15. נאום לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת

19.1.1949

מדיניות החוץ של ישראל

 

 

נוסח הנאום המובא כאן, שנמסר למ״ש ב-19.1.1949 מטעם מערכת יומון מפא״י ״הדור״ לקראת פרסומו בעיתון, הוגדר כסיכום כמה מנאומיו בימים האחרונים. הבחירות, ראשונות בתולדות המדינה, התקיימו ב-25.1.1949.

 

מתחילת המלחמה ניהלנו את מדיניותנו בקו כפול - למלחמה ולשלום גם יחד. ההישגים שהשגנו במהלך המלחמה אפשרו לנו בלב שקט לחשוב על שלום, אך אין הדבר תלוי אך ורק בנו. הוא תלוי גם בצד שכנגד.

אם מותר להסיק מסקנות מנאומים ומכותבי מאמרים, הרי מפלגת הפועלים המאוחדת סבורה, כנראה, שיש להמשיך במסע המלחמה. יש לכבוש את שכם ואת ג׳נין. יש להגיע עד הירדן. יש להשלים את כיבושה של ירושלים ואין בשום פנים להגיע לשלום עם המצרים, אלא אם הם יפנו את עזה ורצועת החוף. יש הבדל אחד לגבי מטרות הכיבוש בין מפ״ם ובין תנועת החירות. בעוד שהללו מתכוונים בכל הכיבושים להרחבת ישראל, מפ״ם מוכנה כנראה להסתכן בכל הסיכונים, כדי להגיש אחר כך את מותר ארץ-ישראל לאותה מדינה ערבית, שממשלת ישראל תצטרך לייסד ובה יהיה עלינו לתמוך.

השאלה היא אם כיום, ביוזמתנו-אנו, עלינו ללכת מייד הלאה [ולהמשיך בלחימה], או שאנחנו יכולים לנסות עתה להגיע למשא ומתן עם המדינות השכנות. עלינו לעשות את החשבון באותו עולם שבו אנחנו נתונים, שכל חלקיו שלובים זה בזה, באותו עולם, שכל זיק שנדלק בו באיזה מקום, מייד שולח זרם חשמל ההופך את כל הארץ.

קיימת השאלה של מעמדנו בתוך האומות המאוחדות ומעמדנו כלפי האומות המאוחדות. מראשית המלחמה לא גרסנו עמדה קיצונית בעניין זה. לא אמרנו שכל צו והודעה של האו״ם נענה אחריהם בדחילו ורחימו ב״נעשה ונשמע״. כאשר הופענו בשער האומות המאוחדות, נאבקנו והתווכחנו ושמרנו לעצמנו הרבה חופש פעולה. הופענו תמיד נשמרים מאוד לנפשנו מלהתחייב על דברים שלא נוכל למלא אחריהם. אבל נשמרנו גם מקיצוניות שנייה. כשם שנשמרנו מכניעה כך נשמרנו מהתגרות. נשמרנו מהסתבכויות רציניות מדי ודאגנו לשמור ככל האפשר על יחסים תקינים בינינו ובין מוסדות האומות המאוחדות.

האומות המאוחדות איננו מוסד שאליו אפשר לגשת מתוך הפשטה. אנחנו עדים לעובדה, כי עם היות ברית-המועצות, עם כל בעלי בריתה במיעוט - לפעמים במיעוט קטן - באומות המאוחדות, אין היא עוזבת את הארגון הזה. ועם היות אנגליה בלתי מרוצה מהחלטות או״ם, כמה כרכורים היא מכרכרת ולכמה תמרונים היא נזקקת, כדי שאי-אפשר יהיה להאשים אותה בהפרה גלויה של הצו הבינלאומי, וכדי שתוכל למצוא הצטדקויות להטיל את האחריות על אחרים.

דעת הקהל העולמית איננה רוצה במלחמת עולם שלישית והיא רואה בארגון האומות המאוחדות עוגן הצלה מסוים למניעת שואה עולמית חדשה. אינני אומר, שנוכל במצבים קשים וקיצוניים להירתע מהרשעת דין של העולם כולו כלפינו, אם לדעתנו הצדק יהיה איתנו, ואם עניין חיוני מאוד שלנו יעמוד על הקלף. אבל השיקול לגבי דעת הקהל העולמית איננו שיקול שאנו רשאים לזלזל בו. יש לדבר זה גם תוצאות מעשיות מאוד, העלולות לתת אותותיהן מייד.

אנחנו קשורים בחלקי תבל אחרים בכל גילויי חיינו - בתחבורה, במסחר, בתזרים כספים ובקשר עם העולם היהודי בעלייה, במימון המפעל שלנו. כל הקשרים האלה, בים ובאוויר, בדואר, בטלגרף ובטלפון, בפעולות כספיות ובהשגת אפשרויות עלייה, חוצים גבולות וכל אלה תלויים ברצונן הטוב של מדינות. כל הפעולות האלה נתונות, במובן ידוע, במסגרת הכללית של האומות המאוחדות, הן גם חורגות ממנה, אבל הן מהוות את העולם הבינלאומי הסובב אותנו. פעולותינו הצבאיות עלולות לסבך גם גורמים אחרים ועלולות להצעיד את העולם לקראת הסתכסכות רצינית.

אין זה מעלה ואין זה מוריד כרגע להעריך מהם שורשי המדיניות הבריטית לגבי המזרח התיכון - באיזו מידה יש כאן הערכה שקולה של אינטרסים בפינת תבל זו, באיזו מידה - נוקשות של מסורת נפסדת אשר מתוך אינרציה, שכלית או פוליטית, אין אנשים יכולים להשתחרר ממנה, ובאיזו מידה - שנאה אפלה של איש אחד עם קבוצת אנשים סביבו, אשר הנחלנו להם כישלון קבל העולם כולו, בזה שהזמנו את חישוביהם וטפחנו את האמת על פניהם והצגנום ככלי ריק מבחינת ראיית הנולד. אך עובדה היא, שקיימת אסכולה כזאת באנגליה והיום היא עדיין השלטת. אומנם, יכול בווין לומר על עצמו: עוד ניצחון כזה ואבדתי. יכול שמשבר נוסף כזה, שאינו מביא לידי התבצרות מעמדו, מקרב אולי את קצו כחולש על המדיניות הבריטית החיצונית ומקרב את קצה של כל המדיניות הזאת. ייתכן. אבל זה חשבון לאורך ימים, ואנו מצוּוים לעשות חשבון גם לימים הקרובים ביותר.

בכל התהפוכות שעברו עלינו ראינו קו אנגלי אחד עקבי ונוקשה, שלא חל בו שינוי. הקו הוא התנכלות למדינת ישראל,

להכחידה אם אפשר,

להצר את צעדיה,

לצמצם את שטחה,

להחליש כוחה בפנים,

לקפח מעמדה בחוץ - אם הכחדה גמורה אינה אפשרית.

ניסיון זה נעשה על ידי שפיכת דמם של אחרים, מתוך עידוד הפלישה הערבית והמרצתה.

הניסיון הזה נכשל, אבל לא חדלה המזימה. והמזימה פשטה צורה ולבשה צורה. והיינו עדים למעבר המזימה משדה מערכה צבאי לשדה מערכה מדיני. הוגש דין וחשבון מסוים.[1] דין וחשבון זה

התנכל לצמצם צמצום אכזרי את שטחה של מדינת ישראל,

התנכל לפורר את המדינה מבפנים על ידי החזרה סיטונית של הפליטים הערבים לתוכה,

התנכל לקצץ בריבונותה על ידי הטלת פיקוח בינלאומי על מרכזיה החיוניים - בירושלים ובחיפה.

ניסיון זה, בחלקו על כל פנים, נכשל כישלון גמור. אולם לאחר כישלון הניסיון להביא על ידי פסק בינלאומי לקריעת הנגב ממדינת ישראל, לא חדלה המזימה.

לא אכנס בפרטי המערכה המדינית, שעדיין לא יצאנו מתוכה. האיום בהפעלת החוזה האנגלי-מצרי, זאת אומרת,

שליחת צבא בריטי למלחמה נגדנו בנגב,

ההתגרות של מטוסי סיור כדי לנסותנו,

נחיתת צבא בריטי בעקבה[2] כאילו על פי דרישתה של ממשלת עבר-הירדן,

הניסיון להצדיק כלפי האומות המאוחדות וכלפי ארצות-הברית את חידוש משלוח הנשק לארצות ערב מתוך הסתמכות על משלוחי נשק שאנחנו כאילו מוסיפים ומקבלים.

זוהי המערכה החדשה הנטושה נגדנו, ועלינו לחשב היטב היטב את משמעותה ואת הסיכונים הכרוכים בה לדידנו.

זהו הרקע האמיתי של הבעיה, שאנחנו מוכרחים לתת את דעתנו עליו. המפנה שחל בעמדתה של מצרים,[3] אשר בלי ספק הוא תוצאה מתבוסת מצרים במערכה בכללותה, יש לראות בו גם תוצאה מההתערבות הבריטית אשר העמידה לא רק אותנו, אלא גם את מצרים, בפני ברירה חמורה - האם כדאית לה ההתערבות הזאת? האם כדאי לה להמשיך במלחמה ואז היא תיגרר לתוך תלות יותר ויותר מרחיקה בכוח הצבא הבריטי, או מוטב לה לקצר את המלחמה ולנסות משא ומתן של שלום והסכם של שלום איתנו. גם לגבי עבר-הירדן אינני בטוח אם לא קיים חשבון כזה. כל אפשרות של הסכם בינינו ובין עבר-הירדן מחלישה את התלות הגמורה והמוחלטת של עבר-הירדן באנגליה ופותחת פתח לעבר-הירדן למשענות חדשים, שיביאו לידי שחרור מסוים שלה מתלותה הגמורה באנגליה. אם אומנם אנחנו עומדים בראשיתו של שלב משא ומתן, אין זאת אומרת כי הוא עתיד להביא לנו חיים יותר קלים. במשך התקופה הממושכת הזאת, אסור לנו להתפרק מנשקנו. נצטרך לעמוד במלוא אָזֵנֵנו בחזיתות, נכונים לכל פורענות. אם באמת ניכנס למשא ומתן, הרי על כל צעד ושעל נעמוד בפני הכרעות רציניות.

הדבר עשוי להיראות כפרדוקסלי, שהמדינות הראשונות שהכירו בנו היו מהרחוקות ביותר מאיתנו על פני כדור הארץ. ארצות-הברית, ברית-המועצות, אורוגוואי, דרום אפריקה. אנחנו כגורם חדש הנכנס לתוך פינת עולם זו, יוצרים בה תנודות ושינויים המביאים לידי זעזועים. אנחנו מקוממים נגדנו, אנחנו מגרים נגדנו. מוכרחה לבוא פרשה ידועה של הסתגלות עד שהעולם הזה יסתדר מחדש איתנו יחד. חוללנו כאן שינוי מהפכני. יצרנו חטיבה ממלכתית חדשה. המלחמה בארץ גרמה לנדידת עם. מוכרחה לעבור תקופה מסוימת עד שהעניינים מתייצבים מחדש. אבל יבוא יום ואנחנו נשלח את צירינו לקהיר ולדמשק, לבגדאד ולרבת עמון ולביירות. והם ישלחו את ציריהם אלינו. אז תתחיל תקופה חדשה במדיניות החוץ של מדינת ישראל. אז נופיע אחרת גם בפני העולם הגדול והרחוק מאיתנו. נעמוד אז בפני תורה חדשה שנצטרך ללמוד ובפני בעיות חדשות שנצטרך לפתור.

הידוק הקשרים בינינו ובין המעגל החובק אותנו מכל העברים בשכנות הקרובה בשום פנים לא יחליף ולא צריך להחליף את זיקתנו לעולם הגדול. יתר על כן, עלינו לשקוד היטב על הידוק הזיקה לעולם הגדול, כי גם בה הערובה להצלחת מאמצינו לשלום עם העולם השכן. אנחנו מוצאים את העולם הגדול הזה מסוכסך, חצוי לשני מחנות העומדים זה מול זה ואנחנו בין שניהם. אין לנו כאן מדיניות אחרת מאשר המדיניות הנוכחית [של אי-הזדהות עם אחד משני הגושים] האחראית למדינת ישראל ולעם היהודי כאחד.

הניסיון הממשי שלנו מוכיח, כי הדרך היחידה להגיע להערכה, לכבוד, לידידות, לעזרה חיונית, היא דרך המדיניות העצמאית. בזה מילאה מפלגת פועלי ארץ-ישראל תפקיד מכריע. הניסיון הוכיח, כי שקר בפי אלה המשלים את עצמם ומשתדלים לשכנע אחרים, כי כדי לגשת לברית-המועצות - או לאיזה גורם אחר - יש צורך באיזה לחש מיוחד, באיזה קמע שיש בכוחם לפתוח את הלבבות. יש רק סגולה אחת - הופעת נציגים יהודים כבני חורין, כעצמאיים, כאנשי אמת, כאנשי שלום, כאנשים חופשיים ממשפט קדום, מוכנים לראות בעין פקוחה את השינויים המתהווים בעולם ולקבלם על החיוב שבהם. מבחינת השלטון הכולל והמחייב, הגענו למטרה. זוהי זכות גדולה לדור זה, וזוהי חובה חמורה והיא מזכה אותנו לתבוע הרבה מהציבור.

כדי לעמוד בחובה זו ולמלא אותה כהלכה דרוש שלטון איתן ורחב לא הודות לקואליציה רחבה, אלא הודות לאמון רחב של הציבור. נשתף בשלטון את כל אשר ירצו להשתתף בו. אבל שותפות רחבה זו אינה צריכה להיות על חשבון ריכוז האחריות. זה [השלטון] לא צריך להיות שעטנז, לא כלאיים, לא בליל מפלגות, לא שברי כלים, אלא מפלגה גדולה אחת ואיתנה.

מתחילת דרכנו היו לנו אמונות והן לא נשארו ערטילאיות. האמנו ביהודי החופשי ונלחמנו על חירותו ושחרורו. האמנו ביהודי הלוחם ובנינו את הכוח הצבאי. האמנו בעולם היהודי וחינכנו לעלייה וארגנו את ההעפלה. האמנו ביהודי העובד ויצרנו את היישוב העובד. עתה אנחנו קוראים לעם כולו להיות לעם עובד.

 

הערות: