128

ישיבת הוועד הפועל הציוני המצומצם, ירושלים[1]

9.9.1942

ההכרזה על הבטליונים - שינוי איכותי

סודי

מר שרתוק: ארשה לעצמי לבטל שוב רגע לכבודו של זקן המושבה מנחמיה - שלמה יצחק רוזנפלד. הוא נרצח אתמול, וכנראה לא על ידי שאינם בני-ברית, אבל לא אוכל להתעכב בנקודה זו עד שיתלבנו הדברים.[2] יהודי יקר זה שהלך מאיתנו שָכל בחייו שניים מבניו - בן אחד נהרג על ידי ערבים בהתנגשות עוד בימי המלחמה הקודמת,[3] והבן השני - סרג'נט משה רוזנפלד, שנרצח על ידי הכנופיה הידועה בהרי הגלבוע,[4] אותו הרצח שהיה אחד הברקים שבישרו את הסופה הגדולה שהתחוללה על ראשנו ב-1936. נזדמן לי לעמוד יחד איתו על ידי קבר בנו הפתוח בהר הגלבוע. להספיד את הבן יחד איתו והייתי מלא הערצה לרוח הגבורה בו נשא את האסון השני שקרה לו בחייו. יהי זכרו ברוך.

רבותי, הדבר העיקרי שנתחדש בחיינו בתחום ענייני הגיוס והמאמץ הצבאי שלנו מאז נפגשנו בפעם האחרונה [ר׳ מסמך 51] - זוהי ההכרזה על בטליונים יהודים, גדודים יהודים בחיל הרגלים בתור חלק מהרגימנט הארצישראלי, שיכול לכלול גם בטליונים ערבים. אין אנו צריכים לא להשלות, אבל חלילה גם לא למעט את דמות ההישג הממשי שהשגנו. אין זו בשום פנים הכרזה על צבא עברי. אדרבה, ההודעה על הקמת הבטליונים באה כרוכה בהדגשה מחודשת של סירוב של ממשלת הוד מלכותו לקבל את הרעיון ואת התוכנית של צבא יהודי. אף על פי כן, באותה דרך שהלכנו בה בתחום זה מראשית המלחמה ועד היום, עלינו לברך על ההחלטה כעל צעד חשוב קדימה.

זה לא רק שינוי כמותי, אלא גם שינוי איכותי, לא רק משהו שהושג ואין לו המשך, אלא חוליה בשלשלת שיש להשיג כדי שיעלה בידינו - על ידי מאמצי גיוס ממשיים ובעזרת פעולה מדינית, כמו שהיה תמיד עד עכשיו - להוסיף עליה חוליות נוספות.

דרך הגיוס שלנו במלחמה זו לא כבשה לנו עד עכשיו ביטויים חיצוניים ההולמים את מעמדנו כעם בארץ-ישראל וכעם בעולם. לא נקרא על החטיבות הצבאיות שלנו השם המפורש של עמנו, לא מתנוסס מעל למחנותיהם הדגל העברי הלאומי, לא בשפה העברית נשמעות הפקודות הניתנות להם - אף על פי כן עלה בידינו בדרך זו לכבוש עמדות ממשיות של כוח וגם גילויים ממשיים של הוויה כעם.

היישוב היהודי בארץ-ישראל הוא היחידי בעולם המגייס את בניו לא כמעורבים וכמבוללים בתוך צבאות ארצותיהם, אלא בחטיבות לאומיות מיוחדות, ביחידות יהודיות. ביחידות אלו ועל ידי יחידות אלו ניתנה לנו האפשרות של הופעה צבאית מגובשת כלפי פנים וכלפי חוץ. הפיקוד ביחידות אלו הולך והופך ליהודי והוא הולך והופך יהודי לא במקרה, כי אם על פי שיטה, על פי מדיניות מסוימת. ושוב, לא הרי יהודים שבמקרה עולים לדרגת קצינוּת ומופיעים מעורבים ובלתי ניכרים בתוך מחנה הקצינים הגדול. המחנה הקטן של הקצינים שלנו - הם הגיעו לקצינוּת לא רק על פי הצטיינותם האישית, אלא משום שהוכר כי העם שלהם, שאליו הם שייכים, זכאי להוציא מקרבו קצינים שיפקדו על יחידותיו.

החלטה זו על בטליונים לא באה מאליה ולא באה בשום פנים כתוצאה מהיוזמה, ההתעוררות של השלטונות הבריטיים, הצבאיים או האזרחיים. היא באה על פי יוזמתנו ודרישתנו ובעזרת הלחץ הגדול של דעת הקהל באנגליה ובאמריקה. אנחנו זוכרים היטב את הוויכוחים שהיו לנו בשלב הראשון של המשא ומתן על הקמת בטליונים יהודים, כאשר הודיעו לנו כי דבר זה לא ייתכן, ולא ייתכן משתי סיבות:

סיבה אחת מעשית, באשר חסר ציוד להקמת חטיבות אלו,

וסיבה מדינית - כי בטליונים מורכבים מיהודים פירושם למעשה צבא יהודי, וטבעי הדבר שהחלטה זו שנתקבלה בלונדון על פי המלצת השלטונות הצבאיים העליונים בקהיר, ועד כמה שניתן לדעת מתוך יחסו החיובי של המצביא העליון [גנרל אוקינלק], שעזב את משמרתו במזרח התיכון בשבועות האחרונים - טבעי הדבר שההחלטה תיפגש בהתמרמרות על ידי השלטונות האזרחיים והצבאיים כאן בארץ, ואולי גם במקומות אחרים, ועלי להודיע שנעשה כבר ניסיון למעט את דמות ההישג הזה ולקבוע לו תחומים שלא יגיעו לידי פיתוח אותו הכוח, שיכול היה להגיע אליו.

ברור כי הקמת בטליונים אלה, זאת אומרת צירוף פלוגות קיימות של חיל הרגלים לחטיבות יותר גדולות, על כל פנים פירושו עלייה בדרגה, לא רק הרחבת מסגרת היחידות, אלא גם השבחת האיכות. ברור שזה יהיה כרוך עם תוספת ציוד. ברור שזה יהיה כרוך עם אימונים יותר משוכללים, אבל הנטייה היא כרגע לא לאפשר לבטליונים אלה להגיע למלוא ההתפתחות בתור גדודי אינפנטריה מודרניים, אלא לקבוע להם תפקידים מסוימים, תפקידי הגנה על נקודות תורפה בארץ ובנקודות סמוכות לארץ, תפקידים של כוח נע לצורכי הגנת המקומות, ובהתאם למסגרת התפקידים האלה לקבוע את תוכנית אימונם ואת מערכת כלי הציוד של הבטליונים האלה, זאת אומרת לאו דווקא להכשיר אותם לתפקידי קרב מלאים ולאפשרות של פעולה מכוונת מראש בקו הראשון של החזית. אני אומר: מכוונת מראש, באשר אין לדעת כיצד ישתלשלו העניינים, ובשעת הסכנה אין בודקים וזורקים כל גדוד לפרצה המתהווה, אבל אין זאת אומרת שהפעולה מכוונת מראש לכך.

בתחילת יצירה זו אנו כבר נמצאים בהיאבקות על מיצוי כל האפשרי ממנה ועל סילוק מעצורים שרוצים להניח על דרכה, והדבר לא ייפלא, מבלי להשוות את חשיבות הדברים, אבל מבחינת ההשתלשלות, יש דמיון רב בין ההכרזה הקטנה על הבטליונים היהודים ובין ההכרזה הגדולה של הצהרת בלפור. גם אז החלו ניסיונות הצמצום ממחרת מתן ההצהרה, ותגובתנו על ניסיונות אלה צריכה להיות אותה התגובה - היאבקות מדינית על הרחבת התחומים, אבל יחד עם זה, וקודם כל, ניצול האפשרות הממשית הניתנת לנו, באשר רק אם ננצל את האפשרות הממשית יהיה סדן לפטיש המדיני שלנו, אם הגענו להישג זה, ויש המוצאים הישג גדול גם בתחום המצומצם שלו, הרי זה בא לא רק מתוך יוזמתנו הפוליטית, ולא רק מתוך לחץ דעת הקהל באנגליה ובאמריקה, אלא גם על יסוד העובדה שהיו פלוגות רגלים, ולא רק זה, אלא מחנה גדול יותר של מגויסים המתקרב ל-20,000. אלה אפשרו את הקמת הבטליונים וחייבו אותם. הסתפקנו לא בדרישות בלבד, אלא פעלנו, הראינו סכום הגון למעשה של גיוס ושירות צבאי פעיל. ואם פנֵינו להקמה יעילה של הבטליונים, עידודם והרחבת כושר פעולתם, הרי נשיג זאת רק אם ניענה לאפשרות זו בגיוס גדול. בהרחבת תחום חיל הרגלים שלנו יהיה לנו תוקף לתביעות ההרחבה לגבי סמכות הבטליונים האלה.

כיום המצב הוא שלפי המכסה שכבר נקבעה לעת עתה על ידי המפקדה, זוהי מכסה של חמש פלוגות לבטליון אחד, ואפשרויות הקמת שני בטליונים יהודים ובטליון ערבי אחד. עד כמה שעלה בידי לברר בביקורי האחרון בקהיר, אין בכוונת השלטונות להוסיף בטליונים ערבים.

הגיוס הערבי ירד פלאים בתקופה האחרונה אחרי המפלות והנסיגות בחזית לוב, והוא כיום מצומצם בתכלית. גם הגיוס הערבי המוגבר במקצת שהיה בחודשים הקודמים הגברתו באה בחלקה, ולא ברור אם לא בחלקה הגדול, הודות להתגייסותם של ערבים מסוריה והלבנון. לי עצמי נזדמן להיפגש עם קבוצות מקריות של חיילים ערבים, שרובן הגדול היה לא ממגויסי ערביי ארץ-ישראל. במקרה אחד היו שמונה-עשר מבין עשרים ערביי סוריה והלבנון. דבר זה הופסק על ידי השלטונות. הפחד מפני ההתקפה הגרמנית הפסיק את הגיוס מבפנים, והממדים של הגיוס הערבי מצומצמים מאוד.

לעומת זאת, הכוונה היא להוסיף בטליונים יהודים עד ארבעה, זאת אומרת חמישה בטליונים בסך הכל, שיהוו את הרגימנט הארצישראלי בתור שלב ראשון. לאחר זה ישובו לדון לאור עובדת הגיוס להבא.

נכון שמיניסטר המלחמה גריג, כאשר הכריז על הבטליונים, אמר שהממשלה מקווה ש-10,000 יהודים ייענו עכשיו לקריאה ויתגייסו. הדבר בא לא רק להביע תקווה להתגייסות אנשים במספר כזה, הדבר בא אולי בעיקר לסתום את טענותינו, להפוך אותנו מתובעים לנתבעים, להשתיק אותנו למשך איזה זמן ממושך. אבל במפקדה בקהיר הוגד לי, שחלילה לנו לחשוב שיותן - אם נוכל לגייס עוד 10,000 איש - שיותן את כל ה-10,000 להכניס לאינפנטריה, ולא משום שעין המפקדה צרה בהרחבת חיל רגלים יהודי, אלא בהערכתם את צורכי המלחמה, את צורכיה הצבאיים. אין ספק שאנחנו יכולים להעמיד את עניין רגימנט הרגלים הארצישראלי בדרגה כה גבוהה, שכל אלה ילכו אך ורק לחיל הרגלים. המפקדה מבינה את הגישה הציונית לעניין ואת החשיבות המיוחדת שמייחסת המדיניות הציונית לאפשרות ריכוז כוח יהודי בחטיבות גדולות יותר, אולם המפקדה צריכה לנהל את המלחמה לפי שיקולים צבאיים גרידא, והשיקולים האלה - עם כל ההבנה לחיל הרגלים - מחייבים תגבורת ניכרת של חיל העזר. פלוגות יהודיות משמשות בחיל ההנדסה, בחיל ההובלה, כאתתים, בפלוגות לחרושת צבאית, וקנו להם מעמד חשוב, מעמד של כבוד ושל הערכה בחילות המזרח התיכון, והצבא תובע בכל תוקף תוספת לכוחות אלה, ואם יש ביכולת היישוב היהודי להפריש עוד 10,000 איש לגיוס, הרי במידה שהדבר תלוי במפקדה הצבאית, והיא מבקשת את הקואופורציה של הסוכנות היהודית בשטח זה, היא תכוון את הדברים כך שלפחות מחצית האנשים האלה ייכנסו למסגרת הכוחות המקצועיים.

המצב למעשה עד עכשיו הוא, לכל הפחות בחודשיים האחרונים, ש-80%-75% מהמתגייסים הלכו ליחידות המקצועיות ולא לחיל הרגלים. לא נכון לקרוא את היחידות המקצועיות כיחידות בלתי לוחמות. הן אינן נחשבות כיחידות לוחמות, אבל הן מאומנות בנשק ומצוידות בכוונה לפעולת קרב במקרה שהמסיבות תחייבנה זאת. חלק מהיחידות שפעלו או פועלות באזור החזית לקחו חלק בקרב וגם נפלו מתוכם חללים אגב פעולתם זו, אבל זה אינו תפקידם הראשוני. תפקידם העיקרי הוא לבנות, תפקידם הוא להוביל, לנצח על עבודה ולעבוד, ותפקידם לעתים גם להרוס, ויש חיל המיועד בראש ובראשונה לפעולות קרב.

מוכרח להיות קימוץ בכוחות האדם שאפשר להביא ממרחקים, דרך הימים, ויש עד כמה שאפשר לנצל את כוחות האדם המקומיים. ואומנם הוגד לי, שבביקור האחרון של ראש המיניסטרים מר צ'רצ'יל הוא רב ריב גדול עם המפקדה של המזרח התיכון, הוא טען: ״יותר מדי גדול 'הזנב' של חיל המזרח התיכון וקטנות יותר מדי ה׳שיניים״׳. הוא השתמש בביטויים זואולוגיים, קרא את חיל הקרב של הצבא בתור ״שיניים״, ואת כל מערכת ההנדסה, ההובלה - ״זנב״. אולם הגנרל הממונה על כל מערכת הפעולות של הגיוס, האספקה, ניצול כוח האדם, אחד הסגנים של המצביא הראשי, אמר לי שמוכרח היה להוכיח לראש הממשלה שאין להימנע מזה במלחמה המודרנית. לכל יחידה ויחידה של חיל לוחם יש צורך ביחידות עזר שתלווינה אותן לחזית, אבל בתפקידי עזר שונים, בתפקידים מקצועיים.

אני מוכרח להגיד: אני אחשוב זאת להצלחה אם נצליח להקטין את זרם האנשים ההולכים ליחידות המקצועיות, ההולכים מרצונם הטוב, גם מתוך התאמתם הגופנית, גם הגיל וכולי. אם נצליח להקטין את זאת מ-80-75 אחוז עד ל-40 או 50 אחוז - זה יחייב מאמץ גדול וויתור של הרבה מאוד אנשים על רצונם החופשי, לאחר שהם מקבלים על עצמם את דין הגיוס, בנוגע לבחירת היחידה בה הם רוצים לשרת.

זה מעורר את שאלת היחידות ההולכות ומתרבות. בביקורי האחרון במצרים[5] ביקרתי במספר קרוב של שתי עשרות מרכזי יחידות יהודיות, קצת יותר ממחצית של גברים, וקצת פחות ממחצית של נשים. בכל מקום ומקום - במסדרים שנערכו לכבודי, במסיבות שסודרו לא רק על ידי מפקדים ומפקדות יהודים, אלא גם על ידי מפקדים ומפקדות שאינם בני ברית –

מצד אחד הרימותי על נס את גודל ההישג של גדודים יהודים, הרימותי על נס את התפקיד שמילאו כל אלפי המתנדבים והמתנדבות שלנו בביצוע ההישג,

אבל מצד שני הייתי צריך להגיד להם שאין מקום בשבילם, בשביל היחידות שהם נמנים עליהן, בתוך מסגרת של ריכוז כוח יהודי.

אין זאת אומרת שלא תיתכן מסגרת של ריכוז הכוח היהודי, שיימָצא בה מקום לפזורי הצבא העברי האלה, אבל המסגרת אינה נתונה עדיין בגדודים אלה. אלה הם גדודי אינפנטריה. אומנם חלק יכול להיות מובילי, ממונע, אבל יסודות ההובלה בו הם קטנים למדי, כדי ליצור מצע לכל יחידות ההובלה שלנו, או לחלק ניכר ממנו. אין מקום לצירוף חיל המהנדסים המלכותיים או מקצועות אחרים, אבל אין זאת אומרת שמסגרת זו לא תיתכן, או היא מחוץ ליכולת ההשגה שלנו האובייקטיבית.

יש להניח שאם רק יעלה בידינו, ואין יסוד לפקפק בדבר, להקים מספר בטליונים יהודים, נוכל להציג דרישה מעשית: יצירת בריגדה יהודית, ואם גם לא ייקָרא עליה שמו המפורש של עם ישראל, אבל בפועל ממש היא תהא מורכבת מיחידות יהודיות ותשרור בה רוח יהודית ויהיה לה משקל מדיני המגיע להשפעה.

אני ניסיתי מעכשיו להעמיד את הסיסמה של בריגדה יהודית כזאת על האופק, באשר עד עכשיו עמדה על האופק הסיסמה של בטליונים. אנחנו מרימים על נס כל הזמן, ואדבר עוד על כך כשאגיע לשאלת פעולתנו באמריקה, את הסיסמה של צבא עברי, אבל בשביל השלטונות הצבאיים במזרח התיכון סיסמה זו אינה ממשית, אינה מושתתת על הקרקע, באשר ידוע שזוהי שאלה של מדיניות רבתי, ויש החלטה מפורשת של הקבינט הצבאי [קבינט המלחמה] נגד צבא עברי. אבל גם בפעולה המעשית, בחתירה שלנו להתקדם מקטנות לקראת גדולות, על ידי ביצוע של ממש, גם כאן יש שאלה של מרכז ושל אופק. עד הזמן האחרון עמדה על האופק שאלת הבטליונים, הם אינם עומדים עוד על האופק, כי הפכו למדיניות רשמית של הממשלה, ומן הצורך להעמיד על האופק בריגדה, אותה בריגדה מסועפת המורכבת לא רק מחיל רגלים, כי אם גם חיל הובלה, חיל ממוכן, וכל חילות העזר והפורמציות השונות.

גם אילו ניתן לנו כיום דבר כזה, ובמסגרת לא קטנה לגבי היחידה, לגבי הבריגדה, לא היו מתכנסים כל פזורי השלוחות של צבא ישראל, אלפי המתנדבים שלנו, אבל בזה הייתה ניתנת לנו אפשרות ריכוז כוח צבאי הגון. אבל עלינו לדעת שבמלחמה זו נגזרה עלינו גזירת הפיזור. אנחנו חותרים להקטין אותה עד כמה שאפשר, אבל אני מסופק אם נגיע לחיסולה הגמור גם אם תארך המלחמה. האנשים שלנו צריכים לדעת דין זה ולקבל זאת באהבה. לא נוכל בלי לנהל גיוס רחב להגיע לאפשרות מקסימלית של ריכוז כוח. כל מה שנקצץ את היקף הגיוס לא נגיע לריכוז גדול יותר, אלא לריכוז קטן יותר. ככל שנפרוש יותר ידיים, אז הסיכויים לריכוז גדול ילכו ויעלו.

ואם נגזרה עלינו גזירת הפיזור, גם ממנה עלינו למצות את כל החיובי ולהוציא מתוק מעז, ואני ראיתי כיצד מתקדמת הוצאת המתוק מהעז. גם בפיזור - קודם כל, אם היחידות שלנו מפוזרות, יש בהן אחידות של הרכב, של חיים, של סגנון הופעתן. אל נשכח כי צבאות לאומיים אחרים נידונים לפיזור, אבל מתנחמים שסדנא דארעא חד הוא, ודברים אלה חלים גם על כוחותינו המפוזרים. דבר זה בא הודות לכך שעלה בידינו לקבוע שיטות מיוחדות, עקרונות מיוחדים, שנתקבלו על ידי המפקדה במזרח התיכון לגבי הקמת יחידות יהודיות, פתיחת כל דרגות הפיקוד לפני ארצישראליים ולגבי כמה וכמה מנהגים מיוחדים שנקבעו בשביל יחידותינו. דבר זה נקבע לגבי הגברים, דבר זה נקבע גם לגבי הנשים, אם כי שם מפגרים בפיקוד, כי יחידות אלה הן צעירות יותר, אבל אין ספק שגם בהן נגיע ל״אמנסיפציה לאומית״.

ועוד חיוב: על ידי הופעותינו בענפי שירות שונים, דווקא הודות לפיזורנו בזירות מלחמה שונות במזרח התיכון, ובענפים שונים של זירות אלו, הולך ומתרחב ומתגוון שטח המגע של המאמץ הצבאי שלנו ושל עמים אחרים, בראש וראשונה עם מערכת הפיקוד הבריטי, ובמידה שאנשינו עומדים על הגובה, ובמידה שיחידותינו ממלאות את תפקידן באמונה ובהצלחה, והן ממלאות את תפקידן באמונה ובהצלחה, הולכת וגדלה אותה קרן של רצון טוב, של יחס טוב, קודם כל של ידיעת העובדה של גיוס היישוב היהודי, של ידיעת העובדה של הכוח הגנוז ביישוב העברי.

כל הדברים האלה הולכים ומתרחבים. ואמרתי במילה מוסגרת, שיחידותינו עומדות על הגובה, ואני יכול לציין בסיפוק רב שבדרך כלל הן עומדות על גובה רב. אולי בא דבר זה מפני שלאסונה של הדמוקרטיה אין הצבא הדמוקרטי עומד במלחמה זו על הגובה שצריך היה לעמוד מבחינת הזריזות, מבחינת טיב הארגון, מבחינת הליכוד הפנימי. אנחנו יודעים באיזו מידה מפגר הצבא הדמוקרטי מכל הבחינות האלו אחרי הצבא שכנגד, מכמה בחינות מפגר אחרי הצבא הסובייטי, ואם מתלכדת יחידה יהודית, אם מצליחים לצרור בתוכה את הרוח השוררת בטובי חלקי יישובנו: רוח עבודה, התמסרות והקשר ההדדי, הרי שהיא מפליאה אחרים בכושר הפעולה, בכושר הארגון. כמה וכמה יחידות שלנו זכו בעניין זה להערכה רבה.

נזדמן לי לקרוא דוח של מפקד אזורי גבוה, אשר ביקר לרגל סיורו באזורו באחת היחידות שלנו, והדוח מפורט למדי, מדוקדק וקפדני למדי, הוא כולו שיר הלל - קודם כל לכושר הפעולה ולטיב סדריה של יחידה זו מבחינה צבאית. ובסעיף האחרון הוא אומר: שפת היחידה לגבי מתן פקודות רשמיות היא אנגלית, אבל שפת חיי הפלוגה, שפת העבודה והשירות הממשי שלה - היא עברית, והפלוגה כולה חדורה רוח עברית ומטפחת בתוכה ערכים לאומיים ודתיים ומסורתיים. אין ערוך לחשיבות דבר זה בשביל הרוח השוררת בפלוגה זו, שהיא רוח אנשים גאים במצבם ומכירים באחריותם.

השאלה שמוכרחה לעמוד לפנינו כעת בכל כובד משקלה היא השאלה של הגברה מיידית של הגיוס לחיל הרגלים. חיינו מורכבים ומסועפים מאוד. אף פעם לא נוכל לצמצם את דאגתנו בנקודה אחת ולהסיח את דעתנו מנקודות אחרות.

אעבור לשאלה אחרת, חשובה, שבה לא התקדמנו במידה שהתקדמנו לגבי הבטליונים - התביעה השנייה שלנו לגבי ״משמר המולדת״. מסרתי פעם דוח מפורט על התוכנית, המשאלות והדרישות עליהן ניהלנו במשך חודשים רצופים משא ומתן עם השלטונות, אשר סביבן ריכזו חברינו וידידינו בלונדון וושינגטון את לחץ דעת הקהל ואת ההשפעה שיש לנו בחוגי השלטונות:

א) ריכוז צבא יהודי לוחם;

ב) הקמת ״משמר המולדת״ רחב ממדים. בנקודה זו איננו יכולים לציין התקדמות ניכרת, אין לציין כל התקדמות.

דרשנו לכנס רבבות יהודים, המסוגלים לשאת נשק לתוך מסגרת ״משמר המולדת״, שתהיה מרוכזת סביב הגרעין המרכזי והמצויד של חיל הנוטרים שלנו. באופן מיוחד הדגשנו בעיה חריפה. אמרנו: חיל הנוטרים שלנו הוא לפי טבע ברייתו כוח כפרי, ובערים - כוח של השכונות הנידחות. שיטת ההגנה על הערים הגדולות, ואנחנו רוב מניינו של היישוב העירוני, לא הביאה את השלטונות בשנות המאורעות [1939-1936] לידי הקמת חיל נוטרים בתוך היישוב העירוני. היא גם לא חייבה דבר זה. אבל כרגע אנו עומדים לא רק בפני סכנה של התנפלות אויב מן הבית, אלא צורך לארגן ולהכין את היישוב כך, שיוכל להוות, עד כמה שאפשר, כוח גדול נגד הפולש מבחוץ.

לא יעלה על הדעת, שלגבי הכנה כזאת תימחק האוכלוסייה העירונית, באשר היא מסוגלת לכך יותר מאשר האוכלוסייה הכפרית, כי האוכלוסייה הכפרית מחולקת ומרוסקת ליחידות קטנות, אשר כל אחד ואחד [מאנשיה] יצטרך להישאר במקומו, בעוד שבערים הגדולות יש מלאי של כוח אנושי, שנוכל בנקל, בשעת חירום, להסיעו ממקום למקום. ועוד, האוכלוסייה הכפרית עסוקה למעלה ראש. אם אומרים על האוכלוסייה הכפרית שהיא עובדת 16 שעות ליממה, הרי כל אחד ואחד עובד 16 שעות ליממה, ואולי עוד יותר, ובכל מקום הם אותם האנשים. אבל אם אומרים לנו שבית החרושת בעיר עובד 24 שעות, הרי איש העובד בה עובד 8 שעות, לכל היותר 10 שעות, והאיש העירוני העובד בבית החרושת יוכל להיפנות להכנה זו, לאימונים הרבה יותר גדולים מאשר בן הכפר. לא חדש הוא, שבני הכפר מקצצים במו ידיהם בייצור החקלאי כדי לגזול זמן לאימונים, זה עניין התנדבותם, אבל אין לדרוש זאת מהם, מה שאין כן לגבי בני העיר, שמהם צריכים לדרוש זאת.

אמרנו [לשלטונות]: תתחילו להשביע אנשים. זמן מה שיעשענו את עצמנו בתקווה, שאותו מספר קטן שנקב מיניסטר המלחמה אגב הודעתו על הבטליונים, כדי לספק אותנו במידת מה - 1,500 איש מגויסים נוספים לחיל הנוטרים - שיעשענו את עצמנו באחת משתי התקוות, ואיש מהממשלה פה לא יכול היה לבאר לנו את הדבר: אולי זו תוספת של 1,500 איש בשכר, אולי זו התחלה של השבעת 1,500 איש בערים. אין שוויון לשני הדברים לגבי חשיבותם, לכל אחד ואחד חשיבות מיוחדת במינה, אבל לדאבוננו התברר שהם מוכנים להשביע עוד 1,500 בני כפר, אשר לפי הודיית הממשלה אינו מלוא מספרם, אבל תסלחו לי אם לא אכנס לכל הפרטים של שאלה זו.

אמרתי שמשהו הושג. מה שהושג זוהי פעולה שיטתית, אם גם אטית ומצומצמת, לגבי השבחת כושר הפעולה והשבחת הציוד של חיל הנוטרים הקיים, משטרת היישובים העברים הקיימת, ואותם 2,700 איש העומדים בקביעות על המשמר להגנת היישוב היהודי מקבלים עכשיו אימון יותר טוב, והם מְתָרגלים בשימוש בכלים חדשים שלא ידעו עד עכשיו. יש שיטה של קורסים קבועים, שיוצאי קורסים אלה - והיו שני מחזורים לקורסים אלה - הופכים למורים ולמדריכים לאחרים, ואם עברו דרך הקורסים האלה כ-70 איש, הרי עכשיו יכולים לקבל 400 איש אימון רחב יותר על ידי מדריכים אלה, והדבר מתרחב. ניתן ציוד נוסף למקומות, כלים צבאיים ממשים, אשר עד עכשיו לא היו בחיל הנוטרים. נתמנה גם מטה צבאי אשר ינצח על אימון חיל הנוטרים. כל הדברים האלה חשובים לכשעצמם. אבל לא עלה בידנו לפרוש את המסגרת על פני הערים - זה נשאר עניין להיאבקות.

וכאן כנראה המכשול העיקרי הוא מצב הציוד של כוחות המזרח התיכון. אנחנו נתקלים בטענה זו מתחילת המלחמה, ואנחנו רשאים לשאול את עצמנו: האומנם עד עכשיו לא באה הרחבה? ברור שכל הזמן מייצרים כלי מלחמה, אבל כל הזמן גם מאבדים כלי מלחמה. אני זוכר היטב איך עמדנו במצב שחשבנו שעלולה להיות הרחבה, אבל אז בא הפינוי מיוון ומכרתים, ומחדש היה צריך חיל המזרח התיכון לצבור רזרבה, ושוב היו הדברים בעלייה עד שבאה המפלה האחרונה בלוב, ולא יכולתי לפרש דברים ששמעתי אך ורק כהשתמטות פוליטית או דיפלומטית בלבד, כי שמעתי דברים ברורים מאוד. שמעתי שהיה הכרח לפרק נשק מיחידות אנגליות במצרים כדי להחיש משלוח נשק לחזית. שמעתי שיש יחידות המיועדות להיות יחידות קרב אנגליות, על כל פנים אימפריאליות, במצרים, שהציוד שלהן כיום הוא ירוד מהציוד של היחידות שלנו בארץ.

שמעתי שאומנם חלה הטבה ניכרת בזמן האחרון בכל ענפי הציוד הכבד. בזמן האחרון פירוש הדברים הוא שאחרי המפלה והנסיגה האחרונה בלוב חלה הטבה בכל ענפי הציוד הכבד, זאת אומרת תותחים כבדים, טנקים, אווירונים, אבל שהמצב לגבי הציוד הקל עודנו בשפל המדרגה ומהווה מקור של דאגה רצינית למפקדה. וציוד קל אין פירושו אקדחים, אין פירושו אך ורק רובים, פירושו: מכונות ירייה לכל סוגיהם, רובים אנטי-טנקיים, מרגמות וכולי וכולי.

וגם לפני שהתברר לנו שאנחנו עלולים לעמוד בפני הגבלות עקרוניות לגבי ציוד הגדודים שלנו בארץ, הוגד לנו במפורש שהציוד עומד בפני הגבלות ממשיות, שהציוד לא יוכל לזרום במילואו לפי כל הצורך של הגדודים, כי כל זמן שלא יתמלא המחסור של הכוחות העומדים בחזית, או מחר ומחרתיים יוכלו לעמוד בחזית, לא יוכלו להפריד ציוד בשביל הכוחות שרק בעתיד יהיו בחזית, על פי כמה וכמה זה לגבי ״משמר המולדת״, ועצם הדיבור על ״משמר המולדת״ של 30 עד 40 אלף איש מעלה על פני איש שיחנו [הבריטי] סימן שאלה גדול. הוא רואה לפניו צורך באלפים אחדים של מכונות ירייה, מיליונים-מיליונים של יחידות תחמושת, והוא יודע מה מצב הציוד אצלו ומה החשבון שלו, ואז מאליה באה הטענה: איך אפשר להתחיל באימון האנשים האלה כאשר אין כל ציוד בשבילם, כאשר לא ברור מתי יוכל הציוד להדביק את שלב אימונם?

במצב זה אנו מדגישים את כל חומר האחריות שאנשים נוטלים על עצמם בהשאירם את היישוב ללא שיתוף בהגנת הארץ בשעת משבר חמורה מאוד. לנו נשאר להטיל את האחריות על הצד שכנגד, ההחלטה היא בידי הצד שכנגד, והם אומרים: אנחנו אחראים לכל, ועלינו לחלק את כוחותינו לפי הבנתנו. המערכה בשבילנו לא נגמרה, היא מוכרחה להימשך, עלינו להגביר פה כוח, ועלינו לעשות מה שאנו יכולים בכוחותינו העצמאיים. ואנחנו עשינו משהו, על כל פנים הרבה יותר מאשר יכולנו לעשות בעזרת השלטונות, בחודשים האחרונים. אנחנו החזקנו מספר מסוים של אנשים במצב הכן, כאלפיים איש,[6] ועסקנו באימונים שהעמידו לנו עוד כמה אלפים נוספים.

הבעיה כרוכה בשאלת כוח האדם, בשאלת כוח האדם לעבודה ולגיוס. הבעיה כרוכה גם בשאלת אמצעים כספיים. מהכנסות ״מגבית ההתגייסות״ הקדשנו חלק לא קטן למטרות אלו במשך שני החודשים האחרונים.

ברור, שאם לא תבוא הגדלה ניכרת מאוד של הכנסותיה של ״מגבית ההתגייסות״, לא נוכל לשאת להבא את המעמסה הזאת באותן המידות בהן נשאנו בשני החודשים האחרונים. ״מגבית ההתגייסות״ מוכרחה לקיים את העיקרון, שלפחות מחצית הכנסותיה תהיינה מוקדשות לעזרת המתגייס, בראש וראשונה לעזרת משפחתו, ויכולה לבוא נסיגה של פעולתנו העצמית עם כל התוצאות לגבי הביטחון ולגבי הרחבת פעולתנו, שהדבר מוכרח להיות כרוך בהם.

באופן מיוחד מוכרח אני להזכיר, אם כי איני רוצה לקלקל לנשיאות ״מגבית ההתגייסות״, שתכריז על זאת מחר בכינוס הארצי - ״מגבית ההתגייסות״ הגיעה באוגוסט להכנסה של 35,000 לא״י, ואם כי זהו סכום לגמרי לא קטן, אבל אין זה עדיין אותו הסכום החודשי הדרוש כדי להגיע לרבע מיליון לירות בחצי שנה. והחשבון הוא פשוט: דרושים 40,000 לא״י לחודש, ויש לחשוש שבספטמבר, בחודש החגים, תרדנה ההכנסות, ונחוץ מאמץ מיוחד שלא תרדנה, ועל מנת לחזק את הפעולה למען ״מגבית ההתגייסות״ נקרא הכינוס שיתקיים מחר, ויש צורך להכפיל את ההכנסות החודשיות, וזה הרקע עליה מתייצבת הבעיה שאנחנו מתחבטים בה.

אבל פעולת הגיוס שלנו לצבא אינה רק בעיה של חלוקת הכוחות שלנו בין נשק לנשק. השאלה היא גם שאלת חלוקת הכוחות בין נשק למשק. הדבר מסתבך, כי לא אנו בלבד פועלים בשדה זה של חלוקת הכוחות בין הנשק למשק. פועלת בזה הממשלה הארצישראלית ופעולתה הולכת ומתגברת, והיא נכנסת יותר ויותר לעומקם של העניינים, היא שולחת יותר ויותר את ידה לאחוז בציציות ראשיהם בפינתנו. הדברים מסתבכים עוד יותר, באשר אין יחסה של ממשלת ארץ-ישראל שווה לגבי שני המאמצים - לגבי מאמץ הנשק המלחמתי ולגבי מאמץ המשק המלחמתי - אלא היא באופן מפורש ובולט מעדיפה את השני על הראשון.

אילו כזה היה המצב שהממשלה רק עכשיו, לאחר שהשתררה מתיחות רבה בתוך אוצר כוח האדם בארץ, לא רק היהודי, אלא גם הערבי, אלא בראש וראשונה היהודי, אם רק עכשיו הייתה מתעוררת לפקח, היינו יכולים להנותה מן הספק, יכולנו לומר שיש לה רק דאגת המשק, המאמץ המלחמתי המשקי. אבל היחס למעשינו והפעולות המעכבות והעוצרות והנוטלות כל אמון מעניין הגיוס היהודי - מקורן בתקופה שלא הייתה לגמרי מתיחות בשוק העבודה. הממשלה עצמה לא הגיעה להכרת הצורך לרתום את היישוב כולו למאמץ המלחמה, ולכן אין אנו יכולים להנות את הממשלה מן הספק. אבל אין זה רק ניתוח הגיוני. אנחנו יודעים מכמה פעולות, שדעת הממשלה מאוד לא נוחה מהגיוס שלנו. מבחינה מדינית עינה צרה מגילוי זה - המצומצם, שאינו מניח את דעתנו - של יכולת ההתנדבות היהודית לצבא. היא אינה מרוצה מהמניעים הנפשיים, שהם - והם בלבד - יכולים לחולל את אותה ההתנדבות. היא אינה מרוצה מהסיסמאות האזרחיות החיצוניות, שבכוחן היה הדבר לעובדה. היא אינה מרוצה מהשיטה אשר בה מאורגן הגיוס הזה - המשמעת הלאומית, נטילת סמכות מרכזית לידנו כדי לעורר ולהסדיר את הגיוס הזה.

בכל הדברים האלה רואה הממשלה

ראשית תגבורת לאופי המדיני והממלכתי של היישוב.

שנית, היא רואה מעין חיוב מדיני של הממשלה הבריטית לעתיד לבוא להתחשב בכוח זה, בהקרבה זו, בשירות זה, ולהסיק מזה מסקנות מדיניות לגבי הסידורים להבא.

שלישית, היא רואה בזה התרכזות של כוח יהודי שבבוא שעת הכרעה יוכל להוות איזה מכשול רציני לביצוע מדיניות מסוימת.

אנחנו כל כך התרגלנו לקו זה, שאולי חדלנו להתפלא לכמה דברים, אם בתקופה הראשונה של גיוס הנהגים שמעתי מפי המזכיר הראשי, שזוהי סכנה לרוקן את הארץ מנהגים, כאשר מספר הנהגים שהתגייס לא הגיע לחמישית או לשישית של מספר הנהגים בארץ, או בתקופה יותר מאוחרת אמר לי הנציב העליון: אמרתי להם, לצבא, לא תוכלו להוציא כל כך הרבה חיילים כאשר אתם חושבים, ואמרתי להם - המלחמה לא תוכרע אך ורק הודות לחייל, הניצחון ינחל הפועל בסדנתו, האיכר בשדהו.

בגלל זה אולי לא התרשמנו כל כך מהעובדה, שבשום ארץ של האימפריה הבריטית, כאשר הממשלה מעניקה שי לאחד מאגפי האימפריה, והיא נותנת לו רגימנט במתנה, כי זו דרגה מסוימת. עד עכשיו לא היה כדבר הזה. הפלוגות שלנו התאכסנו ברגימנט ה״באפס״, אומנם רגימנט מיוחס, אבל הן היו אסופים אצל רגימנט זר, שהוא היה הפטרון והאב שלהם, שהוא אימץ אותם לבנים, והנה הגיעה שעת אמנסיפציה לארץ-ישראל. היא השתחררה מהתלות הזאת, ניתַן לארץ-ישראל רגימנט משלה. יש בזה עניין של כבוד לארץ, הערכה לארץ, תצוין ארץ זו מארצות האימפריה, [ואולם] לא ניגש ראש האדמיניסטרציה בארץ למיקרופון לציין מעשה זה של ממשלת הוד מלכותו, הוא לא קרא להודות להוד מלכותו שהעניק לארץ אות זה, אות הבגרות, ולא קרא לאַמת ולהצדיק את האמון שניתן בתושבי הארץ, ולהיענות בגיוס רחב.

בהזדמנות הראשונה אשר הייתה לנציב העליון לדבר בפומבי אחרי מתן הצהרה זו בלונדון, ההזדמנות של יום-שלשום, בפתיחת התערוכה של התאחדות בעלי התעשייה, שאיני יכול - אם גם בסוגריים - להחמיץ את ההזדמנות לברך את יוזמיה ואת מקימיה, ויכול אני רק לייעץ לכולכם לבקר בתערוכה מעניינת ומצוינת זו, בהזדמנות זו מה שמענו מפי הנציב העליון? שמענו מפיו שאין מאמץ יותר גדול שיכולים תושבי ארץ זו לעשותו מאשר מאמץ של עבודה בחקלאות ובתעשייה. זה לא רק חוסר עידוד לגיוס לצבא, אלא זה משהו הפוך מזה.

והממשלה יש לה על מה להסתמך - יש באמת מחסור בכוחות מקצועיים בארץ. על כל פנים, הכוחות המקצועיים בארץ עכשיו מתוחים מאוד. יש בכלל מחסור בכוחות עבודה בארץ, גם בלתי מקצועיים. הממשלה עושה זאת בנכונות כזאת, בזריזות כזאת את כל עניין ההגבלות, שמותר לחשוד שהיא ששה לקראת הזדמנות זאת שיש לה עכשיו להניא את הגיוס לצבא, ואנחנו יודעים שניתנו הוראות לא לגייס אנשים מקצועיים עד כמה שזה רק אפשרי. אנחנו יודעים שראשי השלטון - מפיהם נזרקת ההברה שהגיוס היהודי הגיע לנקודת רוויה: ״די, 17,000 נתגייסו - זה סכום מכובד למדי״.

ואם אנחנו סבורים שאין הדבר כן, שהיישוב הזה, אם אפילו ידונו עליו כמו על כל אוכלוסייה בעולם, יש בכוחו להעמיד כוח הרבה יותר גדול, על ידי חלוקה נכונה של הכוחות - אם אנחנו סבורים שזה הכרח מוסרי מיוחד ליישוב, הכרח מדיני לציונות, עלינו להיות מוכנים להיכנס להיאבקות קשה עם הממשלה, ואנחנו עומדים כבר בהיאבקות, אבל נצטרך לא רק בכוחנו להכריע את הממשלה בהתנגשות גלויה, אבל זה תלוי גם במידת הליכוד הפנימי שלנו.

אפילו אותו הכוח, שבכוח מעשֵי הממשלה רותק לבתי חרושת, לפי הכתוב עד עתה בחוק הוא מתחיל לפעול רק ברגע שיש ריב בין הפועל ונותן העבודה. אם נותן העבודה אינו מסכים לשחרר את הפועל, רק אז יכולה הממשלה להתערב ולומר: אסור לך ללכת. ואותו דין אם נותן העבודה רוצה לשחרר את הפועל, והוא אינו רוצה להשתחרר, רק אז יכולה הממשלה לפעול. אבל ברגע שהפועל ונותן העבודה מסכימים אחד לשני, ויש שיטה יישובית מסוימת, שגם הפועל וגם נותן העבודה מקבלים את הדין, אין לממשלה פתח, ואם הממשלה אומרת: אל תגייסו כוחות מקצועיים, והצבא אומר: דרושים לנו כוחות מקצועיים - לא יהיה כל איסור על איש אם הוא מתגייס מרצונו הטוב.

אנחנו יכולים להגיע לשיטות חריפות כאלה. עד עתה הכל תלוי בנו, ביכולת שלנו להסדיר את העניינים, בנכונות בני היישוב לקבל עליהם מרות הסדרה זו, אבל עלינו לדעת כי יש כאן גם בעיה של כוח האדם למשק. עלינו לא להתעלם ממנה, עלינו לכלול גם בעיה זו במערכת פעולת ההסדרה שלנו, לדאוג לכוחות עבודה, וכאן השאלה אם אנחנו יכולים להסתפק רק במאמצים של חלוקה יותר נאותה של כוח האדם.

כאן אנחנו איננו יכולים להסתפק בזה, ואין אנו רשאים להסתפק בזה לא מבחינת המשק ולא מבחינתנו המדינית. אתמול או שלשום אמרתי במועצת ההסתדרות, ומכיוון שסילפו לי את זאת בעיתונות יכול אני לחזור על הדברים פה: הדאגה של הממשלה כיום זו הַסְדרה יותר נכונה של כוח האדם למען הייצור, והיא מפרשת זאת קודם כל כמניעת הגיוס. הבעיה שעלינו להעמיד בפני אחרים ולפנינו היא: ייצור כוח אדם למען חלוקתו הנכונה. אני רואה שמנהלי מחלקת העלייה [הממשלתית] מעמידים פנים תמהים: ייצור כוח האדם זהו דבר ישן נושן, זוהי עלייה יהודית לארץ-ישראל. עלייה יהודית לארץ-ישראל בשפת הטרמינולוגיה של המלחמה פירושה ייצור כוח אדם, והדבר הזה הכרחי לנשק ולמשק, הוא הכרחי לעם היהודי, הוא הכרחי לשם הצלת חיי יהודים ההולכים לאבדון כיום. אם הם הולכים לאבדון במקומות שאין אנו יכולים להגיע אליהם - אין עלינו אלא לחרוק שן ולקמוץ אגרוף, אלא הם הולכים לאבדון גם במקומות שאולי בכל זאת יש תקווה להגיע אליהם, וכדאים המאמצים, ומאמצים גדולים, כדי להגיע אליהם ולמנוע מהם מוות ולמנוע מות רבבות אנשים ברעב ובמחסור ולמנוע התנוונות רבבות אנשים - זהו בזבוז כוח יקר, כוח אנושי יקר ערך בשביל המאמץ המלחמתי - ולמנוע כריתת שבט שלם מעמנו בתוך מלחמה זו. והכוונה כמובן לפליטי פולין ברוסיה.

אל נטעה בהמעטת המעצורים העומדים על דרכנו, אל נְרַפֶּה שבר זה, אל נזניח מלאכה זו כקלה, כמו שאומרים לנו האנגלים כאשר ניגשים לעניין זה או זה: ״major policy״, אל תגעו בו! אותו עניין בנוגע לרוסיה הסובייטית, זהו כאילו עניין של ״major policy״ לא לתת לאנשים אלה לצאת. המעטים שיצאו עד עכשיו זה מפני שישנם כל מיני סדקים, אולי פתחים, שדרכם אפשר להתחמק, אבל עלינו לדעת שיש כאן מדיניות, ומדיניות מפורשת, ולוקחים אנו על עצמנו תפקיד לא קל לשנות מדיניות זו.

קודם כל אין זו מדיניות אנטי-יהודית, אבל בעובדה זה פוגע ביהודים. כמו שאיני סבור שלורד מוין מונה להיות סגנו של קייסי על יסוד דבריו האנטי-ציוניים,[7] ויש כמה יסודות להסביר את מינויו מתוך הידיעות שאספתי בהיותי בקהיר, אבל תוצאת המעשה הזה תהיה לא לטובתנו.

ברם, אם גם אין זו מדיניות אנטי-יהודית מצד ממשלת ברית המועצות, אין זה מנחם אותנו לגבי העובדה שרבבות יהודים אלה הולכים לאבדון, וצריך לראות איך להציל אנשים אלה. יש כאן היאבקות מסוימת בין השלטונות הסובייטיים והשלטון הפולני לגבי עתידה של פולין המזרחית לפחות, ואנו נופלים קורבן בהיאבקות זו.

השלטון הסובייטי ערך פלביסציט [משאל עם] בחלק זה של פולין, אשר בתוצאותיו הוכרז חלק זה של פולין כחלק מהטריטוריה הסובייטית והוכרזו כל תושביו לאזרחי ברית המועצות. אני יודע ממקור נאמן על שיחה שהייתה לעיתונאי אחד עם לוזובסקי,[8] והוא שאל אותו האומנם כולם השתתפו בהצבעה, ולוזובסקי אמר:

״אין בכך כלום, אלה שלא הצביעו היו מיוצגים על ידי אלה שהצביעו״.

השלטון הסובייטי לא הסתפק בזה שתושבי חבלים אלה הוכרזו כתושבים סובייטים, הוא דאג עד כמה שאפשר לשנות את אופיים האתני והוא הוציא מתוך החלקים האלה, זמן רב לפני פלישת גרמניה, אוכלוסייה גדולה למדי. הוא לא פינה את החבלים האלה, אלה הוציא אוכלוסייה גדולה למדי.

אני יודע שאני דורך כאן על קרקע רופפת, ואני מוכרח להיזהר ולהפר דברים של סודיות ולמסור את הדברים מתוך הנחה שהחברים יהיו סולידריים איתי. אמר לי בא-כוח חשוב אחד של ממשלת ארצות הברית, שכאשר הגלו את האנשים האלה לפנים רוסיה, השיטה הייתה להשמיד אותם. לא להשמיד אותם על ידי העמדתם אל הקיר, חלילה וחס, ובמכונות ירייה לירות עליהם, אלא אופן ההסעה שלהם, הפינוי שלהם, הוצאתם לשדות השלג לתוך היערות, ללא כל צל קורה, ללא כל תקווה מינימלית לחיים, אומֵר ברור שהמטרה היא שהם יִכלו.

אז היה קשה להאמין לדברים. אחר כך הגיעו פליטים וסיפרו שאמרו במחנות אלה לפליטים הפולנים, ובתוכם גם ליהודים: ״מה שיהיה אתכם יהיה, אבל לפולין לא תשובו״. זה לא היה פשוט רצון להיפטר מאנשים מתוך תאווה לרצוח אנשים, אלא מדיניות של דפולניזציה של פולין, של הקטנת היסוד הפולני של פולין.

הייתי נער כשקראתי את ״אנה קרנינה״, ואני זוכר כי שם מסופר שבסַלונים מדברים על ״אוֹבְּרוֹסֶנְיֶה פּוֹלְשי״ [הפיכת פולין לרוסית]. כנראה שההיסטוריה חוזרת. והנה נשתנו במקצת היוצרות: גרמניה פלשה לרוסיה ורוסיה הצטרפה לחזית הדמוקרטית ונכְרת איזה הסכם בין הממשלה הסובייטית והממשלה הפולנית [הגולה]. אחד מיסודות ההסכם הזה הייתה אווקואציה של פולנים מרוסיה. הממשלה הפולנית קיבלה אפשרות מסוימת להוציא את אנשיה מרוסיה בתור אנשי צבא, וגם לא רק בתור אנשי צבא. אז הממשלה הסובייטית הייתה צריכה ליישב את ההסכם הזה, שהיה הכרח פוליטי, ושבעצם אינו עומד בניגוד עם שיטתה של דפולוניזציה. באשר לא מנוי וגמור אצלה לכלות אנשים אלה כבני אדם, אלא היא רוצה להוציא אותם מפולין. היה צורך ליישב זאת עם המדיניות הקודמת, שהכריזה עליהם כעל אזרחים, אז הממשלה הסובייטית קבעה שבתור מעשה חסד מיוחד היא מרשה לפולנים שבתוך הפליטים האלה, פולנים ממש בגזע, לחזור לאזרחות הפולנית, אבל היא לא מרשה חסד זה לגבי המיעוטים, לגבי האוקראינים, לגבי ביילורוסים ולגבי יהודים.

כאן יש ערך, בכלל זה, שהיהודים מופיעים בברית המועצות כעם. אבל כל דבר שיש לו ערך יש לו שני צדדים של המטבע. כאן אנו משלמים מחיר בעד זה שאנו עם. היהודים הם אזרחי ברית המועצות ואסור להם לצאת. יש להוסיף, כשפולנים מקבלים אפשרות של אווקואציה, אין להניח שהם יצאו מכליהם כדי להרבות דווקא את מספר היהודים המוּצָאים. אדם קרוב לעצמו, ובמקום שיש מיעוט ורוב הרוב לוקח את הטוטליטריות של כל ענפי החיים. ולכן פעלו כאן שני כוחות שכלפי היהודים הצטרפו לנקודה אחת. הסובייטים מעוניינים להיפטר מפולנים ולא מיהודים. הפולנים מעוניינים להוציא יותר פולנים ולא יהודים, והתוצאה המצורפת של שני הכיוונים האלה הייתה, שלפי הידיעות שלנו, בקרב 130,000 פליטי פולין שהוצאו מרוסיה הסובייטית עד עכשיו, צבא ולא צבא, יש כ-6,500 יהודים. ובכן, זה בדיוק 5 אחוזים אם אינני טועה. וזה בשעה שלפי הערכות פולניות רשמיות היהודים מהווים לפחות שליש - ולפי ידיעות הפליטים שלנו הם מהווים 40 אחוז, ויש אומרים כמעט החצי - מכלל הפליטים הפולנים אשר בברית המועצות.

עלי להוסיף שבשיחה אחת אמר לוזובסקי, שבדרך כלל גם מסיבות אחרות לא רצוי להוציא יהודים. הוא מכיר יהודים, הוא בעצמו יהודי, ויהודים מספרים וגם עלולים להגזים. ובכן, אני אמרתי שהמספר שליש. קשה בכלל לדעת כמה יש פליטים בברית המועצות, אבל לפי הידיעות שקיבל חברנו דובקין מבא-כוח פולני רשמי, רשומים בצירות הפולנית בקוויבישב 140,000 יהודים, אלה הנמצאים כבר בחופש. אלה שנמצאים עדיין במחנות הסגר ועבודה אינם רשומים עדיין, ויש להניח שזה לכל היותר אולי יותר מהחצי של המספר הכולל. אני לא אכנס לתיאור המצב. אבל באים אנגלים שהיו בטהרן ומספרים סיפורים מסמרי שיערות על מצב הפליטים, איך מגיעים הילדים ובאיזה מצב הם.

עובדה זו, שיש מאות אחדות של ילדים בטהרן, היא תוצאה מזה שהורים זורקים ילדים לתוך רכבות ובלבד שתהיה תקווה להצילם. כנראה שהם חושבים כך. פה יש בעיה אנושית מזעזעת. פה יש סבל לאומי משווע, ופה יש בזבוז לא יכופר של כוח האדם לגבי המלחמה הזאת. באשר אולי יש חלק מעט מזעיר שנלקחו לבתי חרושת [בברית המועצות] בתור מומחים, בתור אנשי מקצוע. איש לא יעיז לזרוק אותם, עובדים - ותבוא עליהם ברכה.

ראשית כל, הם חיים,

ושנית, עושים משהו בשביל המלחמה.

יש אולי חלק יותר גדול העושים עבודה במחנות. אנו יכולים לתאר לנו באיזה שכלול טכני ובאיזו רמת חיים. אבל ברור שהרוב יורד לטמיון ואיננו מנוצל ואיננו יכול להיות מנוצל, כנראה, למאמץ המלחמה. מצד אחד, הם חייבים לזה שאינם יכולים לצאת - לאזרחותם, ומצד שני ברור שבתנאים הקשים המיוחדים של מלחמת רוסיה וחבל טורקסטן המגדל כותנה ולא לחם, ובתנאי ההובלה הקשים של רוסיה - זה לא יכול להיות אחרת שאזרחות זו תישאר אזרחות פורמלית בלבד על הנייר. ובעובדה, הציבור הגדול של אחינו ואחיותינו הוא ציבור שלא מפורנס על ידי המדינה ושלא נקלט. ולכן אני אומר:

בשבילנו זו הצלת יהודים קודם כל. בשבילנו זו שאלה של עלייה לארץ.

שנית, בשבילנו זו גם שאלה של תרומה למאמץ המלחמתי העולמי, הכללי. לא העברת איזו מנה של מאמץ מגזרה אחת של חזית לגזרה שנייה, כי אם ייצור מאמץ מלחמתי. בתעודה שלישית זו נפגשים האינטרסים של אנגליה ואמריקה עם האינטרסים של רוסיה הסובייטית, אלא שכנגד זה יש לרוסיה הסובייטית אינטרסים אחרים.

השאלה היא: מה יכריע שם? שם צריכה להיות הכרעה בין שני האינטרסים של רוסיה הסובייטית. קשה לתאר שהדבר יוכרע שלא על רקע אינטרסים.

יש אינטרס של רוסיה הסובייטית לעמוד על כך שהם אזרחים.

יש אינטרס של רוסיה הסובייטית של מאמץ מלחמה.

כאשר היא תובעת עזרה מאנגליה ומארצות הברית, אם הן יתבעו דבר זה ממנה, אולי יהיה קשה לה לסרב. צריך שיהיה ברור, שבלי עזרה נמרצת מצד אנגליה ואמריקה לא יוכרע הדבר לטובתנו.

אינני יודע מה מידת השורשיות של מדיניות זו של רוסיה הסובייטית. יש אומרים שזה מתקשר עם הרגשה אנטי-ציונית - על ידי כך יתחילו שאיפות אמיגרציוניות אצל יהודי רוסיה. אולי זה לא כל כך מכריע עכשיו, אינני יודע. השאלה היא גיוס אנגליה ואמריקה למערכה זו. אין זאת אומרת שאנו מסתלקים מחיפוש דרך ישירה כלפי רוסיה הסובייטית. אבל אנו צריכים לדעת מה הם הסיכויים ושיש כאן יחסיות ידועה. אמרתי כמה פעמים בוועד הפועל [הציוני] והסברתי עד כמה ההנהלה מחשיבה כל מאמץ של השפעה ישירה על רוסיה הסובייטית. מסרתי בשם ההנהלה דוח על הפעולות שנעשו בוושינגטון, באנקרה, בטהרן, ובהתאם לקו הזה יש להעריך כחיוב גדול את העובדה שבפעם הראשונה שוגרה משלחת ממשלתית, רשמית, סובייטית, לארץ-ישראל.[9] גם לנו יש בזה אינטרסים שונים ש[בגללם] אנו צריכים לשלול את בואם. אבל אנו לא יכולים מתוך חשש להשפעות שליליות, אנטי-ציוניות, והן בלי ספק ישנן, של ביקור זה, להתעלם מהחיוב שבו. ואם אנו רוצים לעשות את הניסיון הזה של הידברות עם רוסיה הסובייטית, אנו מוכרחים להיות מוכנים גם לסיכון ידוע. בלי זה לא נוכל לעשות זאת. לא נוכל לנקוט עמדה שאנו צריכים להבקיע לנו זכות כניסה לרוסיה הסובייטית ולהיות בעד שלילת זכות כניסה לבא-כוח רוסיה הסובייטית משום שהיא עלולה לעורר פעולה אנטי-ציונית וחינוך אנטי-ציוני, שהיא מעוררת בלי ספק ועלינו לעמוד בפרץ נגדה.

יחד עם זאת עלינו לדעת,

נדמה לי, שבהד שהיה בקבלת הפנים של המשלחת הזאת חלה הפרזה רבה לגבי ערכה בתור משלחת ראשונה, ניסיון לגישוש המציאות, לגבי עמדתם של חבר הפקידים של הצירות [הסובייטית] באנקרה, וכן לגבי משקלם האישי בתור נושאי משרה ידועה - אני חושב שחלה הפרזה יתרה, ואני חושב אותה למשגה מדיני. באשר אנו יכולים ומסוגלים לצאת מהכלים, ומצווים תמיד לשמור על חוש מידה. ואינני יודע אם שמרנו פה על חוש מידה נכון ועל הכבוד שלנו, ואינני יודע אם אי-שמירת מידה זו הייתה לכבוד לנו בתור עם ובתור חטיבה מדינית.

שנית, לא בכל ההופעות הפומביות כלפי המשלחת הזאת הופענו כעם מדיני. צריך להבין, כי אנשים אלה הם שליחי מדינה ושליחי עם הנאבק על קיומו. הם באו בזמן שהמומנטים הלאומיים עומדים אצל עם זה ברום המדרגה. אינני רוצה לצטט ולהביא דוגמאות. אני מניח שיש אנשים היודעים יותר טוב ממני עד כמה הרוח הלאומית מושלת [שם] בכיפה ועד כמה היא כפויה על ידי השלטון על דעת הקהל מהעיתונות ומשמשת קו יסודי.

אנו לא היינו צריכים למהפכה בעניין זה. אנו תנועה לאומית. אנו נמצאים בשלב כזה של התפתחות שהדבר הוא נשמת אפנו, ובנידון זה אין כל הבדל בין כל אגפי התנועה הציונית. אומנם, יש ליגה [לידידות עם ברית המועצות] שהזמינה את המשלחת, אבל היא חלק מהיישוב, ופה ניתן לה להופיע כעם. אני יודע שהיו הרבה הופעות חשובות, אבל לא כולן היו כאלה. ובמידה שלא כולן היו כאלה - זה משגה. היו הופעות שבהן הופעתנו הצטמצמה בשני דברים:

א) הסברת עצמנו כלפי האורחים הזרים החשובים - דבר חשוב מאוד לאין שיעור;

ב) הכרזה על השותפות שלנו עם רוסיה הסובייטית במלחמה זו חשובה מאוד. נכון, אמת קודם כל. אבל בשני אלה לא סגי.

ישנו דבר שלישי שהיה בהרבה הופעות ובכמה הופעות לא היה, וזה שהוא לא היה בכל ההופעות, אני מוכרח להביע את צערי. אנו לא ביררנו שאלה זו בהנהלה.

ומהו הדבר השלישי? הוא הדבר שיוצר את ההבדל בין עם מדיני ועם לא-מדיני וזהו דרישות ואינטרסים. אין עם מדיני שלא רוצה איזה דבר, והרצון שלו, ביטוי הרצון שלו פירושו דרישה. והשאלה הייתה בהופעות ידועות:

מה אנו רוצים?

האין לנו מה לדרוש מהם?

אין לנו חשבון?

יש תמיד שאלה איך להציג את הדברים וצריך תבונה ושכל איך להציג אותם. נניח שלא בזה היה החיסרון. נדהמתי שהיו הופעות ציבוריות שלא נשמעה בהן דרישה בכל תוקף: תנו לנו את אחינו, אל ימותו שם. יבואו ויעבדו פה, בשביל המאמץ המלחמתי וגם בשבילכם - (מ. יערי: איפה היה הדבר?) - באסיפה בירושלים - (ש. קפלנסקי: נפלת קורבן לטעות) - אני מצטער מאוד, לא הייתי באסיפה בירושלים, הייתי בקהיר, אבל מסרו לי זאת עדי שמיעה - (א. דובקין: בפתיחה לא הושמעה דרישה כזאת).

אני לא רוצה לשכוח, כשאני מדבר על פרשה זו, חשבון אחד, אולי קטן בכמותו, אבל חריף מאוד, שיש לנו עם הממשלה הבריטית - עם ממשלת ה.מ. ולא עם ממשלת ארץ-ישראל - בעניין הצלת יהודים ובעניין הבאת יהודים לארץ-ישראל ובעניין שיתופם במאמץ המלחמה. זה חשבון מאוריציוס. במאוריציוס - איננו יודעים את המספר [המדויק] עכשיו. יש 600-500 יהודים עכשיו. במשך החודשים האחרונים הוצאו משם כ-100 איש שהתנדבו לצבא הצ'כי כדי לצאת משם. רק בתנאי זה הם יצאו. תנאי זה פירושו שבגמר המלחמה הם לא תובעים זכות עלייה לארץ-ישראל והממשלה הצ'כית מתחייבת להביא אותם לצ'כיה. ראינו את האנשים האלה. חלק מהם עוד ישנם בארץ-ישראל. מלבד כל העלבון המדיני והלאומי, מלבד כל ההתקוממות האנושית הפנימית, היה פשוט כאב לב של חברים לראות בחורים כאלה על כורחם אנוסים להיות במדים של צבא זר. לגבי זה, בכל זאת, מדים של הצבא הבריטי, של יחידה ארצישראלית יהודית שלמה הנושאת אותם, ועל הכתף רק ארץ-ישראל ואפילו רק ״פלסטיין״ - אלה הם מדים שהלובש אותם עושה אותם מדים עבריים במסיבות נתונות. בפעם הראשונה ראיתי טובי חלוצים, ציונים משחר נעוריהם, חברי ״החלוץ״ ו״המכבי הצעיר״, דוברי עברית, בתוך ארץ-ישראל בתנאים של גלות ונידונים להמשך הגלות.

ובכן אני סבור, אומר בכל הזהירות, שהמשך מערכה זו והגברת המערכה הזו על החזרת אנשי מאוריציוס, בשום פנים לא מחוּסָר סיכויים. על כל פנים, ההנהלה פעלה ופועלת מתוך הנחה זו. ההבדל בין מאוריציוס ו״דריין״ אינו הבדל בהחלטה שנתקבלה לדידם, אלא הבדל מעשי הוא, הבדל - שלגבי מאוריציוס ההחלטה הוצאה לפועל ולגבי ״דריין״ ההחלטה לא הוצאה לפועל משום שהצלחנו לשבור אותה. אבל הצלחנו לשבור את ההחלטה שעל פיה אנשי מאוריציוס יושבים במאוריציוס, החלטה הידועה לכם: כל אלה שבאו וגם שיבואו לא יישארו בארץ-ישראל. דבר זה לא חל בדיוק על אנשי ״דריין״ כעל אנשי מאוריציוס, ולא רק בעל פה אלא נאמר בכתב - ואף על פי כן נהגו [האנגלים] בניגוד לזה והודיעו שמתנהגים בניגוד לזה וביקשו שלא נודיע על כך.

אנשי ״דריין״ רובם שוחררו, שוחררו גם הסירות שבאו אחר כך. זה פותח פתח.

שנית, להחלטה ההיא הייתה הנמקה, וההנמקה הייתה - זה היה בימי לורד לויד המנוח שקרא לד"ר וייצמן ואמר לו וגם כתב לו - ההנמקה הייתה שהגיעו ידיעות לממשלה, זה היה בזמן ש״פסיפיק״ ו״מילוס״ עגנו בחיפה, לאחר שבאה ״אטלנטיק״, נאמר שיש ידיעות לממשלה שכמה וכמה אוניות נמצאות בדרך וכל זה הוא צעד שטני מחושב מצד היטלר להציף את ארץ-ישראל והמזרח הקרוב בפליטים יהודים כדי לקומם את הערבים נגד הממשלה האנגלית. מתוך הערכת הסיכון החמור שישנו כאן בשביל ענייני המלחמה של אנגליה במזרח, מוכרחה הייתה הממשלה להיזקק להחלטה כה רדיקלית. התברר שלא הייתה אף אונייה אחת בדרך. האונייה הבאה, ״דריין״, יצאה במארס. הדברים האלה היו בדצמבר 1940 ו״דריין״ יצאה במארס 1941 לדרך. נתברר שהדבר לא נכון, הבסיס שעליו הושתתה ההחלטה [הבריטית] ההיא איננו קיים. שלטון ישר לב חייב להודות בטעותו ולתקן ומה גם שהוא תיקן את הדבר לגבי ״דריין״ וסירות אחרות. שלטון גדל-נפש חייב את התיקון הזה גם לאנשי מאוריציוס. ויש לנו גם חשבון בעד אופן שילוחם של האנשים האלה מהארץ, בעד העלבון וההתעללות, וזה מחייב חשבון ואנו נדרוש את הפיצוי, ופיצוי ישנו רק אחד - לא להכות את השלטונות האנגלים כמו שהם היכו את הפליטים האומללים של ״אטלנטיק״, אלא להחזיר את אנשי ״אטלנטיק״ לארץ. להודות שמכות אלו היו בלתי מוצדקות.

יש רושם כלשהו שמשהו זז. מתחילים לדבר על החזרה ממאורציוס של נשי החיילים, אולי קרובי החיילים. משהו זז. על כל פנים, אותה חומת סין העיקרית נפרצה בפרצה אחת גדולה על ידי מעשי ״דריין״, ובפרצה יותר קטנה על ידי הסכמה כנראה להחזיר את נשי החיילים. ואנו נרכז בזה התקפה, ואני מניח שיש להתקפה זו סיכויים. לפי הידיעות שנתקבלו התנאים שם קשים מאוד. אומנם פקיד גבוה בממשלת ארץ-ישראל אמר, שאינו מוכן להתעלף מתיאור האקלים במאוריציוס, הוא עצמו חי במלאיה 20 שנה, אבל הוא חי בתור פקיד בריטי והתנאים הם אחרים. הם חיים והפליטים האלה חיים. אני לא רוצה להיכנס לתיאורים, שם תנאי השיכון גרועים, צפיפות רבה, תנאי משמעת חמורה, הפרדת נשים וגברים, פגישות רק באמצע היום ולעיני משמר. כמובן, תהיה שאלה של אוניות, זה לא פשוט. אבל שמעתי שיש אוניות גדולות, אוניות בתי-חולים דרום-אפריקניות, המובילות חולים ופצועים ממצרים לדרום אפריקה וחוזרות ריקם. נפגשתי עם איש שבדרכו חזרה היה הנוסע היחידי. אונייה אחת כזאת תוכל לקחת את אנשי מאוריציוס חזרה, כך שאינני חושב שהעניין הטכני יוכל להיות למכשול.

עלינו לדעת, זה חשבון חריף מאוד, אבל חשבון לא גדול. זה לא יפתור את שאלת כוח האדם בארץ. זה לא יכול בשום פנים להסיח דעתנו מהשאלה הגדולה של הצלת יהודי פולין [שברוסיה]. וכאן הכרחים מאמצים, כמו שאני סבור, בראש וראשונה כלפי אנגליה ואמריקה, מבלי להניח כל פעולה ישרה עם רוסיה הסובייטית [אלא] רק לאחר שאנגליה ואמריקה תעשינה את שלהן ותאמרנה שאינן יכולות להתפשר עם המצב שאנשים הולכים לאיבוד, ובארץ-ישראל יש צורך רב באנשים. בלי זה לא יועיל דבר.

על כל פנים, לפי ידיעתנו את העניינים לא חוסר רישיונות עלייה הוא עכשיו המעצור העיקרי. אינני אומר שאם מחר נשיג מרוסיה הסכמה להוציא 20,000 יהודים שהממשלה הארצישראלית מייד תניח על השולחן 20,000 רישיונות. אבל כיום המצב הוא כזה, שכאשר הממשלה עמדה לפרסם מכסה בשביל שלושת החודשים הראשונים של העונה מאי-יוני-יולי, עמדה לפרסם מכסה של 200 רישיונות, וכבר הייתה הצעה כזאת של מנהל [מחלקת] העלייה למזכירות הראשית, כשבאנו והודענו שיש בטהרן 700 -800 יהודים ונחוצים לפי הערכתנו 500 רישיונות - למחרת הלך מנהל העלייה איתנו יחד למזכירות הראשית ואמר:

״יש לסוכנות היהודית הודעה כזאת, הנני בזה מציע להגדיל את ההמלצה שלי ב-500 רישיונות״

- וניתנו לנו 700 רישיונות.

למעשה, המכסה הייתה יותר גדולה, מפני שהיו דרושים רישיונות בשביל שחרור אנשי ״דריין״, אבל בשביל עולים חדשים המכסה הייתה 700 רישיונות. כיום, כפי שידוע לנו, הצבא הודיע לממשלה שבקרוב יהיו דרושים לו 30,000 פועלים, נוסף לזה 500 פועלים מקצועיים, והממשלה במצב של ״תלישת שערות״ מאין תיקח את האנשים האלה גם אם תצליח להפריע לסוכנות היהודית להמשיך את הגיוס. והממשלה אומרת בשיחות בעל פה: ״לו יכולתם להראות מקור לאנשים, לאנשי עבודה״. למשל, יהודי עיראק עוד אינם רשומים במחלקת העלייה [הממשלתית] כמקור כזה שמתחשבים בהם בתור אנשי עבודה למופת. התימנים - יותר. אבל זה עניין נמשך עד שמגיעים והם לא מתאימים לעבודה במחנות [הצבא]. אבל אותו מקור שממנו הקימונו את מחנה העבודה בארץ, אם אפשר להראות שאנשים אלה יכולים לבוא - אז יתנו רישיונות. לא נאמר כמה. לא נאמר שיתנו 30,000 רישיונות, אבל נהיה מוכנים לתת מכסה גדולה. על כל פנים, ברור שעוד לא היה זמן, עוד לא היה שלב מתחילת המלחמה ועד היום, שהממשלה הייתה מוכנה כמו שהיא מוכנה עכשיו להיות ליברלית במתן רישיונות.

אתם בוודאי יודעים, שביום הראשון של המלחמה, כאשר דב הוז המנוח וייבדל לחיים ד"ר יוסף, התייצבו לפני הממשלה כאן והכריזו על נכונות הסוכנות ליצור כוח צבא יהודי, בנשימה אחת דרשו 10,000 סרטיפיקטים. אנו רואים עד כמה המספר הזה אז היה צנוע. אמרתי למזכיר הראשי לפני שבועיים, שאנו משוכנעים שהארץ יכולה לקלוט עכשיו במשק הארץ ובמאמץ המלחמה בארץ 50,000 איש לגיוס, לעבודה צבאית ולמאמץ המלחמה. והוא לא הכחיש. אתם זוכרים פרשה מבישה זו שמוכרחים היינו להתאבק על כל מאה רישיונות בשביל יוון, הונגריה, כאשר היטלר אסף ארצות אלו כאסוף ביצים עזובות, וניסינו כל פעם משהו להציל. פעם זה ניתן לנו באיחור זמן ופעם זה כלל לא ניתן לנו. אמרו: ״מה זה מאה רישיונות בשביל ארץ גדולה?״ כל הזמן טענו בשביל המאמץ המלחמתי, והממשלה אמרה שזה רק תירוץ מצדנו. עכשיו יש עובדות שטפחו על הפנים, ישנו מצב שאי-אפשר להצדיק אותו מתוך ״הספר הלבן״. למעשה לא מוכרחים להפר את ״הספר הלבן״ בשביל להכניס עוד 30,000 יהודים לארץ. לפי ״הספר הלבן״ מגיעים לנו עוד 30,000 נפש. אבל אני חוזר שוב ושוב: רק אם אנגליה ואמריקה יתערבו בעסק הזה.

תפקידנו המרכזי לימים ולשבועות הקרובים ביותר בצד הגדלת הגיוס לחיל הרגלים ומאמצים נמרצים להחשת הקמתם היעילה של הבטליונים, בצד הדבר הזה התעודה המרכזית המדינית - ופה פעולה שכולה מדינית, כי גיוס אפשר להקים בכוח של מתגייסים - היא להבקיע שער להצלת פליטי פולין מרוסיה ולהבקיע שער לעלייתם לארץ-ישראל. אנו בכיוון זה כבר פעלנו באותם האמצעים העומדים לרשותנו. דובקין, שהיה בטהרן, התראה עם הציר האמריקאי שם ובאמצעותו העביר תזכיר. הציר הבטיח וקיים את הדבר הזה והעביר את התזכיר למחלקה המדינית, זאת אומרת למיניסטר החוץ בוושינגטון. באנו בדברים עם הקונסול האמריקאי גם כאן והוא הבטיח להעביר את הדברים. פנינו טלגרפית ללונדון ואמריקה, המצאנו את הדברים במפורט. עמדנו על כך שחברינו שם יראו בזה את התפקיד העיקרי שלהם בימים הקרובים ביותר.

מתוך ידיעות שקיבלנו על פעולת חברינו באמריקה יש להניח שיש סיכויים למאמץ כזה, בייחוד בדבר כזה שהוא ביסודו אנושי.

שנית, עניין שאינו בניגוד למדיניות המוצהרת של אנגליה לארץ-ישראל, בניגוד ל״ספר הלבן״.

שלישית, עניין המכוון ישר להגברת מאמץ המלחמה.

ישנה כמובן שאלה עד כמה יש בכוח הטלגרמה להעמיד את חברינו שם על ראיית הדברים בפועל ממש כפי שאנו רואים אותם כאן. קודם כל, לגבי הצורך היוקד באנשים האלה לעבודה בארץ, מפני שרק העניין האנושי - במלחמה זו הולכים לאיבוד מיליונים אנשים ברעב ובחרב - דבר זה כשלעצמו איננו די. אני אומר: יש להסיק כי יש סיכויים למאמצים בכיוון זה באמריקה. קיבלנו בזמן האחרון יותר ידיעות מאשר היינו רגילים לקבל בתקופות הקודמות, הודות להשתלשלות מסיבות שאפשרו לחברים להעביר ידיעות חלקן באופן חופשי וחלקן באופן לא חופשי, ואנו רואים שנעשית שם פעולה לא מעטה, אם כי יש חברים הכותבים לנו שהם, וד"ר וייצמן בראשם, מתאוננים שהפעולה בשום פנים אינה מספקת לפי המידות האפשריות. מציינים, שבדרך כלל בציבוריות האנגלית ובחוגי השלטון יש הד לתביעותינו. קובעים שפעולתנו מתנהלת בשתי סיסמאות: בסיסמת ״קומונוולת״ יהודי לאחר המלחמה,[10] ובסיסמת צבא יהודי בזמן המלחמה. לשתי הדרישות האלה יש הד.

ד"ר וייצמן עומד בקשר עם שורה ארוכה של אישים וגם לבן-גוריון ול[נחום] גולדמן היו ויש פגישות עם אישים שונים. ביולי היה לוייצמן ראיון עם הנשיא רוזוולט. הרושם הוא שראיון זה סודר במקצת בחיפזון. את הראיון סידר סמנר וולס.[11] הוא היה מעוניין שהראיון יצא לפועל, והנשיא למחרתו הסכים לתת אותו רק לרגעים אחדים, כך שהייתה שיחה קצרה מאוד שנסובה על עניין בוער באמריקה, על [ייצור] הגומי הסינתטי, שיש בו לוייצמן ידיעה. לשאלה זו חשיבות מכרעת בשביל אמריקה. רק בחלק דובר על ארץ-ישראל והצבא היהודי. הוא הביע יחס חיובי, אבל אמר שהאנגלים במצרים מצבם קשה מאוד והאנגלים לא יכולים לצאת בסיסמה זו, והוא הזמין את וייצמן לבוא לשיחה ממושכת על עניינים יהודיים וציוניים.

אינני יודע אם הדברים האלה קובעים לגבי הכרעת העתיד. על כל פנים, יש כאן פתיחת פתח להשפעה. אינני צריך להשחית מילים על חשיבותו של פתח זה. וייצמן נפגש הרבה עם סגן הנשיא, עם וואלאס,[12] שמחשיב אותו מאוד וחושב שנועד לו תפקיד גדול בסידור ענייני השלום. נפגש עם סמנר וולס, שסידר את הראיון עם הנשיא וגם סידר שהקונסול האמריקאי בירושלים יפנה אלינו ויבקש מאיתנו הרצאה על עמדתנו בשאלת הגנת הארץ ואת דרישותינו בעניין זה. הדבר הזה נעשה. מעניין לציין, שאנו עמדנו לפנות לקונסול הזה ופקפקנו אם יקבל עליו לעשות זאת. ברגע שעמדתי לעשות זאת בא הוא אלינו. אחר כך נתברר שבא על פי הוראה מגבוה, ושההוראה ניתנה לו מסמנר וולס על פי דרישת וייצמן.

חברים יקרים, אני רוצה להעיר את תשומת לבכם לסודיות הדבר ולתקלה של יחסים אישיים ושל אמון. אין כל יסוד להטיל ספק שפעולה זו הצטרפה לאותו משקל הכוחות שבתוצאותיו הביא להכרזה על בטליונים. דבר זה מראה שיש שכר לפעולה, זה יוצא ללמד לא רק על עצמו אלא על הכלל.

הוא הדבר עם הנרי מורגנטאו, שהוא בן עמנו והוא מתחנך לציונות.[13] הוא בדרך כלל, אם כי איננו מקבל את עמדתנו הציונית פוליטית, כולו נכונות לעזרה. על כל פנים, הוסר כל חשש שהוא יפריע באיזה דבר שאנו נציג אותו כעניין יהודי. הוא [ח״ו] קשר גם קשר עם רוזנמן,[14] שאני אינני יודע עליו, אבל חברים הבקיאים במצב העניינים באמריקה חושבים אותו לאחד האנשים בעלי ההשפעה בחוגי הנשיא. גם הוא יהודי, וגם בו יש יד הסברה וחינוך שכנראה כבר נושאת פרי. מלבד זה קשר קשר עם גנרל מרשל[15] וגנרל דיל,[16] שהיה ראש המטה הצבאי הבריטי ועכשיו הוא שליח צבאי תמידי באמריקה. מלבד זה לא התייאש ד"ר וייצמן להחזיר את [השגריר הבריטי] הליפקס למוטב. אינני יודע מה מידת הסיכויים של המאמצים האלה. נדמה לי שמאמצים אלה אינם יכולים להזיק אלא להועיל, ויש דברים שלגביהם הליפקס מסר תגובה חיובית ללונדון, אם כי בדרך כלל נשאר עומד על בסיס ״הספר הלבן״. אני יודע שהיה קשר עם ווילקי לפני שהוא נסע [למזה״ת], וביקשו אותו להתראות איתנו. אבל תוכנית מסעו נשתנתה, הוא קודם עמד להיות בירושלים איזה זמן, אחר כך החליט לעבור דרך ירושלים ולסעוד כאן סעודה קלה, אחר כך טס ישר מקהיר לאנקרה. סברה שיתעכב בארץ בשובו. אז, אם יתעכב לראות אנשים, הובטח לנו כמעט שתהיה לנו פגישה איתו.

כאן עמדתי על שתי סיסמאות שבהן מתנהלת הפעולה. לגבי הסיסמה הראשונה של ״קומונוולת״ יהודי, כפי שכבר מסרתי בישיבה הקודמת, התנהל משא ומתן עם הבלתי-ציונים, על כל פנים עם קבוצת בלתי-ציונים המרוכזת ב״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״. הדינים וחשבונות שקיבלנו, שחלק מהם חברי ההנהלה לא קראו מפני שנתקבלו אתמול בערב ואני קראתי אותם בבוקר השכם, אין המצב כך שאפשר לראות את ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ כנציגות של היהדות הבלתי-ציונית באמריקה. אבל בכלל יהדות זו אינה מגובשת ואינה מודה במנהיג מרכזי כמו שהודתה פעם במנהיגותו של מרשל[17] או ורבורג,[18] ולכן אין לראות את ההסכם עם ״אמריקן ג׳ואיש קומיטי״ כמבטיח חזית שלמה עם כל יהדות אמריקה. אבל אין כל ספק שיש ערך רב להסכם עם גוף זה, ועם גוף זה הוסכם על נוסחה זו של ״קומונוולת״ יהודי, על עלייה גדולה והתיישבות בארץ-ישראל ללא הגבלה מלאכותית, ו״קומונוולת״ יהודי לאחר שיהודים יהיו רוב. חיכינו לבירורים נוספים מבן-גוריון בשאלה זו כדי להביא את הדבר לגופו בוועד הפועל [הציוני]. בינתיים בן-גוריון החליט לבקר בארץ והוא מחכה לטיסה ויש להניח שנוכל לברר את הדבר הזה בנוכחותו.

כנראה שהתעוררו שאלות ארגוניות לא קלות באמריקה בקרב חברינו העומדים בראש הפעולה, בקשר עם הוועד לשעת חירום ומציאות חברי ההנהלה ונשיא ההסתדרות הציונית [ח״ו] באמריקה. המוצא שהם הגיעו אליו היה שתוקם הנהלה [של הסוה״י] באמריקה - נציגות של ההנהלה באמריקה - שתהיה מורכבת מנשיא ההסתדרות הציונית ומאותם חברי ההנהלה הנמצאים באמריקה, ואותם חברי ההנהלה שאולי יגיעו פעם לאמריקה, והנהלה זו תהיה אחראית למדיניות הציונית הראשית (?)[19] באמריקה, ויהיה לה משרד משלה. ״אמרג׳נסי קומיטי״ [ועד החירום] שהוא נציגות ציונית אמריקאית, יטפל בעניינים מדיניים מקומיים, זאת אומרת בקשרים מדיניים מקומיים, בתעמולה, בפעולת פרסום והסברה. מדובר כנראה שוב על קביעת ראש הנהלה מדינית, או מחלקה מדינית, או חלק אמריקאי של המחלקה המדינית של ההנהלה בוושינגטון.

במכתב אחד של וייצמן ללוקר, שקיבלנו העתק ממנו, וגם במכתב של גולדמן לקפלן, מדובר על הערך הרב שיש לפעולה חברתית - מה שקוראים באנגלית ״חברתית״ - ועל הצורך בבית בוושינגטון, ומסופר שאדמונד קויפמן הסכים להעמיד את ביתו - ויש לו בית פחות או יותר מתאים למטרה זו - הוא כנראה התנה שאחד החברים יישב בוושינגטון ויגור שם בקביעות. דבר זה עוד לא הסתדר ומקווים שיסתדר. יחד עם זה, כמו שאמרתי, בכל הדינים וחשבונות האלה יש אי-רצון עצמי רב, אי-סיפוק מעצמם שהפעולה אינה מספקת, שאין די כוחות, שהכוחות שישנם לא מרוכזים, בעיקר שיש הרבה מפריעים, גם חיכוכים אישיים וחיכוכים ציבוריים, ושעוסקים יותר מדי ביישור ההדורים האלה במקום לעסוק בפעולה ממש, ומה שעשו זה רק מלמד מה שיכול היה להיעשות וזה מחייב התמסרות הרבה יותר שיטתית.

אם כי בהמשך דברי אנסה להזהיר את הוועד הפועל מלהפריז בערך הפרשה שאני ניגש אליה, אני מוכרח לקשור את הפרשה הזאת במצב העניינים באמריקה, וזהו אותו הניסיון שאנו עדים לו, להקים ארגון יהודי-מדיני חדש בארץ-ישראל - יש אומרים ״חדש״ ויש אומרים ״חדש מלא ישן״ - בשם ״איחוד״. אותו ניסיון שעושה עכשיו ד"ר מגנס כנראה בעזרת אנשים אחדים להתחיל במדיניות חדשה, ברורה מאוד, בשביל העם היהודי. אני עוד אדבר על עצם מדיניות זו. אני מוכרח לקשור את הדברים האלה, אם כי חושש אני שמא אנו על ידי ניתוח העניין והפרזה בערכו נשיג את התוצאה המהופכת מזו שאנו רוצים להשיג, שנציג את זה כנחשול של דעת קהל חדשה, מה שאיננו בשום פנים, מכיוון שזה נחלת קבוצת אישים קטנה מאוד ובלתי קובעת מבחינה מדינית, עם כל הזכויות שיש לכמה חברים, קבוצת חברים, שאינה מביעה את הלך רוחו ושאיפותיו של העם ושום חלק רציני של העם.

אני מוכרח לציין את הנזק הנשקף מהדבר הזה. המחנה האמריקאי שלנו מחולק מחנות מחנות, ואמריקה רחוקה מארץ-ישראל, ולהעביר ידיעות אמיתיות על המצב לא קל, ולהסביר מושגים ציוניים תמיד קשה לאנשים הנמצאים בריחוק מקום, ויש שאלה של אמון אישי, ויש אישים המוצאים מסילות ללבם ויש שאינם מוצאים. ויש קשרים של אמון אישי ואז מקשיבים אחרת גם לתורות מדיניות שאותו הגוף אולי כשלעצמו רואה אותן כפסולות מתוך גישתו הוא לדברים, והדברים עלולים להסתבך מאוד.

כאן אני רוצה לומר: אם הדבר מסתבך באמריקה, אז יש כאן הרבה מסיבות מקילות - מסורת של קשרים וריחוק מקום ומידה רבה של עם-ארצוּת ציונית שתמיד היינו עדים לה אצל חלקים חשובים של תנועתנו בגולה. אבל אם מסבכים את הדברים האלה במאמר ראשי של עיתון של מפלגה המשתתפת בקואליציה הציונית, אזי אין לדברים האלה כל מחילה וכפרה והם פשע ציוני שצריכים להוקיע אותו. עורך ״הבוקר״, שעל מידת אהדתו לד"ר מגנס כולנו יודעים ואינני צריך להרבות מילים, כאשר הוא יוצא במאמר ראשי במלחמה נגד מגנס[20] הוא חושב - או הוא רוצה שאנו נאמין לו שהוא חושב - שהוא מסייע למלחמה זו בזה שיכריז שד"ר וייצמן עומד לימינו של ד"ר מגנס. הוא שמע משהו על יחסים שאינם לגמרי כשורה בין ד"ר וייצמן ודוד בן-גוריון. בחייהם ובדרך פעולתם של שני האנשים האלה היו לא מעט רגעים קשים שהם התגברו עליהם. אולי ישנו עכשיו רגע קשה. אנו איננו יודעים פרטים. אנו מקווים לשמוע הסברה כשיבוא בן-גוריון לארץ. אבל גם מתוך מה שאנו יודעים אנו יודעים שחילוקי דעות אלה הם תוצאה מהבדלי שיטת עבודה. ממושגים שונים על תיאום העבודה. ומי שמכיר את ד"ר וייצמן ואת בן-גוריון, ומי שעבד עם שניהם יחד, יודע שיש מושגים שונים של תיאום פעולה, של התייעצות, של אחריות משותפת ולא של ניגודי עמדות.[21] גם מי שיודע את תולדות היחסים לא רק האישיים, אלא גם הציבוריים והמדיניים, בין ד"ר וייצמן וד"ר מגנס, יידע להעריך את כל הטמטום שבהנחה כי וייצמן יכול להצטרף למגנס בשאלה מדינית כזאת. טמטום - אם להניח שהדברים נאמרו בכנות, או שנאמרו לא בכנות. העיקר שבעל מאמר ראשי כזה רוצה שאנו נאמין לו שהוא מסייע למטרת המאמר בזה שהוא מכריז באוזני הממשלה הארצישראלית, באוזני הערבים, באוזני לונדון ואמריקה, שלהווי ידוע שזה לא עניין של איזה ״איחוד״ –

ספק דבר של ממש,

ספק יצירה קיקיונית,

ספק חוג ציבורי קטן,

ספק שלד ידוע בשביל מגנס ששיטתו מן המפורסמות.

לא! יש דבר שעומד מאחוריו, לא פחות ולא יותר מאשר נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן, אשר לגבי הערכתו, הערכת אישיותו והערכת ערכו כמדינאי, הערכת מקומו ההיסטורי בעם היהודי, האנשים האלה לא יקבלו דווקא את דעת בעל המאמר הראשי. יש להם דעה משלהם שקבועה במסמרות. מה שהם לומדים ממאמר זה - שהוא [ח״ו] מקבל את דעת ד"ר מגנס. בזה חושב בעל המאמר שהוא מסייע לעצמו במלחמה נגד המדיניות הזאת. אבל גם לולא קרה הדבר הפשוט המפליץ הזה, שבארץ-ישראל, בעיתון יומי עברי, כמעט בשנת תש״ג יכול להופיע מאמר כזה, העניין כשלעצמו מחייב להתעכב עליו במקצת.

ברור איזה סבך הדבר יכול להכניס באמריקה. אבל מה לנו להרחיק עד אמריקה? קודם כל אנו צריכים להבין את התופעה הזאת מהי. ובכן, אינני רוצה להישען על שום דבר שבעל פה, או על שום שמועות. יש לפני שני מסמכים:

אחד הוא הזמנה לפגישה הראשונה של חוג זה, ״איחוד״, ו״הצעה לתקנון״. אשר ל״הצעה למצע ותקנון״, אני רוצה לומר ככה: לו הייתי בן איזה עם שהוא, בן איזה עם שאין לו מושג על העניינים בארץ-ישראל ואין לו מושג על ענייני העם היהודי, ובאתי לארץ ואני רוצה לכתוב דוקטורט על ארץ-ישראל והתחלתי ללמוד את המסמכים ואני קורא את המסמך הזה - אז אחרי שאני קורא את המסמך אני אומר לעצמי: ישנה ארץ-ישראל, יש בה ערבים, יש בה יהודים, לא ברור מדוע הם לא חיים בשלום בארץ. [אבל] לא ייפלא, עמים לא חיים בשלום, בקנדה רבו, בפולין רבו, וכעת יש בעיה נכבדה ליצור יחסי שלום בארץ-ישראל. והנה מתברר, שיש ארצות שכנות שהן מאוכלסות על ידי אחד משני הגזעים הללו, אז האנשים מרחיבים את חוג מבטם ויש להם הצעה ראויה לדיון: הם מציעים לסדר את היחסים בין שני העמים היושבים בארץ בקשר עם הארצות השכנות. ועוד היה אומר מתוך קריאת מסמך זה: על איזה עם משני העמים האלה נמנים האנשים האלה? מפני שהם אומרים:

יש שאלה של איחוד בין היהודים והערבים בארץ-ישראל,

ויש שאלה של איחוד הארצות השכנות עם ארץ-ישראל.

הם דוחים פתרון קיצוני מזה - לא מדינה ערבית. אומרים: לא מדינה יהודית, אבל אפשר למצוא צורת ביניים - מדינה דו-לאומית. הם אובייקטיביים, ניטרליים, אינם נוגעים לדבר. כנראה שיש להם יכולת להיות אובייקטיביים וניטרליים. אומנם, זה כתוב עברית, אבל במשך חצי שעה אפשר לעשות מזה תרגום אנגלי או ערבי. זה בנוגע למצע שהלך עם ההזמנה.

יש מסמך שני, שָלוח למחלקה [המדינית] מטעם ה״איחוד״, והוא מסיים בתקווה שיהיה שיתוף פעולה בין הסוכנות וה״איחוד״. שם יש שוב מצע. זאת הייתה הצעת מצע לאסיפה המכוננת [של ה״איחוד״] וכתוצאה מזה נקבע המצע. על מסמך זה אינני יכול לומר את הדברים שאמרתי קודם. שם אי-אפשר לומר שההנחה היא שאפשר להבין מזה שיש לנו שני עמים ותו לא. וכולנו יודעים מה זה ״ותו לא״ - עלייה, התיישבות וכולי. גם אי-אפשר לפקפק על איזה צד נמנים בעלי הדבר. זה מתחיל כך:

״אגודת איחוד קשורה

(א) לתנועה הציונית, באשר היא שואפת להקמת בית לאומי של עם ישראל בארץ-ישראל״. זה ברור: יש עם ישראל, ויש תנועה ציונית לעם ישראל והשאיפה היא להקים בית לאומי בשביל העם כולו בארץ-ישראל, והאגודה ״איחוד״ קשורה בתנועה הציונית הזאת. היא גם קשורה בתנועה עולמית.

״(ב) ברוח זו שואפת האגודה 'איחוד' לגשת לענייני ארצנו ובדרך של איחוד בין העם היהודי והערבי...״ וכולי. ״(ג) השגת הסכמתם של היישוב ההולך וגדל ושל עם ישראל כולו לאיחוד פדרטיבי של הארצות השכנות...״ וכולי.

ובכן, דבר אחד החסר במצע הראשון, חסר במצע השני גם לאחר הפסוק שבמיוחד הפניתי את תשומת לבכם אליו, וזהו הדבר שאנו קוראים לו ״עלייה״, או ״ייצור כוח האדם״. נדמה לי שכולנו, גם הצעירים שבתוכנו, זָקַנּוּ ושָׂבנוּ במידה כזאת בתנועה הציונית-המדינית, ובבירור ציוני-מדיני, שכשם שכימאי יודע שבשעה שהוא בא לבדוק חומרים ידועים הוא מעמיד אותם בפני ריאקציה, רואה את תוצאות הריאקציה ועל פיה הוא קובע, כך כשנעמיד כל ציוני וכל מאמר ציוני, כל יהודי התובע לעצמו זכות להיגאל, כל מאמר הקובע שהוא ציוני, כל ארגון וכל מצע - נעמיד אותם לפני מבדק זה, לפני אבן בוחן זו - עלייה או לא עלייה? אילו היה מצב כזה, שהעלייה היא עובדה קיימת ואין איש מהרהר אחריה, אפשר לומר: יהודי כשר אינו חייב כל רגע לחזור על י״ג העיקרים [של הרמב״ם]. חזקה שהוא יודע דברים אלה. אבל כאשר מצד אחד זוהי בבת עינה של התנועה, זוהי תמצית רוח אפה, בזה היא קמה ונופלת, וכשמצד שני זהו הדבר הנתקף, על זה כל המערכה, כל השאר תפל - מדינה יהודית תפלה וצבא יהודי תפל.

ואם מדברים על מדינה יהודית - הרי זה לשם עלייה,

ואם מדברים על צבא יהודי - לשם עלייה.

ויכול מישהו לומר: לא הכרחי שתהיה מדינה יהודית בשביל עלייה, ויכולים לשמוע אותו.

ויכול מישהו לומר: בשביל עלייה יהודית לא הכרחי צבא יהודי - הוא לא נפסל בגלל זה כציוני.

אבל מי שאיננו אומר דברים ברורים, מי שאיננו אומר ברור שהוא דורש עלייה, אז אני נוטל לעצמי את הרשות להגדיר, עד כמה שאני יודע את הלך הרוח במחנה הציוני: הוא איננו ציוני. והדבר הזה [עלייה] מוכרח להיות קריאה למלחמה על זה, אחרת זה לא יהיה. וזה שנאמר פה: ״השגת הסכמתם [של הערבים] של היישוב ההולך וגדל״ - זוהי קביעת עובדה שהיישוב הולך וגדל. פה זה נערך ונוסח בזהירות רבה. אני קצת מבחין בסגנון הזהירות הזאת. ואם הדבר נוסח בזהירות - הרי זה כדי שיוכל להשתמע לכל מיני פירושים. ״יישוב הולך וגדל״ - זה גם יישוב המתרבה באופן טבעי, זה על כל פנים יישוב שיש בו עלייה במכסה של ריבוי טבעי ערבי. אבל לא רק זה, פה אין קביעת עובדה שהיישוב הזה מוכרח לגדול. פה יש הסתמכות על איזה פרוצס.

אם הפרוצס הזה לא יהיה - אי-אפשר לתבוע את אנשי המצע לדין, ואין כאן שום סתירה בין אי-היות הפרוצס הזה ובין המצע. הם תובעים משטר פוליטי בארץ. השאיפות העיקריות של האגודה הן:

שאיפה של משטר פוליטי של זכויות מדיניות שוות - בעצם זה אותו הסעיף של ״יישוב הולך וגדל״,

יש שאיפה פוליטית של השגת הסכמתו של היישוב לאיחוד פדרטיבי,

שאיפה שלישית - פדרציה יותר גדולה, ברית בין ארץ-ישראל והארצות השכנות ובין אנגליה ואמריקה.

מה אומר המצע הזה לעם היהודי? מה הוא אומר לא לאותם היהודים שבמקרה כבר נמצאים פה, שבמקרה כבר קפצו מעבר לבריקדה, אלא ליהודים שם? אני יהודי שאני עכשיו בגרמניה ומגיע אלי הדבר הזה, ואני רואה חתימות של מי שהיו ציונים גרמנים, ו[ביניהם] מי שהיה מורה ורבה של התנועה הציונית במרכז אירופה [פרופ' מרטין בובר]. אני רואה את חתימותיהם, אני רוצה לדעת מה הם אומרים לי. נניח, היה לי סרטיפיקט ולא הספקתי לעלות, מה הם אומרים לי? אחרי המלחמה אוכל להיות עם מרטין בובר או לא? או שמרטין בובר יעשה הסכם עם הערבים ויסמוך על זה ש״היישוב ילך ויגדל״. מרטין בובר מודה בזכותי או לא? הוא תבע לעצמו את הזכות, הוא עלה לארץ, הוא מכיר לי אותה זכות?

אם כן, בנוגע להערכת המסמך אינני יכול אחרת אלא לנקוט לשון חריפה מאוד. בנוגע להערכת ההופעה המדינית הזאת - אינני יכול לנקוט אמצעים חריפים. הייתי נזהר מהרעיש על זה עולמות ולהציג את הדבר הזה כסכנה רצינית. אבל אני רוצה בכל זאת לקבוע את מידת הסכנה שישנה. וישנה מידת סכנה. ובכן, יש ״ספר לבן״, ישנם דברים שלגביהם אי-אפשרית ניטרליות. ישנם מצבים שאי-אמירת לאו פירושה הן. וכאשר באים לפתור שאלות מדיניות של ארץ-ישראל וישנו פתרון, הוא הפתרון הרשמי הממשלתי, ולא אומרים שאת הפתרון הזה שוללים –

זאת אומרת שמקבלים אותו.

זאת לא אומרת דווקא שמתפעלים ממנו.

זאת לא אומרת שהאדונים האלה מקבלים את ״הספר הלבן״,

זאת לא אומרת שיש ביניהם כאלה שלא ישמחו אם הוא יבוטל,

אבל מסמך זה פירושו נכונות להתפשר עם ״הספר הלבן״. חוץ מאשר העניין של זכויות פוליטיות שוות, שאין הוא ברור כל כך, אני מניח שפירושו פריטט וזה לא לפי ״הספר הלבן״, אבל [גם] לא לגבי עלייה והתיישבות, שהם דברים חיוניים ושהמשטר הוא רק הרחבה או סייג לזה, שהם היסודות הדינמיים של הפוליטיקה בשעה שהמשטר הוא יסוד סטטי. והנה, ישנה ממשלת ״הספר הלבן״ בארץ-ישראל, ובשבילה עניין ״הספר הלבן״ הוא דינמי מאוד, היא שוקדת להגשימו, היא צריכה לקפוץ מעורה כדי להיות אחרת, היא ילידת ״הספר הלבן״, זה התנ״ך שלה, היא שייכת לעם מדיני היודע לקרוא מסמכים בשיטין ובין השיטין. והמסמך הזה, כשיובא לפניה, היא תדע היטב מה פירושו של דבר. מישהו מוכרח לרשום ביומן שלו: היום בפעם הראשונה נוצר חוג יהודי מדיני המורכב מאנשים ידועי שם, שמוכן להתפשר עם יסודות אחדים של ״הספר הלבן״.

אני אומר, לפי קוצר ראייתי, עד כמה שאני מכיר את גישתם של האנגלים למסמכים, כך מוכרח להתרשם אדמיניסטרטור בריטי שזוכר את ״הספר הלבן״. האדמיניסטרציה הבריטית יודעת שיש מלחמה נגד ״הספר הלבן״ ביישוב העברי. יש עמדה של נכונות למלחמה, שהמלחמה עכשיו בולמת הרבה דברים. היא בולמת גם אותה [את ממשלת המנדט] ואין היא ניגשת להגשים את החלק הקונסטיטוציוני [של ״הספר הלבן״].[22] על כל פנים היא יודעת: עם החוג הזה היא תסתדר. האם האסיפה הזאת תתפלא אם אני בעוברי משטח שאפשר לבטל אותו ולומר עליו: ״סברות בעלמא!״ אעבור לשטח של עובדות ואומר שפקיד אנגלי גבוה כבר אמר לעוזריו:

״להווי ידוע לכם שקם ארגון כזה, אין לזלזל בו, זו התחלה חשובה, זה דבר חשוב״,

הביע יחס חיובי של הממשלה אליו, המשיל משל שלא אמסור אותו כאן, שלא פעם קרה בהיסטוריה שמישהו קם וזלזלו בו ואחר כך נעשה לגוי גדול - (ד"ר ס. הירש: הוא אמר שחוג זה מוכן להשלים עם ״הספר הלבן״?) - הוא לא אמר זאת. כך אני מעריך את התרשמות הממשלה הבריטית מהחוג הזה.

ואני רוצה לגלות לכם סוד: גם אדוקי ״הספר הלבן״ הגדולים ביותר [בקרב הבריטים], אם תשאל אותם האומנם הם בטוחים ש״הספר הלבן״ יישאר, הם יאמרו שאינם בטוחים, אולי יחולו בו שינויים. אבל יאמרו שמדיניות זו בכלל תישאר. והנה, תוכנית זו [של ״הספר הלבן״] אפשר לדבר עליה ומה שאומרת הסוכנות אי-אפשר לדבר עליה? כך [נוכח המאבק ב״ספר הלבן״] הם יודעים שישנו עם, ולפי הנחתם זה עם שהסתתרה בינתו, שאין לו כל הבנה פוליטית, שאיננו מבין את טובתו, אך ישנה עובדה של קיום עם זה, וישנה עובדה - רצונו. וכל מדינה ריאלית מוכרחה לומר לעצמה: טוב, פסיכוזה, אבל זוהי מציאות, כזה הוא העם, זה עם קשה עורף, ואת האגוז הזה לא אוכל לפצח, ויש צורך להביא זאת בחשבון. רושם כזה יש לאנגלים ביחס אלינו. זה אחד מכלי נשקנו העיקריים ביותר.

אני הייתי במסיבה אחת חשובה למדי, אסיפת חבר הלאומים. ישבנו שם אני ובן-גוריון, אנו ״קצת״ באי-כוח העם היהודי, ישבנו בגלריה.[23] מישהו, איזה ״וינקל-אדוּוקַט״ [יידיש: פרקליטון] בברן או בז׳נבה ישב בשם גוודלופה.[24] הוא ישב בין שאר העמים ואנו, נבחרי הקונגרס [הציוני], ישבנו בגלריה. הופיעו באי-כוח עמים, הופיע מצרי ודיבר, הופיע עיראקי ודיבר. היו הופעות מאוד לא אהודות. ראיתי בדמיוני את וייצמן עומד על במה זו, ראיתי קסם אישי, תרבות גבוהה, הרגשה באולם שהנה בכל זאת עומד איש בעל [שיעור] קומה. שום יחס כזה לא היה לאישים [המצרי והעיראקי]. את הארגומנטציה של העניין שלו הייתי אני יכול להסביר יותר טוב ממנו. אבל אני עמדתי על סוד הדבר מה ההבדל בינו ובינינו. גם אנו - בן-גוריון, גולדמן ואני - טיפלנו בעניינים שונים באותם הימים, והיינו צריכים תמיד להוכיח ולהסביר. פה בא בן אדם ולא נציג סתם, היגיון סתם, צדק. הוא מייצג עובדה של רצון:

"אנו לא ניתן שזה [״בית לאומי יהודי״ בא״י] יהיה, אנו נעשה צרות צרורות אם זה יהיה״, וכל אחד [בחבר הלאומים] אומר: ״מוכרחים לקבל את הדין, אנו פוליטיקאים ריאליים״.

אני לא אומר לזרוק הלאה קטגוריות מוסריות, אבל לא מקטגוריות מוסריות בלבד נרקמה התנועה הציונית. הן מלוות אותה, אבל לא לשם מוסר היא קיימת, אלא כדי שהעם היהודי יחיה. עובדה זו שהעם רוצה לחיות זו עובדה של רצון, והעמים צריכים לדעת זאת, שפועם רצון כזה והוא אצל כל יהודי ויהודי וזה אי-אפשר לעקור. אז זה נהפך לעובדה במדיניות הבינלאומית שצריכים להתחשב איתה, ופוליטיקה שאינה מביאה זאת בחשבון עלולה להיכשל, אלא אם כן אפשר לשחוק זאת לאפס, שזה כמר מדלי.[25] ובכן, הצלתנו תלויה בזה שזה יהיה הרושם קודם כל אצל אנגליה, אמריקה והערבים. מצע זה [של ה״איחוד״] הוא בניגוד גמור לרושם זה. ואנו רואים איך פירשו זאת הערבים. הם אמרו: נוצרה מפלגה המוכנה לוותר על הציונות. ולא יעבור זמן רב ונדע איך מפרשת זאת הממשלה. אני כבר יודע את יחס הממשלה למאמרי מגנס ב״בעיות היום״.[26] הם חושבים שיוכלו להיבנות מזה.

ובכן, אנו לא נוכל לעבור על זה לסדר היום, כי פה אין שאלה של מצע, יש פה שאלה של פעולות. אני אינני חושב שאפשר לאסור על מישהו לשוחח עם מישהו, או שיש איזה טעם לאסור על ד"ר מגנס היושב בארץ, ויש לו מכרים ערבים ויהודים, לשוחח איתם. אני אחשוב זאת לאבסורד וגם לבלתי צודק במובן החברתי והציבורי שאנו נאסור על ד"ר מגנס להיפגש עם ערבים, או כאשר הוא נפגש עם ערבים שנאמר לו: על זה תדבר ועל זה לא תדבר. אבל צריך שיהיה ברור מה זאת שיחה ומה זה משא ומתן מדיני. ואם יש חוג, ולחוג זה יש פרוגרמה, והחוג מנהל על יסוד פרוגרמה זו שיחות עם גורמי חוץ - זה משא ומתן מדיני, או לכל הפחות ניסיון למשא ומתן מדיני. והחוג הזה - אחת משתי אלה:

אם הוא שייך לתנועה הציונית - יש נציגות ציונית שמנהלת משא ומתן, הוא יכול לבוא ולהעיר לה,

אבל לא יכול להישאר בתנועה הציונית ולנהל משא ומתן מדיני עם גורמי חוץ.

בנוגע לעלייה אני מוכרח לומר דברים ברורים: אינני יודע אם כל אלה שהם בעצה אחת עם ד"ר מגנס מוכנים ללכת איתו כל הדרך. אינני יודע אם הם יודעים עד היכן מוכן ללכת ד"ר מגנס. לי ידוע שד"ר מגנס מוכן להסכים להסכם שלפיו היהודים יישארו מיעוט בארץ. אינני יודע אם כולם מסכימים לכך, אבל הם פותחים פתח לכך. אני לא אכנס כמו כן לכל השאלה הערבית. אני רק רוצה להזכיר - כבר אמרתי זאת פעם - אני חושב שאין לנו תקווה להגיע במשא ומתן ישיר עם הערבים בתקופה זו לידי הסכם שיניח את דעתנו הציונית בלי עזרה של גורמי חוץ, בלי עזרה של הדמוקרטיות. ברגע שיתברר שהדמוקרטיות נגדנו - סיכויי הסכם יהודי-ערבי על יסודות ציוניים מינימליים אבודים. זהו המצב. כדי להשיג את עזרת הדמוקרטיות אנו זקוקים למקסימום לחץ, אנו מצוּוים על הצגת תוכנית שבה נראה שיש כאן מקום לערבים להתפתח ולהשיג שאיפותיהם הלאומיות. לא נוכל לדרוש מהעולם שאנו נעשה התיישבות ועלייה והערבים לא יעשו. וזה יסוד הלחץ שלנו. אם אנו מוותרים על זה אנו משחררים את הדמוקרטיות מההכרח להיענות לתביעה גדולה מצדנו, אנו קוברים את סיכויי השלום היהודי-ערבי. כי העם היהודי אינו מורכב מד"ר מגנסים, זה אולי היה טוב מאוד, אבל זו עובדה ביולוגית, ולא יהיה שלום. לפי דעתי יש פה רק שאלה של תבונה באיזו דרך אפשר לדחוף את הדברים לקראת שלום ובאיזו דרך דוחפים את הדברים מהשלום והלאה.

אני רוצה לעבור לפרק האחרון. זה [מצע ה״איחוד״] מסייע ללחץ הערבי. יש כל הזמן לחץ ערבי. יש פעילות ערבית צוררת לנו גם בזמן המלחמה. היא אולי יותר חלשה בארץ-ישראל עכשיו, אבל היא ישנה בארץ-ישראל. אני יודע על שיחה של מנהיג ערבי שחזר מהגולה עם פקיד אנגלי גבוה, אלה שהיו פעם מחוגי ״הוועד הערבי העליון״ וקיבלו חנינה וחזרו.[27] הוא אמר:

״'הספר הלבן' הוא הדבר המצוין ביותר שהעם הערבי יכול היה להשיג.[28] אסור לי לומר זאת, אבל זה מה שאני חושב. כל הצרה היא שאין לי כל ביטחון שאתם תגשימו את 'הספר הלבן'. להיפך, אני בטוח שלא תגשימו אותו. וזוהי כל הצרה. אילו הייתי בטוח שאתם תגשימו את ה'ספר הלבן', הייתי מוכן להתאזר בסבלנות לחכות עשרים שנה עד שתגשימו, ובלבד שיהיה לי ביטחון ששום דבר לא ישתנה. עתה, שאין לי ביטחון, אני מוכרח לדרוש הגשמה לאלתר. תנו לי הבטחה שיש הגשמה לאלתר. אני מבטיח אתכם, אני אצא לשוק, אעמוד בשער יפו ואומר: ערבים, הקשיבו, תהרגו אותי אחר כך, אבל קודם תשמעו את דברי: קבלו את 'הספר הלבן'״.

ולכן זו אחת מצורות הלחץ.

אנו מזמן לזמן קצת נסערים ממסכת שלמה, מצירוף שלם של שמועות: משא ומתן בין הערבים ובין מישהו במצרים, עומדים להקים את החלק השני של ״הספר הלבן״. והיה דבר כזה לפני זמן. אני הלכתי למזכיר הראשי והוא הכחיש את זה באופן היותר מוחלט. מה שמדברים - זה הערבים מדברים. הוא הזכיר לי את ההלצה, חנות בפריס שכתוב עליה: כאן מדברים בשפות שונות - אנגלית, צרפתית, רוסית וכולי. עובר אדם אחד ונכנס לחנות, פונה לנער בשפה אחת - ואינו נענה, בשפה שנייה - ואינו נענה. הוא תמה: הא כיצד? הרי כתוב על החנות: כאן מדברים בשפות שונות? הנער עונה לו: אומנם כן, הקליינטים שלנו מדברים בשפות שונות. כך כביכול הוא הציג את הדבר:

״ערבי בא ומדבר, שאסגור לו את הפה? אנו אומרים להם: אנו פועלים לפי הוראות מלונדון״.

אף על פי כן נמשך הלחץ הזה. ואני יודע שבזמן האחרון נעשה שוב ניסיון על ידי נורי סעיד באמצעות נחאס[29] לסחוט איזו הבטחה לגבי אחרי המלחמה, אם לא איזו הגשמה עכשיו. ולא מן הנמנע שגם מצד ממשלת ארץ-ישראל יש עצות כאלה. על כל פנים, אם רואים דבר כזה שערבים מסופקים בהגשמת ״הספר הלבן״, צריך, נניח, לא להגשים ולא להוסיף - כי יש ערבים הדורשים תוספת - נניח לא זה, אלא לאשר מחדש. אם כן, הדבר הזה [מצע ה״איחוד״] מסייע, מפני שאפשר להישען על מישהו מצד היהודים שלא יהיה כל כך מזועזע, אפילו אם זה לא פירושו קבלת ״הספר הלבן״. אבל קיימת שאלה זו לגופה.

אני בזה גמרתי את הסקירה שלי. אני רק רוצה להביא לידיעת הוועד הפועל, שיש כמה שאלות שהצטברו והצטברו וזה מחייב הגברת הפעולה בלונדון ועמידה על המשמר וקשר יותר חי עם לונדון בתקופה זו. יכול להיות שבן-גוריון יבוא הנה ויחזור לאמריקה ואז יהיה קשר יותר חי. אבל זו שאלה של קשר יותר חי עם לונדון. הודעתי זאת בהנהלה, שאני רוצה לברר אפשרות של טיסה שלי ללונדון. נניח, אם אוכל לסדר שהטיסה תימשך לשם שבוע וחזרה שבוע, אשהה בלונדון שבועיים שלושה. אין בידי ידיעה על אפשרות כזאת, אבל זוהי כוונתי כרגע.

ההנהלה דנה בשאלת ה״איחוד״, ויש פה הצעה שאינה מנוסחת עדיין ניסוח גמור. יסוד ההצעות האלה הם שני דברים:

א) קביעת עובדה שלא תיתכן שום מדיניות ציונית שלא תעמיד במרכז את עניין העלייה הגדולה לאחר המלחמה כתשובה היחידה לקורבנות יהדות אירופה בימי המלחמה.

ב) משא ומתן מדיני עם הממשלה ועם גורמי חוץ יכול להתנהל רק על ידי נציגות מוסמכת של התנועה. בקשר עם עניין העלייה יש להדגיש, שכל תוכנית ציונית שאינה מכילה בתוכה עלייה, חותרת תחת מלחמתנו למטרה זו.

לאחר הפסקה התקיימו עוד שתי ישיבות: אחה״צ וערב. הדיון נמשך בעקבות סקירת מ״ש. השתתפו דוברים רבים, מ״ש נוכח בדיון אך לא השתתף בו.

הערות: