7. מועצת המדינה הזמנית, ישיבה ל״ה (בדלתיים סגורות)

11.1.1949

במערכה על הנגב

 

 

הקדמת משה שרת[1]

 

המערכה בוועדה המדינית של העצרת ובמועצת הביטחון נמשכה במשולב, כששני הגופים יושבים בפריס.

החלטת המועצה מ-4 בנובמבר [1948] בדבר נסיגת כוחות צה״ל[2] והימנעות ישראל מלציית לה, יצרו מתיחות רבה סביב עמדת ישראל בחוגי מועצת הביטחון. המועצה בחרה בוועדה רבת משקל בהרכבה, ותפקידה היה לקבוע את האמצעים שיש לאחוז בהם כלפי הצד שלא ימלא אחרי הוראת הנסיגה - הייתה זו למעשה ועדת עונשין. משרד החוץ והנציגות הישראלית כלפי או״ם עמלו הרבה להפיג מתיחות זו בלי להקריב עמדה חיונית. ניתן להם להסתייע בשתי עובדות:

ראשית, הוראתו של המתווך בפועל עצמו, כי אין חובת הנסיגה חלה על כוחות הביטחון הקבועים בנקודות היישוב שבנגב והמיועדים להגנתם;

שנית, כי אין החלטת 4 בנובמבר מתירה במפורש - ומכל מקום אינה מחייבת - החזרת הכוחות המצריים לעמדותיהם הקודמות.

הם הוסיפו וטענו, תוך הרחבת מושג הגנת היישובים, אשר ״הוכשר״ על ידי המתווך בפועל, כי הרשות שניתנה לכוחות המגן להישאר בעמדותיהם חייבת לחול גם על הכוחות הניידים באותו מרחב. דין ודברים זה נמשך כמה ימים ובינתיים הצליחו נציגי ישראל במועצת הביטחון לעשות בקרב חבריה נפשות לרעיון חדש.

מלכתחילה ראתה ישראל את ההפוגה כהסדר ביניים אשר לא נועד להאריך ימים. הדעת לא סבלה את ההנחה,

כי נגזר על המדינה לחיות זמן בלתי מוגבל במשטר ארעי, אשר הקפיא את קווי הגבול במצבם המקרי עם הפסקת הקרבות,

חייב עירנות מתמדת והמשך הגיוס המלא,

שלל מהציבור כל הרגשה של יציבות,

ולפי הרושם מילא את הארץ משקיפי או״ם לאין ספור.

משהוברר כי אין סיכוי למשא ומתן על שלום של קבע, נתעוררה המחשבה על יצירת שלב מעבר בין ההפוגה והשלום בצורת הסכם שביתת נשק.

ברעיון זה נראו כמה יתרונות:

ראשית, הדבר יחייב משא ומתן ישיר בין הצדדים;

שנית, הוא עשוי להביא לידי התווית גבולות יציבים יותר, שייקבעו על דעת שני הצדדים;

שלישית, מבחינה תכסיסית יהיה זה מוצא חיובי מהמצר שהוכנס לתוכו עניין הגבולות בנגב עקב עמדתה השלילית והנסגנית של מועצת הביטחון;

ורביעית, קבלת העיקרון של משא ומתן הדדי על שביתת נשק עשויה ממילא לדחות, לפי שעה, את הדיון על גבולות ישראל ולסייע להסרת ההתנקשות בנגב מעל סדר היום.

עם זה, לא הניחה המשלחת הישראלית כי המדינות הערביות ייענו לקריאה וייכנסו למשא ומתן רשמי עם ישראל על שביתת נשק. אך מכיוון שישראל נמצאה כבר, לכאורה, מרדנית כלפי מועצת הביטחון לרגל החלטתה מ-4 בנובמבר, ראתה המשלחת ברכה - למען איזון החשבון והחלשת הלחץ על ישראל - בהשגת החלטה שנייה מאת מועצת הביטחון, אשר כלפיה ודאי יופיעו כמרדנים הממשלות הערביות, ואשר דבר קבלתה בפה מלא ובלב שלם על ידי ישראל ימתיק את התנגשותה עם ההחלטה הראשונה.

ב-15 בנובמבר 1948 הגיש נציג קנדה במועצת הביטחון, הגנרל מקנוֹטוֹן, בתמיכת נציגי בלגיה וצרפת, טיוטת החלטה הקובעת, כי

״למען סלק את הסכנה המאיימת על השלום בארץ-ישראל, וכדי להקל על המעבר מההפוגה הנוכחית לשלום של קבע, יש להנהיג שביתת נשק בכל גזרות הארץ״.

ההצעה זכתה בתמיכה נלהבת מצד נציג ארצות-הברית, פרופסור גֶ׳סאֹפ. הסעיף הקנדי המובא לעיל נכלל כלשונו בהחלטה, שנתקבלה בישיבת המועצה למחרת היום, ואשר תבעה מהצדדים המעורבים בסכסוך

״לחתור ללא דיחוי להסכם - אם במשא ומתן ישיר או באמצעות המתווך בפועל - לשם הנהגת שביתת הנשק״.

מפנה זה נתן אפשרות לממשלת ישראל לענות במשותף על שתי ההחלטות של מועצת הביטחון - מ-4 ומ-16 בנובמבר [1948] - בלי להתנגש חזיתית עם הראשונה. תשובה זו, שחוברה במשרד החוץ בארץ והומצאה לנשיא מועצת הביטחון בפריס ב-19 בנובמבר, תרמה הרבה להפגת המתיחות על ידי גילוי רצון טוב לכבד את החלטות או״ם תוך עמידה על ענייניה החיוניים של ישראל.

החלטת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר 1948 נטלה הרבה מעוקץ הוויכוח על דוח ברנדוט בוועדה המדינית. בסופו של דבר, התרכזה הוועדה רק בנקודות אחדות מהדין וחשבון, בכלל זה יצירת גוף חדש לטיפול ב״שאלת ארץ-ישראל״, הלא היא ועדת הפיוס. נעשה ניסיון להנחיל לוועדה זו את כל מורשת ברנדוט. המשלחת הבריטית הציעה לתת לוועדה הנחיה לנהוג לפי דוח המתווך.[3] אחרים הציעו להוסיף הוראה, כי על הוועדה לנהוג גם לפי החלטת כ״ט בנובמבר. שני סעיפי ההחלטה, אשר כרכו את שתי ההצעות האלו יחד, נדחו -

אחד בשוויון קולות 23:23

ואחד ברוב קטן 22:25.

לא נתקררה דעתם של חסידי כ״ט בנובמבר [1947]; הם הציעו לחייב את הוועדה להתבסס אך ורק על החלטת העצרת; אבל גם הצעה זו נדחתה - ברוב גדול הרבה יותר של 13:24. בכל שלושת המקרים רבו הנמנעים. תוצאות אלו היו מאלפות הן לחיוב הן לשלילה.

ב-11 בדצמבר 1948 סיימה העצרת השלישית את בחינת הדין וחשבון של המתווך בקבלת החלטה אשר הדבר הבולט בה ביותר הוא היעדר כל זכר לדין וחשבון עצמו. אבל תוכנו של מסמך זה נתן בהחלטה אותות. נכללו בה:

בחירת ועדת פיוס בת שלושה, אשר תירש כמה מתפקידי המתווך ותסייע למשא ומתן על שלום של קבע, ״שיתנהל עם הוועדה או במישרים״;

כינון משטר בינלאומי לירושלים ולסביבתה;

מתן רשות השיבה לבתיהם ״במועד המעשי הקרוב ביותר״ לאותם פליטים הרוצים בזאת והמוכנים לחיות בשלום עם שכניהם.

המלצות המתווך בדבר קריעת הנגב מישראל ואופן הטיפול בשטחיה הערביים של ארץ-ישראל המערבית - נגנזו.

ערב ההכרעה הזאת נטשה המשלחת האמריקנית סופית את עמדתה הקודמת. בישיבת מליאת העצרת, שהצביעה על ההחלטה בשאלת ארץ-ישראל, הופיע בשם ארצות-הברית ג׳ון פוסטר דאלס, שהדגיש את שלושת היסודות העיקריים של ההחלטה:

חתירה להסדר בדרכי שלום ובעזרת ועדת הפיוס;

מעמד בינלאומי לירושלים והגנת המקומות הקדושים;

החזרת הפליטים ויישובם מחדש.

הוא הודיע, כי בשלב מסוים חייבה אומנם משלחת ארצות-הברית קביעת מסמרות מראש לגבי העקרונות, שינחו את ועדת הפיוס בפעולתה - ואף אומנם הכילו הטיוטות הקודמות של נוסח ההחלטה, שהוגשו לוועדה המדינית, המלצות מפורטות בעניין הגבולות ובדבר עתידה של ״פלשתינה הערבית״ - אך המלצות אלו הושמטו בעיקר משום שהן נתקלו בהתנגדותם של תומכי הערבים מזה (משום שלא הרחיקו לכת למדי) וישראל מזה (משום שהרחיקו לכת יותר מדי), ולכן הגיעה המשלחת האמריקנית לידי מסקנה, כי מוטב לסתום ולא לפרש ולהניח לבעיה זו להיפתר בדרך של פשרה בין הצדדים. רק בשני עניינים, הוסיף דאלס, חייבים להכריע

שיקולים בינלאומיים: החתירה להסדר בדרכי שלום ולא על ידי חידוש המלחמה,

וקביעת סידורים בשביל העיר ירושלים והמקומות הקדושים.

ועדת הפיוס הורכבה מנציגי ארצות-הברית, צרפת וטורקיה. פרשת פעולותיה הייתה רצופה, בדרך כלל, כוונות טובות שלא הגיעו לידי הגשמה. לעומת זה, הניחה החלטת העצרת מ-11 בדצמבר 1948 - כמסמך מדיני בפני עצמו - כמה אבני נגף בדרכה של ישראל, ומדיניות החוץ שלה עדיין חוזרת ונתקלת בהן.

דבר קבלת ישראל לאו״ם לא נסתייע באותו שלב. הבקשה למזכיר הכללי הוגשה כדת ב-29 בנובמבר 1948 והועברה למועצת הביטחון. בישיבת המועצה ב-2 בדצמבר תמכו נציגי ארצות-הברית מזה וברית-המועצות מזה, בבקשתה של ישראל. הנציג האמריקני פיליפ גֶ׳סאֹפ נשא בהזדמנות זו נאום חם ביותר לטובת ישראל. בהתאם לנוהל הקבוע הועברה הבקשה לוועדה מיוחדת של המועצה לבירור. ראש הוועדה דיווח לנשיא המועצה, כי רוב הוועדה לא מצא שיש בידה ידיעות מספיקות כדי מסקנה ברורה, בייחוד

 ״כיוון שהעצרת עצמה טרם הגיעה למסקנה סופית בשאלת ארץ-ישראל בכללותה״.

הוא הוסיף, כי אומנם נציגי ברית-המועצות ואוקראינה לא ראו טעם לעכב את קבלת ישראל, אך הנציג הסורי הביע התנגדותו לכך. שוב נערך דיון במועצה, ובהצבעה שנערכה בסופו לא הצטרף רוב של שבעה בעד קבלת ישראל. ארצות-הברית וברית-המועצות היו בתוך המיעוט של חמישה.

העצרת ננעלה ב-12 בדצמבר. כעבור עשרה ימים נפל דבר בישראל. משהוברר כי מצרים מסרבת להיענות לקריאת מועצת הביטחון מ-16 בנובמבר, החליטה ממשלת ישראל כי אין להניח למדינה הראשה בין אויבותיה ליהנות משני עולמות -

גם להחזיק בשטחי ארץ לא לה לאורך החוף ובמרחבי דרום הנגב,

גם להימנע מלהסדיר את מעמדה על ידי כריתת הסכם של שביתת נשק בהתאם להחלטת המוסד המוסמך של או״ם.

השלמה עם השתמטות מצרים משביתת נשק הייתה סותמת את הגולל על התקווה להגיע להסדר כזה גם עם מדינות ערב אחרות.

מצד שני, להתפשר עם החזקת מצרים בשטחים של ישראל ללא שביתת נשק, או בכלל עם משטר רעוע של הפוגה לאורך ימים ולאורך כל הגבולות - היה משמעו להמשיך לזמן בלתי מוגבל במצב מתמיד של כוננות, המוצץ את לשד הארץ ומחבל בכל אפשרות של חיים תקינים.

ב-22 בדצמבר [1948] פתח צה״ל ב״מבצע חורב״. על שלביה ותוצאותיה של עלילה צבאית רבת תנופה זו, אשר באה לבער כליל את הפולש המצרי ממחציתה הדרומית של המדינה, ואף עקרה אותו ממנה פרט לרצועת עזה, עליה ועל כל האירועים שהשתלשלו ממנה - עד לסיום הקרבות ב-6 בינואר 1949 ועד להבעת נכונות מצרים לבוא במשא ומתן עם ישראל על שביתת נשק - מסופר בפרק זה.

 

*

 

שר-החוץ משה שרתוק:[4] חברי המועצה, מתחילת המלחמה התנהלה מדיניות מלחמתנו בקו כפול.

ראשית, אימוץ כל הכוחות להדיפת הפלישה ולחיסולה ולהשגת הכרעה בכוח הנשק. אך בו בזמן גם נכונות מתמדת לשלום, למשא ומתן על שלום. מה שהיה בשבילנו עיקרון יסודי במשך כל תקופת המלחמה, גם מתוך התחשבות במעמדנו הבינלאומי וגם לאור החזון המלווה את מפעלנו בארץ על יחסי שלום ושכנות טובה ושיתוף פעולה עם העולם הערבי הסובב אותנו, הפך בזמן האחרון לצו מכריע.

ראשית, ההישגים הכבירים שהשגנו בשדה המערכה במשך כל התקופה הזאת, שעלו לאין שיעור על כל מה שפיללנו ועל מה ששיער העולם לגבי יכולתנו;[5]

שנית, העול העצום של הוצאות המלחמה הרובץ עלינו;

ושלישית, ההכרח לכוון את כל עוצמת כוחנו הכלכלי והארגוני לקליטת העלייה -

כל אלה יחד הביאו את הממשלה לידי הכרה, שעלינו לחתור בכל המאמצים לחיסול המלחמה ולהקמת שלום יציב בינינו ובין המדינות הלוחמות בנו. מובן מאליו, שכל זה רק במידה שהדבר ניתן לנו ובמידה שהוא אינו פוגע בביטחוננו ובעתידנו הצבאי והמדיני.

נכונות לשלום פירושה נכונות למשא ומתן עם כל אחד ואחד מן הגורמים הלוחמים בנו מקרב הארצות השכנות. על יסוד העיקרון הזה התחילו מגעים בינינו ובין שלטונות עבר-הירדן. היו גישושים מצדנו ומצדם לגבי אפשרות של משא ומתן על שביתת נשק. אני רוצה לציין שראשיתה של פרשת הגישושים האלה נעוצה לא בתיווכו של מנגנון המתווך מטעם או״ם בינינו ובינם, כי אם במגע ישיר. הדבר לא נתפרסם בשעתו ואינני יודע אם נמסר על כך פעם דוח במועצת המדינה. אולי כדאי לעמוד על פרט זה: מועצת המדינה זוכרת ודאי, ובייחוד יזכרו זאת חברינו הירושלמים, עד איזה משבר הגענו לגבי המצב על הר הצופים, לאחר שבמשך כמה וכמה שבועות לא יכלה שיירה לעבור מן העיר אל הר הצופים ומצב אנשינו שם היה בכי רע. אוצרות המזון אזלו, גם המים פחתו עד למידה מסוכנת. לא הייתה כל אפשרות להחליף את האנשים שהרגישו עצמם מופקרים ועזובים לנפשם, היו נתונים בדיכאון גמור ועמדו על סף הייאוש. אנשי או״ם נבצר מהם להשפיע על ממשלת עבר-הירדן, שתכבד את חתימתה על ההסכם.[6] מפקד הלגיון בירושלים הודיע, שהוא אינו רואה את עצמו קשור לאותו הסכם והוא רוצה לישא וליתן על הסכם חדש. סירבנו למשא ומתן על הסכם חדש כל עוד הוא אינו מקיים את ההסכם הישן.

בינתיים באו ימי הפעולה שעשינו בהצלחה מרובה כלפי המצרים לאחר שסירבו להישמע לצו של או״ם ולתת לשיירה לעבור.[7] לאחר שפעולה זו נסתיימה בניצחוננו המכריע, אמרנו שננסה לפנות פנייה ישירה לממשלת עבר-הירדן. נשלחה טלגרמה מפריס לראש ממשלת עבר-הירדן ברבת עמון, חתומה בידי מנהל המחלקה למזרח התיכון של משרד החוץ [אליהו ששון], ובה נאמר, שהוא מתבקש להביא לתשומת לב ממשלתו, שאם הם לא יכבדו את ההסכם - אנו נראה עצמנו חופשים לפעול.

לא אכנס עתה לצד הצבאי של העניין. אני רוצה רק לומר, שיכולתנו היעילה בפעולה הצבאית במקום ההוא הייתה מוגבלת מאוד מאוד. לא רצינו להפקיר מייד למוות ושחיטה את אנשי המשמר בהר הצופים. אמרנו שאנחנו מתפלאים שהם אינם מכבדים את חתימתם ורמזנו להם, שאם ינהגו כך הרי גם סופם יהיה חמור. על זה באה מייד תשובה בטלגרף מרבת עמון לפריס, על פי אותו מען שנקבע בטלגרמה, ובה הצהרה חגיגית מאוד, שהם דוחים את ההאשמה שאין הם מקיימים את ההתחייבות, ושניתנה הוראה מפורשת לנציגם בירושלים למלא אחרי ההסכם הקודם. למחרת בבוקר חל בירושלים שינוי סנסציוני מפתיע בעמדת מפקד הלגיון. אנשי או״ם לא יכלו להסביר לעצמם כיצד קרה הדבר, כיוון שלא הודענו להם על פנייתנו הישירה מפריס.

באותו בוקר הודיע מפקד הלגיון לאנשי או״ם, שהוא חוזר בו מעמדתו הקודמת, אינו רוצה במשא ומתן להסכם חדש, אלא מוכן למלא אחרי ההסכם הקודם. למחרת היום עברו שתי שיירותינו ומאז מתנהל העניין פחות או יותר בסדר. זאת הייתה חוליה ראשונה בשלשלת של מגעים בינינו. המגעים האלה נמשכו עד לפני ימים אחדים. אינני יודע אם נכון הרושם, שעכשיו חל עיכוב בדבר לרגל התערבות האנגלים. אני עוד אעמוד על כל הפרשה הזאת בהיקף רחב יותר. לעת עתה לא יצאו המגעים האלה מכלל שאלה אם יש לדון במשא ומתן על שביתת נשק. עדיין אי אפשר לומר שהגענו למשא ומתן ממש על שביתת נשק, אך התקרבנו לכך כמה צעדים.

לפני זמן מה היה לנו מגע ראשון גם עם הלבנון, שעד היום לא היה לו המשך. שם נוצר מעין שיתוק באשר הם דורשים מאיתנו שקודם נפנה את הכפרים שכבשנו באזור הספר, ואנחנו דורשים שהם ייכנסו, או לפחות יודיעו שהם מוכנים להיכנס למשא ומתן על שביתת נשק, לפני שנוכל לדון על פינוי הכפרים. עכשיו יש רושם, שעוד לא התאמת לחלוטין, שבהשפעת המפנה שחל מצד מצרים חלה תזוזה גם מצד הלבנון וייתכן שיתקבל הנוסח שאנו הצענו - שהמשא ומתן יתחיל בעת ובעונה אחת על שביתת הנשק ועל פינוי הכפרים. גם כאן גרסנו אותה הצמידות שגרסנו לגבי המצרים.

המפנה הרציני ביותר שחל בחזית השלום, שרק עכשיו מתחיל להיווצר, בא מצד הממשלה המצרית. ביום ד׳ שעבר, ב-5 בחודש, קיבלנו הודעה ממטה או״ם בחיפה, שקיבלו הודעה ממשרד המתווך בניו-יורק, שקיבל הודעה מנציגו בקהיר, שקיבל הודעה מממשלת מצרים, האומרת שאם אנחנו נפסיק את האש תהיה ממשלת מצרים מוכנה להיכנס מייד למשא ומתן עם נציגי ממשלת ישראל על, או בדבר, הגשמת ההחלטות של מועצת הביטחון מ-4 בנובמבר ומ-16 בנובמבר [1948].

כדי להבין את מהותו של המפנה הזה יש לחזור קצת אחורנית, תוך סכנה שאחזור על דברים הידועים היטב לחברי המועצה. אך למען שלמות הסקירה, או אולי כדי להכשיר את הקרקע לבירור יעיל, אסקור בקיצור נמרץ את התפתחות העניינים שהביאו לידי כך.

המועצה זוכרת היטב את החלטת ה-4 בנובמבר ואת תשובתנו עליה. התשובה ההיא, שבחלק מהעיתונות בארץ צוינה לגנאי כ״כניעה״ וכ״נסיגה״ וכן הלאה, נתקבלה לפי מהותה בחוגי האומות המאוחדות כמעט כסירוב גמור להיענות להחלטה, אך סירוב שנתנסח בחוכמה רבה. אני יכול לומר זאת בלי יוהרה באשר לא השתתפתי בניסוח - הייתי אז בפריס והמלאכה נעשתה כאן, אם כי השתתפתי בהתייעצות שקדמה לניסוח. על כל פנים, נוכחתי לשמחתי, שהממשלה מצאה אפשרות לקבל כמעט את כל הצעותי. על מידת התבונה שהושקעה בחיבור התשובה הזאת, ואת המחמאות הנמלצות ביותר עליה, זכיתי לשמוע מפי איש סובייטי בפריס, שכתב שגילינו בזה כישרון ממלכתי רב בנקיטת עמדה.

מאז הוכנסנו לשלב של מתיחות רבה לגבי עמדתנו במועצת הביטחון, ומאז שוב חלה התחדדות רבה בעמדתה של אנגליה כלפינו ובחתירותיה הפעילות תחת מעמדנו. שוב עמדנו על עיקר תוכנה של המדיניות הבריטית לגבי מדינת ישראל, שבשלב הנוכחי - לאחר שנוכחו לדעת שלא יוכלו, על כל פנים לעת עתה, להכרית כליל את קיומה של מדינת ישראל - כיוונו את כל מאמציהם וחתירותיהם לצמצם אותה צמצום חריף מאוד בשטח, וזאת הייתה לא רק שאלה כמותית בשבילם, להקטין את שטחה של מדינת ישראל - אחת היא לאיזה צד ובאיזה כיוון - כי אם הייתה מכוונת למטרה גיאופוליטית ואסטרטגית מסוימת: לכרות מאיתנו את הנגב,

אם אפשר, הרי עם עודף גדול,

ואם אי-אפשר - לפחות את הנגב כפי שהוא,

ואם גם זה אי-אפשר - הרי לפחות את החלק העיקרי של הנגב הדרומי.

לכתחילה ניסו להשיג את המטרה הזאת על ידי הפלישה הערבית לארץ, חלוקת כל שטח מדינת ישראל בין מדינות ערב כדי שמצרים ועבר-הירדן יחלקו ביניהן את הנגב. משנכשלה המזימה הזאת בכוח הקורבנות וההצלחות שלנו, ניסו להשיג את המטרה הזאת באמצעים מדיניים, על ידי הדין וחשבון של ברנדוט ועל ידי הטיית רוב העצרת לאישורו. משנכשלה גם המזימה הזאת, על כל פנים בתחום העצרת, ריכזו את כל מאמציהם בהשגת הרכב מתאים של הוועדה המפשרת, מתוך כיוון ברור, שהוועדה המפשרת תחדש את המאמץ הזה לעשות את עניין קריעת הנגב מאיתנו - או לפחות את חלקו הדרומי - לנקודה יסודית בתוכנית התיווך שבינינו לבין הערבים.

אך מהלך המאורעות פתח לפניהם פתח להשיג את מבוקשם בדרך חדשה, שוב בדרך צבאית, אבל הפעם לאו דווקא על ידי שליח - על ידי צבא מצרים או הלגיון הערבי - כי אם בכבודם ובעצמם על ידי התערבות צבאית ישירה. ואני רוצה לקבוע, שהשלב החדש שאנו עומדים בו כיום הוא שלב של איום בריטי בהתערבות צבאית ישירה בסכסוך הארצישראלי, איום המלוּוֶה תכונה מעשית מצד אנגליה לאפשרות של התערבות כזאת. אין בידינו לומר אם התכונה הזאת מכוונת גם לביצוע. ייתכן שאין היא מכוונת, אלא לחיזוק יעילותו של האיום, אך אותות רבים והערכה מסוימת שיש לנו על כיוון מדיניות החוץ של הממשלה הנוכחית באנגליה ועל היצרים הפועלים והלוהטים, אפשר לומר, במשרד החוץ ומסביב לאישיותו של שר החוץ הבריטי הנוכחי [ארנסט בווין] כלפינו - אינם מצדיקים שום אשליה מצדנו ושום ביטחון שטחי, שהדברים אינם אלא איומים מן השפה ולחוץ ואינם עשויים בשום פנים להתגשם.

אנחנו עדים גם לתורה פוליטית חדשה, שאנגליה מרביצה אותה בגורמים שונים העומדים בקשר איתה וגם בחוגי האומות המאוחדות, תורה המכוונת להתרת הרצועה של משמעת האומות המאוחדות מעל אנגליה. זה מתבטא בהדגשת העובדה, שהחוזים שאנגליה כרתה עם מדינות ערב קודמים להחלטות שנתקבלו באומות המאוחדות, ולכן יש להניח, שכאשר מוסדות האומות המאוחדות החליטו מה שהחליטו, הם החליטו ביודעים שיש לאנגליה התחייבויות קודמות בעניינים אלה, ולכן אין החלטות אלה סותרות את ההתחייבויות. זה מתבטא בחידוש התעמולה וההסתה בעיתונות הבריטית והאמריקנית מצד אנגליה וגם בשיחותיה עם ארצות-הברית ועם גורמים אחרים בדבר כמויות הנשק שאנו מקבלים ומוסיפים לקבל כל הזמן ממקורות מזרח אירופה, אספקת נשק המצדיקה לדבריהם חידוש אספקת הנשק שלהם לערבים.

הדברים באו עד משבר מדיני, שאיים ליהפך למשבר צבאי, במהלך המערכה האחרונה שלנו בנגב. אמרתי, שמראשית מתן אותה התשובה להחלטה של ה-4 בנובמבר, נכנסנו לשלב של מתיחות גוברת והולכת ביחסינו עם מועצת הביטחון. השלבים הנוספים במתיחות הזאת היו: התחלת הקרבות מצדנו לאחר שהמצרים סירבו או נמנעו מלהיכנס למשא ומתן על שביתת הנשק.[8] אומנם, אנחנו מצאנו נוסחה להצדיק את הפעולה הזאת, היזומה על ידינו. אך הרושם הברור בארצות-הברית, ובדעת העולם, ובחוגי או״ם, בין אם חוגי או״ם אלה שייכים לידידים או שייכים לאויבים, שהייתה כאן פעולה קרבית יזומה על ידנו.

השלב הבא הגיע, כשמועצת הביטחון נתכנסה ובהחלטה מה-29 בדצמבר גזרה על שני הצדדים להפסיק את האש מייד. אנו לא הפסקנו את האש מייד, כמובן. הקרבות היו בעצם מהלכם ועדיין היינו רחוקים אז מלהשיג את מטרתנו. המשכנו את הקרבות על אף הצו המפורש של מועצת הביטחון. זה העלה את המתיחות.

שלב נוסף במתיחות הזאת בא כשעברנו תוך מהלך הקרבות לא רק את גבול מדינת ישראל בנגב, אלא גם את גבול ארץ-ישראל וחדרנו לתחומה של מצרים.

את שלבי המתיחות האלה היינו מצוּוים לעקוב לא רק מבחינה מדינית עקרונית של מעמדנו כלפי האומות המאוחדות והחובה המוסרית או המשפטית המוטלת עלינו למלא אחרי הוראותיו.

בחינה זו איננה כה חמורה, אם כי גם היא רצינית מאוד. גם כאן נקטנו קו כפול: עשינו הרבה על דעת עצמנו, שלא כהלכות האומות המאוחדות ולא לפי ההוראות. אך לעומת זה נשמרנו מלעבור אל הקצה ההפוך: לקו של אי-ציות גמור ועיוור, כדי שלא להסתבך בהתגרות ובהמריה גלויה ומפורשת של הצווים הברורים ביותר של האו״ם. אבל לא רק מבחינה זו היינו צריכים לעקוב אחרי התפתחות העניינים, כי אם גם באיזו מידה מתירים הצעדים שלנו את הרצועה אצל אנגליה ונותנים לה פתחון פה לעבור לצורות יותר תוקפניות ויותר גלויות של מלחמה נגדנו. מתחילת המערכה שלנו, אם מותר לי לדבר בשם הנהלת הסוכנות היהודית, אשר חברי ראש הממשלה ואני וחברים אחרים היינו בה בתקופת המערכה נגד ״הספר הלבן״, היה קו יסודי אצלנו: לא לגרות, עד כמה שאפשרי הדבר, את השלטון הבריטי למלחמה חזיתית נגד היישוב היהודי, מתוך שימוש בכל עוצמתו הצבאית. באשר ידענו, כי אם יגיעו הדברים לידי התמודדות כוחות כזאת בין בריטניה ובינינו - ידנו תהיה על התחתונה. לא הייתה השאלה מי יצדק ומי לא יצדק במערכה, אלא מי יזכה ומי יפסיד במערכה כזאת. הקו הזה שימש נר לרגלינו גם בימי מלחמת ישראל בערב.

אמרנו: אנו נלחמים עם ערב, מפני שאנחנו מוכרחים להילחם. המלחמה הזאת כפויה עלינו. יש לנו גם סיכויים במלחמה הזאת, אף על פי שנכנסנו לתוכה מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים, אמרנו: המספר היעיל יגדל וגם נשקנו יִרבה. אבל גם לאחר שהתחלנו לנצח, ידענו, כי אם ייכנס לתוך המערכה הכוח הבריטי, צבא סדיר אירופי במלוא עוצמתו ובמלוא תחמושתו, גם במצב הירידה שאנגליה כאילו עומדת בה בעולם - תהיה רעה נגד פנינו. יש מערכות ששום עם הלוחם על חירותו ועל עתידו לא יירתע בפניהם. אבל חשבנו שהתבונה המדינית שלנו מחייבת שלא לגרות את האויב הזה יתר על המידה, ולא להביא עלינו במו ידינו את הניסיון הזה של עמידה, בשיא המערכה, מול כוחותיה של בריטניה.

לאחר שהצלחנו במערכה המוצלחת שלנו בנגב לגרש את הפולש מן החלק המרכזי של הנגב ולהגיע עד הגבול המצרי, המשכנו ברדיפה אחריו עד לעומק מסוים בתוך שטחה של מצרים: עד תחנת הגבול המצרי שממול לתחנת הגבול הארצישראלי, היא עוג׳ה אל-חפיר. תחנת הגבול המצרי היא אבו-עגילה, והיא רחוקה מרחק 40-35 ק״מ לתוך מצרים.

לאחר שפנינו מהנקודה ההיא צפונית-מערבית - וצפונית-מערבית פירושו לא רק שהתפשטנו על פני מרחק יותר גדול בתוך תחומה של מצרים, אלא העמקנו יותר לתוך שטחה של מצרים - במידה שפנינו יותר מערבה והגענו אל סביבות אל-עריש. נדמה לי שלא אטעה אם אומר, כי כבר אז הייתה זהירות רבה מצד המטה הכללי של הצבא שלנו שלא להעמיק יותר, אלא לבלום את תנופת הכיבוש שלנו באדמת מצרים, בעיקר מתוך החשש היסודי הזה פן נתנגש עם כוח בריטי.[9]

אומנם ההתנגשות נמנעה באותו שלב, אבל באה תגובה מצד האויב-שבכוח ההוא, ותגובה חריפה למדי. תגובה זאת באה כלפי ממשלת ארצות-הברית, כדי לגייס אותה ללחץ עלינו. בתאריך מסוים פנתה אלינו ממשלת ארצות-הברית על ידי הנציג שלה כאן בתל-אביב והודיעה לנו, שהממשלה הבריטית הודיעה להם שהיא מביטה בדאגה חמורה על כניסתנו לתחום ארץ מצרים, ואם לא ניסוג, היא תהיה נאלצת לפעול בהתאם לחוזה שבינה ובין מצרים. זה עניין לחוקרי-דין לומר אם היא יכולה לפעול אך ורק כשמצרים דורשת זאת ממנה. סבורני שהשאלה הזאת איננה כל כך ברורה, ואם יש לאנגליה כוונה ברורה לפעול היא תפעל ולא ייבצר הדבר ממנה לפעול ואחר כך לטעון, שהיא מחויבת על פי החוזה ואינה מוכרחה להמתין עד שהשותף שלה לחוזה ידרוש זאת ממנה. ובלי שהזדהתה ממשלת ארצות-הברית עם כל מה שנאמר בשם האנגלים - ואינני יכול להיכנס בפרטי הדברים, מכיוון שאנגליה התנתה את סידור העניין במילוי כל החלטות מועצת הביטחון על ידינו וזאת לא הייתה דרישת ממשלת ארצות-הברית - ממשלת ארצות-הברית הסתפקה בדרישה נמרצת מאוד, או על כל פנים בהבעת משאלה, שאנחנו נוציא צבאנו ממצרים.

אינני רוצה לחזור במפורט על המערכה המילולית שהייתה כאן. אנו ענינו באיגרת על התביעה של ארצות-הברית, בה טפחנו על פני ממשלת ארצות-הברית, ובאמצעותה על פני ממשלת אנגליה, כמה וכמה עובדות מבחינת מהלך כל המלחמה ועמדת הממשלות האלה כלפי הפולשים, אך לגופו של העניין החלטנו להוציא את הצבא משם. מלכתחילה היה ברור לנו, שלא נישאר שם לאורך ימים. וכאשר שקלנו אם כדאי לנו להעמיד בניסיון את כוח כיבוש היצר של הבריטים וגם להסתכסך מבחינה מדינית, מבחינת היחסים הדיפלומטיים שלנו, עם ממשלת ארצות-הברית, תוך הצדקת החזקת צבאותינו עמוק בתוך ארץ מצרים, החלטנו שמוטב לנו להימנע מזה ולהחזיק באותם הכיבושים שכבשנו בתחומה של ארץ-ישראל, שגם הם כיבושים מרחיקי לכת, לאחר שפינינו, כפי שאמרתי, את כל השטח המרכזי, הרחב, של הנגב מהכוחות המצריים. הם נשארו מתוחים לאורך רצועה צרה על החוף, רצועה צרה וקצרה מרפיח רק עד נקודה מצפון לעזה, והחטיבה שלהם שנשארה מוקפת על ידי צבאותינו בפלוג׳ה.

לאחר שהוצאנו את כוחותינו מאותם המקומות והודענו על כך לממשלת ארצות-הברית, פנתה היא אלינו שוב בהודעה חדשה, שבה למעשה היא התנצלה על הטון של הפנייה הקודמת. זאת הייתה הודעה מלאה דברי הסברה והצטדקות, שהיו מכוונים לשכנע אותנו שהאיום הבריטי היה איום רציני מאוד, ושעל כל פנים ראתה ממשלת ארצות-הברית את האיום הזה כרציני מאוד. הם אמרו לנו שלהם היה ברור, כי אנגליה עומדת לעשות שני דברים.

ראשית, היא עומדת לעשות צעד מסוים, ולא נתפרש מה הוא הצעד.

שנית, היא עומדת לחדש את הספקת הנשק לערבים.

הלשון המפורשת שההודעה נקטה לגבי הדבר השני הפיץ אור על הסתום שבדבר הראשון. ברור הדבר, שהכוונה היא לצעד תוקפני כלפינו. ומנוי וגמור היה אצל ממשלת ארצות-הברית - כדי למנוע סיבוך רציני מאוד - שלא לתת פתחון פה לאנגלים לעשות זאת על ידי אותה השפעה שניסתה להשפיע עלינו להוציא את הצבא.

לאחר זאת נמשכו הקרבות ואנחנו כיוונו את כוחותינו לאותה הפינה - זאת הייתה המטרה השנייה שלנו, הצבאית, לאחר טיהור השטח המרכזי של הנגב - זו היא פינת רפיח. אגב הקרבות שהתנהלו שם, ולשם ניהולם היעיל נזקקנו שוב לעבור את הגבול, לחרוג מגבול ארץ-ישראל ולפעול בתחומה של מצרים. אומנם חריגה זו הייתה פחות מרחיקה לכת מהקודמת. אף על פי כן, לאחר ששוב הודענו לממשלת ארצות-הברית, שסילקנו צבאנו ממצרים, נמצאנו שוב על אדמת מצרים הן בתנועה והן בעמדות שכבשנו שם.

ובינתיים הגענו אל מועד התכנס ועדת מועצת הביטחון בניו-יורק. הדבר נקבע, כפי שידוע לכם ל-7 בחודש. דבר אי-הציות שלנו לצו של מועצת הביטחון להפסיק מייד את האש צריך היה להגיע אז לידי ביטוי נמרץ ורשמי, באשר הוועדה הזאת שנועדה להתכנס ב-7 בינואר הייתה צריכה לקבוע את העובדה אם נתמלא הצו או לא נתמלא ובאיזו מידה נתמלא. דעת הממשלה הייתה, שלא תהיה לנו ברירה אלא להפסיק את האש לאותו המועד, לפי אותו הקו שציינתי קודם, כדי שלא להסתבך בסכסוך יותר מדי חריף עם מועצת הביטחון ולא להמרות פיה כשיש פקודה מפורשת ופשוטה כמו הפסקת אש. אבל לא הגענו לכך הודות לפניית מצרים אלינו. שם גם כן פעלו שיקולים מסוימים, ומצרים פנתה בהצעה שלה, שאם נפסיק את האש היא תיכנס למשא ומתן. ולכן הודענו שאנחנו מוכנים להפסיק את האש. ניתן לנו לעשות זאת מתוך קבלת תמורה חשובה מאוד בעד הפסקת האש - נכונות מצרים למשא ומתן. מצרים חוללה בהודעת הנכונות הזאת מפנה בעמדתה מכמה בחינות.

עמדתה המוצהרת עד אז הייתה, שהיא אינה מוכנה בשום פנים לישא וליתן עם מדינת ישראל. הפעם היא הודיעה במפורש, שהיא מוכנה להיכנס במשא ומתן עם נציגי ממשלת ישראל. על כל פנים, זו היא הלשון המפורשת של ההודעה, שנמסרה לנו על ידי או״ם כהודעה שהגיעה אליהם מקהיר.

שנית, עמדתה הקודמת שבשום פנים אין לקשור ולהצמיד יחד את החלטות ה-4 בנובמבר ו-16 בנובמבר. עלינו קודם כל לציית להחלטת 4 בנובמבר, ואז ייתכן לדבר על שביתת נשק כהחלטת 16 בנובמבר. עכשיו הודיעו שהם מוכנים לישא וליתן על שתי ההחלטות בעת ובעונה אחת.

אם אנסה לנתח את הגורמים, שהביאו לידי מפנה כזה מצד מצרים, נדמה לי שלא אטעה אם אמנה חמישה:

ראשית, תבוסת מצרים במלחמה בכלל.

שנית, האבידות הקשות שסבלה מצרים בשלב האחרון של המערכה בשטח, באדם ובציוד.

שלישית, הפגנת יכולתנו לחדור עמוק לתוך שטחה של מצרים, שאלמלא מורא אנגליה לא היה כוח רציני חוצץ בין אבו-עגילה ובין הסואץ לאחר שהגענו לאבו-עגילה.

רביעית, פחד אנגליה שנפל על מצרים, האיום של אנגליה (שהיה איום לא רק כלפינו אלא גם כלפיהם) להפעיל את החוזה האנגלי-המצרי. כנראה שגם מצרים חששה, שאנגליה עלולה לעשות זאת בלי להזדקק דווקא לדרישת מצרים מאיתה ודבר זה עלול להעמיד את מצרים מחדש במצב של שיעבוד צבאי לאנגליה, והיא רצתה למנוע בעד מצב זה.

חמישית, הלחץ של ארצות-הברית על מצרים. בהודעה השנייה שקיבלנו מממשלת ארצות-הברית - אותה שקראתי הודעה של הסברה והצטדקות - הוגד לנו: אין זה נכון שאנו פנינו אך ורק אליכם, אלא פנינו בעת ובעונה אחת גם למצרים. הם הודיעו שפנו ישר למלך[10] ודרשו ממנו

אל״ף, לחדול מהתקפות כגון זו שהייתה על תל-אביב בים ועל ירושלים באוויר.[11]

בי״ת, להגשים מייד את החלטת 16 בנובמבר של מועצת הביטחון. לא הייתה שם דרישה להגשים את החלטת 4 בנובמבר.

גימ״ל, דרישה להבין, שהגיעה השעה להקים את השלום בארץ-ישראל. הם הוסיפו שפנו גם לאנגליה ודרשו מאנגליה שהיא תדרוש אותם הדברים ממצרים.

עלינו להבחין בין שני יסודות שהיו בעמדתה של אמריקה:

ודאי שאמריקה נחרדה לאפשרות של פלישה ישראלית למצרים הרבה יותר משנחרדה נוכח העובדה הניצחת של פלישה ערבית לארץ-ישראל.

אך מצד שני אין לכחד, שהייתה מצד ארצות-הברית דאגה כנה לאי-מתן צידוק לאנגליה להתקיף אותנו ולאי-הרחבת הסכסוך. הדאגה הכנה הזאת לא הייתה כולה אך ורק דאגה לישראל, זו הייתה גם דאגה לעצמה, לאמריקה, שלא תעמוד היא בפני הברירה לעזור לישראל עזרה צבאית, או להפקיר את ישראל. בלי ספק הייתה דאגה, שמא כניסת אנגליה למלחמה תגרור אחריה כניסתם של גורמים אחרים למלחמה, ואז תעמוד בפני אמריקה דילמה עוד יותר חמורה והיא רצתה להימנע מכל אלה.

אבל איננו מצפים דווקא לדאגות אלטרואיסטיות מצד אמריקה. חשוב לציין, כי דאגה אגואיסטית שלה עלתה בד בבד עם דאגה מסוימת שלנו, שלא להביא לידי תוקפנות בריטית נגדנו.

בינתיים קרה מה שקרה לגבי המטוסים.[12] אנחנו הודענו שאנו מקבלים את עניין הפסקת האש. חל עיכוב ידוע, עיכוב טכני, עד שנדברו שני הצדדים עם המתווך באיזו שעה הם מוכנים לעשות זאת. ובינתיים, באותו יום ממש, לפני הפסקת האש ושעות מספר אחרי הפסקת האש, חל עניין המטוסים הבריטיים. ומייד לאחר זה באה תלונה חדשה נגדנו מצד מצרים, נתמכת על ידי האומות המאוחדות ומלוּוָה בשאלה חדשה מצד ארצות-הברית: תלונה על הימצאות כוחותינו מחדש בתחום מצרים. ואף על פי שאנחנו כבשנו את המקומות האלה במהלך הקרבות, שהם היו בקרבת הגבול, וסיימנו את הפעולה לשעה המדויקת של הפסקת האש ולא יספנו לפעול אחרי הפסקת האש, הרי כדי להימנע מהסתכסכות חדשה עם ארצות-הברית - ושוב כדי שלא לתת פתחון פה נוסף לבריטים, וגם כדי להסיר אבן נגף מעל הדרך למשא ומתן ולמנוע תואנת שווא חדשה מצד מצרים שלא להיכנס במשא ומתן - החלטנו להוציא צבאותינו מהנקודות ההן[13] ולרכז את כולן מעבר מזה של גבול ארץ-ישראל-מצרים באותה הפינה.

אבל כיוון שהונעו גלגלי המכונה של משרד החוץ הבריטי, הם לא שותקו אלא תנועתם הלכה ונמשכה קרשצ׳נדו.

נשלחו אווירוני קרב לאזור הקרב, כשהיה ברור שהם עלולים להסתבך בקרב. קשה להניח שהדבר הזה לא הובא בחשבון מראש, וכנראה, שהצד שכנגד - כלומר, הצד הבריטי - היה מוכן להסיק מסקנות מהקרב הזה.

ידועים התמרונים בצפון אפריקה, תמרוני נחיתה המכוונים לאפשרות של נחיתת צבא בריטי בחופיה של ארץ-ישראל.

אנחנו שומעים על תמרוני הצי הבריטי שהוכרז עליהם במזרח הים התיכון.

אנחנו שומעים על מצב הכן של הצי במלטה ובתחנות אחרות.

ואחרון אחרון - אינני יודע אם אני מונה את הדברים בסדר כרונולוגי נכון, על כל פנים זוהי אולי הפעולה הממשית ביותר - באה נחיתת הצבא הבריטי בעבר-הירדן, בעקבה.[14] הנחיתה הזאת הוצדקה הפעם כלפי העולם כתוצאה של בקשת ממשלת עבר-הירדן מאנגליה. ידוע לנו שהיה לחץ מצד אנגליה על עבר-הירדן ולא היה קשה על ידי לחץ קל לסחוט את הבקשה הזאת. לפי גרסה אחת גויס לשם כך ראש הממשלה החדש של עיראק. גם את עלייתו לשלטון של ראש הממשלה החדש של עיראק, נורי סעיד, יש לראות לאו דווקא כחילוף משמרות, שהביא לשלטון איש יותר מתון ויותר נוח למשא ומתן איתנו, אלא כשינוי שהביא לשלטון איש יותר נאמן וצייתן לאנגליה, המוכן בכל לעשות את רצונה.

אין אנחנו יודעים עד היכן הגיעו הדברים ועד היכן הם עלולים להגיע. איננו שומעים על מתיחות רבה בקבינט הבריטי מסביב לשאלה זאת ומסביב לאישיותו של מיסטר בווין. אין לנו כל יסוד להניח, שמיסטר בווין ייפול כתוצאה ממתיחות זאת או אפילו שמעמדו ייחלש בקרב הקבינט. במקרים רבים של מתיחות גדולה נתחזק מעמדו בסופו של החשבון וקו מדיניותו לא נשתנה.

אנחנו עומדים בפני מערכה מדינית, שרצוננו ליטול בה יוזמה כנגד אנגליה במועצת הביטחון. יש סברה בחוגי או״ם בניו-יורק, שאין כינוס מועצת הביטחון כרגע רצוי לאנגליה, באשר הוא עלול רק לבלום אותה. לכתחילה חשבו, שבישיבה הראשונה של מועצת הביטחון בלייק סכסס תהיה ידם [של האנגלים] על העליונה מבחינה פרלמנטרית, כיוון שיפתחו בהתקפה נגדנו ואנחנו נצטרך להתגונן. אך בינתיים נתחלפו היוצרות: הם נעמדו במצב של מתגוננים ואנחנו במצב של מתקיפים. לפיכך אין כינוס מועצת הביטחון עכשיו רצוי להם. הם רוצים להעמיד את מועצת הביטחון בפני עובדות, כשם שאנחנו העמדנו את מועצת הביטחון בפני עובדות, וכשם שהערבים, בהתחלת המערכה, העמידו את מועצת הביטחון בפני עובדות. משום כך באה הדרישה מצדנו לכינוס מועצת הביטחון כדי לדון על פעולות אנגליה המכוונות להפרת השלום. אינני רוצה להטעות את המועצה [של המדינה הזמנית] אף בפרט קל שבקלים. אני חושב שהדרישה הוגשה עוד היום, אבל אינני בטוח בכך. על כל פנים, בחילופי המברקים שלנו עם משלחתנו באו״ם נקוב התאריך של היום להגשת הדרישה מתוך הסתמכות על משלוח אווירונים בריטיים לאזור הקרבות. זהו נושא של התקפה מצדנו על אנגליה, לא התגוננות על שמוכרחים היינו לפעול נגדם, אלא כמתקיפים את אנגליה על נחיתת הצבא הבריטי בעקבה - דבר שהוא הפרה מפורשת של תנאי ההפוגה המחייבים את כל המדינות - וכן על התעמולה המתנהלת בעיתונים, על משלוח נשק למדינות ערב וכולי. הגשנו בעניין זה חומר מסוים, אותנטי, ואנו דורשים ממועצת הביטחון לבלום את אנגליה במסע התוקפנות שלה. פנינו גם לממשלת ארצות-הברית ואמרנו לה, שלאחר שהיא פנתה אלינו ודרשה מאיתנו לגלות כיבוש היצר וכדי להיענות לה ולהפגין בפועל ממש את רצוננו לשלום, ויתרנו על עמדות שכבשנו במהלך הקרבות, הרינו רשאים הפעם לדרוש מאנגליה באותה הלשון לרסן את עצמה ולחדול מאותה דרך שהיא הולכת בה, המוכרחת להביא לידי אסונות חדשים.

ברור שפניית מצרים בהצעה על שביתת הנשק לא בלבד שלא באה מתוך תיאום עם אנגליה אלא הייתה על אפה ועל חמתה של אנגליה. ידוע לנו, שנעשים מאמצים על ידי האנגלים למנוע את מצרים מלהיכנס למשא ומתן. את הקו של בווין לגבי שאלת השלום במזרח התיכון הייתי מגדיר כך: הוא רוצה שהשלום בין ישראל וערב יקום על פי התנאים של אנגליה, או שלא יקום כלל. והוא מלא דאגה, שמא יביא המשא ומתן הנפרד בין מצרים ובינינו לידי קביעת עובדות שתסתורנה את התוכניות שלו הן לגבי מעמדה של ישראל במצרים והן לגבי מעמדו בנגב.

אינני רוצה לחזות שחורות יותר מדי, אבל אינני יכול להביע עכשיו שום ביטחון שהמשא ומתן עם מצרים יתחיל באמת. בהודעות הרדיו המצריות ששמענו היום מורגשת נימה של הסתייגות ונסיגה. לפני יום יומיים שמענו הודעות ברורות ומפורשות מפי השלטונות המצריים הגבוהים ביותר שצלצלו באוזני כל השומעים כהודעות המסיימות את המלחמה. תוארה השתלשלות המלחמה וניתנה תודה לצבא המצרי ונמסרו דברים ברורים בדבר המעילה של השותפים למלחמה הזאת והוסבר מדוע יש הכרח במשא ומתן. כן נמסרו דברים ברורים על מטרות המלחמה של מצרים, שלא היו מטרות של כיבוש, אלא רק גילוי של סולידריות עם שאר המדינות הערביות, וסופר כיצד נעזבה מצרים לנפשה במהלך המלחמה. היום נשמעו נימות חדשות ותואנות חדשות, שאנחנו כבשנו עמדות לאחר ההפוגה ואנחנו לא פינינו עמדות ידועות, וזה לא נכון. אך יכול להיות שבכל רגע תתקבל הודעה, שבאי כוח המצרים יוצאים לרודוס, ולאחר שתתקבל הודעה כזאת ייצאו גם שליחינו לרודוס. לעת עתה יש לנו הודעה מהמתווך, שעלינו לעמוד הכן לצאת לרודוס מחר, אבל כיוון שלא קיבלנו הודעה מפורשת שהממשלה השנית יוצאת - אנחנו עדיין נמצאים במצב של המתנה.

נקודת המוצא של הופעתנו במשא ומתן זה תהיה לדרוש את חיסול המלחמה ולשם כך לדרוש את הוצאת הצבאות המצריים מתחומה של ארץ-ישראל. קרוב לוודאי שדבר זה לא יושג בשלב זה של משא ומתן, אם כי ייתכן להניח, שהם באמת אינם רוצים להחזיק צבאות בתחומים זרים, אך אם תהיה מצדם עמדה כזאת אינני סבור שנוכל להסתלק מלהיכנס למשא ומתן, כדי לקבוע לפחות שביתת נשק יציבה, שתשמש פתח למשא ומתן על שלום.

הם עלולים לפתוח את המשא ומתן בדרישת מילוי החלטת 4 בנובמבר מצדנו. בנקודה זו עמדתנו ברורה ואין בכוונתנו לשנות בה אף כקוצו של יוד.

אנחנו לא נפנה את השטחים מצפון לנגב המרכזי, שכבשנו במהלך הקרבות הקודם. זה כולל את באר שבע.

לא נוותר במלוא נימה על חופש התנועה של כוחותינו בנגב, חופש תנועה שהוא עכשיו יותר ממשי ונערך במרחב הרבה יותר גדול מאשר באותו זמן שנתקבלה ההחלטה.

אנחנו נסכים לשחרר את החטיבה הנצורה בפלוג׳ה רק בהדרגה, שלב שלב, במידה שיתקדם המשא ומתן על שביתת הנשק.

אלו הן נקודות המוצא שלנו בכניסתנו למשא ומתן ברודוס - אם משא ומתן זה באמת יתחיל.

לגבי שאלות אחרות או עמדות אחרות עדיין השעה פנויה לדון ולהחליט במידה שיהיה צורך בדבר. השליחים שלנו יעמדו איתנו בקשר אמיץ מאוד בכל אמצעי הקשר הבאים בחשבון, ולא ייעשה שום צעד בלי הוראה מפורשת ומיוחדת מצד הממשלה.

 

לשאלת משה קול, יו״ר ועד החוץ של מועצת המדינה, מה יש לממשלה לומר בעניין המשא ומתן על שביתת נשק השיב מ״ש:

שר החוץ משה שרתוק: מה שיכולתי - אמרתי. לעת עתה לא יצאנו מכלל מגע לשם קביעת הנושאים למשא ומתן על שביתת הנשק ולא נכנסנו עדיין לעצם המשא ומתן על שביתת נשק. כן רמזתי, שייתכן שחלה עכשיו איזו השהיה וייתכן שיש לזה קשר עם הקמפניה הבריטית נגדנו ועם הנחיתה בעקבה. אם יתברר שאין הדבר כך, אמסור לוועדת החוץ בהזדמנות ראשונה על התפתחות נוספת, אם תהיה. יכול להיות שלא תהיה.

 

לשאלת אליהו ברלין[15] האם יש יסוד לידיעות, שאנגליה פנתה בדרישה לשלם פיצויים בעד האווירונים והאנשים, השיב מ״ש:

שר החוץ משה שרתוק: לא הייתה פנייה כזאת. עניין זה נמצא במצב של שיתוק מסוים. הממשלה הבריטית - באמצעות הנציג שלה במועצת הביטחון כלפי המשלחת שלנו שם, ובאמצעות הקונסול שלה בחיפה כלפינו כאן - שלחה הודעה שבה היא מוחה על מה שאירע, רואה בזה מעשה תוקפנות ומודיעה שהיא שומרת לעצמה את הזכות לתבוע פיצויים ולנקוט בפעולות אחרות שתמצא לנחוץ וקובעת, שמעתה יראו כוחותיה כל מטוס ישראלי - הם כותבים ״יהודי״ - מעל לשמי מצרים כמטוס אויב. את ההודעות האלה לא קיבלנו באופן רשמי. לא רשמנו אותן לפנינו והודענו על כך, שאין אנו יכולים לקבל אותן לידיעתנו ולהסיק מסקנה משום שאינן שלוחות על פי המען שלנו, אלא על פי מען אחר שזהותו אינה ברורה, היא מפוקפקת. ההודעה נשלחה ״לשלטונות היהודיים״ וייתכן שהכוונה לוועד הלאומי או לעיריית תל-אביב.

 

בשלב זה נפתח דיון בהשתתפות י. ריפטין, ב. ויינשטיין, מ. גרבובסקי. ז. ורהפטיג, א. קצנלסון, נ. ניר-רפאלקס, י.מ. לוין וא. אלטמן.

 

שר החוץ משה שרתוק: חבר המועצה ריפטין קבל על ה״ערפל״ שבו אני משאיר כמה דברים. בייחוד קבל על הערפל שבו אני משאיר את גורל החלק הערבי של ארץ-ישראל. הוא תבע בהירות גמורה בעניין זה. צר לי שאינני יכול לראות את דברי ריפטין בשאלה זו כמופת לבהירות. אילו ריפטין היה רוצה מבחינה מוסרית ומבחינת הבהירות לצדוק ממני - היה צריך להראות מופת והוא לא הראה זאת ולא חייב אותי מבחינה מוסרית ליתר בהירות.

הוא אמר שהיו צריכים לנקוט יוזמה לגבי החלק הערבי של ארץ-ישראל על ידי פעולה מדינית, גם על ידי פעולה צבאית - אני רשמתי את המילה ״פעולה צבאית״ - כדי להביא לידי השלטה על אותו החלק איזו קבוצה ערבית שלא כינה אותה בשמה ואינני יודע אם יכול הוא ליטול על עצמו להגיד שהיא קיימת. על כל פנים, הוא לא הצביע עליה. איש מחבריו לא הצביע אף פעם עליה. אם הכוונה לקומץ הקומוניסטי הקיים בקרב הערבים - מדוע אין מכנים אותם בשמם? ומדוע משאירים את הערפל? אם רואים ליקויים, מתוך בהירות מובלטת, במה שנעשה בציבור הערבי, ואם סבורים שקבוצה זו יכולה להשתלט על חלק הארץ ולהקים בו שלטון יציב, מדוע אין אומרים זאת ומשאירים את הדבר בערפל? אם סבורים שדבר זה היה עובר מתוך השלמה גמורה ומוחלטת של מדינות ערביות שונות, מדוע משאירים זאת בערפל? מדוע אין אומרים זאת? ולעומת זאת, אם סבורים שדבר זה היה גורר אחריו פעולה צבאית נמרצת מצד המדינות השונות, או לפחות מצד חלק מהן, מדוע אין אומרים זאת? ופעולה צבאית פירושה המשך המלחמה. כלומר, לא נדבר על שלום ומשא ומתן, אלא עלינו להיאזר להמשכת המלחמה העלולה להימשך חודש, שישה חודשים או שנה. ואם מישהו יַקשה מהיכן ניקח את הכסף לעניין זה, דבר זה צריך להיות ברור למפ״ם. מפ״ם אינה תינוקת, אינה דרדק, ולא רק עכשיו נכנסה לעניינים הפוליטיים. היא יודעת שמלחמה עולה בכסף והיא יודעת את מצבנו. היא משתתפת בוועדת הכספים והיא יודעת מה המצב. אם חברי מפ״ם יודעים כיצד לפתור את הבעיה, אם ידועה להם דרך אחרת, צריכים הם להציע לפנינו את הדרך האחרת, בייחוד עתה כשהם נוטלים לעצם את האצטלה והסמכות לבקר את הממשלה על חוסר בהירות לגבי כמה דברים.

אם למשל קיימת ברית, שאנחנו כולנו יכולים להתייחס אליה בהתמרמרות ובשאט נפש ובכל רגש שהוא - במדיניות זה אינו מעלה ואינו מוריד - ישנה עובדה של ברית בין אנגליה ועבר-הירדן, וכפי הנראה אין הכוחות שווים בברית הזאת, ולפי הברית הזאת אם תבקש עבר-הירדן את עזרת אנגליה הרי שום דבר לא ימנע את אנגליה מלבוא לעזרתה.

פעם היה ויכוח משולש ביני ובין ווֹקוֹפּ[16] ובין עבדאללה בשאלה אחת. אמרתי לווקופ:

״אבל, האם עבדאללה יסכים לזה?״ ווקופ ענה: ״תשאל אותו. אני חושב שהוא לא צריך להסכים לזה״. וכשבאתי לעבדאללה ושאלתי אותו, אמר: ״אם ווקופ חושב שאין אני צריך להסכים לזה, מובן שאינני צריך להסכים״.

אם ההנחה היא שהלגיון הערבי יהיה ניטרלי לגבי הקבוצה הקומוניסטית בשכם, צריך לומר זאת.

אך אם בכל זאת מביאים בחשבון 10% של אפשרות שהלגיון לא יהיה ניטרלי, הרי שצריך לומר זאת.

ואם מביאים בחשבון 10% של אפשרות, שאנגליה לא תהיה ניטרלית ותשלח צבא, הרי שצריך לומר זאת.

אך אם חושבים שאז תיכנס רוסיה למלחמה, צריך לומר זאת.

בקיצור, צריך לחשוב עד הסוף ויש להגיש לנו דבר שלם. צריך לומר זאת גם באסיפות בוחרים וב״על המשמר״ המצטיין בהשמצה ובסילופים. צריך לומר: הנה, מצד אחד יש ערפל ומצד שני יש בהירות - ואז ידע הציבור לבחור בין שני הדברים האלה.

רואה אני שלגבי חבר המועצה ריפטין, וכנראה לא רק לגבי דידו כפרט כי אם לגבי עוד חברים שמחזיקים עמו, אין זה מעלה ומוריד הרבה אם נוהגים ערפל או נוהגים בהירות. למד אני זאת מהפסקה המעניינת מאוד בייחוד בשבילי, ובייחוד שבייחוד כשהיא נשמעת עכשיו בעניין אילת. אני מזכיר זאת משום ששאלתי פעם את השאלה הזאת. רק לפני ימים אחדים הייתה ישיבה של ועדת החוץ וחבר המועצה ריפטין עורר שם את עניין אילת ותבע ממני את עלבון אילת, וטפל עלי ועל הממשלה, שיש לי הכבוד להיות חבר לה, את האשמה שאנחנו נרתעים מללכת לאילת, שמבחינה צבאית אפשר ללכת לאילת. הוא כמובן מודה שלא כל כך קל, אבל זה כמובן אפשרי, כי אם זה אינו אפשרי, הדיבור הזה מאבד כל שחר. אם לקרוא את הפרוטוקול של ועדת החוץ - ואני רשמתי את הדברים - הרי זה מילה במילה אותם הדברים ובהם הוא אומר:

״עמדת הממשלה אומנם מצהירה שהיא בשום אופן לא תוותר וכולי, אבל למעשה העמדה איננה ברורה״ -

זאת אומרת החשדה שאנחנו בעצם מוכנים לוותר על אילת.

אנחנו זוכרים את נאומי ריפטין וחבריו במועצת המדינה והממשלה, שחודשים רבים הם תובעים שאנחנו נלך לאילת. מובן, שרק עכשיו נזכרו שכבר כמה חודשים הדבר עומד בסכנה חריפה ושיש לתמוה שהפעולה לא נעשתה. כאילו לא היה כלל בירור בוועדת הביטחון שבו הוסבר מדוע הפעולה הזאת לא נעשתה ולא תוכל להיעשות בימים הקרובים. כל ההסבר הזה כאילו לא היה. כאילו לא היה בירור אישי לפני ימים ספורים בשאלה זו ולא ניתנה הסברה מפורטת מאוד ממני. לדידם זה נשאר תמוה והרי הם תולים את הדבר במעצורים מדיניים. בישיבת ועדת החוץ לפני ימים אחדים נמסר, שממשרד החוץ יצאה יוזמה למשרד הביטחון - לא שמשרד הביטחון היה זקוק לכך. אני יודע שמשרד הביטחון יושב על מדוכה זו כמה חודשים, אך בכל זאת, מתוך כוונה שמא יוזמה זו עלולה להזיז, להצעיד, להקל. ממשרד החוץ יצאה היוזמה לפנות למשרד הביטחון ולהעיר את אוזנו, שלהווי ידוע שמבחינה מדינית נשקפת סכנה אם לא תיעשה פעולה בעניין אילת, לפחות להתקרב לאילת.[17] היו כמה התייעצויות בשאלה זו בהשתתפותו הפעילה של משרד החוץ עם משרד הביטחון ואנשי המטה, כאשר עוד איש לא חרד לאילת ולא תבע את הדבר הזה לא במועצת המדינה ולא בממשלה ולא בוועדת הביטחון. וכתוצאה מהתייעצויות אלה נוצר בסיס אחר ומשם יצאו משמרות ניידות. כל זה מוכיח לא רק שאין רתיעה ואין כל הסתייגות לגבי הליכה לאילת, אלא להפך, כל השיקולים המדיניים וכל הלהט המדיני כולו מכוון רק לנקודה אחת: להדרים ולהדרים ולהדרים - עד בואך אילת ועד בכלל. אלא שאנחנו עומדים בפני מסיבות גיאופוליטיות ואסטרטגיות חמורות מאוד, כי פשוט מאוד אתה מנפץ את ראשך אל הכותל.

הטריז הארור הזה עם הקצה הצר הזה לחוץ בין מצרים ועבר-הירדן וערב הסעודית, כשאין שום שליטה על הים, אין מים בנקודה הזאת, קווי אספקה ארוכים לאין שיעור ומי יודע איזה כוחות יבלע. ותמיד יכול לבוא לחץ משני הצדדים ולנתק אותך. יש כאן שיקולים חמורים מאוד שלא עלה על דעתו של ריפטין להתחשב בהם. וכל זה כאילו לא נמסר בוועדת הביטחון ובוועדה לענייני חוץ. הדברים היו כאילו זריקת אפונה על הקיר.[18] ולאחר שכל העניינים האלה נמסרו והוסברו בנימה חברית, בהסתמכות על פרטים ועל עובדות - כל זה כאילו לא היה ואפשר לעבור מזה לסדר היום ולהתעלם מקיומן של העובדות האלה ולנאום כאן כאילו נאום בחירות.

אני חושב שגם על נאום בחירות חלה חובת יושר והגינות. לדבר כך כאן, לאחר מה שהיה בוועדת החוץ, כיצד אפשר עוד לדרוש משר החוץ או ממישהו מאיתנו להתייחס ברצינות לשאלות, ברצינות לביקורת? -

(י. ריפטין (מפ״ם): האם זה מחייב אותי?) -

גם אותי אין זה מחייב להשיב לביקורת ולענות לשאלות, אינני מתחייב על מושגים שלך ליושר ולהגינות -

(י. ריפטין: אני חושב שאופן זה של הוויכוח אינו בסדר. מותר לי לחלוק על דעתו של שר החוץ והערכתו בעניינים מדיניים) -

מותר לי לחלוק על מידת היושר שלך -

(י. ריפטין: אני מוחה על כך בכל תוקף! אני שואל איזו צורה של ויכוח היא זו במועצת המדינה?! שר החוץ מכניס כאן הטלת דופי בהערכה אישית של חבר מועצת המדינה. אמרתי, שאני חולק על מדיניותו של שר החוץ בעקבה ובאילת. על יסוד מה הוויכוח האישי ברמה נמוכה כזאת? אני מוחה נגד זה ואני דורש מהיושב ראש להתערב!) -

(היושב ראש יוסף שפרינצק: אין במה להתערב. אתה אמרת דבריך. כבר הגינות על עצמך) -

(ד״ר אברהם קצנלסון (מפא״י): אתה אמרת דבריך לאחר שהוסבר לך, שזה לא נכון!) -

(מאיר גרבובסקי (מפא״י): - הוכח לך בעובדות, שזה לא כך) -

(י. ריפטין: אתה הוכחת לי?!) -

(מאיר גרבובסקי: גדולים ממני הוכיחו לך) -

(י. ריפטין: אין דיקטטורה של דעות. יש לי הנחה אחרת) -

(מאיר גרבובסקי: לא אתה היית הכתובת שצריכה להגיב) -

המידות שאני חושב אותן לנכונות בוויכוח ציבורי, ואין אני מטיל אותן עליך, אבל אני קובע שאני חושב אותן לנכונות, היו מחייבות את חבר המועצה ריפטין, לפי דעתי, לאחר שהוא הביע את הביקורת הזאת בוועדת החוץ ולאחר ששמע את ההסברות המפורטות, להגיד:

״אומנם, נאמר לי בתשובה כך וכך, אבל אני חולק על הדברים שנאמרו, מטעמים אלה ואלה״,

אם יש טעמים לחלוק על הדברים שנאמרו, אך לא להתעלם התעלמות גמורה מכל ההסברה שהוא קיבל, כאילו לא הייתה קיימת -

(י. ריפטין: סלח לי, אבל אני אמרתי: אומנם, יש קשיים) -

(היו״ר י. שפרינצק: אם יש לך מה להעיר - תעיר אחר כך) -

(י. ריפטין: זאת לא צורה של ויכוח הוגן!) -

(היו״ר י. שפרינצק: העירות את הערותיך, שמענו אותן) -

גם לחבר המועצה ריפטין וגם לחבר המועצה ד״ר אלטמן,[19] ואולי עוד למישהו היו טענות כנגד הנסיגה מאבו-עגילה. השאלה היא פשוטה מאוד. נניח שהם עצמם היו צריכים להחליט. נניח שלהם ברור כי מה שממשלת אנגליה אומרת זה בלוף, אזי הם צריכים לקבל על עצמם אחריות מסוימת. צריכים היו לומר:

״אנחנו משוכנעים, שאילולא נסוגונו מאבו-עגילה לא היה קורה שום דבר, ושיקול הדעת שלכם, שאין עניין למדינת ישראל להסתכן בהתנגשות עם כוחות בריטיים, ולהסתכן בהתנגשות הזאת בנסיבות המשחררות שחרור גמור את ממשלת ארצות-הברית מכל חובה ומכל אחריות להתערב לטובת מדינת ישראל ולבלום את יצרו של בווין, השיקול הזה היה בלתי נכון לחלוטין״.

האם אתם מוכנים לומר את זה? כך צריך להתווכח אם רוצים להגיע למסקנה, אך לא לומר סתם שהנסיגה הייתה בהולה או נחפזת. בוועדה לענייני חוץ אמרתי לחבר המועצה ריפטין, שהנסיגה באה יותר מארבעים שעה לאחר דרישת אמריקה.[20] כבר שמענו משהו על מה שאירע בימים שלאחר כך: על הנחיתה [הבריטית בעקבה] ועל ההכנות ועל כל יתר הדברים. אנחנו גם עמדנו בפני עמדה מסוימת של ארצות-הברית. האם רגש האחריות היה מחייב, שלא להתחשב בעמדה הזאת של ארצות-הברית ושלא להתחשב בסכנות שעמדנו בפניהן?

לשאלה אחת של החבר ריפטין אני יכול לענות באופן פשוט ועובדתי. הוא שאל: האם הוזעקה ברית-המועצות? זאת הייתה השאלה, כן? - (יעקב ריפטין: כן) - התשובה היא שלילית. לא הוזעקה, כי שר החוץ חשב שאזעקה זאת היא דבר מזיק למדינת ישראל, מלבד שמותר היה לו להיות סבור, שלא תביא גם לשום תוצאות. אבל את עצם האזעקה הוא ראה כמזיקה למדינת ישראל.

חבר המועצה ריפטין מנה עוד כמה חטאים של משרד החוץ, שכולם נמנו בוועדה לענייני החוץ ועל כולם ניתנה תשובה. צר לי שאינני יכול לחזור על כל הוויכוח כאן, כגון בעניין הצבעת המדינות הידידותיות באומות המאוחדות,[21] מתוך הנחה כאילו שמדינות ידידותיות אינן מצביעות אלא לפי ההוראות של שר החוץ הישראלי.

חבר המועצה ויינשטיין,[22] אני מצטער מאוד להגיד לך שאתה ייחסת כאן, ודאי שלא מדעת, דברים למר אבן שמעולם לא יצאו מפיו. מר אבן, אומנם, לא נמצא כאן, אך אני יודע היטב מה שהוא אמר. אני יודע את כל פעולתו ואת מהלך מחשבותיו, והריני נוטל על עצמי לומר את זה. מר וינשטיין אמר, שמר אבן הודיע שלא היה כלל מקום להגיש בקשה לקבלתנו לאומות המאוחדות. להפך. על זה אפשר להגיד: להד״ם! טעית בשמיעה או בקריאה ונכשלת בדברים שלא יצאו מפיו וייחסת לו כוונות שאף פעם לא היו לו.

אשר לעניין סיפוח ירושלים. מר אבן אמר באחת ההזדמנויות כאן - וזאת הוא אמר מבחינת הרהורי לב על לשעבר - כי עכשיו הוא סבור, שאילו סיפחנו מלפני כך וכך חודשים את ירושלים, אפשר שהיה הדבר הזה מתקבל אז. בשעתו לא הייתה שום הצעה כזאת. לא הייתה שום עצה כזאת, לא היה שום ויכוח בשאלה זו. איננו יכולים לפסוק הלכות באיזה עניין על פי זה שכעבור כמה חודשים נדמה לנו שעשו בו טעות. בכלל, יש הרבה מאוד חוכמה לאחר המעשה גם מצד מר וינשטיין וחבריו, ואם אינני טועה גם מצד חוג אחר.

בשאלת קבלתנו לאומות המאוחדות יש הרבה מאוד חוכמה לאחר המעשה. השאלה הזאת נדונה וחזרה ונדונה כמה וכמה פעמים. היא נתבררה בירור יסודי מאוד בוועדה לענייני חוץ[23] בהשתתפות חבריו של מר וינשטיין, ובין שהצביעו שם או שלא הצביעו, לא נשמע מצדם שום פקפוק ולא נשמעה מצדם שום התנגדות לגבי הגשת הבקשה. יתר על כן, נמסר על כך דין וחשבון במועצת המדינה, ולא נשמע על דבר זה שום הרהור ושום ערעור. נקל מאוד לאחר המעשה לבוא בטענות ולעשות רושם כאילו לפני כן היו גם כן ספקות. הם לא היו לגמרי.

למרות משאלתו של חבר המועצה גרבובסקי, לעמוד על עצם הגשת הבקשה לאו״ם, אינני יכול להתעכב על זה עכשיו, כי השעה מאוחרת והדברים ייארכו.

אשר לעניין התנאים של המשא ומתן עם המצרים ברודוס, כבר אמרתי לגבי החלטת ה-4 בנובמבר דברים ברורים וזוהי עמדה שאישרה הממשלה ואין לי מה להוסיף על כך. אין שום טעם להציג את השאלה אם זה בסיס או שאינו בסיס למשא ומתן. אין כל שאלה של בסיס, אלא אם זה נושא למשא ומתן או לא. זה נושא למשא ומתן. החלטת ה-4 בנובמבר היא בפירוש נושא למשא ומתן. זאת עמדת הממשלה. כאשר אמרו המצרים שהם רוצים לדבר על החלטת ה-4 בנובמבר, אמרנו שנדבר על זה יחד עם ההחלטה מה-16 בנובמבר.

לגבי החלטת 4 בנובמבר יש שורה של עמדות קבועות כמסמרים, שלא חלו ולא יחולו בהם שינויים. כי החלטת ה-4 בנובמבר איננה כתב חרטומים, אלא היא דרשה:

אל״ף, יציאת צבא ישראל מבאר-שבע. אמרנו ״לא״ ונאמר ״לא״.

בי״ת, נאמר שבנגב אינו צריך להיות לצבא ישראל אותו חופש הפעולה כמו במקומות אחרים. על זה אמרנו ״לא״ ונאמר ״לא״.

גימ״ל, שחרור החטיבה המצרית הנצורה בפלוג׳ה. על זה אמרנו ״כן״ ואנחנו מוסיפים לומר ״כן״, אך לא סתם בהחלטיות אלא רק בהדרגה ובמידה שיתקדם המשא ומתן על שביתת הנשק. לא יתחיל המשא ומתן - לא יהיה שחרור. לא יתקדם המשא ומתן - ייפסק השחרור. זה יהיה שלבים שלבים, לפי שלבי המשא ומתן.

אלו הן העמדות ואינני יודע מנין הרושם, שהעניינים אינם ברורים ומהו הצורך בהודעות נוספות בעניין זה.

הייתה ביקורת על פעולתה של הוועדה לענייני חוץ מתוך השוואה עם ועדת הביטחון. לי לא ידוע שמסקנות ועדת הביטחון מובאות תמיד למועצת המדינה. לכן אינני יודע, אם כל המסקנות של ועדת החוץ צריכות להיות מובאות למועצת המדינה. כמו שיכולות להיות מסקנות של ועדת הביטחון, שאפשר להביאן ואפשר שלא להביאן בפני המועצה, כך הדבר לגבי ענייני מדיניות החוץ. גם ענייני מדיניות החוץ יכולים להיות בגדר של עניינים סודיים ואז העניינים אינם יכולים לבוא למועצת המדינה.

אשר לשאר דברי הביקורת - העניינים הם בידי הוועדה לענייני חוץ והיא יכולה לנהל את פעולתה כפי שרצוי לה. שר החוץ איננו היושב ראש שלה. הוא עומד לרשות הוועדה הזאת. הרושם שהוועדה הזאת איננה מתאספת לעתים כל כך תכופות הוא רושם מוטעה. לפחות לגבי הימים האחרונים. היו בימים האחרונים שתי ישיבות בזו אחר זו, ותהיה ישיבה ביום חמישי או באחד הימים הקרובים ביותר.

אשר לתנאי של ד״ר אלטמן, שהוא דומה או קרוב מאוד לתנאי שהעמיד ריפטין: להגיד למצרים שנעשה איתם שלום אך ורק לאחר שהם יוציאו את הצבא שלהם מהרצועה של עזה, אגב, רצועה שהיא [לפי תוכנית החלוקה] מחוץ למדינת ישראל, [אבל היא] בתחום ארץ-ישראל והם שם הפולשים, הרי צריך שיהיה ברור מה פירוש הדבר במסקנותיו. זאת אומרת אם תנאי זה לא יתקבל, אזי אין שלום ויש מצב מלחמה עם כל המסקנות הנובעות מזה. כך צריך להניח את הדבר. ואז צריך שוב להוכיח שזה כדאי, ושיש לשם כך אמצעים, ושזה לא ישפיע על יחסים בינלאומיים, ושיחסים בינלאומיים אלה לא יתנקמו במצבנו, ושאנחנו רק נרוויח אם נלך בדרך זו ושלא נפסיד שום דבר. זהו השיקול, וצריך להדגיש את הדבר עם כל המסקנות הנובעות ממנו ולא לדבר בסתמיות כזאת.

להצעותיו של חבר המועצה גרבובסקי. אני מקבל את הרעיון, שצריך לפנות לדומיניונים ולגייס אותם כנגד הגיוס שעושה עכשיו בווין. אשר להפעלת ועדת הפישור או הוועדה המפשרת, הרי הדבר טעון שיקול. ספק בעיני אם כדאי לנו להפעיל את הוועדה הזאת. עד עכשיו נטיתי לגרוס קו של אי-החרמת הוועדה. כמובן היענות לה אם תפנה אלינו, אבל לא הטלת יהבנו עליה והבעת אמון בה על ידי פנייתנו אליה. על כל פנים, ועדת הפישור הזאת מתכנסת לראשונה רק ב-17 בינואר. עד ה-17 בינואר אין היא קיימת וממילא אין מה לפנות אליה.

 

הערות:

 [1] הקדמה זו להבנת הרקע ההיסטורי של נאומו במועצת המדינה הזמנית ב-11.1.1949, כתב מ״ש כעבור 9 שנים בספרו בשער האומות (עמ׳ 337-334), שם כלל את הנאום (עמ׳ 349-337).