף ולא יימסר למצרים, אלא לאו״ם ויונח עליו חותם של או״ם ומשמר או״ם, ויימסר למצרים רק כאשר למטה או״ם יהיה הביטחון כי שביתת הנשק קיימת.

לריפטין: בוודאי מוטב היה אילו אפשר היה להימנע מכל ויכוח פנימי במדיניות חוץ, אך דבר זה הוא מן הנמנע במדינה דמוקרטית - ללא תוספת ״עממית״.[4] לא אני פתחתי בוויכוח הזה, והדעה שנשמעה כדי לנגח את ממשלת ישראל חייבה תשובה. בשום אסיפה פומבית לא אמרתי שסיפוח או אי-סיפוח דורש תשובה. ישנם פירושי כַּתבים, שאין אני אחראי להם.

על רצוננו היסודי לשלום חזרנו בכל הזדמנות עד כדי בחילה. החלטת מועצת הביטחון קוראת לשני הצדדים להיכנס בשיחות לשביתת נשק כפתח לשלום. אז אמרנו - טוב, בהנחה ברורה שזהו פתח. ברודוס חזרנו ובדקנו מה אפשר לעשות. לא היינו זקוקים לעשות רושם בעולם. זאת עשינו כבר.

רפיח - יש בעלי ביקורת הטוענים: לולא נסוגותם ממצרים היה מעמדכם ברודוס יותר חזק. על כך עלי להשיב - ואין זה פולמוס - שאילולא נסוגונו ממצרים, על הסרת המצור מרפיח שנלוותה לנסיגה זו, לא היינו מגיעים לרודוס. אילו לא נסוגונו היינו

משחררים את אנגליה לפעולה צבאית,

משחררים את אמריקה מהאחריות לרסן את אנגליה,

מאפשרים למצרים לא להיכנס במשא ומתן - וכל היוצא באלה.

אם במחיר נסיגתנו מתחום מצרים אנו מוציאים קלף מבווין נגדנו, קושרים את אמריקה אלינו במקום לאנגליה ומביאים לחץ אמריקני על מצרים שתבוא לשיחות עמנו - אז אין זה משגה כי אם מעשה של תבונה נוצצת של הדיפלומטיה שלנו.

בשלב זה השמיעו חברי הוועדה מספר שאלות. ריפטין שאל מי הכיר בוונצואלה לפני שעשתה זאת ישראל.[5]

מ. שרתוק: בדקנו היטב את עניין ונצואלה. רק לאחר שהוכרה על ידי צ׳כוסלובקיה אמרנו שאנו יכולים לדון בדבר הכרתנו ערב הכרת ארצות-הברית ולא הופענו כגרוריה. בשבילנו קבע בהרבה שצ׳כוסלובקיה הכירה. ידידינו בוונצואלה יעצו לנו להכיר.

מסרתי כבר על דאגתנו הרבה בקשר לידיעות שנמסרו על הקשר היבשתי, שהוקם בין הכוחות הבריטים בעקבה למפקדה בפאיד. פירושו של דבר שעוברים בתחום ישראל. נתנו הוראה לנציג ישראל בלונדון לברר את אמיתות הדבר. הוא פנה ונתברר, שניתנו הוראות מפורשות, שהכוח שנחת בעקבה לא יחרוג מגבולות עבר-הירדן ולא יעבור גבול ישראל.

המקום הדרומי ביותר שלנו [עכשיו] הוא עין חוסוב [חצבה].

הערות: