4. ועדת החוץ, מועצת המדינה הזמנית[1]

6.1.1949

הרקע לאי-הקמת מדינה ערבית

 

 

הישיבה הוקדשה לשאלות חברי הוועדה אל שר החוץ. בפתח הישיבה ביקש ח״כ מאיר גרבובסקי (מפא״י) הבהרות לידיעות שפורסמו בכמה עיתונים, כי היה פילוג במשלחת ישראל לעצרת פריס וכי המשלחת הסכימה להקמת ועדת הפיוס בתמורה לקבלת ישראל לאו״ם. עוד שאל מה מצב היחסים עם מלך ירדן עבדאללה ומה המצב לגבי מדינה ערבית בארץ-ישראל, והוסיף: ״מסרו שאבא אבן אמר, שהיינו יכולים לספח את ירושלים מבלי שאיש היה פוצה פה. האם באמת ההזדמנות הוחמצה?״. ח״כ יעקב ריפטין (מפ״ם) ביקש הבהרה לדברי שר החוץ מ״ש על הימנעות מדינות דרום אמריקה מהצבעה נגד אישור הדוח המתוקן של ברנדוט על ידי הוועדה המדינית.

 

מר שרתוק: אני מחזיק טובה לגרבובסקי על שאלותיו המאפשרות הבהרה. כל עניין הפילוג במשלחת ישראל באו״ם אין לו כל שחר. המשלחת באופן רשמי הייתה מורכבת מאיש אחד - ממני. המשלחת הייתה גוף שאני מתייעץ איתו ולא גוף שמופיע. אני יצאתי בהוראות מפורשות של הממשלה, ולשיקולה של המשלחת עמדו שאלות תכסיסיות, אך הסמכות לקבוע הייתה רק בידי. בהיעדרי נמסרה סמכות זאת לאיש אחד - לאבן. התייעצנו הרבה מאוד אך האחריות הייתה על איש אחד.

המשלחת הייתה מורכבת מעובדים קבועים של משרד החוץ, כמעט כולם אינם חברי מפלגות פרט לאחד - אליהו ששון[2] - שיש לו בכיסו כרטיס חבר של מפא״י, אך אין הוא מייצג את המפלגה. אולם מתוך תפישה מסוימת הזמנתי חבר ממפלגה מסוימת, שהוא היה שם באופן מובהק כחבר אותה מפלגה, הוא מר דוד ליבשיץ, שבתוך עבודת המשלחת הוא קיבל על עצמו תפקידים מסוימים. בישיבות המשלחת בלט הדבר - מי ניגש לעניין משום שזו דעתו ומי משום שזוהי עמדת מפלגתו. מובן שזה יצר בעיות, אך אף פעם לא הייתי קורא לבעיה כזאת ״פילוג״, כי היא נבעה מהעובדה שחבר אחד הוכנס למשלחת שלא לפי העיקרון שלפיו הורכבה המשלחת.

הסכמתנו לוועדת הפיוס בעד הבטחה לתמוך בקבלתנו [לאו״ם]. זוהי בדותה מבהילה, עלילה מרושעת. בנוגע לוועדת הפיוס התנהל מאבק ממושך בינינו לבין המשלחות השונות. אשר לעצם הרעיון להקים ועדה, הרי מראש הצהרנו שאנו מקבלים רעיון כזה ולא היה כל צורך ללחוץ עלינו בכיוון זה. ביחס להיקפה נקטנו עמדה ברורה עד הסוף, ואמרנו כי אנו רוצים כי היא תורחב לחמישה חברים. נציג ארצות-הברית, כשהבטיח לתמוך בקבלתנו, ליווה את דבריו בתנאי: ג׳סאפ חשש שמא בין הנאום שהוא עומד לשאתו במועצת הביטחון לבין ההצבעה בעצרת נצא אנחנו בהתקפה יזומה לכיבושים נוספים. בעניין זה הנחתי דעתו ואמרתי שכשזהו עניין של ימים, ויצביעו עוד באותו מושב, הרי באותם הימים לא נצא אנו להתקפה יזומה ללא פרובוקציה. כשנתברר שבמושב זה לא יגיע הדבר לידי הצבעה, חזרתי בי מהתחייבות זו.

ביחס לעבדאללה - עדיין לא הגענו לשלב של בירור השאלות שבהן נדון.

בדבר מדינה ערבית עצמאית - לפי כל עומק הָכָּרתי הדרך היחידה שבה יכולנו להביא לידי יצירת מדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל היה אילו כבשנו את כל ארץ-ישראל ואחר כך הקימונו בשטח הזה מדינה ערבית כגרורה שלנו, שהיינו בכוחנו הצבאי תומכים בשלטונה באוכלוסייה ובעמידתה בפני שכנותיה. דרך אחרת לעידוד איני רואה, כי אין כל גורם באותו חלק, שמוכן לעשות זאת.

באופן פורמלי נכשל באו״ם העיקרון של סיפוח [לעבה״י של השטח שנועד בא״י למדינה הערבית] - ובעזרתנו. את זאת אמרנו לארצות-הברית בבירור. מהי עמדת ועדת הפיוס לנידון איני יודע. מדינאי סובייטי גבוה אמר לי, שגורל החלק הערבי תלוי בהתגוששות בין מצרים ועבדאללה, וזוהי גישה ריאליסטית.

אני חוזר ומדגיש, שהאינטרס של מדינת ישראל הוא אי-סיפוח, ואין זה רק תכסיס נבון אם כי גם זה, אך זוהי הָכָרתי העמוקה. אולם איני יכול להתעלם מהעובדה, שאנו במו ידינו, בכיבושינו בגליל המערבי, ביפו ועכו ובנגב, דוחפים לקראת סיפוח. עוד פרדוכס הוא שהצלחתנו בַקְרב נגד הערבים מחזקת את עמדתה של אנגליה במזרח על ידי הגברת תלותם של הערבים בה. אילו הייתה מטרתנו לגרש את אנגליה מהמזרח, כי אז אסור היה לנו לנצח בקרב ולחזק את עמדתה.

דברי אבן על סיפוח ירושלים. זה היה הרהור שהייתה בו חוכמה לאחר מעשה.

עם וישינסקי דיברתי לא על רדיפות הציונות במזרח אירופה אלא בשאלת העלייה ממזרח אירופה. עמדתי על כך שזוהי זכות עם ישראל להתכנס בארצו וצורך המדינה וצורך אותם יהודים לבוא לנחלתם ואין לראות את העלייה כתמיכת הארצות ההן בנו בשעת מלחמה. כי אם זהו הנימוק, הרי אז, בתום המלחמה, יש פתחון פה לחסימת העלייה. בין הסיבוכים העלולים להיווצר בקשר לכך הצבעתי גם על אלה הנוצרים על ידי קומוניסטים יהודים.[3] בפעם הראשונה כשראיתיו בתחילת המושב דיברנו על השאלות העומדות על הפרק, ובפעם השנייה שוחחנו בשאלות עלייה.[4]

אשר לתיאום בין הצבא למשרד החוץ. קיימים צינורות קבועים - לימיני יושב המקשר הקבוע בין משרד החוץ ומשרד הביטחון - מלבד הקשר הישיר הקיים ביני לבין שר הביטחון. כך שעניין הכניסה למצרים לא בא לי כהפתעה. ברור שהיציאה משם באה כתוצאה משיקול משותף.[5] ניתנה הוראה מלכתחילה שלא להיכנס בהתנגשות עם כוחות בריטיים.

ריפטין ערער על חיפזון הנסיגה.[6] מאז ההתראה האמריקנית ועד ליציאתנו מאותם המקומות עברו לפחות ארבעים שעה - (ראובן שילוח: יותר) -

בנוגע לדברי ראש הממשלה על נכונותנו להצטרף לגוש אזורי.[7] בעבר היה לי ויכוח עם ריפטין וחבריו, שדגלו בפדרציה ואני דגלתי במדינה יהודית. גם אז דגלתי בברית, בקשר ובשאר צורות שיתוף סתמיות, שאין בהן משום ויתור על ריבונות, ואני חוזר ואומר: במידה שתַכרנה בנו אותן המדינות, ובמידה שיש לנו עניינים משותפים, אנו מוכנים לפתור את הבעיות הללו בתוך מסגרת של ארצות, שנועדו להיות שכנות לעולמי עד.

המשא ומתן [עם ממשלת ארה״ב] על מילווה. הייתי מרוצה אילו מפלגת ריפטין הייתה פעם לתמיד קובעת את עמדתה: האם היא רוצה מילווה או לא? לא שמעתי עדיין דיבור חיובי מצד מפ״ם על שאלת המילווה. כל הדיבור על מילווה פוליטי אינו קיים אלא בדמיון מפ״ם.[8]

אם אומרים שעצם העובדה שארצות-הברית נותנות מילווה לישראל יש לזה משקל פוליטי. בוודאי שכן הוא. אם הגישה היא שמילווה אסור משום כך, הרי עלינו לוותר על מימון קליטת עולים רבתי. אך שום תנאי פוליטי אינו כרוך בקבלת המילווה הזה. המשא ומתן שלנו הוא עם בנק ממלכתי, שבמועצתו משתתף נציג מחלקת המדינה, ומבלי שמחלקת המדינה תיתן את אישורה לא יהיה מילווה. כל אלה הם נתונים שלא אנו יצרנו, אך עמם עלינו להתחשב. כן נתון, שבנק זה יש לו סמכות לתת מילוות עד סכום מסוים. כל הלוואה למעלה מסכום זה טעונה אישור של הקונגרס. התנאי היחיד למילווה הוא, שהכסף ישמש למפעלים מסוימים, דהיינו שאנו מגישים תוכנית למפעל מסוים וכשזו מתאשרת, ניתן האשראי לאותה תוכנית.

בדבר הודעתנו עם גמר העצרת.[9] אני לא הייתי מרוצה ממנה, היא נסחטה ממני על ידי אנשי הקשר שלנו עם העיתונות. אחד המעצורים שלי למסור אותה הודעה היה, כי באותה שעה לא ידענו עדיין מהו הרכב הוועדה. מייד לכשנודע הרכבה הוצאנו על כך הודעה מסתייגת. ברור היה לי, שצריך היה לתת הדגשה רבתי לדבר חיסולה של תוכנית ברנדוט. שני הדברים הגרועים [בהחלטת העצרת], ירושלים והפליטים, לא נוח היה באותה הודעה קצרה להכניס עניין זה. מתוך כך יצא, שההודעה לקתה בחד-צדדיות.

לעומת זאת איני יכול להסכים לביקורתו של ריפטין על הקו שנקטתי בדבר הצבעת גואטמלה ואורוגוואי.[10] אני מתקנא בבטיחותו של ריפטין. אני איני רואה את גרנדוס[11] כסלע איתן כזה, שאני רשאי לדחוף אותו מבלי לחשוש שמא בפעם הבאה לא יהיה לנו כבר גרנדוס. איני רוצה לעשותו למרטיר ציוני. יש כאן שיקולים לאורך ימים שאינם פשטנים כל כך.

אגב, דאגתי להסביר עניין זה למשלחת הסובייטית. אם הייתה ביקורת שלילית בעיתונות הסובייטית, איני יכול להירתע מזה. איני מזלזל בדבר, אך עם כל העניין הרב למנוע זאת - אי אפשר תמיד להירתע מפני כך.

אילת. גם זה פיקנטי מאוד. כאילו תובעים ממני את עלבון אילת. כאשר באתי לארץ בין שני השלבים של העצרת, ראיתי שיש שני דברים מעשיים לפנינו:

אל״ף, ללכת לאילת.

בי״ת, להשיג את המילווה האמריקני.

בנוגע למילווה אמר אחד הערבים: מקובל בינינו שכל זמן שאין לכם מילווה יש לנו תקווה כי לא תיכוֹנוּ. זהו נימוק מדיני שלא להתעקש ולדחות את המילווה בגלל פרטים המקשים את קבלתו.

אשר לאילת - הייתה לי הרגשה מובהקת, שכל זכויותינו ותביעותינו ביחס לנגב הן חלשות בשל אי-היותנו במקום. והיה זה כתוצאה מלחץ ההכרה הזאת שהדרמנו עד כמה שהדרמנו, משום שחתרנו להגיע לנקודה הדרומית ביותר, שנוכל בה להחזיק מעמד. יחד עם זה נתקלתי בשיקול צבאי, שכניסה לאילת עצמה עלולה להיות מעשה התאבדות והפגנת אי-יכולתנו להחזיק בה. ״ההירתעות״ היא אך ורק צבאית, וגם זו מתוך חריקת שן ובאגרופים קמוצים.

ביחס לפליטים. עמדתנו באה באישור הממשלה,[12] והייתה גם הרצאה במועצת המדינה עוד בביקורת דוח ברנדוט.[13] עמדתי על שלילת העיקרון של זכות הפרט לשוב. לפרט צריך לדאוג, אך העניין הוא של עמים ולא של יחידים.

הלבנון. הודענו בפגישה ישירה עם נציג צבאי, שברגע שהם מודיעים שהם מוכנים להיכנס למשא ומתן רשמי על שביתת נשק, אנו מוכנים לפנות את הכפרים בלבנון.

הצרפתים מוכנים להכיר בנו דה-פקטו אם אנו נפנה את הכפרים בלבנון, כדי שיוכלו לפייס את דעת הקהל בצרפת. השיבונו שהכָרתם חשובה לנו מאוד, אך לפָנות ללא הצהרה לבנונית, כפי שציינתי, אין לנו כל אפשרות.

ה״דובר״ מקבל הודעה על קו, אך לא תמיד מקבל נוסח מסוים.

את הערת מיקוניס[14] על קשר עם העיתונות אני מקבל לתשומת לב ואברר מה אפשר לעשות.

עניין העלייה. יש כאן דאגה חמורה [לגבי ארצות הגוש המזרחי] אם המצב הקיים המרשה עלייה יימשך זמן רב. יש יום [יבוא יום] ואז ההבחנה בנימוקים תהיה חשובה ולכן לא נוכל גם היום לקבל את ההנמקה, שמרשים עלייה למען עזור לנו במלחמה - (מר מיקוניס: בשיחתי עם דימיטרוב[15], במרס שעבר, אמר הלה שהנימוק הוא חיזוק היישוב היהודי) - בשיחה עם היוגוסלבי הבהיר הלה, שהיות ויהודים רוצים לעלות, מרשים להם זאת על פי העיקרון של הגדרה חופשית. ברור ששאלת העלייה מסתבכת ללא צורך על ידי הקומוניסטים היהודים ויש מקום לדאגה.

בימים האחרונים פנה אלינו נציג ארצות-הברית אם באמת חרגנו מהתחום של ארץ-ישראל (לא מדינת ישראל) ואם נכון כי עשינו זאת לא בארעי אלא במבצע מתוכנן מראש. יחד עם זאת נודע, כי הממשלה הבריטית פנתה אליהם, שאם לא נסתלק [מתחומי סיני] תפעיל את החוזה האנגלו-מצרי 1936. האמריקנים אינם מעוניינים בהרחבת הקונפליקט ואינם רוצים לתת פתחון פה להרחבתו. אנו ענינו: אמת שחדרנו, אך לא במבצע מתוכנן. אין זו פלישה וללא כוונת כיבוש. בשעת הדיפת התקפה חרגנו. נָתַנו הוראה לצבא לאחר סיום הפעולה לשוב. אין אנו תמהים על שאנגליה נאחזת בזה, מאחר שהיא תמכה בפלישה הערבית ומשמיצה אותנו בהתמדה. אמרנו כי אנו מבינים היטב את דאגתכם, אך אנו תמהים כי אתם מקבלים את הפירוש כאילו אנו מערערים את שלום המזרח התיכון. אתם לא פקפקתם לתמוך במועמדות מצרים למועצת הביטחון למרות התוקפנות שלה. תשובתם הייתה שהם מתפלאים לחריפות תגובתנו. להם היו ידיעות, שאנגליה עמדה לעשות ״צעד מסוים״ - מלחמה נגדנו - ולחזור ולזיין את הערבים.

בשים לב לאינטרסים שלהם הייתה להם רשות להתערב ולא הייתה להם כוונה למעשה בלתי ידידותי כלפינו. הם פנו לא רק אלינו כי אם גם למצרים. דרשו:

אל״ף, להימנע מהתקפות מעין זו הימית על תל-אביב והאווירית על ירושלים.[16]

בי״ת, למלא אחר החלטת מועצת הביטחון מיום 16 בנובמבר.

גימ״ל, להכיר כי הגיעה השעה להשיב את השלום על כנו.

כן ביקשו מהאנגלים לפנות גם הם למצרים ברוח זו.

לנו היו ידיעות על תכונה בריטית ולא יכולנו לסמוך על כיבוש יצר ולא על כך שבשעת התנגשות נוכל להסתלק.

כיום אנו עומדים בפני ישיבת מועצת הביטחון, וייתכן שאנו עומדים בפני הצעה מצרית למשא ומתן על החלטות מועצת הביטחון מיום 4 ו-16 בנובמבר כאחד.

אתמול החליטה הממשלה להיענות לדרישת מועצת הביטחון בתנאי שיסכימו המצרים להיכנס למשא ומתן על שביתת נשק.

 

הערות: