משה שרת:  מכתב לחיים הזז

למיקרא  אבנים  רותחות[1]

מחנה המעצר בעמק אילון,  ג' אלול תש"ו,  30.8.1946

לחיים הזז, יחיד הסגולה, שלום וברכה,

זה עתה סיימתי את ספרך "אבנים רותחות" ובלבי הרבה טענות עליך: מה ראית ככה להיזקק למלים משונות ודחוקות, אשר גם אם אתפקע ואתפלץ איני מגיע לחקרן; ואם נגזר עלי להיתקל בצרורות חצץ בתוך תלי תלים של מרגליות - מדוע לא זכיתי לפירוש מילות קצר בסוף הספר, למען אשכיל בינה ואוסיף דעת שפתנו העברית, התעסקות שאין לי בחיי יקרה ממנה; ומדוע לימדת היתר לעצמך לתת לפני קוראיך מילים ופסוקים שלמים בשפות לועז כרוסית וגרמנית ללא כל הסבר - כלום צברים כבנַי ובני עדות מזרח לא נחשבו בעיניך כקוראים? ואם הרבית לשלב בשיחת תימניך מילים וביטויים ערביים - ללמדך כי שיחם בשפת ערב - שָלמה דיקדקת לסמן את הג'ימל שבמילים העבריות בסימן המבטא הערבי - הן אין העברית שם שפת מקור, אלא תרגום, ועל שום מה נקטת בידך מנהג לנתק את חוט הסיפור באמצעיתו ולהפקירו מרפרף באוויר - כן ב"ירחם השם" וב"אש בוערת" ואפילו ב"דרשה"; ומה טעם פתחת את "גלגל החוזר" במי שאינו גיבורו, מה שהצריך קפיצה מנושא לנושא בהמשך הסיפור, מבלי שיעמוד הקורא על הקפיצה אלא באיחור, שכן הוא מטולטל ממרי פינחס למסעוד וחוזר, ועדיין הוא סבור שעיקר עניינו אצל הראשון, משום הפתיחה, עד שמתברר לו, למגינת לבו מבחינת ההנאה מהעלילה, שנשתקע אצל השני ובו נגזר עליו להתרכז: ועוד כהנה.

אך כל אלה קטנות, שבוודאי לא הייתי נותן דעתי עליהן אלמלא הותרה רצועת הקפדנות משום עודף פנאי, ומכל מקום לא הייתי טורח ומטריח בכתיבה עליהן, אלא -

עמודים אחדים ב"חבית עכורה" ורובו של "דרשה" דברים הנוקבים תהומות בפרדוכסליותם הגאונית, הציתו בי תשוקה עזה לראותך פנים ולהאריך שיח. לא ההָגוּי עצמו עורר את התשוקה, אלא דרך ההגות, מקוריותה ועוז רוחה. דווקא בתוך  כלוב המעצר סוער ורוגש הלב ויש צורך לשפוך את ריתחתו, עד לקרקעית, בשיחה חופשית מכבלי אחריות של תפקיד ומאזיקי חברות במפלגה. אבל התיל גדר סביב, והדרור נראה רחוק, וכל יום מחריב עולמות, ועייהם מתגבבים, ומי יודע לתוך איזה סבך אהיה נקלע בצאתי ואם נגזר על רבים ממאווי שיהא לבי קברם.

הרי לפי שעה ברכה לעינך החדה, ליהדותך הנועזת ולעטך הצורב - שלוחה בכל חום הנפש מבור שבי.

משה שרתוק