ועדת החוץ, מועצת המדינה הזמנית-ישראל בדיוני עצרת או״ם בפריס
שם הספר  דבר דבור 1949
שם הפרק  ועדת החוץ, מועצת המדינה הזמנית-ישראל בדיוני עצרת או״ם בפריס



2. ועדת החוץ, מועצת המדינה הזמנית[1]

4.1.1949

ישראל בדיוני עצרת או״ם בפריס

 

 

יו״ר הוועדה משה קול (פרוגרסיבים) מברך את שר החוץ לשובו מעצרת או״ם בפריס ואת מר משה טוב, מנהל מחלקת אמריקה הדרומית במשרד החוץ, לכניסתו לעבודה.

 

מר שרתוק: אני מתקשה למסור דין וחשבון, כי עברו כבר שבועות מאז נסתיימה פרשת פריס ואני מניח שהכל כבר ידוע לחברי הוועדה. אף על פי כן איני רואה עצמי פטור מלסכם את תוצאות מהלך הדיונים שם. אני מקצר לא מרצון להעלים, אלא חוששני לטפל בעניינים שאבד עליהם כלח.

היו שלושה עניינים שעמדו על הפרק בארמון שאיו:

אל״ף, הדיון על ענייננו בעצרת [או״ם] ובמוסדותיה וההחלטה שנתקבלה לבסוף על ידי העצרת.

בי״ת, הדיונים במועצת הביטחון, בעיקר ענייני הנגב, בקשר להפוגה.

גימ״ל, עניין קבלתנו לאו״ם, הבקשה שהגשנו ותוצאותיה.

השלושה נשתלבו אומנם זה בזה, אולם הם עצמם נפרדים. אתרכז בראשון ובשלישי. ביחס לשני אענה על שאלותיכם אם תציגו כאלה. אבן היה ממונה על החזית השנייה.

אני מניח, שהקווים העיקריים לגבי אל״ף ידועים לכם היטב. עם פתיחת העצרת עמדנו לאחר רצח ברנדוט כשרואים אותנו כיושבים על ספסל הנאשמים. הדוח של ברנדוט המנוח זכה אז להסכמה נמהרת, אך מוחלטת מצד שתי מעצמות גדולות: אנגליה ואמריקה. היא הובעה גם בהצהרות רשמיות על ידי בווין בפרלמנט, על ידי מרשל[2] במסיבת עיתונאים, מתוך קביעת מסמרות, שמקבלים דוח זה על קרבו ועל כרעיו כמות שהוא.[3] בסימן זה החל המאבק שלנו. הוא נסתיים בטשטוש גמור של רצח הרוזן [ברנדוט] מבחינת השפעתו על מהלך הדיונים בעצרת ועל תוצאותיו. קיימת ועומדת שאלת הרצח ואחריות הממשלה

לאי-מניעתו,

לאי-גילוי הרוצח

ולגבי יחס העולם למדינה.

גם מועצת הביטחון תבעה מאיתנו כי נמסור דוח על הרצח ותביעתה בעינה עומדת. אולם אנו חילצנו את הדיון הפוליטי מהשפעת רושם הרצח הזה [והשגנו] ביטול גמור של כל השפעה וכל זכר לדוח ברנדוט מן ההחלטה שנתקבלה.[4] איני אומר בזה שבטלה השפעתו מהתפתחות העניינים בעתיד.

מלכתחילה הוברר, שעמדת ארצות-הברית לגבי קבלת דוח ברנדוט אינה קבועה במסמרות כי אם רעועה מעיקרה, והיא הייתה מוכנה לנסיגה. הייתה אי-הזדהות מפורשת, ולפעמים התנגדות גלויה, של הגורמים הקרובים לבריטניה לגבי מדיניותה בארץ-ישראל. בעלי בריתה של אנגליה באירופה אף הן הראו נטייה להסתייג.

בשלב מסוים היה לאנגלים יסוד לקוות, שמדינות ערב יתפשרו עם תוכנית ברנדוט. אך בהמשך הדברים נתבדתה הנחתם זו ובהצטרפות ההתנגדות הנמרצת של הגוש הסובייטי, של ידידינו המובהקים וכן של ידידיהם של הערבים, הוצאה תוכנית ברנדוט כליל. לא הצלחנו להוציא את היוזמה מידי הבריטים. לא עלה בידינו להכשיל את ההצעה הבריטית כולה [כך] שאת מקומה תתפוס הצעה שכנגד. הניסיונות בכיוון זה לא הצליחו. המסגרת הבריטית נשארה על השולחן, אומנם מרוקנת מתוכנה, אך עדיין היא-היא. לפיכך יצא, שאותם הסעיפים בהצעה הבריטית, שנגדם לא יכולנו לגייס כוח מספיק ושזכו לתמיכה מספקת - נתקבלו. הצעה זו טובה במה שאין בה ורעה במה שיש בה. הנקודות הגרועות הן: ירושלים, הפליטים, הוועדה.[5]

לגבי ירושלים והפליטים לא הייתה עמדה לוחמת מצד בעלי בריתנו לפי הקו שלנו. לגבי הוועדה לא כן, אך נכשלו.

ביחס לירושלים היה ויכוח בינינו לברית-המועצות בדבר משטר בינלאומי. הוויכוח לא היה חריף, ו[הם] לא התנגדו נמרצות לעמדתנו, אך באופן פורמלי נשארו נאמנים לקו של כ״ט בנובמבר 1947. כך לא היה כל סיכוי, שהם יתמכו בעמדתנו לגבי ירושלים. בשלב מסוים זרקו לנו אנשי ארצות-הברית - לא לדיון פומבי אך לעיון - הצעה של פשרה בין העיקרון של פיקוח בינלאומי ובין אי-האפשרות המעשית לבצע את הדבר. זוהי הצעת נאמנות ישראלית ונאמנות ערבית.

יש לציין שהגישה האמריקנית הייתה א-נוצרית לחלוטין. אנו מסרנו הצעה זאת לברית-המועצות והיא לא נתקלה בתשובה שלילית. לפי הרושם שקיבלתי היה פירוש אותה אי-תשובה שלילית נכונות חיובית לחפש פתרון בדרך הזאת - (מר ריפטין:[6] להשכלתי, מי צריך להיות הפרטנר הערבי לכך?) - לא פירשתי ולא נשאלתי. סתמתי ואמרתי ״המדינה הערבית״. הרושם שלי נתאשר על ידי שאלתם: ״לפי הצעה זאת יהיה, איפוא, הפיקוח בידי מועצת הנאמנות?״ אמרנו לאמריקנים, שלא נוכל בשום פנים לקבל את הנחתם, שהאזור הערבי של ירושלים כולל את העיר העתיקה. אנו עומדים על כך, שהשלטון העליון בעיר העתיקה צריך להיות בינלאומי. גם את זאת מסרנו לרוסים.

כשדיברנו על סטיות מהחלטת כ״ט בנובמבר הבחין וישינסקי בין הסטייה בגליל המערבי,[7] שאינו מתקשה לקבלה, לבין הסטייה לירושלים שהיא קשה עליו מאוד.[8] לכך השיבותי, שאין סטייה עקרונית בהצעה האמריקנית מרעיון בינלאומיותה של ירושלים.

הנוסח שנתקבל בדבר ירושלים אינו רצוי לנו, אף אינו עומד בסתירה עם ההצעה האמריקנית. הוא שונה מהנוסח הבריטי המקורי ותוקן ביוזמה אמריקנית. דאלס בעצמו חיבר תיקון וּמְסָרו לקולומביאני, על מנת שיכניסו בוועדה [המדינית]. בנוסח המתוקן הוצאו

סמכות ועדת הפישור לקבוע סידורים מינהליים בירושלים,

מינוי מושל לירושלים,

ההוראה לוועדת הפישור להודיע למועצת הביטחון על כל הפרעה שתיתקל בה בעבודתה,

הסעיף על פירוז העיר.

אולם עניין הפירוז הוכנס מחדש על ידי נציג צרפת ללא ידיעת דאלס. הנוסח הזה אינו מניח את דעתנו. הייתה עמידה נוקשה על הנוסח, תוך התעלמות גמורה מהמציאות הירושלמית. עם זה ראינו בעליל, כי מאמצי שכנוע והסברה בעניין זה נושאים פרי.

לא הייתה מצדנו עצבנות וחרדה בדבר ירושלים. לעומת זאת צריכה להיות חרדה רבה בדבר גורל העיר העתיקה. סיבת אי-חרדתנו לירושלים בכללותה היא, שאנו נשענים שם לא על הזכות ועל הצדק בדבר,[9] ודווקא משום כך יש מקום לחרוד לעיר העתיקה, ששם עומדים לנו רק הזכות והצדק.

סעיף שני גרוע הוא זה בדבר הפליטים. אומנם גם הוא תוקן ושופר, אך העוקץ העיקרי הוא הכרת זכותו של כל פליט לחזור אם רצונו בכך. אומנם גם פסקה זו הומתקה על ידי המילים at the earliest practicable date. כן יש עיקרון של פיצויים של הפליטים. כאן הכוונה היא נגדנו, אך סעיף זה נוסח כך, שאנו יכולים להיאחז בו ולתבוע דברים מרחיקי לכת מממשלות ערב הנוגעות בו לא פחות מאיתנו.

סעיף שלישי, הוועדה. לעצם הרעיון לא יכולנו להתנגד, אך סייגנו את הסכמתנו - רק אם תפקידה יהיה להביא למשא ומתן ולקירוב הלבבות. שלא יהיו לה שום סמכויות מעשיות. ביחס לסמכות הוועדה הצלחנו וגם ניטלה מהוועדה כל הוראה ביחס לקו שבו צריכה היא ללכת. אשר להרכב - הזדהתה גישתנו עם זו של ברית-המועצות, אך ההצעה הזאת נפלה.

נוכחנו שכל עניין שהוא אבן נגף מובהקת בין מזרח ומערב - מובטח בו רוב למערב. לא כן עניין שאינו מובהק באופי זה. אז אפשר להשיג רוב, שהרכבו חָלק המערב עם המזרח נגד החלק השני של המערב. העניין שלנו שייך לסוג השני. מה שעמד לנו בעניין הנגב הוא, שלא הצגנו את הדבר כשאלת חגורת ביטחון למערב אלא כאינטרס צודק של עם ישראל. אבל ביחס להרכב הוועדה, שהוא אבן נגף מובהקת, הייתה אמריקה קנאית למספר שלוש,[10] שלא ליתן דריסת רגל בוועדה לגוש מזרח אירופה[11]. אנחנו חזרנו והדגשנו כי רצוננו בחמישה ולא נתקבל הדבר.

אשר להרכב בהצעה הראשונה - אמריקה, טורקיה ואוסטרליה - התנגדנו לעיקרון שתהיה מדינה אחת פרו-ערבית, אחת פרו-יהודית ומעצמה אחת. אמרנו שאיננו יכולים לראות את הפרו-ציונות של אוסטרליה כשקולה נגד הפרו-ערביות של טורקיה. כאשר הופיעה המועמדוּת הצרפתית התנגדנו לה ואף הודענו על כך לצרפתים. צרפת יש לה מטרות משלה בארץ-ישראל ושיקולים הנובעים ממדיניות שלה ולא מעצם העניין. לא התנגדנו לכניסת אמריקה לוועדה. ההרכב שנקבע[12] יש בו הכרעה ברורה נגדנו. האמריקנים ניסו לשכנענו שאין זה קובע, כי המשא ומתן יהיה, אם בכלל, ישיר.

אנו מניחים, שגם בלי הוראות מפורשות, כאשר מוקמת ועדה בצורה כה חגיגית, הרי היא לא תסתפק בתיווך בין הצדדים כי אם תתחיל גם לבוא בהצעות משלה. וכאן, כמובן, תמלא תפקיד עמדת המדינות החברות בה. אנו עלולים להיתקל בקשיים ביחס לירושלים, לנגב ועוד.

אנו סבורים, שביסוד העמדה הבריטית ביחס לנגב מונָחים שיקולים צבאיים. תוכניתם היא הקמת חגורת ביטחון של גשר יבשתי מהים התיכון למפרץ הפרסי. למנוע את מדינת ישראל מלתקוע טריז בין החלק המערבי של האימפריה וחלקה המזרחי. הרצוי להם הוא כל הנגב. המינימום - הנגב הדרומי.

באמריקה ישנה בעניין זה התרוצצות. השיקול הצבאי שלהם מזדהה עם הבריטי, אך מוכן להסתפק בשטח מועט. השיקול המדיני של אמריקה מחולק, לפי מה שנודע לנו, ואני אומר זאת בסודיות גמורה. נראה שישנה הוראה, כי אין בשום פנים לקחת מישראל איזה חלק שהוא מהנגב שלא בהסכמתה. לא כן לגבי הגליל המערבי. אם ישראל רוצה לקבל אותו, ייתכן דבר זה אך ורק בהסכמת מדינות ערב.

אין אנו מזלזלים במה שנשמט מההחלטה, אך כשראינו מה שנשאר החלטנו שמוטב שלא תתקבל כל החלטה מאשר תתקבל זאת המוצעת. פעלנו להביא לידי כך שלא תתקבל כל החלטה, אך לא עלה בידינו. אחת הסיבות לכך היא, שאי-קבלת כל החלטה במושב זה של העצרת הייתה מהווה ריקנות שיש בה ביזיון לאו״ם. הפחד מריקנות זאת פעל ביחד עם התשובה הבריטית להביא לידי קבלת ההחלטה שלהם.

גימ״ל, קבלתנו לאו״ם. כידוע הייתה החלטת הממשלה להגיש בקשה להתקבל. אני מרשה לעצמי לומר, שבזוכרי את הלך הרוח הכללי לפני כן, הרי הכל היו בעד הגשת הבקשה וללא דיחוי. האיש שעיכב והשהה היה עבדכם, שר החוץ. ולא מעט ביקורת ניתכה על ראשי על השהייתי. כאשר באתי לפריס היה המצב כזה, שאילו הגשנו את בקשתנו אז היינו מקבלים לכל היותר שלושה קולות. ביטחון מוחלט היה רק בברית-המועצות ואוקראינה, ואולי ארצות-הברית. אמרתי שכל זמן שיש לנו סיכויים להיטיב את המצב, נדחה, ונגיש רק בשעה שנראה שלא נוכל יותר להיטיב. במשך כל הזמן נעשתה פעולה נמרצת בכיוון זה. הצליחו המִבצעים לגבי ארצות-הברית, אמריקה הלטינית וקנדה. לא הצליחו לגבי צרפת ובלגיה.

לא כל דבר שאמריקה מעוניינת בו היא משיגה, כך שאיננו יכולים פה לתלות את הקולר על צווארה. הצלחנו הצלחה חשובה ואף בלתי צפויה בקולומביה וארגנטינה, שלפני שנה נמנעו ולא נכנעו ללחץ אמריקה. שתי המדינות האלה, שהופיעו לא פעם כעוינות, הצביעו בעד ואף הצהירו על כך לפני כן.

הגשנו את הבקשה כשהיה ביטחון בחמישה קולות. המאבק עם קנדה וצרפת עוד נמשך ומבלגיה כמעט נואשנו. גם לגבי סין עשינו מאמצים. לבסוף הגענו להודעה ברורה מצד קנדה. פירסון הודיע לי, שאם תתקבל ההחלטה בעצרת[13] הוא יצביע בעד קבלתנו במועצת הביטחון. בעינינו היה מוטב שלא תתקבל ההחלטה ולא נתקבל לאו״ם מאשר קבלת ההחלטה וקבלתנו לאו״ם. אך משנתקבלה ההחלטה ראינו בה לפחות חיוב זה של קול נוסף. כשפירסון עזב את פריס השאיר הוראה מפורשת לתמוך בקבלתנו, אך מלונדון הבריק הוראות חדשות, כנראה תחת לחץ אנגלי חזק.

כאשר צרפת הציעה להשהות [קבלת ההחלטה] לחודש היה המצב כזה:

אילו הסכמנו לכך היינו מסתבכים עם ברית-המועצות. זהו שיקול, אם כי לא מכריע.

עתה יש לנו שישה קולות.

אחרי השהייה, מי יודע מה יהיה.

יתר על כן, אם צרפת לא תצטרף לשישה, היא מקבלת אחריות כבדה. בצרפת היו כל הזמן המאזניים מעוינות, אך ברגע האחרון באו גורמים שכנגד והכריעו. אי-הצבעתה של קנדה הקלה על צרפת להימנע גם היא.

לדעתי אין מה להתחרט.[14] אני איני מן הגורסים, כי חברות באו״ם כובלת את ידינו לגמרי. מאידך, על ידי ההצבעה שהייתה, חייבנו את ארצות-הברית והבאנו לידי הצהרה את אמריקה הלטינית.

לקראת עצרת אפריל [1949] אין כל ביטחון שתהיה לנו נגיעה כלשהי לאותה עצרת. אם נתקבל [לאו״ם], מחויבים אנו להיות נוכחים כשאר חברי האו״ם.[15] אחרת יהיה הכל תלוי במהלך העניינים בוועדת הפישור - (מר ריפטין: שמענו סקירה חשובה מאוד. אני מציע שנשמע גם סקירה על השאלות האקטואליות) - לי רצוי שישיבת היום תינעל בשלב זה. ראשית, מחכה לי נשיא מועצת המדינה ד״ר חיים וייצמן. הממשלה עוד לא דנה בבסיס למשא ומתן. היא תדון בוודאי בתגובתנו לפניית מועצת הביטחון. במידה שיש מגע לא נקבעו מצדנו עוד שום עמדות, ולכן מציע אני ישיבה ליום ה׳ בבוקר בשעה עשר.

 

הערות:

[1] מתוך הפרוטוקול. נוכחים חברי ועדת החוץ: משה קול, מאיר גרבובסקי, זרח ורהפטיג, אריה אלטמן, יעקב ריפטין, שמואל מיקוניס, מאיר דוד לוונשטין; מר צידון (מזכירות מועצת המדינה). משרד החוץ: משה שרתוק, וולטר איתן, ראובן שילוח, שבתאי רוזן, משה טוב, משה ריבלין, לוי אלון (מזכירו של מ״ש).

ועדת החוץ התחילה בפעולתה ב-9.8.1948 וסיימה את עבודתה בפברואר 1949, אז הפכה לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת (מועצת המדינה הפכה לאסיפה המכוננת ב-14.2.1949 ולאחר שקיימה ארבע אסיפות הפכה לכנסת).

[2] ארנסט בווין, שר החוץ הבריטי; ג׳ורג׳ מרשל, מזכיר המדינה של ארה״ב.

[3] בדוח שהגיש ברנדוט למועבי״ט בסוף יוני 1948 הציע לצרף את כל שטח המדינה הערבית בא״י, ירושלים והנגב, לעבה״י; תוקם אחדות כלכלית בין עבה״י המוגדלת וישראל; לאחר שנתיים מהקמת האחדות יחולו הגבלות על העלייה; תושבים שעקרו מיישוביהם במהלך המלחמה יורשו לחזור לבתיהם; לנמל חיפה ובתי הזיקוק ולנמל התעופה בלוד ייקבע מעמד חופשי; תוקם ועדת פיוס. ר׳ דבר דבור 1948, עמ׳ 212-204; תלחמ״י 1, עמ׳ 234-230.

[4] החלטת מועבי״ט ב-16.11.1948, ר׳ מסמך 1 הע׳ 27.

[5] ועדת הפיוס.

[6] יעקב ריפטין (1978-1907). מראשי הקבה״א ומפ״ם. חבר מועצת המדינה הזמנית.[7] השתלטות ישראל על הגליל המערבי עמדה בסתירה להחלטת 29 בנובמבר. ברנדוט הציע לכלול שטח זה במדינה היהודית בדוח שהגיש ביוני 1948.

[8] תוכנית החלוקה קבעה לירושלים מעמד בינלאומי, ואילו בעקבות המלחמה נחלקה העיר בין ישראל וירדן.

[9] שהרי ישראל שולטת בירושלים המערבית בכוח צה״ל.

[10] שלושה חברים בלבד.

[11] על אי שביעות רצונה של בריה״מ מהרכב הוועדה ר׳ דבר דבור 1948, עמ׳ 615.

[12] נציגי ארה״ב, צרפת, טורקיה.

[13] הכוונה לוועדה הראשונה (המדינית) של העצרת. ר׳ דבר דבור 1948, עמ׳ 606 הע 3.

[14] על אי-קבלת ישראל כחברה באו״ם. ר׳ על כך דבר דבור 1948, עמ׳ 607-601.

[15] ישראל התקבלה כחברה באו״ם ב-11.5.1949.

 

העתקת קישור