189

ישיבת הנהלת הסוכנות, לונדון[1]

16.12.1942

(אנגלית)

קומונוולת יהודי, פדרציה מזרח תיכונית

מר סאקר:[2] החלטת הוועד הפועל הציוני המצומצם[3] מעוררת תמיהה. למשל, הפסוק האומר שהעלייה חייבת להתנהל על ידי הסוכנות היהודית נראה לי כעומד בסתירה עם ההחלטה על ה״קומונוולת היהודי״.

מר שרתוק: לא אוכל לעמוד על תולדות ההחלטה מבלי להסביר משהו על הרקע שלה. זה זמן רב שדעת הקהל הציונית והכללית חשה צורך בהעלאת סיסמה מדינית כלשהי. הצורך היה בסיסמה יותר מאשר במסע מדיני מפורט ומלא. אנשים רצו לדעת לאן חותרת התנועה הציונית. עלה גל של ביקורת על הנהלת הסוכנות עקב שתיקתה. הביקורת כוּונה גם נגדי אישית, שכן במהלך היעדרו של בן-גוריון מן הארץ לא נקטתי עמדה החלטית בהצהרותי.[4] במשך זמן ניכר היו הדעות בירושלים חלוקות:

(א) בשאלה האם הבשיל הזמן לצאת בהצהרה מדינית;

(ב) אם אכן הבשיל הזמן, מה תהיה ההצהרה המדינית.

אני עצמי נטיתי דווקא נגד ניסוח המדיניות בשלב זה, והיו לכך שתי סיבות:

(א) מן הנמנע היה שלא תעורר מחלוקת בתוכנו, מחלוקת שרצינו למנוע אלא אם כן לא יהיה מנוס מלנסח משהו החלטי. לי היה ברור למדי, כי היעד של קומונוולת יהודי מחייב ניסוח כלשהו.

אבל דבר אחד הוא שציוני ארצות הברית, קנדה, דרום אפריקה ואפילו אנגליה ייצאו בהצהרה על קומונוולת יהודי,

ודבר אחר הוא שההסתדרות הציונית העולמית, או הסוכנות היהודית, יחליטו לדגול בסיסמה זו.

(ב) תמיד מרחפת סכנה, כי בתגובה להחלטה כזאת ידרשו הערבים מן הממשלה, אם אינה מסכימה עם ההחלטה, לפרסם את התנגדותה לה בפומבי.

אני השתדלתי להשביע את רצון הדורשים הצהרה החלטית על ידי ניסוח הצהרה ארוכה בעברית, שלא כללה את המילים קומונוולת יהודי, אולם כמה מעמיתי בהנהלת הסוכנות התנגדו לעקיפה זו. הנוסח שלי לא התקבל. הדברים הגיעו עד כדי משבר, שגרם לי להסיק כי הסכנה הכרוכה בניסוח יעד סופי מכריעה כנגד השתיקה.

זמן מה לפני ההתכנסות במלון ״בילטמור״, קיבלה ההסתדרות הציונית האמריקנית החלטה הכוללת את נוסחת ״קומונוולת יהודי״, וציוני קנדה ודרום אפריקה הלכו בעקבותיה. בינתיים נועצתי במר בן-גוריון לגבי הצעת ההחלטה העברית והוא אישר אותה, אולם לונדון ביקשה לקבל את הנוסח המלא. כאשר התקבלה החלטת ״בילטמור״, שיניתי את דעתי לגבי הנוסחה ההחלטית, שכן

(א) ללא נוסחה החלטית סמכותית לא יהיה מנוס ממבוכה;

(ב) המפלגות הציוניות בארץ-ישראל החלו כל אחת לנסח את מטרותיה המדיניות. מפא״י, למשל, כללה בהחלטתה את נוסחת ״קומונוולת יהודי״. רווחה ההרגשה, כי התנועה לא תוכל ללכת הלאה מבלי להכריז על יעד מדיני כלשהו.

הנהלת הסוכנות נקלעה לבעיה לא קלה. בשלב זה חזר מר בן-גוריון לירושלים. דעתו הייתה כי תחת לפרסם תוכנית מדינית מלאה, שעלולה לא להתגשם, ושעדיין לא הבשיל זמנה, מוטב לנצל את היתרון שנבע מן העובדה כי התקבלה החלטה בארצות הברית, ולפיכך יש לדגול באותה החלטה.

ד"ר סנטור הביע דעתו[5] נגד ״קומונוולת יהודי״. הוא צידד במדינה דו-לאומית או במשטר של ״פריטט״. ד"ר רופין היה שותף לדעת ד"ר סנטור, פחות או יותר. קפלן היה בעד, אבל הביע ספק אם אכן הבשילה השעה לפרסם הצהרה בנושא זה. ד"ר סנטור הבריק לד"ר הקסטר,[6] למר קרפף[7] ולגב' ג׳ייקובס[8] בארצות הברית ושאל אם עליו להתפטר, אולם הם השיבו בשלילה. ההחלטה התקבלה על ידי כל המפלגות המיוצגות בוועד הפועל הציוני המצומצם.

אילו התיימרה ההחלטה להיות מצע שנשקל בזהירות עד תום, כי אז מוצדק היה להצביע על סתירות וניסוחים סתומים בו. אולם המטרה הייתה לשרטט בקווים כלליים ולהדגיש עיקר יסוד אחד או שניים. ההחלטה כוללת שלושה משפטים ובין הפסוק השני והשלישי יש כמדומה סתירה. או, בכל אופן, חוליה חסרה. ההחלטה קוראת לשני שלבי התפתחות.

אחד שבו יינתן הפיקוח על העלייה ועל ההתיישבות בידי הסוכנות היהודית,

ואחד שלפיו המדינה היהודית קמה ונטלה לידיה תפקידים אלה מן הסוכנות; או בפרשנות שונה, שהעלייה וההתיישבות יישארו תמיד ברשות הסוכנות היהודית אפילו לאחר הקמת המדינה או ה״קומונוולת יהודי״.

הפסוק הראשון אומר, כי אין התנועה הציונית יכולה לסמוך על גוף חיצוני כלשהו, אשר יפקח על העלייה מתוך הכרה בצרכים היהודיים. פירושו של דבר, שהעלייה וההתיישבות חייבים להינתן בידי היהודים עצמם.

שנית, כי לגבי התנועה הציונית ארץ-ישראל היא ארץ שחייבת להפוך למדינה יהודית. במילים אחרות, שהמטרה היא הקמת ״קומונוולת יהודי״.

כיצד יושג יעד זה - האם בשני שלבים או באחד - שאלה זו טרם נשאלה - (מר מרקס: האם נשמעה תגובה ערבית כלשהי להחלטה?) - לא, אולם הייתה תגובה להצהרת מר ווילקי. ערבים רגישים לא למה שאומרים היהודים, אלא למה שאומרים האנגלים והאמריקנים. עלי להודות, כי הייתה זו הפתעה נעימה לקרוא את הצהרת ווילקי, שכן לא ידעתי אם הצלחנו להרשימו בביקורו בירושלים. מר ווילקי המטיר שאלות אין ספור ולא הניח לי לנסח באוזניו דברים על עבודתנו ומטרותינו.[9] אני לא קיבלתי תגובה כלשהי ממר ווילקי על מה שאמרתי לו, להוציא שני עניינים,

(א) הסבל היהודי בעולם ועתידם של היהודים באירופה - על זה אמר ווילקי שהדברים ידועים לו;

(ב) הבהרתי לו היטב כי אין שום טעם לבקש מן הערבים להסכים לעלייה נרחבת, ועם זאת כי אנו איננו צופים לסכסוך מתמיד עם הערבים, שכן בכל שלב בעבר הם הגיעו לכלל השלמה עם היישוב היהודי כמות שהוא.

על זה השיב מר ווילקי, כי עניין זה ברור לו וציין כי שום מדינאי אמריקני שפוי לא יצדד בהכנסת חמישה או עשרה מיליון מהגרים לארצות הברית, אולם... וכאן הפסיק ולא השלים את הפסוק. אחר כך שאל אותי ווילקי מדוע עניין העלייה בארץ-ישראל לבש אופי גזעי. הסברתי לו כי ארץ-ישראל הייתה ארץ יהודית. היהודים הוגלו והערבים התיישבו בה, ועכשיו היהודים שבים לארץ וכו'. הערבים הקימו רעש גדול סביב ווילקי במהלך ביקורו בבגדאד. הם התרשמו כי עלה בידיהם להעבירו לצדם. כאשר הוא השמיע את הצהרתו בארצות הברית הם הוכו בתדהמה. ערביי ארץ-ישראל הגיבו גם לחגיגות יום הצהרת בלפור האחרון. לפי מידע שהגיע לידינו, מחלקת האינפורמציה של ממשלת ארץ-ישראל היא שעודדה אותם בכך - (פרופ' ניימיר: אולי רצוי שניזום שאילתה לפרלמנט) - (לורד מלצ'ט: השאלה היא האם נכון עשינו בשלב הנוכחי בדרישה ל״קומונוולת יהודי״, או שמא הרחקנו לכת ואנו מועדים לכישלון? נראה לי, כי כמה מדינאים בבריטניה ובארצות הברית נוטים לתוכנית המדינה היהודית במסגרת האימפריה הבריטית או במסגרת הפדרציה הערבית) - אם נאתגר עכשיו את הממשלה בשאלת המדינה היהודית תהיה התשובה שלילית.

הנציב העליון מודאג מאוד מעמדת הממשלה [בלונדון] לגבי ה״ספר הלבן״. הוא ניסה כמה פעמים ללחוץ על משרד המושבות כדי להשיג אישוש למדיניות ה״ספר הלבן״. עצם העובדה שהוא ביקש אישוש שכזה מלמדת על חוסר ביטחון בעמדתו. הוא קיבל את ההחלטה לשחרר את עצירי ״דריין״ ואת ההחלטה להקים את הגדודים העבריים בתחושת עלבון אישי, ועלבון זה החריף בשל העובדה כי על הקמת הרגימנט נודע לו משידורי הרדיו.

אולי מן הראוי שאדווח לכם על עמדת מר קירברייד לגבי עתיד ארץ-ישראל. מר קירקברייד, הנציג התושב בעבר הירדן, היה אחד מקציני לורנס במלחמת העולם הראשונה. הוא שולט היטב בערבית ולכן מפתיע למדי שהוא מצדד בעמדת היהודים. הוא ניסה לעבד סינתיזה של התוכניות השונות.

יום אחד נועד עמי אחד מאנשי האמיר עבדאללה וסיפר לי כי קירקברייד זימן אותו אליו ושאל מה מתרחש בסביבת האמיר.

מתקיימים שם דיונים מדיניים רבים, אמרתי לאיש זה, אבל האמיר אינו שותף להם. מדוע הוא יושב בשקט בחיבוק ידיים?

האיש של האמיר השיב לי, כי קירקברייד מתעלם מהאמיר. הוא דן בעניינים ערביים עם נורי סעיד וגם עם מר ווילקי מבלי לערב את האמיר. מר קירקברייד סיפר לו, כי בדיונים הועלו כמה אפשרויות:

(א) חלוקה לפי תוכנית פיל או לפי תוכנית [ועדת] וודהד;

(ב) כל מיני תוכניות פדרטיביות;

(ג) ארץ-ישראל כמדינה המבוססת על ״פריטט״ בשוויון מספרי במסגרת פדרציה.

מר קירקברייד אמר, כי הוא מצדד באפשרות האחרונה. ״הספר הלבן״ לא נזכר באף אחת מהתוכניות הללו. האיש של האמיר שאל את מר קירקברייד כיצד תושג הסכמה לתוכנית, ונענה כי הערבים יצטרכו להסכים לה, אחרת לא תהיה פדרציה כלשהי. האיש של האמיר שאל אחר כך האם הצרפתים יסכימו להקמת פדרציה שתכלול את סוריה. מר קירקברייד ענה, כי בשלב זה הבריטים חייבים להשביע את רצון הצרפתים, אולם אחרי המלחמה המצב ישתנה. היהודים זקוקים לארץ ישראל כדי לחיות, ואילו הצרפתים זקוקים לסוריה לצורך יוקרה; אין להם שם שום אינטרסים חיוניים.

את כל הדברים האלה שמעתי מפי האיש של האמיר.

סמוך לצאתי ללונדון נועדתי עם מר קירקברייד והתרשמתי, כי מה שאמר לי האיש של האמיר על שיחתו עמו היה נכון בעיקרו, מלבד סדר האירועים: לא קירקברייד ביקש לשוחח עם האיש של האמיר, אלא האמיר הוא ששלח את האיש שלו אל קירקברייד כדי להיוודע מה מתרחש.

מר קירקברייד אמר לי, כי ״הספר הלבן״ אינו מדיניות. הוא נמנה עם המימשל הבריטי וגא על כך, אולם כאשר הוא נתקל בבעיה עליו להתייחס אליה ״בראש פתוח״, והוא אינו יכול לראות ב״ספר הלבן״ פתרון כלשהו. כאשר ערבים באים אליו ומשוחחים איתו, הוא אומר להם כי אחדות ערבית במובן הרחב של המושג אינה אלא אגדה. המדיניות המעשית היחידה היא לאחד את ארץ-ישראל, סוריה, לבנון ועבר הירדן. אולם התוצאה של איחוד כזה אינה יכולה להיות מדינה אחת. אי אפשר למחוק את ההיסטוריה של עשרים השנים האחרונות. כל אחת מארבע המדינות ובעיותיה שלה. הפתרון יהיה פדרציה בתנאי שכל הארבע יסכימו לה, אולם יש מוקש אחד: היהודים נמצאים בארץ-ישראל ועל הערבים לקבל את ארץ-ישראל לתוך הפדרציה. אם היהודים יפסלו את התוכנית המוצעת, יאבדו הערבים גם את ארץ-ישראל וגם את הפדרציה.

בנקודה זו - אמר לי קירקברייד - אנשי שיחי הערבים מתחילים להרהר ואז הוא אומר להם, כי כדי להגיע לכלל הסכם עם היהודים עליהם להשביע את רצונם במשהו יסודי: היהודים זקוקים במקום לחיות בו, ופירושו של דבר הגירת יהודים לארץ-ישראל. בנקודה זו מניפים הערבים זרועותיהם בחרדה ואומרים שלכך אין הם יכולים להסכים. קירקברייד שואל אותם מה הפתרון והם עונים: ״הספר הלבן״. מר קירקברייד שואל מה ביטחונם כי ״הספר הלבן״ יישאר כנתינתו אחרי המלחמה. הם עונים כי זו ״המדיניות הסופית״ של ממשלת הוד מלכותו. על זה אומר להם קירקברייד, שהוא כבר ראה עד כה שש תוכניות של ״מדיניות סופית״ של ממשלת הוד מלכותו. הערבים טוענים, כי את ארץ-ישראל יש להוציא ממסגרת הפדרציה ועל זה אומר להם קירקברייד כי אם כך, כל תוכנית הפדרציה תתבטל. הכללת סוריה בפדרציה עלולה להיות בעייתית בדיוק כהכללת ארץ-ישראל, ואם הם יתחילו לוותר על מדינות האמורות להיכלל בפדרציה, התוצאה הסופית תהיה אפס. הערבים משיבים כי אם כך, יש לדחות את העיסוק בנושא זה עד לאחרי המלחמה. קירקברייד מחזיר להם, כי בכך הם חושפים את טיפשותם: בהתכנס ועידת השלום תהיה יד היהודים על העליונה, שכן תהיה בידיהם תוכנית מוכנה, מה שאין כן הערבים.

אשר לנורי סעיד, מר קירקברייד אמר לי כי אין מקום לדבר על איחוד עם עיראק. המדבר מפריד בין מדינות ערב ועיראק ואין כל אחדות אינטרסים בין עיראק והמדינות האחרות. העיראקים יהיו טרודים עד למעלה ראש בבעיותיהם שלהם.

מר קירקברייד הרצה לפני קבוצת יהודים ובתוכם ד"ר מגנס ויהודים אמריקנים אחרים, והם התרשמו לטובה מהצעותיו. אני סבור כי הייתה זו איוולת מצד יהודים להפגין נכונות לקבל תוכנית פדרטיבית ממין זה. האם יעלה על הדעת, כי פקיד מדיני רם דרג שכזה ישוחח איתי, או ייפגש עם קבוצת יהודים לשיחה על עתיד ארץ-ישראל, ללא ידיעת ממשלתו?

יש עוד איש אחד, דה-גורי[10] שמו, מכוויית, המשמיע דעות דומות לדעות קירקברייד. אם שני אלה משמיעים את דעותיהם בחוגי הממשלה, תבוא עליהם ברכה. אם הם באמת יצליחו להביא לידי ביטול ״הספר הלבן״ בתוקף המדיניות הרשמית, ולקיום עלייה רבתי עד כדי שוויון מספרי, שפירושו בין חצי מיליון למיליון יהודים, זה יהיה הישג אדיר. היהודים לא יצטרכו להתחייב כי לעולם לא יתרבו מעבר לשוויון - ילודה אינה ניתנת לשליטה - אולם דבר אחר לגמרי הוא אם קירקברייד רוצה שזו תהיה המדיניות היהודית, שכן פירושו של דבר שהצעותיו יהיו התביעה היהודית המקסימלית. לדעתי זה יהיה אסון. מר קירקברייד אמר, כי רצונו שגוף יהודי בעל השפעה יקבל את הצעותיו, ובתוך כך אמר שברור לו כי אני לא אקבל אותן שכן אני ״קיצוני״. עניתי לו, כי אם הוא סבור שאני קיצוני הרי שמעולם לא נפגש עם קיצוני כלשהו וכי אינו מבין שאני מייצג את הרוב המכריע של היהודים.

שאלתי את מר קירקברייד מי יוציא לפועל את המדיניות שהוא מציע ומי יערוב לה. הם ודאי לא יוכלו לסמוך על המימשל הבריטי. מר קירקברייד אמר, כי אין הוא צופה שהמימשל הבריטי יתמיד. אני טענתי באוזניו, כי שוויון מספרי ושוויון מדיני אינם עולים בקנה אחד. שוויון מדיני פירושו מבוי סתום מדיני, ואז אמר מר קירקברייד שני דברים:

ראשית, העלייה לא תוסדר באופן ״אוטומטי״ אלא תוכפף להסכם מוקדם.

שנית, בהקמת הפדרציה יהיה צורך שמעצמה זרה כלשהי תהיה היוזמת. זו אינה חייבת להיות בריטניה. אפשר שזו תהיה ארצות הברית או גוף בינלאומי כלשהו.

אמרתי לו, כי איני מסכים עמו, אבל אני שמח להיווכח שהוא נותן דעתו לבעיות אלה ועודדתיו להמשיך בכך. הבהרתי לו, כי שליטה על העלייה אין פירושה רק הבאת יהודים לארץ-ישראל, אלא גם ארגון התעשייה, החקלאות וכו׳ לצורך קליטתם. מר קירקברייד אמר, כי תחומי פעילות אלה יהיו ברשות כל אחת מחברות הפדרציה, לא ברשות הממשלה הפדרלית. הוא הביע דעתו, כי בראש הפדרציה יעמוד מלך, והמועמד שלו הוא העוצר של עיראק. על שְאֵלתי מה ייעשה באמיר עבדאללה, השיב כי הם ימצאו לו תפקיד אחר כלשהו.

הערות: