13. מרכז מפא״י, תל-אביב[1]

18.1.1949

המערכה הצבאית והמדינית

פנימי

 

 

משה שרתוק: כל התביעות הציוניות מופנות במידה שווה לחייל וללא חייל, וברגע שאדם נכנס במדים איננו חדל להיות, ואסור לו שיחדל להיות, מה שהיה מקודם: אזרח חופשי במולדתו. הצבא מוסיף ולא גורע בהוספת התפקיד הצבאי. ומכיוון שהתפקיד הצבאי הוא התפקיד הכי חמור שאדם צריך למלא, הרי הוא צריך לרכז את כל המאמצים.

עכשיו, בקיצור, על עניין הנהלת המלחמה. נראה שזה היה לפני יובלות. אבל זה היה לפני כ-13 חודש. כשנתקבלה ההחלטה באו״ם ב-29 בנובמבר היינו מוכנים, וכשאני אומר ״היינו״, אני מתכוון: העם היהודי, כולם, גם אלה שמקודם אמרו לא לקבל את ההחלטות כמו שהן. לא מפני שהן אידיאליות, אלא מפני שזהו הדבר שבית המשפט האנושי העליון קבע, ואנחנו השלמנו איתו.

באותו הזמן, ולפני זה, היה ברור

שאין לאו״ם יכולת של ביצוע.

והיה ברור דבר שני, שהערבים לא יקבלו את הדין, מפני שהאנגלים לא קיבלו את הדין.

אתם זוכרים שגם לפני [דיוני] או״ם אנגליה הודיעה שהיא לא מקבלת את הדין. אומנם היא ניסחה את זה באופן דיפלומטי: לא נהיה בעד, לא נהיה נגד, אנחנו לא נבצע. אני אומר: לפני ההחלטה ובשעת ההחלטה היו ברורים שני דברים - שאין לאו״ם כישרון ביצוע, ושהערבים לא יקבלו את הדין.

ולכן המלחמה הייתה הכרח צפוי מראש. ולפני ה-29 בנובמבר היה ברור שהשאלה הראשונה, המרכזית, שאנחנו עומדים בפניה היא הביטחון, שזה קודם למדינה. למרות זה שהיינו מוכנים לקבל את ההחלטות כמו שהן - וההחלטות כמו שהן היו:

לא כל הגליל אלא חלק קטן של הגליל,

לא יפו, לא רמלה, לא ירושלים, לא המסדרון לירושלים,

הנגב כמעט כולו מלבד כשני מיליון דונם על גבול מצרים –

היה ברור, יחד עם זה, למי שראה את הדברים, שהאו״ם לא יבצע, הערבים לא יקבלו ויש הכרח במלחמה.

אם כן, עשינו את המלחמה מתוך הכרח. אילו או״ם ביצע, אילו הערבים היו מקבלים את ההחלטות של ה-29 בנובמבר - היינו מקבלים. היה זה פחות מאשר קיבלנו עכשיו - אבל היינו מקבלים, ואילו היה יכול הקדוש ברוך הוא להחזירנו שוב ל-29 בנובמבר, עם עולם אחר, בלי אנגלים של בווין ובלי ערבים של המופתי, אלא שהערבים היו אומרים כמונו:

״אנחנו לא מרוצים, אבל או״ם החליט ומשום כך אנחנו מקבלים״ –

היינו מקבלים ולא היינו יוצאים לקרב עם הערבים. אבל הערבים לא הסכימו והיה הכרח במלחמה הזאת. ומכיוון שהיה הכרח - היינו מוכרחים להתכונן בתמצית יכולתנו, וזה מסביר את ההתכוננות להקמת הצבא. הדבר הראשון אפוא שהיה ברור הוא, שהמלחמה היא הכרח צפוי מראש עוד בטרם שהיא באה.

הדבר השני שהיה ברור - שאנחנו נעמוד בפני מערכה כפולה משולבת, גם צבאית וגם מדינית. ואם כי הכוח יהיה בעיקר המכריע, הרי הוא בלבד לא יכריע, כי פה תהיה מערכה צבאית אבל יש לא רק יהודים וערבים. יש עוד עולם גדול וגם הוא - במידה זו או אחרת - מעוניין, ויש לו יד, ויש לו כוח ויש לו השפעה. והיה ברור לנו כל הזמן שאנחנו צריכים לנהל מלחמה כפולה, מדינית וצבאית.

אני רוצה להגיד בעניין המערכה הצבאית. היו מבחינה זאת שני פרקים שונים במהותם.

הפרק הראשון הייתה המערכה שלנו מה-30 בנובמבר - אם כי ב-30 בנובמבר לא אנחנו התחלנו. הם התחילו. אבל אני מתכוון לזמן שאנחנו היינו מוכרחים להיכנס למלחמה עד סוף ההפוגה הראשונה, ובמידה ידועה עד ההפוגה השנייה. פרק זה היה פרק של התגוננות על קיומנו, שלא ישמידו אותנו, כי זאת הייתה המטרה של האויב במערכה הזאת, להשמיד אותנו באופן פיסי.

הפרק השני היה לאחר ההפוגה השנייה. הוא כולל שלוש מערכות - מערכת הדרום, מערכת הגליל ומערכת הנגב, שנסתיימה לפני עשרה ימים.

שלוש מערכות אלה היו מערכות פוליטיות באמצעים צבאיים. אלה היו מערכות שבהן המטרה הייתה פוליטית - להכריע את גורל הנגב וגורל הגליל, אולם מתוך ידיעה שהמערכה הצבאית כשהיא לבדה לא תכריע, אבל שבלי המערכה הצבאית זה יוכרע נגדנו. ובמערכות אלו היו לא רק שיקולים צבאיים, אלא גם שיקולים פוליטיים. קודם כל, עצם ייזום המערכות היה פוליטי. גם הנהלתה, גמירתה, הייתה מתוך שיקולים מדיניים.

ואני רוצה להגיד - קודם כול היה שיקול אחד מהרגע הראשון עד היום, צבאי ומדיני כאחד: היה ברור שבעצם מי שעומד מאחורי האיבה ומעשי האיבה נגדנו זה לא כל כך הערבים אלא האנגלים. זה היה ברור מהרגע הראשון, כשהובהרה המדיניות של בווין ושל חבריו בקבינט הבריטי. אם כי הערבים הם גורם עצמאי - אינם רק כלי שרת, אבל הם במידה רבה כלי שרת - אולם הערבים כשלעצמם אולי לא היו מעיזים לבדם לעמוד בפני או״ם ונגדנו.

ובמערכה הזאת יש לנו שתי מטרות;

אל״ף, להרוס את הכוח הצבאי הערבי, שלא יוכל לפגוע בנו.

בי״ת, להעמיד נגד הגורם המדיני האנגלי - גורמים מדיניים אחרים.

וכל זה היה מתוך הנחה אחת מהרגע הראשון ועד היום - לא להסתבך בסכסוך צבאי עם אנגליה. אינני יודע אם היו אנשים רבים בארץ לפני שנתיים, לפני שנה, שהאמינו שאנחנו נוכל לעמוד בפני כל צבאות ערב. האמנתי בזה, אבל עם האמונה הזאת היה ברור לי אז והיום, שלהילחם עם ערבים ועם אנגלים גם יחד - כלל לא מן הרצוי, והתכסיס לכן מוכרח להיות מערכה מדינית נגד אנגליה. זה היה קבוע במדיניותנו מן הרגע הראשון. וזהו הכלל לא רק לפני שנה, כשעדיין לא היה לנו צבא במובן האמיתי של המילה, אלא גם עכשיו, כשיש לנו צבא, וצבא עשיר ניצחונות. ולכן המטרה הייתה לסייג את הגורם האנגלי בהתנגדות פוליטית אלינו, ולהעמיד נגד ההתנגדות שלו עזרה מדינית של אחרים, ולצמצם עד כמה שאפשר את הסכסוך הצבאי בינינו ובין הערבים.

השיקול השני היה - אני מדבר כרגע על הפרק השני, הפרק של המערכות הצבאיות לשם מטרה פוליטית - עד כמה שאפשר לעמוד בכל פעם נגד אויב ערבי אחד. אם יהיה הכרח - נגד כולם, אבל במידה שזה יהיה תלוי בנו - לגמור אחד אחד. היו כאלה שפקפקו אם זה ייתכן. הנחתי שזה ייתכן, וכל זמן שזה ייתכן - לגמור אחד אחד.

הדבר השלישי - ודבר זה לא צריך להסביר במסיבה זאת, כל אחד מכם מבין את זאת, אם כי מההתחלה עד הסוף המלחמה הייתה מלחמת מגן - לנהל את המלחמה רק באמצעים אופנסיביים, לתקוף ולא להתגונן. אינני צריך במסיבה זאת להסביר מדוע. אומנם זו יכולה להיות סיבה טובה, אבל ״מען דארף דאס קענען״ [יידיש: צריך לדעת לעשות זאת], ולא תמיד יכולנו. ובתקופה הראשונה מדצמבר [1947] ועד ראשית אפריל [1948], מההכרח היינו רק מתגוננים. עברנו להתקפה בראשית אפריל בארגון פעולת ״נחשון״ ומאז נקטנו באופנסיבה.

והדבר האחרון בעניין הנהלת המלחמה - לא מלחמה בכל מחיר. שאם אנחנו יכולים להשיג את מטרותינו הפוליטיות בדרך אחרת - הרי לאו דווקא מלחמה. אם כן, המלחמה הייתה בשבילנו הכרח.

אני עכשיו עובר לסעיף השלישי. אני רוצה להסביר מה היו הקווים שהנחו את הנהלת המלחמה, ואם תהיה עוד מלחמה - וייתכן שעוד תהיה - ינחו אותה [אותם קווים].

ההנחה היא ששלום הוא בשבילנו עניין חיוני ועניין דחוף. לא רק באשר שלום כשהוא לעצמו הוא דבר חיוני. זה נכון, אבל באופן מיוחד בשבילנו. כי המדינה שלנו היא יחידה במינה. זוהי לא מדינה בשביל אזרחיה, אלא בשביל היהודים שאינם בארץ. כל המשכת המלחמה דוחה את המפעל הקונסטרוקטיבי הגדול שלשמו הוקמה המדינה - עלייה והתיישבות. ואומנם אנחנו הראינו שאנחנו יכולים לעשות בבת אחת שלושה דברים. ובשביל אנשים זרים הדבר כמעט לא יאומן. אנחנו חיים בתוך הדברים וזה נראה לנו כדבר טבעי. אבל אנשים זרים, יהודים ולא יהודים שבאים הנה, אומרים שהם לא מבינים איך קרה הדבר שאנחנו בזמן אחד עשינו מלחמה, הקימונו ממשלה כשהיה כאוס ואנדרלמוסיה, והעלינו עלייה גדולה שכמותה אף פעם לא הייתה בארץ.[2]

ובכן, זה היה באמת ״קונץ״ גדול. אולם אסור לסמוך בעניין שנוגע לקיום האומה ועתידה על ״קונצים״. ואילו אנחנו השקענו - אם כי אני מסופק אם היינו יכולים להשקיע בלי מלחמה - אבל אילו היו משקיעים את המאמץ האנושי, הארגוני והכספי, שהשקענו במלחמה, במפעל קונסטרוקטיבי, הרי מחצית הארץ הייתה כבר בנויה, ומיליון או שני מיליון יהודים כבר היו יושבים בארץ. אומנם אני מפקפק אם בלי מלחמה היינו עושים את המאמץ הזה. כל זמן שהחלף [סכין השחיטה] איננו מונח על הצוואר, האדם איננו מסוגל כלל למאמץ כזה.

ובכן, השלום הוא בשבילנו חיוני ודחוף אבל לא בכל מחיר. אינני יודע מה תהיינה תוצאות השיחות ברודוס. ייתכן שהם יגמרו באפס, אבל גם אז יהיה זה ניצחון לנו. כשהבאנו לידי כך, שהמדינה הערבית הגדולה ביותר הכירה בחוסר סיכוייה לנצח והחליטה לשבת איתנו - זה דבר עצום גם אם לא יצא מזה כלום. כדאי לשלם מחיר רב בעד שלום. אם אנחנו משלמים מחיר רב בעד מלחמה - כדאי לשלם מחיר רב בעד שלום, אבל לא כל מחיר.

ולכן, אם מישהו ישאל: עוד תהיה מערכה או לא? אומר: ייתכן שעוד תהיה מלחמה. ייתכן גם שלא תהיה. אבל לא נרצה למנוע מלחמה בכל מחיר. כבר אמרתי, כי לכתחילה היינו מקבלים את ה-29 בנובמבר אילו אפשר היה להימנע ממלחמה - אולם כל אדם יודע שאנחנו לא נשוב ל-29 בנובמבר, לא נסתלק מיפו, לא נסתלק מהמסדרון, לא נסתלק מירושלים, לא נסתלק מכל הגליל. אין מה לדבר על זה. אבל אני אומר לכם, שלא הכל הוכרע הפעם במערכה הצבאית. על הדברים שכבשנו עוד תהיה מערכה מדינית ועוד לא ברור איך נצא מהמערכה המדינית. ואם יתברר לנו שבמערכה המדינית אין להבטיח עניינים חיוניים - אולי נצטרך לחדש את המלחמה. אבל כל המאמצים - להשגת השלום.

הנחה שנייה: שלום עם הערבים כמו שהם, עם הערבים המציאותיים ולא עם הערבים שבדמיון. אם פארוק טוב או רע זה לא עסקנו בעשיית השלום. זה עסקנו מבחינה אנושית, אין דבר שאיננו עסקנו מבחינה אנושית. אנחנו שוללים את הפתגם האנגלי: ״מיינד יור און ביזנס״. אין ״ביזנס״ אנושי שאיננו ה״ביזנס״ שלנו, שאיננו ה״ביזנס״ של כל העולם. אנחנו רוצים שלום עם הערבים האלה שישנם במציאות, בין שהם מוצאים חן בעינינו ובין שאינם מוצאים חן בעינינו. מי ששולל הנחה זו - ולצערי יש מפלגה חשובה וחלוצית שהיא שוללת הנחה זו[3] - אם היא תתעמק ותחשוב בדבר, פירוש הדבר - מלחמת כיליון בכל האנושות, יען כי לא רק המשטר במצרים אינו מוצא חן בעינינו. אין כמעט שום משטר בשום ארץ שמוצא חן בעיני מישהו מחוצה לו וגם מבפנים. שלום עם הערבים כמו שהם, זאת אומרת, עם פארוק אם הוא מצרים, עם ה״וואפד״[4] אם הוא מצרים. מי שמדבר עכשיו בשם מצרים - אנחנו מוכנים לעשות איתו שלום. אנחנו לא נהיה מוכנים לעשות איתו כל שלום שהוא, אבל השלום שאנחנו מוכנים לעשות –

נעשה עם כל מי שידבר בשם מצרים,

עם כל מי שידבר בשם עבר-הירדן,

עם כל מי שידבר בשם סוריה,

עם כל מי שידבר בשם הלבנון.

הדבר השלישי: אנחנו לא נעשה מלחמה על הקמת מדינה ערבית, אם כי זה כתוב בהחלטות או״ם מה-29 בנובמבר...[5] וזה אחד הדברים התמוהים ביותר. כבר ראיתי ביָמַי דברים תמוהים בתנועותינו החלוציות והיה די מתמיה כשחלוצי ישראל נלחמו נגד האידיאה של מדינה יהודית ומודיעים בקונגרס ציוני, שמדינה יהודית, אפילו המדינה הכי גדולה לא יכולה לפתור את בעיית העם היהודי, והפתרון - רק מדינה דו-לאומית.[6] ובכל זאת אני אומר שזה עוד יותר תמוה בעיני, שאנחנו ניהרג על הקמת מדינה ערבית בחלק של הארץ. לא! אנחנו לא מוכנים לזה! אינני מאמין שהם [מפ״ם] מוכנים. הם אומרים את זה מפני שהם בטוחים שהם מיעוט ושלא יצטרכו לקיים מה שהם אומרים. אף חייל אחד, אף טיפת דם אחת, אף פרוטה אחת להקמת מדינה ערבית! אם או״ם מעוניין בזה - בבקשה, יבוא ויקיים. כשהאו״ם לא רצה ולא יכול להקים מדינה יהודית, אמרנו:

״אנחנו נעשה את זה, אם לא יתנו - נילחם!״

עשינו ונלחמו ויכולנו. אבל או״ם החליט על מדינה ערבית, ואם הוא לא יכול והערבים לא יכולים להקים אותה - זה עסקם.

אם צריך להיות חלק ערבי [ריבוני בא״י] - זה עניין אחר, אני הערב לא רוצה לנגוע בזה. אבל אם יש חלק ערבי בארץ-ישראל לערבים - זה עסקם. ואם כבר צריכה להיות מלחמה, אני בוחר שתהיה מלחמה ביניהם לבין עצמם. וזה לא מן הנמנע. אינני להוט אחרי זה, אינני רוצה גם במלחמה בין ערבים לערבים, אבל אם הם יילחמו - יילחמו. תהיה מלחמה בין המופתי ובין עבדאללה, בין פארוק ועבדאללה, יילחמו להם, ביניהם...

ועוד דבר אחד: אם צריך להיות חלק ערבי ולא תהיה לנו שום סיבה אחרת ללכת לשם, לא נלך לשם מפני שיש שם ערבים אלה או אחרים. זה לא עסקנו אם יש שם עיראקי או סורי. אנחנו לא נסבול אף חייל סורי אחד על אדמת מדינתנו, ולא נסבול אף סורי אחד במשמר הירדן, שהוא תפוס בידם כבר הרבה זמן, ואם בדרך שלום לא נשיג את משמר הירדן - נשיג אותו בדרך אחרת, זהו אחד הדברים שאמרתי - לא בכל מחיר. אבל איזה ערבי שיהיה, איזה מושל, מי ימנה את המושל בחלק שלהם - על זה לא נעשה מלחמה.

עכשיו אומר במילים אחדות מהי מטרת המלחמה שלנו. לנו שתי מטרות:

אחת - ביטחונה וחירותה של המדינה היהודית, לא לפי קווי ה-29 בנובמבר. אלה היו טובים לפני שנה, לא היום.

הדבר השני - ברית יהודית-ערבית. זה קצת משונה שזו מטרת מלחמה, אבל זה לא כל כך משונה. לפני שהחלה המערכה האחרונה, נתפרסמה התשובה שלנו לאו״ם בעניין ההחלטות של ה-16 בנובמבר בעניין מצרים, והודענו שאנחנו שומרים לעצמנו חופש פעולה. תשובה זו ניתנה שלושה ימים לפני התחלת המערכה. משום טעמים שונים זה נתפרסם כבר כשהעניינים התחילו בנגב. הודענו שאנחנו שומרים לנו חופש פעולה לשני דברים: להגנת הטריטוריה שלנו ולהחשת השלום. המטרה הייתה כפולה:

אל״ף, לשחרר את הנגב שבידי המצרים;

בי״ת, להחיש את השלום עם מצרים.

שתי מטרות אלה הושגו בשלמותן: הנגב שוחרר והמצרים יושבים כבר איתנו על יד שולחן אחד.

אינני יודע אם נגיע איתם לידי שלום, אבל החשנו קצת את הדבר הזה. כי המצרים הודיעו לאו״ם כי כל זמן שאנחנו לא מקיימים את ההחלטה מה-4 בנובמבר –

שמפנים את באר שבע,

נסוגים חזרה בנגב עד לפני בְּרֵיר,[7] במקום שעמדנו לפני ה-12 באוקטובר –

הם לא רוצים לדון איתנו על שביתת נשק. אמרנו, אנחנו שומרים לנו חופש פעולה להחיש את הדבר הזה, שכן ישבו איתנו, וזה פעל.

ובכן, המלחמה הייתה כאן גורם לשלום. עוד אין שלום בינינו ובין מצרים, אבל בכל אופן - להתחלה של שיחה איתנו.

זו מטרת המלחמה השנייה - ברית יהודית-ערבית. זו אחת מהמשימות ההיסטוריות העיקריות של מדינת ישראל, שלא רק מפני אהבת השלום - גם מותר לאהוב שלום כשהוא לעצמו, ולא צריך להתנצל על זה - אבל לא רק מפני זה, אלא זה תנאי לקיומנו! כלומר, לקיום המשימה ההיסטורית של המדינה, של עלייה גדולה והתיישבות גדולה. אנחנו נעשה זאת גם בלי שלום, אך לא נוכל לעשות באותו ההיקף ובאותם הממדים ובאותו הקצב כמו בשלום. ואת זאת צריך כל אחד מאיתנו להחדיר עמוק עמוק להכרתו ולנשמתו. הקצב, הטמפו, יכול במסיבות ידועות להיות שאלת חיים ומוות של העם היהודי! זה לא רק עניין אם נקדים קצת את ההיסטוריה או לא. אם נספיק לעשות משהו לפני שנה מסוימת - מזה יכול להיות אולי תלוי גורל קיומנו. אין תועלת בדיבור ״מה היה אילו״, אבל רק לשם אילוסטרציה בשביל העתיד, אומַר: אילו הוקמה מדינה זאת ב-1937-1936, לא היו נשחטים 6 מיליון יהודים. ועניין הזמן הוא לפעמים גורם מכריע בגורלו של עם כמונו, שהוא תלוי כמעט תמיד בנסים, ולכן, עניין השלום הוא ברית יהודית-ערבית, זה עניין חיוני, אם אנחנו חיים לא רק בהרגשות ובאמוציות של רגע, אלא יש לנו חזון ואנחנו חיים גם מתוך דאגה לעתיד.

ועכשיו באותו קיצור - מילים אחדות על מדיניות החוץ שלנו בכללה.

ראשית, האינטרס החיוני של המדינה הזאת - לקיים עד כמה שאפשר את הידידות של שתי המדינות בעולם, של אמריקה ושל רוסיה. אני אומר עד כמה שאפשר, מפני שלא נוכל להשיג ידידות מקסימלית. אין הזדהות בין שתי אומות, ולא יכולה להיות הזדהות בינינו ובין מדינה כמו רוסיה ובין מדינה כמו אמריקה, ולא נשיג מצב אידיאלי כזה, שאם אנחנו נרצה איזה דבר - ״נדפוק דֶפֶּשֶה״ [יידיש: מברק] למוסקבה או לוושינגטון: ״תעשו זה וזה..״. לא יעשו. יש להם עניינים שלהם, תפיסה שלהם, וזה לא תמיד עולה בקנה אחד עם העניינים שלנו. אבל עלינו להחזיק ידידות עד כמה שאפשר, וזה אפשר, וזה אפשר במידה גדולה, לא במידה מלאה, אבל זה אפשרי. ואני אומר: מי שחותר תחת הידידות שלנו עם רוסיה, מי שחותר תחת הידידות שלנו עם אמריקה, חותר תחת קיומנו. זה לא נוגע ליחס שיש [לפרט] למדינה זו או למדינה אחרת. זה עניין פרטי. זה באותה מידה עניין פרטי כמו שהדת היא עניין פרטי. זה לא אומר שזה לא עניין חשוב, שאמונה זה לא דבר חשוב או כפירה זה לא דבר חשוב. שניהם הם עניינים חשובים מאוד, ולפעמים הם מקבלים חשיבות כזאת, שהאדם מוסר את נפשו עליהם, גם על האמונה וגם על הכפירה, יען כי גם זו אמונה. אבל זה עניינו של היחיד. עניין המדינה הוא להחזיק ולחזק עד כמה שאפשר את הידידות של שתי המדינות האלה. ושוב, אינני מאמין שחברינו ב״השומר הצעיר״, התנועה הכי אופורטוניסטית, הכי מעשית, הכי משקית, אינם יודעים שזה חיוני בשבילנו. ואני בטוח שאילו היינו אומרים להם: ״נהלו את המדיניות, אתם תקבעו״ - היו [הם] חרדים לא פחות מאיתנו לידידות עם שתי המדינות. זה הפרינציפ הראשון של מדיניות החוץ.

הפרינציפ השני: מאמץ לרכוש את הידידות של כל מדינה. אומנם המעצמות הגדולות הן הקובעות, אבל יש גם פרברים וגם הם חיים ויש להם דעה. גם אוסטרליה היא משהו, גם צ׳כיה היא משהו, גם צרפת היא משהו, גם בלגיה היא משהו. וכשפעם יסופרו כל הפרטים של המלחמה הזאת, הרי תדעו שהרבה נעזרנו באחדות מהמדינות האלה שאני מניתי, גם במזרח וגם במערב, ושבלי עזרתן לא היינו יכולים לעמוד. זה בשטח הצבאי. אולם גם בשטח הפוליטי. אומנם אין להן אותו משקל של אמריקה או של רוסיה, אבל יש להן משקל. ולכן אנחנו לא ששים לאיבה של איזו מדינה. אם יש איבה, אנחנו נראה אותה ונעשה כל מה שבאפשרותנו לעמוד בפניה. אבל עלינו לעשות מאמץ לרכוש את הידידות של כל מדינה בעולם.

הדבר השלישי והוא נובע מהדבר הראשון: לא נזדהה עם שום גוש בעולם, בשום פנים שבעולם. גם אם מישהו מזדהה - ומותר להזדהות עם מדינה זו או אחרת - אם הוא שליח העם, אסור לו להזדהות, כמדינה, לא עם אלה ולא עם אלה. ואינני מבין מדוע ידידי סנה,[8] שהוא מעמיד פנים שהוא ״להשמיד ולהרוג ולאבד״ את אמריקה, והכל [לדידו] תלוי ברוסיה - נוסע רק לאמריקה...

הדבר הרביעי: עלינו לתמוך בכל צעד שמחזק את הסמכות, את כוח הביצוע ואת התוקף של האומות המאוחדות. אנחנו יותר מרבים בעולם יודעים את החולשה של או״ם. אנחנו מצטערים על החולשה הזאת. אולם קיום העם היהודי בעולם, קיום המדינה שלנו, קיום השלום, תלוי בכוחו של או״ם. ומדינת ישראל מוכרחה, על פי תנאֵי קיומה, לתת עזרה לכל צעד שיש בו חיזוק סמכותו וכוח ביצועו של או״ם, ולהימנע מכל דבר שפוגע בדברים האלה.

אלה הם, במידה שאפשר בקיצור, הקווים הכלליים של מדיניותנו כמו שהיא הייתה עד עכשיו בארבעת השטחים האלה.

 

הערות: