רבקה גורפיין:  לטרון

"משמר", מדור "בשולי הכרוניקה",  ערב ראש השנה תש"ז,  25.9.1946

תמיד היה נעים לראותו על הבמה, לשמוע את דבריו השקולים כבדי האחריות. ואם כי לא אחת זה שנאמר על-ידו קומם אותנו - ידענו: הנה נציג היאה על אצילותו החיצונית, המזרחית כל כך, על שפתו העברית הנפלאה, שאף פעם לא שבענו אותה על שורשיותה הרבה, אחותו גאולה אשר מכתביה קסמו לנו בכוח פירקי השירה וההגות הכלולים בתוכם, של [אחיו] יהודה אשר מנגינותיו מושרשות בפינו, של [אחותו] רבקה אצילת הרוח ושקויית המוסיקה, חברם וגיסם של דב ואליהו. כאמור: שורשים. אילן מסועף.

נציגו של העם ושליחו - ועתה מעבר לגדר התיל. הודגשה האחווה הטרגית ושותפות הגורל שאין מנוס ממנה, שותפות שבישיבה מאחורי גדר התיל, פה ושם ובכל מקום. נשכחה כל מסירות הנפש שבהקמה וטיפוח הבריגדה, אשר נעשתה מפעל חיים, המיסקרים החגיגיים, מעמד הכבוד.

עדיין לא מיצינו את כל המסומל בכליאה זו מאחרי גדר התיל שבלטרון: מנהיג יהדות פולין, שהזקין בקרבות ובעמידה גאה בשער. מזכירה משך שנים מרובות של הסתדרות העובדים - פאר היצירה בארץ; ראש "סולל בונה" - רב הפעלים - כל אחד מסמל פרק באפוס התחייה הנרקם בלשד עצמותינו.

שבועות נקפו מאז - והם מאחורי הגדר. מסך של שתיקה וסערת התעללויות העתיקו את תשומת-הלב לנקודות מוקד חדשות לבקרים, ותמיד קשה כאשר אחד, כאשר מועטים, נושאים בסבל הכלל.

נציגינו ושליחינו הם אף שם במקומנו ובשמנו. שליחי הציבור עם מסורת של ש"צים - פעם על במות בינלאומיות ופעם מאחורי גדר התיל. הכל לפי תנודות ההיסטוריה עם גלי השפל והגיאות, שלובים בחייהם בזה העובר על הדור. בניו הנאמנים.