משה שרתוק באסיפה מטעם מפא״י, חיפה-לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  משה שרתוק באסיפה מטעם מפא״י, חיפה-לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת



5. משה שרתוק באסיפה מטעם מפא״י, חיפה[1]

8.1.1949

לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת[2]

 

 

בציבור מורגשת התעוררות חשובה. אנו חיים בלהט זה חודשים. מי ייתן ולא ייטוש אותנו להט זה! אנו זקוקים לו כשנעמוד בניסיונות חמורים שעוד נכונו לנו, כדי למלא את השליחות הכבירה, שהטילה ההיסטוריה על דורנו.

אנו עומדים לפני הכרעות רציניות שתיתנה אותותיהן גם במדיניות החוץ שלנו, גם בעמדתנו כלפי אומות העולם. אנו מצוּוִים על חידוד חושי האחריות בתוכנו. התמורה שחלה בחיינו היא כה כבירה עד שאין בכוח השכל האנושי הפשוט לתפוש אותה ואין להכילה בנפש האדם.

המראה הנהדר של המפרץ, של נמל חיפה - מה אמרנו כשנִבנָה?

״מכוחנו הוא, מחֵילנו הוא - והיה חֵילנו לזרים, בסיס לצי הבריטי אשר מי יודע באיזו מידה ישרת אותנו ואת ענייננו הלאומי״.

והנה בא יום - עטרתו הוחזרה ליושנה והוא חזר לבעליו האמיתיים ואנו עומדים איתנים בתוכו. ואין [בו אחיזה] למשטר בינלאומי, וכי ירצו להוציאו מידינו - לא בנקל יוציאו.

התמורה שאנו עומדים לפניה היא תמורה בהנהלת ענייני הארץ - בחירות ראשונות לאסיפת נציגים. היו גם קודם תאים של חיים דמוקרטיים, אבל דבר אחד היה חסר כאן - אפשרות של שלטון ממשי [של מוסדות היישוב]. זה הגביל מראש את כושר הפעולה של הגוף הנבחר לשלטון. השלטון תמיד יכול להגיד לציבור: ״לא יכולתי להטיל מרותי עליכם״. לא תמיד עמד רגש האחריות [של הציבור] על הרמה הדרושה.

משום כך הייתה הדמוקרטיה שלנו נתונה ברפיון. לא ניתנו מכשירי שלטון בידי הנבחרים שלנו, ומשום כך לא יכולנו לתבוע מהם אחריות ממש. ואם נשאנו נפשנו לשלטון דמוקרטי, הרי זה כדי שהשלטון ישמש מכשיר לקבלת מרות הכלל, על הכלל לטובת הכלל, למען גיוס המרץ החבוי בכל אחד ואחד מאיתנו למטרה מרכזית - לשירות השליחות הלאומית.

האסיפה הלאומית - הרוב שיהיה בה יוכל להכריע. זה יהיה חישוק ברזל, שירתק את כל אישי המדינה לחטיבה אחת. הוקמה מסגרת ממשלתית, הוקם סדן איתן לפטיש המדיניות שלנו, לרקוע וּלְנַגֵד דפוסי חיים במדינה. זוהי זכות האסיפה המכוננת. וטוב הדבר שהוטלה האחריות הזאת. האסיפה המכוננת תנסח חוקה שתהיה חובה על העם, תעצב דמותו, תציג אותו כלפי המדינה וכלפי העולם. האסיפה המכוננת תקים מתוכה את ממשלת הקבע האחראית בפני העם. בידי ממשלה זו יימסרו מכשירים כבירים של ניהול המדינה. החלטותיה יהיו חובה. גם בתקופת הממשלה הזמנית ראינו את נכונות הקהל לשים עליו חובות. אבל הדבר הזה יגובש.

הדמוקרטיה אינה עומדת רק על חופש ושוויון. היא עומדת גם על יעילות השלטון, על יציבות בחיי הציבור, על יכולת הציבור להשתלט על עתידו.

הניסיון הוכיח, כי אין דרך להכשיר אנשים בעלי אחריות [ציבורית] כזאת, אלא על ידי יצירת דפוס למחשבה ציבורית מאורגנת - מפלגה. הציבור יתבע אחר כך דין וחשבון מנושאי האחריות. ואין דרך אחרת לנהל באורח דמוקרטי את הציבור. אחרת, אם תהיה מפלה, לא יהיה ממי לתבוע אחריות והציבור כולו יהיה נתון לחוסר אונים.

לעומת זה, אם הציבור יהיה מפורר, אם תרבינה המפלגות, לא תהיה אפשרות להקפת כל שטחי הפעולה וצירופן יחד לשיטה אחת כוללת. מארת ריבוי המפלגות הפושטות צורות ולובשות צורות - כמה וכמה מדינות נתנו את הדין על כך בצורת שלילת חופש, השתעבדות לקבוצות קטנות ודיקטטוריות.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל מופיעה בבחירות האלו לא בפעם הראשונה, אבל בפעם הראשונה בתביעה להטלת האחריות הגמורה עליה. היא סבורה שהיא יכולה לתבוע לתת לה את הרוב באסיפה המכוננת העתידה, והיא סבורה כי אם יהיה לה רוב - תבוא יציבות בהנהלת עניינינו ותתחדד בתוכנו האחריות. מפלגת פועלי ארץ-ישראל אינה מרימה ראש לפני הציבור. היא מרכינה ראש. היא פונה לציבור להטיל עליה את האחריות.

אנו מנוסים בקואליציות, אבל בקואליציה המורכבת מהרבה מפלגות - כל אחת יכולה להתחמק מידי האחריות באשר לאף אחת מהן לא ניתנת אפשרות להכריע והציבור כולו יוצא נפסד. אם יהיה למפלגת פועלי ארץ-ישראל רוב באסיפה המכוננת ובממשלה, היא תשב עם שאר המפלגות, אבל האחריות תהיה מרוכזת ויהיה על מי להטילה.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל דורכת עוז לבקש מהציבור את הטלת האחריות הזאת, מפני שהיא יודעת את חשבון העבר. לשפוט יש לפי מעשים, לפי עובדות, לפי ביצוע.

מאחורינו תקופה של מלחמה על השגת העצמאות. היו כיווני מדיניות שעמדו מנגד. כל ישראל יש להם חלק במדינת ישראל, לא רק בזכות אלא כל אחד ואחד בפועל חייו, בעול המצוות שנשא, יש לו חלק בהישג ההיסטורי הכביר שנפל בחלק כולנו. אבל תמורות מדיניות אינן באות מאליהן. יש לנקוט יוזמה, להתוות דרך, לקדם פני הבאות, להביא לידי ביטוי את התבונה הקבוצתית ולעשותה קו מנחה במדיניות.

שואת המלחמה השנייה הטילה כבלים עלינו, אבל פתחה אופקים. והיה ברור כי הגיעה שעה היסטורית גדולה. היה ברור כי תקום משפחת עמים חדשה. היהיה לעם היהודי חלק במשפחת העמים? עליית העם הערבי לעצמאות ארץ אחרי ארץ תגרור גם את הארץ הזאת - ואנחנו מה? ניגָרר, ניזָרק הימה או נשוּעבד?

ומפלגת פועלי ארץ-ישראל אמרה:

״זוהי השעה לתקן את המצב. לשווא ננסה לתקן את משטר המנדט. נפסח עליו. נלך קדימה. לא ייתכן שלא יהיה מקום על פני כדור הארץ, שלא יוכלו יהודים לשלוט על חייהם״.

עוד בשנה השנייה של המלחמה, בבחירות לוועידת ההסתדרות, הוצגה במצע מפלגת פועלי ארץ-ישראל, שחובר על ידי ברל כצנלסון,[3] התביעה לעצמאות יהודית. ועוד בשנת 1942 נסע דוד בן-גוריון לאמריקה כדי להכריז מעל הבמה של הציונות האמריקנית את התביעה: ארץ-ישראל כמדינה יהודית.[4]

לא גרסנו עצמאות ויהי מה, אחת היא מה יהיה השטח. ידענו היטב ערכו של שטח כמרחב להתיישבות, כקובע כוחו לעתיד. אבל גם לא גרסנו שלמות הארץ ויהי מה, אחת היא מה תהיה מידת העצמאות.

מדינה ערבית, שלטון אנגלי, איסורי עלייה - כל זה מתיישב יפה מאוד עם ״שלמות הארץ ויהי מה״.

מדינה היא תוצאה של מכפלה - שטח כפול מספר. המספר תלוי בפעולה, תלוי בשלטון שיהיה [עליו]. מה בצע בשלמות הארץ אם לא יהיה שלטון על העלייה?

מהם גבולות בהיסטוריה? הם השתנו מדור לדור. וגם גבולותינו-אנו נעשים היסטוריים. גם אנו חלק מההיסטוריה. יש רק ארץ-ישראל אחת? צורתה של הארץ נשתנתה מפעם לפעם והיא יכולה להשתנות גם כיום הזה.

מפלגת פועלי ארץ-ישראל אמרה: הוכח כישלונו של משטר בינלאומי [המנדט הבריטי] בארץ-ישראל. הנסמוך על משטר בינלאומי שיהיה טוב ממנו? האם נוותר בארץ-ישראל על עצמאות העם היהודי? אנחנו ניאבק. לא לכל חלוקה נסכים, אבל ניאבק לא רק נגד, אלא גם בעד. לא רק נגד צמצום שטח, אלא בעד מדינה. זה היה הדבר שמפלגת פועלי ארץ-ישראל עשתהו לנחלתה.

והנה קמו עוררין. קמו מתקלסים. קמו משמיצים. ללעג ולקלס שמו את ״תוכנית בילטמור״. לשמצה עשו את סיסמת המדינה היהודית. מפלגות הבאות לתבוע את האמון מהציבור, חייבות לתת את הדין על העבר. הימים הללו ימי חשבון - והחשבון רציני מאוד.

מה אמר ״השומר הצעיר״? מדינה יהודית?

אל״ף, לא יקום ולא יהיה! איש לא ייתן לנו.

בי״ת, אסור לפעול להקמתה - זה בלתי מוסרי, בלתי צודק. פירושו מלחמה לעולמי עד [עם הערבים], השחתה וקלקול של העם היהודי.

היו תיאוריות והן שמורות בבתי הגנזים ושם מונחת גם התיאוריה של דו-לאומיות: מותר ליהודים להיות מיעוט בכל מקום - אסור שיהיה מיעוט במדינה היהודית. מותר לכל אומה ולשון להיות עצמאים - אסור שלאומה היהודית תהיה ארץ ששם היא תהיה השליט. ומעשי הוא שתהיה מדינה דו-לאומית. זאת אומרת, אילו היה ״השומר הצעיר״ בהנהגה, היה העולם יודע: אין העם היהודי רוצה מדינה. אינו ראוי למדינה.

מה אמרה ״סיעה בי״ת״ - אחר כך ״התנועה לאחדות העבודה״? מיום שחל פילוג במפלגת פועלי ארץ-ישראל[5] אינני מכיר שום שטחי פעולה, שום בעיה, שבהם הייתה יוזמה מדינית בידיהם. במידה שנקטו עמדות פוליטיות, הייתה זו רק בתגובה על עמדת מפלגת פועלי ארץ-ישראל. והייתה תקופה שנראה היה, כי עמדת העם היהודי בארץ - שמשמעותה עמדת העם היהודי בעולם - אינה מעסיקה כלל את המפלגה הזאת. ומה בכל זאת? ובכן, סוף סוף זכינו לתשובה:

״משטר בינלאומי עם אנגליה, ארצות-הברית וברית-המועצות״.

מה פירוש הדבר?

קודם כל, שהאנגלים אינם יוצאים את הארץ. אלא מה, שיצאו כדי שייכנסו מחדש?

שנית, אמריקנים יבואו הנה, וכחדשים וטירונים ישתו מפי האנגלים.

שלישית, הרוסים - במקרה שהשניים המערביים יסכימו. אך היסכימו הרוסים ללכת לשותפות נגד רוב של שניים?

ומה באשר לתנועה הרוויזיוניסטית? הנה, עתה יש מדינת יהודים - והם סוף סוף הצטרפו למניין. למה הדבר דומה? תרנגול קורא בלילה, בשתיים, בשלוש, בארבע - וסוף סוף עולה השמש. ובכן ברור - הוא, בקריאותיו, העלה אותה...

היו זמנים שהתביעה למדינה היהודית הייתה מזיקה. היה צריך תחילה להניח יסוד, לבנות יסוד, והתנועה הזאת החרימה את הבנייה ואת הנחת היסוד. זה עורר אצלם רק את הכוחות האפלים אשר [רושם הדברים לא השלים את הפסוק. שככל הנראה כלל ביקורת על פעילות הארגונים הצבאיים הפורשים אצ״ל ולח״י].

כך, בעוד שבתוך תנועת הפועלים קמה אחדות של שתי מפלגות [״השומר הצעיר״ ו״התנועה לאחדות העבודה״], שאיחדה אותן המלחמה נגד החלוקה, הקו של מפלגת פועלי ארץ-ישראל, כשהתעורר צורך להגיד ברור מה רצוננו באוזני העמים, היה ברור, ולפיכך כאשר הופענו בכנס של עצרת האו״ם באפריל 1947 השמענו את התביעה:

״ארץ-ישראל המערבית כמדינה יהודית!״

העצרת הקימה ועדת חקירה מיוחדת לארץ-ישראל [אונסקו״פ], וּוַעדה זו יצאה לירושלים והופענו לפניה.[6] התלבטנו קשה אבל אמרנו: ״עלינו לתבוע!״ חששנו מאוד שהוועדה, מתוך לית ברירה, מתוך התרוצצות, תחליט שהארץ תישאר כמו שהייתה - בידי אנגליה. זו הייתה משאת נפשו של [שר החוץ הבריטי] בווין - לא יתנו את הארץ ליהודים, לא יתנו לערבים, ואז לא תהיה ברירה אלא להשאירה בידי האנגלים, שהרי ״אתם בעלי הניסיון״ וכולי, ואז יאמר מיסטר בווין:

״אתם באים אלי? אז אני מכתיב את התנאים״.

והשאלה הייתה כיצד להכשיל את המהלך הזה על ידי שהוועדה תגיע לידי איזה פתרון, שהיא תתמוך בנו, כלומר למצוא פתרון שיאפשר לשכנע אותה. ונוכחנו שאי אפשר לשכנע את הוועדה אלא על ידי ויתור על הדרישה לארץ-ישראל כולה. ואז אנחנו באנו אל חברי הוועדה בשיחות שלא נרשמו ואמרנו:

״אם אינכם רואים את עצמכם מוכנים להציע את כל ארץ-ישראל המערבית ליהודים, תציעו חלק זה וזה״.

לא חיכינו שהם יגיעו לזה בשכלם-הם. היה צריך ליצור אצלם הכרה, שהעם היהודי יקבל את זה. אילו ידעו חברי הוועדה שהיהודים הולכים אחרי מפ״ם - לא היו מציעים מדינה!

ובכוח העמדה הזאת השגנו בוועדה ריכוז של שמונה אנשים המחייבים הקמת מדינה יהודית בחלק מהארץ - בחלק שכלל 62 אחוז משטחה הכולל של הארץ. גורל המערכה ההיא בוועדת החקירה של או״ם - ההחלטה של רוב מכריע של חבריה להמליץ לפני עצרת או״ם על חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות - ב-90 אחוז נחרץ, הוכרע, בעצרת או״ם ב-29 בנובמבר 1947 על ידי הדוח שהגישה קבוצת הרוב בוועדה!

היינו אז כאדם החותר במנהרה וכל התומכות נופלות מאחוריו - ואין לו ברירה אלא להמשיך ולחתור, שמא יינצל ויצא לאור העולם. הייתה סכנה שייקבר? אילו עצר, ממילא ייקבר!

ישבתי בלייק סכסס גם אחרי 29 בנובמבר. נדהמתי לאיתנות עמידתו של היישוב, לחוסן מעמדו. מה נתן את החוסן הזה? עלינו לבכות בכי מר על כל חיים שנגדעו, אבל גם לראות כל זאת כפעוטות נוכח ההישגים. היישוב ניצב על קרקע בינלאומית של הכרה במדינה.

למערכה הזאת הוטלנו כולנו. עמדנו בה כל המפלגות, תופסי מרובה ותופסי מועט וכופרי בעיקר. מבחינה מעשינו יום יום, יש לחברינו מ״השומר הצעיר״ ומ״סיעה ב׳״ חלק במערכה הזאת כמו שיש לכל אחד בארץ. אבל מבחינת היוזמה הציבורית, והאחריות הציבורית, קמה המדינה לא הודות להם - אלא על אפם.

אינני יכול להתברך בזירה הבינלאומית במאזינים יותר קשובים מאנשי ברית-המועצות. הם הוכיחו שהם יכולים ללמוד. זוהי מחמאה גדולה. והם לא אישרו את העמדה היוגוסלבית באונסקו״פ,[7] וגרומיקו הודיע לנו, כי נחתכו הדברים בעד מדינה יהודית. כפשע היה אז בינינו ובין מפלה היסטורית לדורות. ומה זכותן של מפלגות אלו להופיע עתה, לדרוש חלק בכל ההישג ולתבוע אמון?

אסון הפילוג בתנועת הפועלים אינו הכרח ואינו אסון שאין לו תקנה. זה בא אך ורק ממתן כל החופש ליצר ההתבדלות. אני מזמין את חברי לשעבר במפלגת פועלי ארץ-ישראל להעלות בזיכרונות מה אמרנו בעבר על ״השומר הצעיר״ - האם הודינו בזכותם של חילוקי דעות, שישמשו יסוד להוויה מפלגתית נפרדת? נלחמנו נגד קיומם הנפרד. נלחמנו נגד האי-רצון לכוף את הראש תחת הכרעת הכלל.

ארץ-ישראל נקבע לה על ידי גורל האומה, שההכרעה בה תהיה לעם העובד. כל ישראל חייבים וזכאים להיות בארץ, להגדיל את העם ואת נכסיו. אבל מדינת ישראל תהיה מדינת המונים ואז רוב רובם יהיו עובדים, או אם לאו - הדבר כולו ייפול. אי-אפשר ליישב את הארץ בהמונים מבלי שהם יהיו עובדים, והם יהיו בעלי הכרה והם יהיו מאורגנים, והם יבחרו את הראויים לאמונם וכל עוד תהיה בנו דמוקרטיה יבוא לידי ביטוי רצונו של הרוב העובד ויביא לידי הכרעה. והפועל העברי בראש וראשונה הוטל עליו תפקיד לאומי בשם העם היהודי, אשר בני תערובות לו בכל חלקי תבל תחת כל המשטרים.

אמריקה אינה רוצה במלחמה - בחירת טרומן לנשיאה[8] אומרת לא למלחמה. ברית-המועצות אינה רוצה במלחמה ואנחנו איננו רוצים במלחמה. המילווה שקיבלנו מארצות-הברית[9] אינו כרוך לעת עתה בשום תנאים פוליטיים. אבל מפ״ם מתנגדת למילווה האמריקני - וזה מעשה של הכשלה לאומית, של אסון.[10]

מה אומרת מפ״ם באוזני ברית-המועצות?

״רק אנחנו - חלק מהכלל - רוצים בידידות איתכם״.

כל מאמר ב״על המשמר״ [בגנות ממשלת ישראל בראשות מפא״י] הוא תזכיר למוסקבה. ומה אומרת מפ״ם באוזני המערב?

״להווי ידוע לכם: היום אנחנו כך וכך אחוזים. מחר - הרוב. היזהרו, זהו הכוח!״

מי שרוצה למנוע אסון צריך למנוע אמון ממפלגת הפועלים המאוחדת. הארגון הנפרד, הקלוקל, מוציא אנשים לתרבות רעה, חותר, מסכסך. פורק מעליהם את עול האחריות. מדוע לא יהיו חברי מפ״ם נושאים באחריות, בתוך מפלגת פועלי ארץ-ישראל? אין אנו רשאים לוותר עליהם, על יכולתם לשאת בעול, על מרצם, על מסירותם. אין דרך אלא להעמיד אותם על עובדה ניצחת - הם לא יגדלו. הציבור אינו רוצה בפילוג. הם ייהרסו מהפילוג. הציבור גוזר עליהם להימנע מפילוג.

אנו עומדים בפני מפנה. ההצעה המצרית היא רבת משמעות. מצרים הסתלקה במפורש, ועל פי יוזמתה-היא, מעמדתה הקודמת. היא נקטה עמדה של סירוב להיכנס במשא ומתן איתנו - עכשיו הסכימה. על פי יוזמתה-היא ביקשה את או״ם להודיע לנו, כי אם רק נפסיק את האש בחזית הנגב הרי הם מוכנים ומזומנים להיכנס במשא ומתן עם נציגי ממשלת ישראל על שביתת הנשק ועל שחרור כיס פלוג׳ה.[11] הפסקנו אתמול את האש. אנו מחכים להתחלת המשא ומתן. השמיעו אתמול ברדיו מצרים דברים בשם המלך והממשלה, והנאומים צלצלו כסיוע לפרשת הממשלה כולה. אמרו:

״הצבא המצרי נלחם בגבורה, מצרים נכנסה למלחמה לא מתוך תאוות כיבוש, אלא מתוך סולידריות ערבית״.

אנו רושמים לפנינו את הדבר הזה - אין למצרים תאוות כיבוש. ועוד אמרו: ״במערכה הזאת מצרים נעזבה לנפשה״. זה נכון. זו עובדה. אנו מברכים על המפנה הזה. אנו מוכנים לפגישה עם מצרים כשווים, כשכנים הרוצים לחיות בשלום איש עם רעהו.

לא נוכל להתעלם מן האבדות. מצרים פלשה. מצרים התגרתה בנו מלחמה. מצרים ניגפה ודרשה שלום. אבל את המשא ומתן ננהל מתוך כבוד הדדי ומתוך רצון לשכנות טובה. והמפנה שחל במדינה זו עשויה להיות לו השפעה מכרעת. עבר-הירדן עוד מקודם הודיעה על נכונות למשא ומתן, וזה יתפשט גם על מדינות אחרות. אנחנו מעוניינים, קודם כל, בקרובות ביותר.

 

הערות:

[1] את הנאום רשם שלמה זרחי, כתב ״דבר״ בחיפה, והעיר כי מאחר שמ״ש נאם בלילה הקודם לפני חיילים בחיפה, והוא רשם שם את הנאום, דילג הפעם על קטעים זהים. כתב היד המקורי נמצא בארכיון לבון

 (תיק iv -104-1054-4). הנאום מובא כאן בעריכה קלה. תרשומת הנאום לפני החיילים לא נמצאה.

[2] הבחירות התקיימו ב-25.1.1949.

[3] ברל כצנלסון (1944-1887). מאבות תנועת העבודה, ממייסדי וראשי ״אחדות העבודה״ ומפא״י.

[4] תביעה זו נוסחה במצע שהתקבל ב-11.5.1942 בוועידת הסתדרות ציוני אמריקה,  שהתקיימה במלון ״בילטמור״ בניו-יורק וכונתה ״תוכנית בילטמור״. ר׳ עמ׳ 532 הע׳ 20.

[5] מפלגת פועלי ארץ-ישראל התפלגה (מפא״י) ב-1944. הסיעה הפורשת, שכונתה לפני הפרישה

״סיעה ב׳״, הקימה את מפלגת ״התנועה לאחדות העבודה״. בינואר 1948 התאחדה מפלגה זו עם ״השומר הצעיר״ להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ״ם).

[6] את עדויות נציגי ההסתדרות הציונית ומנהיגי המוסדות הלאומיים של היישוב ארגנה הממ״ד של הסוה״י בראשות מ״ש.

[7] נציגי יוגוסלביה, איראן והודו באונסקו״פ הגישו למועבי״ט דוח מיעוט, שבו קראו להקמת מדינה פדרלית בא״י.

[8] הרי טרומן, סגן נשיא ארה״ב פ.ד. רוזוולט, היה לנשיא עם מות רוזוולט באפריל 1945. נבחר לנשיא בנובמבר 1948.

[9] בקשת ממשלת ישראל למילווה בסך 100 מיליון דולר מן הבנק ליצוא וליבוא של ארה״ב לא נענתה במהרה. ב-25.5.1948 נועד ח״ו עם הנשיא טרומן והגיש לו תזכיר, שכלל בקשה לתמיכתו בפניית ממשלת ישראל, שהוגשה באותם ימים, למילווה בסך 100 מיליון דולר מן הבנק ליצוא וליבוא של ארה״ב (תלחמ״י 1, עמ׳ 77). מ״ש ביקש את תמיכת מזכיר המדינה מרשל במתן מילווה זה במכתבו אליו מ-8.6.1948 (תלחמ״י 1, עמ׳ 141). הודעה רשמית על מתן המילווה בסך 100 מיליון דולר הוציא הבנק ליצוא וליבוא לעיתונות ב-19.1.1949 (תלחמ״י 2, עמ׳ 384).

[10] על התנגדות מפ״ם למילווה ר׳ גם לעיל מסמך 4, עמ׳ 37.

[11] ב-5.1.1949 הודיעו המצרים כי הם נכונים לפתוח מייד בשיחות עם ישראל בחסות האו״ם על מימוש החלטות מועבי״ט מ-4 ו-16 לנובמבר 1948, שקראו להפסקת אש ולפתיחת משא ומתן. ישראל נענתה. ב-7.1.1949 הופסקה האש. באותו יום סוכמו סידורי הפיקוח על הפסקת האש ונקבע האתר למשא ומתן - האי רודוס (ר׳ גלבר/קוממיות, עמ׳ 339-338).

 

העתקת קישור