כינוס חיילים, נתניה-מי גירש את האנגלים?
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  כינוס חיילים, נתניה-מי גירש את האנגלים?



18. כינוס חיילים, נתניה[1]

23.1.1949

מי גירש את האנגלים?

 

 

משה שרתוק: החלטת כ״ט בנובמבר הכריעה קודם כל בשאלה אחת, היא הכריחה את השלטון הבריטי להסתלק מהארץ. קבוצה אחת, המופיעה כיום בפעם הראשונה על הבמה הציבורית[2] מתפארת שהיא במלחמתה גירשה את האנגלים ובזכות הישג זה היא מבקשת עכשיו את אמון הציבור. גם אילו הייתה זאת אמת היה צורך לבדוק את הדרך בה הגיעה הקבוצה הזאת לכך.

כיום היא מופיעה על הבמה כחלק מן הכלל ומקבלת עליה כאילו את מרות הכלל. עכשיו, לאחר שהמדינה הוקמה ויש בתוכנו שלטון מחייב, כאשר אי אפשר לשום פרט ולשום חוג לחרוג מאותו חישוק הברזל המרתק את כל חלקי העם, כאשר גם הממשלה הזמנית הוכיחה, שאינה נרתעת משימוש בכוח נגד פורקי עול המשמעת הלאומית [בפרשת ״אלטלנה״], עכשיו הצטרפו אלה לעניין הכללי. אבל מה הם עשו כאשר המדינה הייתה בדרך והתבוססה בחולשתה? כאשר לא יכולנו להשליט משמעת על ידי כפייה באין לנו צבא, משטרה, מכונת החוק, שלטון יהודי עצמאי על כל הטריטוריה? אז, כשההנהגה הלאומית יכלה לשלוט רק על הלבבות והאמצעי היחיד לרשותה היה החיוב המוסרי, הפנייה אל המוסר הלאומי, אל ההכרה החופשית, מה עשו אנשים אלה לקדם את העניין הכללי? הם התנקשו להרוס אותו.

אילו אז הייתה ההלכה כמותם,

אילו כולנו הלכנו בדרכם,

אילו קמו בתוכנו מחתרת פורשת על גבי מחתרת פורשת,

אילו כל בחור, שראה עצמו נוצר למנהיגות היה פורש לפינה, מניף דגל משלו, מרכז סביבו קבוצה וקורא לה בשם מפוצץ ומעלה ברשתו נוער תמים, הכמהָ לסיסמה חדשה,

הרי כל הבניין שלנו היה מתפוצץ לרסיסים. כוח המגן שלנו היה מתנפץ לשברי כלים. ההנהגה המדינית הייתה מתפוררת. בכל הייתה משתררת אנדרלמוסיה של הפקרות. ההמונים הגדולים היו תועים בתוהו לא דרך ומשתקעים באוזלת יד ובייאוש, והצורר היה חוגג את ניצחונו.

עכשיו הם מנסים בהתיימרות הזאת של גירוש האנגלים לחפות על הפשע הנורא ההוא של התעללות בחולשת העם, של תקיעת הסכין בגבו.

אולם יש לבדוק את ההתיימרות לגופה. הנכונה היא התפארותם זו, שבמלחמתם הם גירשו את האנגלים. זוהי אחת מאגדות השקר, מהדורה חדשה של אותה סיסמה ידועה בחיינו - סיסמת ״הכזב הקדוש״.

היה טרור בארץ נגד השלטון הבריטי.

הוא הגיע לממדים גדולים ונועזים.

הוא ביצע משימות מסוכנות, פעמים נכשל, פעמים הצליח.

הוא קיפח חייהם וירד לחייהם של הרבה אנגלים.

הוא הפחיד רבים, ובלי ספק הבריח רבים מהארץ.

השאלה היא האם הבריח את השלטון, האם עקר מהשורש את המשטר?

זיכרו מה היה.

על כל גל חדש של טרור היה השלטון עונה בגל חדש של נגישות וגזרות.

תחת התנפלויות - מאסרים וגלות,

תחת גזילות נשק - חיפושים והחרמות,

תחת רציחות - מיתות בית דין.

האם אמר השלטון נואש מהמלחמה הזאת? לא ולא. הוא חתר לגזירות אכזריות יותר, לאמצעי דיכוי יעילים יותר. הוא לא היה חופשי להזדקק לאמצעים כאלה במלוא התנופה. מסע הדיכוי היה צריך לעלות בהרבה דמים ובהרבה הרס. עוד הייתה רגישות בארצות מסוימות לגבי אמצעים כאלה כלפי היישוב היהודי. הבעיה הייתה לא רק להפחיד את היישוב, אלא להכשיר את דעת הקהל לדיכויו, למען ינחל המשטר ניצחון מכריע על המתמרדים.

זיכרו, ב-1946 באה לארץ הוועדה האנגלית-אמריקנית. הטרור היה אז במלוא תוקפו. מי הביא את הוועדה לארץ? זו הייתה יוזמת [שר החוץ ארנסט] בווין. אילו בא בווין לידי מסקנה, שיש לצאת מהארץ, למה היה לו להביא ועדה כזאת? אלא מה ביקש בווין להשיג? ועדה זו נועדה לשמש מכשיר בידיו להשגת אישור ארצות-הברית למדיניות ״הספר הלבן״. יועציו אמרו לו פה אחד, שאם תבוא לארץ ועדה של אנשים בלתי משוחדים, זאת אומרת בלתי מושפעים מתעמולה ציונית, יהיו מוכרחים לבוא לידי מסקנה כי הדרך היחידה לנהל ארץ זו היא על פי מדיניות ״הספר הלבן״. למה היה לו האישור? כדי לברוח אחר כך מהארץ? חלילה. מטרתו הייתה להשלים את מדיניותו על ידי דיכוי מוגבר, כשאמריקה משמשת לו משענת. אפשר שקיווה, כי אישור אמריקה בלבד יפחיד את היישוב, ירתיע אותו ממאבק, ואם יקומו נגדו רק ארגוני פורשים, יקום אז היישוב ויבער אותם מתוכו. מתוך ביטחון גמור במסקנת הוועדה הציע בווין להקימה, אף התחייב לפניה מראש למלא אחרי מסקנותיה אם תתקבלנה פה אחד.

הוא נכשל. הכשילה אותו המדיניות הציונית. הוועדה באה פה אחד למסקנות שיש לבטל את ״הספר הלבן״. המדיניות הציונית עוד לא השיגה אז את מלוא מבוקשה. היא דרשה כבר מאותה ועדה החלטה בעד מדינה יהודית. את המסקנה החיובית הזאת טרם השגנו, אך השגנו את פסק הדין השלילי נגד ״הספר הלבן״.[3]

הקיבל בווין את הדין? בשום פנים. הוא התכחש לוועדה, שהייתה יציר כפיו והלך הלאה בדרכו. הטרור נמשך והתגבר ואיתו נמשך והתגבר הדיכוי.

באו ימי לטרון, מאסרים המוניים, עוצר בתל-אביב לימים רצופים, חיפושי נשק מלווים הרס והתעללות.

הטרור הגיע לשיאו. זוועת מלון ״דוד המלך״ בירושלים, התנפלויות נועזות על שדות תעופה, רציחות על גבי רציחות. כלום נרתע בווין מכל אלה?

אחרי שהוציאונו מלטרון, הוא הזמין אותנו ללונדון. הוא חשב ש״ריכך״ אותנו ונהיה מוכנים לחתום על כל מה שיכתיב. הוא נתבדה. לא ניתנה החתימה על פסק-דין של חנק למפעל היהודי בארץ. אז איים עלינו:

״אני אביא את העניין לפני האומות המאוחדות״! אמרנו: ״אדרבה, ניאבק איתך בזירה ההיא כשווים לך״.

והוא הלך לאומות המאוחדות, כשהטרור במלוא כוחו. לשם מה? כלום הלך לאומות המאוחדות על מנת להסתלק מהארץ? לא מיניה. הוא לא אמר אלא: אני בא לבקש עצה, כיצד לשלוט בארץ הזאת. אף הדגיש כי אין הוא מתחייב מראש למלא אחרי העצה.

מה היה החשבון שלו? הוא ידע: גם היהודים יבואו, גם הערבים יבואו. היהודים ידרשו מדינה יהודית, והערבים - מדינה ערבית. הוא סמך על היהודים וידידיהם, שיכשילו את המדינה הערבית, וכן סמך על הערבים וידידיהם שיכשילו את המדינה היהודית. סמך על שני הקצוות שלא יתנו שייווצר רוב, לא לצד זה ולא לצד זה. הוא ידע עד כמה אין האחדות והיעילות שוֹרוֹת בארגון זה של האומות המאוחדות. מצדו לא הציע כל פתרון. היה בטוח שמן האו״ם לא תצמח תושייה, שתשתרר אנדרלמוסיה ולא יהיה מוצא לאותו ארגון אלא לפנות לאותה אנגליה, שביקשה כאילו להתפרק מהמשא ולהתחנן לפניה, שתואיל ברוב חסדה לשאת בנטל גם להבא. ואז הוא יבטל את רצונו מפני רצון הארגון הבינלאומי כביכול, ויקבל עליו מחדש את המעמסה, אבל כמובן לפי תנאיו-הוא ולשם ביצוע מדיניותו.

ושוב ודאי קיווה, שלאחר כישלון ענייננו לפני האו״ם נקבל עלינו את הדין. ואם נעמוד במרדנו והטרור יתחדש ביתר שאת - יוכל להתיר הרצועה ולהראותנו את כל נחת זרועו ומושיע לא יהיה לנו, כי תסתתם טענת דעת הקהל. אז יוכל לצאת למסע כזה של דיכוי אשר יקשה מאוד ליישוב לעמוד בפניו. כל מה שהיה לפני כן לא היה אלא רמז למה שהיה עתיד לבוא. בעקבות מאסר מספר ראשי ציבור הייתה באה כריתת כל הצמרת - עשרות ומאות - ושילוחה לארץ גזירה. בעקבות עוצר לימים מספר היה בא שיתוק חיי המשק, הרעבת היישוב, ניפוץ מנגנון הייצור. בעקבות יריות ברובים ומקלעים היו באות הרעשות מתותחים, הפצצות מהאוויר, הרס וחורבן של יישובים שלמים. היישוב לא היה נכנע גם אז, אבל מי יודע אם היה ניצול במלחמה זו, שהייתה נערכת עליו עד חורמה בכל עוצמת הנשק של מעצמה גדולה, בכל חמת הזעם של אויב בנפש, כשדעת הקהל משותקת על ידי טרור הדמים עצמו.

כל כוחות ארגוני הפורשים לא היו עומדים ליישוב בפורענות כזאת. הם היו רק מסייעים להצעידו אל פי תהום.

את מזימת התופת הזאת הכשילה החלטת כ״ט בנובמבר - הניצחון ההיסטורי הגדול, שנחלה המדיניות הציונית מתוך שלא נרתעה מלחתור למדינה גם אם תוקם רק בחלק מן הארץ. ההחלטה הזאת היא שהביאה את הממשלה הבריטית לידי החלטה להסתלק. לא היה לה מוצא אחר. משהוחלט על עצמאות הארץ, שוב לא נותרה הצדקה להישארותה לאחר שכל היותה כאן לא באה בזכות הכיבוש, אלא בתוקף מנדט בינלאומי. אכן, המזימה לא הסתיימה בזה. באה ההתנכלות להחניק את מדינתנו באיבה על ידי מסע עָרָב. ודווקא משום שזו הייתה המזימה באה היציאה הבהולה, הנחפזת, כאילו השעה נעשתה, פתאום, דחוקה מאוד. כל זה כדי לא להיות כאן בשעה שצבאות ערב הסדירים יפלשו, יכריעו את מדינת ישראל תוך שבועות מספר, יחלקו ביניהם את הארץ. אנגליה תהיה אז בחוץ ותצא נקייה.

החלטת או״ם להקים את מדינת ישראל גזרה על היציאה. המזימה להכחיד את ישראל החישה את היציאה. בלעדי אותה החלטה - אילו דרך הטרור נהפכה לדרך המלך של ההיאבקות הציונית, [דרך זו] הייתה מובילה להתאבדות. ההחלטה היא שסתמה את הגולל על משטר הדיכוי ופתחה לפנינו את שערי הגאולה. בהחלטה בלבד לא נגאלנו, אבל על יסוד ההחלטה נלחמנו ויכולנו.

רק כשאנו מסתכלים עכשיו אחורנית, ומאירים את הדרך שעברנו באור האמת ההיסטורית, אנו רואים איזה תהומות של אבדון מאחורינו ובאיזה נס ניצלנו מהם.

 

הערות:

[1] ״בכינוס עצום של חיילים בפני קהל רב אלפים, באמפיתיאטרון של נתניה אמש, אמר מ. שרתוק בנאומו בין השאר״ (״דבר״, 24.1.1949).

[2] ״תנועת החירות״, שנוסדה מהצטרפות יוצאי אצ״ל והמפלגה הרוויזיוניסטית (הצה״ר).

[3] על הוועדה האנגלו-אמריקנית ר׳ יוסף/השלטון הבריטי, עמ׳ 174-168; 296-298.

 

העתקת קישור