האם זה הכרחי?

קטעים ממאמר מערכת

גרשון אגרון,  "פלסטיין פוסט", 1.7.1946

"הכורח הוא הטענה המשפטית להצדקת כל הפרה של חירות אנוש". מילים אלה יצאו מפיו של וויליאם פיט בבית-הנבחרים הבריטי ב-1783 והן משקפות היטב את התבונה הצלולה, אשר פעמים כה רבות מתגלה בעקבות איבוד עמדות. הניסיון האימפריאלי מלמד רבות על מידת היעילות של צעדים הננקטים נגד חירותם האישית של מנהיגים פוליטיים. שהרי ראשי כל תנועה לאומית בארצות הנתונות לשלטון הבריטי היו, איש בשעתו, קורבן לנטילת חירות זאת. מהודו ועד מצרים, מדרום-אפריקה ועד אירלנד, התגלגל התרחיש, במועדים שונים, באותו מסלול. והתוצאה אף היא הייתה אחת, למרבה העיקביות. מנהיגים שכאלה קוצרים את התמיכה הנמרצת של חסידיהם, ובסופו של דבר עוצריהם מנהלים איתם משא-ומתן. אפשר שאילו למד מינהל המושבות דבר כלשהו מההיסטוריה שלו-עצמו, הוא היה משכיל להגיע לשלב הסופי של המשא-ומתן תוך דילוג על שלב הביניים הנוקשה של המעצר, או-אז היה הנוהל האימפריאלי עשוי להתפתח מעבר לתפישות של ג'ורג' השלישי ולהיגיון של מלחמת הבורים, וליישם בארצות אחרות את חופש המחלוקת, המונח ביסוד הדמוקרטיה האנגלית מבית. המינהל האימפריאלי אף היה עשוי ללמוד מדוגמאות מתוך תולדותיו-הוא - מן המעצרים הרבים מספור, שהסתיימו סביב שולחן הדיונים הבלתי-נמנע והבלתי-חליף.

מר  ש ר ת ו ק  ועמיתיו אינם צריכים להיתפס לחולשת-דעת נוכח שושלת המנהיגים שאליהם הצטרפו, או נוכח ההישג שאליו הגיעו הללו לבסוף.

"הכורח הוא הטענה". אכן, טענה מכרעת - אך האומנם ניתן לאששה במקרה שלפנינו? האם מר  ש ר ת ו ק  ועמיתיו מעדיפים אלימות על פני שלום? ההיו הם אבות-מרצון של הנסיבות המדיניות, שהפכו את הארץ הזאת לזירת מאבק? ההיה דבר זה בתחום בחירתם? אם כן, כי אז הכורח מוכח כפי שהוכח בנסיבות מקבילות לפני תשע שנים; אולם במקרה שלפנינו לגיטימי לפקפק משהו בהנחות פרועות שכאלה. אם אכן יש ברשות הממשלה שפע הוכחות, כטענתה, לכך שהסוכנות כיוונה את האלימות, קשה להבין מדוע ממשיכים חייליה לפשפש בארכיונים בדבקות צבאית, שראוי לה שתופגן בקרבות אציליים יותר.

ר א ש  ה מ ח ל ק ה  ה מ ד י נ י ת  של הסוכנות היהודית ידוע בקהילתו - ובחוגי שלטון
 ברחבי עולם - כאדם שניחן בסגולות אינטלקטואליות מצוינות, כדוגל בהשקפות חברתיות מתקדמות, ומעל לכל, כמאמין מושבע בגישה תבונית, מתונה, בפיתרון בעיות שנויות במחלוקת. אילו היה הזיכרון הממשלתי ארוך יותר, הוא היה מתעד את חמש השנים של מאמציו הכבירים לעשות את מאמץ המלחמה היהודי למפעל שנתן כבוד לקיום היהודי והסב תועלת למטרה הנרחבת יותר של האנושות. הוועדה האנגלו-אמריקנית תזכור אותו כדבָּר נמלץ של הדרך אשר בה ניתן ליישב את המאמץ היהודי עם סביבתו הערבית "במסגרת מירקם אתני נאמן למציאויות המזרח התיכון", וכל מי שמודע למשבר הפנימי בחיים היהודים[1] יודע עד כמה התאמץ בעקשנות לבלום את שוט האלימות חרף הנסיבות החמורות הלא-מעודדות שמסביב עד אשר שום דבקות מצידו לא יכלה עוד להועיל. היישוב אינו בוחר קיצוניים היסטרים למנהיגיו. האנשים שנלקחו מעם כס המנהיגות של היישוב, ונעצרו, יהיו, במינימום של עידוד ואמון מבחוץ, למהנדסים נלהבים של שלום הארץ ושיקומה.