127

מועצת ההסתדרות מ"ז, תל-אביב[1]

7.9.1942

גיוס, עלייה והתיישבות

משה שרתוק: ב-17 לאפריל, במקרה זה היה יומיים לפני פתיחת ועידת ההסתדרות,[2] סיכמה הסוכנות בתזכיר למצביא הראשי של המזרח התיכון,[3] לאחר שלבים ידועים של משא ומתן מוקדם, את דרישותיה לגבי שיתוף היישוב היהודי בהגנת הארץ. והדרישות היו שתיים:

אל״ף, צירוף פלוגות חיל הרגלים לבטליונים והקמת מספר בטליונים נוספים.

בי״ת, ארגון של ״משמר המולדת״ בן כמה רבבות, אשר חיל הנוטרים הקיים ישמש לו גרעין מרכזי.

אנחנו חייבים עכשיו לסכם פרשת משא ומתן והיאבקות ממושכים, אשר התנהלו בירושלים, בקהיר, בלונדון ובוושינגטון - מה השגנו ומה לא השגנו. ובכן, השגנו החלטה על הקמת בטליונים יהודים של חיל הרגלים. אף על פי שההחלטה הזאת טרם הוצאה לפועל, אין אני רואה אותה בשום פנים ואופן כדברים כתובים על הנייר בלבד. אני יודע היטב, שמרכזי הצבא בירושלים ובקהיר עוסקים בעיבוד תוכנית מסוימת להקמת הבטליונים האלה, מחפשים כבר מפקדים לבטליונים הראשונים, מעבדים תוכנית של אימון ושל ציוד.

הודיעו לנו, אומנם, שאותה המדיניות אשר השגנו לאחר היאבקות מסוימת, והיא שכל דרגות הפיקוד ביחידות הארצישראליות פתוחות לפני הקצינים הארצישראליים, שמדיניות זאת חלה גם על הבטליונים. זאת אומרת, שגם מפקדי הבטליונים האלה יוכלו להיות ארצישראליים. בפגישות עם קצינים יהודים, כשהייתי מוסר להם מה הובטח לנו, היו פוגשים אותי בבת צחוק של זלזול כאשר אני מודיע מה שהושג, ואמרו לי שלא נזכה לראות מאיורים יהודים. רק עד קפיטנים נגיע ותו לא. אנחנו מונים עכשיו כבר שבעה מפקדי פלוגות יהודים.

וכאשר התחלנו להשיג את הפיקוד היהודי בפלוגות ההובלה ובפלוגות המהנדסים, אמרו לנו קצינים בפלוגות ההובלה: ״כן, אבל בפלוגות הרגלים לא נגיע לפיקוד יהודי״. אני לא שמעתי היום את הרצאתו של החבר פרומקין,[4] מפני שהלכתי למסיבה שסודרה לכבוד המייג׳ור היהודי ארץ-ישראלי הראשון בפלוגות ״באפס״,[5]

ואני בטוח שגם נגיע למפקדי בטליונים יהודים! הלוואי והייתי בטוח בכל הישג שלנו כמו שאני בטוח בדבר הזה, שיבוא במשך הזמן.

ובכן, לא עצם צירוף הבטליונים, לא עצם מינוי המפקדים לבטליונים מוטל אצלנו בספק, אם כי ישנו שיקול כללי, שכל זמן שהדבר איננו ייתכן שהוא לא יהיה. אבל במידה שניתן לראות את השתלשלות העניינים, אינני חושב שלאחר ההחלטה הזאת הדבר מוטל בספק. פשוט מתוך גזירה שווה: היה גם זמן שהכריזו על יצירת פלוגות חיל רגלים, companies, וגם אז אפשר היה לומר שזה לא יהיה - וזה קם ויהי. לא למחרת ההכרזה, אבל הוקמו הפלוגות. הוא הדין לגבי הבטליונים. לא זה מוטל בספק, אלא מה שעדיין איננו ברור ובטוח זהו אופי הבטליונים האלה: מה יהיה הציוד, מה יהיה האימון, לאיזו מטרה יהיו מיועדים, מה יהיה כושר הקרב שלהם, לאיזה תפקידים הם ייקָראו? וכאן ישנו שדה מלא פחתים וחתחתים, שדה שיהיה בלי ספק שדה מערכה בשבילנו, הן בשביל תנועת הגיוס שלנו והן בשביל הנציגות היהודית.

עלינו לדעת, ואליהו כבר הסביר את העניין,[6] כי ההישג הזה בא כתוצאה מהיאבקות ומלחץ, ויותר נכון יהיה לומר, מהצטרפות של כמה לחצים, לחץ מבפנים ולחץ מבחוץ, ועמדו הרבה מפריעים בדרך. מי [מן הבריטים] שאמר פעם, כנימוק מדיני לאי-הקמת בטליונים, שהדבר הזה לא ייתכן מבחינה מדינית, באשר בטליונים זה צבא יהודי - ודאי לא ויתר על התנגדותו ועל מלחמתו נגד הדבר הזה. ואנחנו יודעים כיצד נולדה הצהרת בלפור. היא נולדה מתוך היאבקות. ואנחנו יודעים כי חתירות וניסיונות למעט את דמותה ולצמצם את ערכה החלו מייד עם הולדתה. ומותר לנו לחשוש שמאמצים כאלה, חתירות כאלו, יחזרו, אולי כבר החלו מלמחרת התפרסם הצהרת [מיניסטר המלחמה] גריג על הבטליונים. אבל מוטב שתהיה החלטה על בטליונים ושיוקמו בטליונים, ונצטרך להיאבק על רמתם ועל ערכם ועל כושרם, משלא תהיה החלטה כזאת ונעמוד עוד בשלב של מלחמה על עצם ההחלטה.

גם אם מוצדקים חששות וספקות, עלינו לציין את הדבר כהישג, כהישג גדול! שני דברים, אשר אמרו לנו כמה וכמה פעמים ״זה לא יקום״ - קמו והיו במשך התקופה האחרונה: שחרור אנשי ״דריין״ וההחלטה על הקמת גדודים יהודים.

ובכן, צריך שיהיה ברור מה הושג ומה לא הושג, מה עוד לא הובטח במשא ומתן הזה ועל מה יש עדיין לעמוד על המשמר ואולי גם להיאבק.

אשר לדרישה השנייה, הרי מה שהושג הוא אך ורק שורה של פעולות המכוּוָנות להשבחתו ולשכלולו של חיל הנוטרים במסגרתו הקיימת. מה שלא הושג זהו הרחבת חיל הנוטרים בכיוון לקראת יצירת ״משמר מולדת״ רחב ממדים בארץ. והדבר הזה צריך להיות ברור. וכבר עבר די זמן מהכרזתו של גריג כדי שנחדל, על כל פנים במועצת ההסתדרות, להשלות את עצמנו שיש כאן עדיין משהו סתום. אין שום דבר סתום. במידה שהיה סתום - קיבלנו את הבירור.

מהו עוקץ העניין? עוקץ העניין הוא בזה שקודם כל, כאשר מדברים על חיל הנוטרים, צריך להבחין בין חלק של אותם הנוטרים המהווים את ״משטרת היישובים העבריים״, זאת אומרת, מאורגנים בחטיבות מסוימות, ב-12 גדודים אזוריים על פני כל הארץ. פה ישב קודם חבר אחד עם משולש בעל צבע ידוע וכובע רחב שוליים. זהו נוטר מ״משטרת היישובים היהודים״. זהו חיל, זוהי פורמציה. יש לה פיקוד מסוים, שיטה מסוימת של פיקוד. יש שיטה של קשר. קשר תרתי משמע: למעלה ולמטה. ופירושו למותר.[7] והיא מיועדת להגנת היישוב. וישנה אפשרות של כיוון מרכזי ביחס לאימונה וביחס לפעולתה של החטיבה הזאת.

אבל יש מלבד זה נוטרים שעומדים על משמר בנקודות תורפה שונות בארץ והם חשובים מאוד - זה משמר החוף וזוהי רכבת ואלה שדות תעופה וזה נמל ואלה בנייני ממשלה ואלה מחסני נשק, וכולי וכולי. אבל כאן אין שיטת פיקוד אחידה וכאן אין אותו הקשר והזיקה, ולא זהו הגרעין ל״משמר המולדת״.

העוקץ השני הוא בזה, ש״משטרת היישובים העבריים״ היא כוח כפרי ביסודו. החיל הזה פרוש על פני אזורי הכפר שלנו, ובמידה שיש איזשהו שיתוף של הערים, הרי הוא רק לגבי האגפים בערים ולא לגבי כל הערים. בתל אביב זה, נניח, שכונת התקווה, ובחיפה זה נווה שאנן, ובירושלים זה בית הכרם. אינני מונה את כל השכונות, אני רק מדגים. אבל הכלל של תושבי תל אביב, 150 אלף יהודים, אין להם שום חלק ונחלה ב״משטרת היישובים העבריים״, והוא הדין לגבי עיקר היישוב היהודי של ירושלים. הוא הדין לגבי חיפה.

וכאשר באנו ואמרנו:

"טלו את משטרת היישובים והרחיבו אותה להיות משמשת 'משמר מולדת'",

אמרנו שאין כאן רק שאלה של הגדלת המספר בלבד, יש כאן שאלה של שינוי מבנה. מכוח כפרי בלבד החיל הזה צריך להיהפך לכוח ארצי. אבל אז התברר לנו, שאם בתחילת המלחמה היינו עושים את החישובים שלנו לגבי אפשרויות הגיוס מתוך הכללה ומתוך הפשטה יתרה, והבאנו בחשבון שכל גבר ביישוב המסוגל לשאת נשק הוא חייל-שבכוח, הרי הדבר איננו כך. היישוב נרתם לעבודת המלחמה. המשק עובד למען המלחמה. רבבות יהודים בגיל של גיוס - וכשאומרים ״גיל של גיוס״ אין הכוונה דווקא לגיל הגיוס לפי צו הסוכנות היהודית, כי אם מבני י״ח עד בני מ״ה או נו״ן - רבבות גברים יהודים בגיל זה רתוקים למשקם ואין להפקיע אותם ממסגרת המשק מבלי שיבולע במידה רצינית לקיום היישוב ולמאמץ המלחמה של הארץ. לעומת זה, אין כל הצדקה לכך שיכולתם המלחמתית-הגנתית תרד לטמיון, תבוזבז מחוסר מכשיר אשר יארגן אותם, יחייל אותם, יאמן אותם ויצייד אותם לקראת מערכה על הגנת הארץ - זהו ״משמר מולדת״. יש לזה גרעין - זהו חיל הנוטרים, אבל כדי שהגרעין הזה יגדל וייהפך לגוף גדול, מוכרחים לכנס לתוך המסגרת הזאת את הערים וצריך לתת להשביע[8] ״שוטרים מיוחדים״, לתת לפחות באלפים - אפשר היה לתת גם ברבבות, אבל לפחות באלפים כדי להגיע לרבבות. הדבר הזה לא הושג, וצריך שיהא ברור שהוא לא הושג.

יש ב״משטרת היישובים העבריים״ שתי מסגרות.

יש גרעין פעיל בקביעות. עכשיו זה כ-2700 איש לובשי המדים והמקבלים משכורת מהממשלה.

ויש פריפריה של 15-13 אלף ״שוטרים מיוחדים״. אלה הם רובם חברי המשקים.

ותמיד המַצָבָה קטנה מהתקן, וחסרים תמיד אנשים, ותמיד יחסרו אנשים, ולא טוב יהיה אם לא יחסרו אנשים, מפני שאנשים מתים ומפני שאנשים חולים, מפני שאנשים עוברים ממקום למקום ומפני שאנשים מתגייסים [לצבא הבריטי], ומפני שאנשים עובדים ככה שהם חדלים מלבוא בחשבון לכל פעולת הגנה ולכל פעולת אימון, על כל פנים, לקראת הגנה. ובדקו את ספרי החשבונות ומצאו שחסרים 1,500 איש, ואז אמר מי שאמר: ״אל תראו פתרון בזה שאתם תשלימו 1,500 איש אלה״, והיה מי שלקח את המזכיר הראשי לטיול בארץ והביא אותו לבאר טוביה. והמזכיר הראשי נכנס למשקו של איכר אחד ושאל אותו:

״כמה אתה עובד ביום?״ והוא אמר: ״מחמש בבוקר עד תשע בערב״. ובמקום אחר איש שני אמר: ״מהרגע שאני יכול לראות עד הרגע שאני חדל לראות...״ ואז נאמר לממשלת ארץ-ישראל: ״לא מאנשים אלה יוקם עכשיו 'משמר המולדת' בשביל כל הארץ. מתי אנשים אלה יתאמנו? מתי הם יצאו לתרגילים? מתי הם יצאו לתמרונות?״

אבל יש, נאמר לה, בערים המון עם רב. אפילו בית חרושת שעובד עשרים וארבע שעות, כל פועל עובד שם רק שמונה שעות ויש עוד פקידים שעובדים גם עכשיו רק שבע שעות. הם יכולים להתאמן בזמנם הפנוי והם יכולים לצאת מבית החרושת לשבוע בחודש או לשבוע בחודשיים לקורס יותר נמרץ, ומהם תקימו את ״משמר המולדת״.

אבל בינתיים התברר שחסרים 1,500. והמיניסטר זרק את העצם הזאת, והוא אמר שמחליטים על 1,500 אלה. וממשלת ארץ-ישראל מודה שזה לא מעלה ולא מוריד. ולכן אני רוצה לומר, שיהיה ברור מה פעולת ההדרכה הנעשית עכשיו במסגרת של חיל הנוטרים. לא רק פעולת הדרכה נעשית, גם תוספת ציוד אשר אומנם היא בראשיתה, אבל אין לזלזל גם בהתחלה הזאת. והדבר הוא לא במצב של קיפאון, כי אם במצב של תנועה, וגם העובדה שנתפנה מטה צבאי להדרכת חיל הנוטרים ואימונם. כל הדברים האלה חשובים.

אבל לא זה הדבר אשר ביקשנו. לא זה הדבר אשר נשאנו אליו את נפשנו. ולגבי זה אין שום התחלה. אין שום התחלה לגבי הכללת הערים, הכללת הרזרבואר הגדול, האוצר הגדול של כוח האדם ההגנתי שלנו, במסגרת ״משמר המולדת״.

וכאן, לפי המשא ומתן, מה שעומד בעוכרינו זוהי טענת חוסר הציוד, חוסר הכלים. ועלינו לדעת שיש בטענה הזאת אמת. אני, קודם כל, אינני מוכן לסמוך על ידיעותיו של גרבובסקי[9] ביחס למידת הציוד של החיל הפולני, שהוא כבר כולו מגויס ומזוין מכף רגל ועד ראש.[10] הלוואי והיה כך, כי אז היה מצבנו יותר קל. אבל אני מסופק בדבר. עלינו לדעת שהיו אבדות גדולות מאוד וישנה, כידוע לי, בעיה של השלמת הציוד של יחידות אנגליות שהן כיום יחידות קרב ועובדות בחזית. יש סעיפי ציוד שבהם חלה הטבה ידועה, ויש סעיפי ציוד שבהם לא חלה הטבה. ואומרים דברים ברורים:

״כל זמן שעומדות אצלנו בעיות כאלו, אנחנו לא נפנה ציוד כדי להכין 'משמר מולדת' ארצישראלי, זאת אומרת, בעורף ובמרחק מסוים ולא קטן מהחזית״.

ואומרים עוד דבר:

״כל זמן שלא ברורים הסיכויים מתי יהיה לנו ציוד לכך, אנחנו לא נתחיל באימונים יותר רחבים״.

אף פעם לא נאמרת כל האמת. אבל לפעמים אין צורך לומר את כל האמת. ולפעמים העובדה שישנה טענה מסוימת, שהיא אמיתית, היא איננה נותנת אפשרות להיאחז בטענה שאיננה באה לידי ביטוי ולסתור אותה ולעקור אותה משורש.

זהו מצב המערכה בה אנחנו עומדים כיום. המערכה הזאת מוכרחה להימשך, ואנחנו בינתיים צריכים לעשות מה שאנחנו יכולים לעשות בכוחות עצמנו. אבל עלינו לדעת כיצד עומדים הדברים.

אני חוזר לעניין הבטליונים. ישנם כמה וכמה סיבוכים קשים מאוד המלווים את תנועת ההתנדבות והגיוס מראשיתה. זאת לא הפעם הראשונה שאנו מבררים את הבעיה הזאת בציבור שלנו, ואני פטור מלתנות את כל פרשת הסיבוכים הנפשיים והמעשיים. אבל כיום אנחנו נותנים את הדין על סיבוך אחד. הייתה בתוכנו מלכתחילה חתירה לממדים רחבים של הגיוס. זה מצדנו. מצד הממשלה הייתה חתירה להסתייע בנו לשם מילוי הצרכים הדחופים ביותר, ושני הדברים האלה נפגשו, והתוצאה של הפגישה הזאת הייתה הקמת מספר רב של יחידות מקצועיות הממלאות במלחמה תפקידים חשובים מאוד, תפקידים אשר אי-אפשר לנהל מלחמה ואי-אפשר לנצח במלחמה מבלי שתפקידים אלה יתמלאו ויתמלאו היטב. אבל זה לא מצטרף למילוי אותם התפקידים אשר לפי המסורת המקובלת - והמסורת המקובלת משפיעה על חיי הנפש של הציבור ושל כל חייל וחייל - בהם תפארת הצבא.[11]

בביקורי האחרון במצרים סיירתי בשמונה-עשר מרכזים של יחידות יהודיות - רבע יחידות שלמות, פלוגות שלמות ופלגי פלוגות - בהם עשרה מרכזים של גברים ושמונה מרכזים של נשים. זה לא ממצה את כל החשבון. יש לפחות עוד חמש נקודות שלא ביקרתי בהן, אשר ארבע מהן או שלוש מהן נמצאות בחזית, ומשום זה לא יכולתי לבקרן. וזה מחוץ, אולי, לשני תריסרים של יחידות או מרכזים שבהם נמצאים אנשי חיל התעופה שלנו. כל זה מסופר על מצרים. בכל המקומות האלה, ביחידות הגברים, היו מסדרים רשמיים, ובכל הנקודות של הנשים היו כינוסים, פגישות ושיחות או נשפים.[12] בכל מקום ומקום הבאתי את בשורת הגדודים והסברתי את ערך הדבר. יחד עם זה, אמרתי לבחורים ולבחורות האלה שני דברים:

"לכם לא יהיה חלק ביצירה הזאת. אתם לא תשתתפו בה. אבל לכם יש חלק ביצירה הזאת, כי אלמלא הגיעה תנועת ההתנדבות שלנו לאותם הממדים שהגיעה אליה, אלמלא היא הקיפה אותו מספר הגברים והנשים שהיא הקיפה, אלמלא היא נחלה אותה ההצלחה ואותו הכבוד אשר היא נחלה, לא היינו מגיעים להישג זה״.

מדוע אמרתי את הדבר הראשון? פה אדם התרעם על כמה הערות שהפסקתי בהן את דברי גרבובסקי. אילו היה גרבובסקי כאן והיה אומר:

״אנחנו צריכים להתחיל לדרוש העברת חיילים מפלוגות מקצועיות לפלוגות הרגלים. אני יודע שהדבר הזה יהיה קשה כקריעת ים סוף. אל נירתע מהקושי. נציג את זה על סדר היום, נדרוש את הדבר הזה״,

לא היה אז להעיר לו איזו הערה. אבל כשגרבובסקי זורק לתוך קהל בלתי בקי, הנפזר מחר על פני כל הארץ ומפיץ את המושגים שהוא רכש כאן, את האמרה הסתמית ״חיילים מפלוגות אחרות מוכרחים עכשיו לעבור״, אזי זה מטעה וזה יכול להכשיל. וראיתי חובה לעצמי ונטלתי רשות לעצמי להפסיק אותו.

ובכן, לא במקרה, לא כלאחר יד ולא בהיסח הדעת יש לנו פלוגות הובלה ויש לנו פלוגות מהנדסים, אלא כל פלוגה ופלוגה באה כתוצאה מצורך הכרחי. יש בכלל אסון שיכול לקרות לאיש צבא או לקצין - זהו כשהוא נעשה להכרחי. קצינים מזהירים איש את רעהו:

״הישמר פן תהיה הכרחי. כאשר אתה הכרחי אז לא יעבירו אותך ממקום למקום, תישאר תקוע במקומך עד סוף המלחמה. והיות ותישאר תקוע במקומך לא יעלו אותך בדרגה, מפני שאתה נמצא בתוך מסגרת כזאת ששם אין תקן בשביל איש בדרגה יותר גבוהה. אתה הכרחי? אתה איש הכי אומלל בצבא. אסון יותר גדול לא יכול לקרות לך״.

ואלה הם ״האסונות״ הקורים לנו כסדר - אנחנו נעשים להכרחיים והבחורות שלנו נעשות להכרחיות.

אני הייתי במחנה שיש בו 300 בחורות העובדות בנהגות והעובדות במחסנאות. זהו מחנה אדיר של אוֹרְדְנַנְס [חיל ציוד וחימוש] - משק גדול מאוד. אני זוכר, אגב אורחא, חברים וחברות, איך כל העניין של גיוס הנשים הועמד על חודו של חרב אחת: ״הן תנהגנה קצינים או לא תנהגנה קצינים?״ זאת הייתה השאלה אשר לפיה צריך היה להכריע בעניין גיוס הנשים לחיוב ולשלילה. והייתה שאלה של מערכה מדינית: שהבחורות לא תנהגנה קצינים... אני מתכבד לבשר: אין ברחבי מצרים וברחבי ארץ-ישראל אף בחורה ארצישראלית אחת המשמשת נהגת לקצין. זאת אני אומר, אני, שלא חשבתי את זה לגמרי לאסון.

ובכן, אין דבר כזה. אבל יש קבוצות בחורות, והן הולכות וגדלות, הנוהגות במכוניות ובמכוניות כבדות למדי, בשירות בתוך מחנות, במחנות רחבים מאוד, כובשות את המקצוע הזה ומשתלטות עליו. ויתר על כן, יש כבר התחלה של כיבושים חלוציים של האישה העברייה הארצישראלית האופייניים לה, כמו שרואים לפעמים ניצוץ ראשון של משהו שהוא קטנטן מאוד, אבל מבחינים בו את כוח החיים, את כוח הצמיחה. כך נתקלתי בשלוש בחורות, שלוש בחורות בלבד, אשר ניתן להן להיכנס לפני ולפנים לתוך הגראז', לתוך הסדנה שבה מתקנים מכוניות. אם כן, דבר כזה עוד לא ראו. נהגות כן, אבל הסדנה היא נחלת הגבר. והנה באה בחורה ודרשה כניסה לסדנה. ואחרי ניסיון איתה הכניסו עוד אחת ועוד אחת. שתיים מהן הן תלמידות מהטכניון בחיפה ואחת סתם בחורה מתל אביב. הן אפוא לא רק נוהגות במכוניות, אלא גם מתקנות מכוניות והן עוסקות במכונות ובמכשירים. הן עובדות כמסגרות וכמכונאיות, ויש להן הסכנה להיהפך להכרחיות, להחליף גברים, והגברים יילכו ולא ישובו כבר ואז לא תוכלנה לזוז משם.

קולונל אנגלי זקן שכנראה, לפי צבע שערותיו, ראה מראות בימיו, סיפר לי פרשה של לבטים וצרות צרורות שהיו לו במחנה הזה, איך הוא ניסה בני עמים שונים, גברים, בעבודה ונכשל כישלון אחרי כישלון, עכשיו אורו עיניו ואיך הוא נשם לרווחה בבוא 300 הבחורות האלו, ואיך הבחורות האלו כבשו את העבודה ואיך הן עושות את העבודה הזאת - באיזו אחריות, באיזו דייקנות ובאיזו הקפדה ובאיזו מסירות ובאיזו הבנה! וקלטה אוזנו שמץ שיש גם פולניות במזרח התיכון ושעתידים להביא פולניות למצרים, ושיש מישהו שאולי אז חושב שכדאי, אם כן, לסדר את הדברים ולהסדיר את הדברים כך שהארצישראליות תתרכזנה בארץ-ישראל ופולניות, שממילא בנכר ושארץ-ישראל בשבילן נכר בדיוק כמו מצרים, שהן תהיינה במצרים והארצישראליות תהיינה בארץ-ישראל. לא מהיותו סבור שאסור לארצישראליות לשרת שלא בארץ-ישראל אלא מכיוון שיש אפשרות להן להיות בארץ-ישראל, מדוע לא?

קלטה אוזנו שמץ מֶנוּ והוא התחלחל ואמר:

״מה זה? איך אני אסתדר בלעדיהן? איך אני אעבוד בלעדיהן? זהו מרכז האספקה העיקרי לחזית. שם כל מה שהאוניות מביאות לפורט סעיד ומה שנפרק בפורט סעיד מובא לשם, ולשם מגיעים קרונות גדולים וצריך לפרק את כל הדבר הזה - כלי נשק וחלקים של נשק וכל מיני תחמושת ומכונות ומכשירים וחלקים של מכונות ומכשירים עד למסמר קטן, עד לנעץ, עד לבורג קטן. וכל זה צריך למיין. ואחר כך באות הזמנות מפלוגה זאת, מפלוגה זאת, וצריך להרכיב חבילות ולשלוח את ההזמנות. זהו מרכז שיטת העצבים של מכונת האספקה. את זה אי-אפשר להעביר לארץ-ישראל!״

ובכן, הן נעשו להכרחיות.

והוא הדין לגבי פלוגות הגברים שלנו. פלוגה אשר הצבא השקיע בה דמי אימון, הוציא זמן עליה, בינתיים האכיל והשקה והלביש והכין את האנשים האלה עד שהם ילמדו את המלאכה, ונתן בידם מכוניות והרגיל אותם למכוניות ולימד אותם לתקן את המכוניות האלו, שהאנשים האלה יושבים איש על מכוניתו והם מובילים דברים נחוצים - על כל פנים לדעת הצבא הדברים האלה נחוצים - לא יורידו אותם מהמכוניות כדי לשלוח אותם לפלוגות רגלים רק לשם עשיית נחת רוח ליישוב העברי.

ואם יש פלוגות מהנדסים הוא הדין לגבי דידן. ופלוגות מהנדסים הולכות ומתרבות. והן לא רק הולכות ומתרבות במספר, אלא הן הולכות ומתגוונות בהרכבן. זה לא כך שכל פלוגת מהנדסים חדשה היא מאותו המין. כמעט כל פלוגת מהנדסים המוקמת עכשיו היא ממין חדש. ואני ראיתי בבת-אחת שלוש פלוגות בהתהוותן, ורביעית אשר מתהווה לא ראיתי מפני שהיא בחזית. אני ראיתי פלוגת חשמלאים מוקמת עכשיו. אני ראיתי פלוגה לציוד מכאני - מכונות לחפירה, ליישור [קרקע], טרקטורים וכולי, מוקמת עכשיו, אשר לתוכה יכנסו הטרקטוריסטים אשר התגייסו מקודם. אני ראיתי פלוגה מיוחדת של מודדים ומדפיסי מפות. וכל אלה, תדעו לכם, עם כל היהירות שלנו על הרמה הגבוהה של מומחיותנו המקצועית, כל הפלוגות האלו מלאות מקצועות חדשים בשביל טובי האנשים שלנו, והם צריכים ללמוד אותם. טובי המודדים שלנו הם דרדקים לגבי המודדות הצבאית. והקצין, שהוא בעל מקצוע, פוסל מודדים מופלגים מארץ-ישראל אם הם קשישים יותר מדי. הוא אומר:

״האיש הזה כבר לא ילמד דבר חדש. מודד צעיר, אשר יודע את הטכניקה האלמנטרית, הוא צעיר והוא גמיש והוא ילמד איזה דבר״,

והוא לוקח אותם.

אני הייתי נוכח במסדר בתנאים פנטסטיים לגמרי, בתוך מערה ענקית אשר אומרים כי פרעה חצב מתוכה אבנים לפירמידות שלו. אולי כמה פרעה, על כל פנים אחד הפרעה. ובתוך המערה הזאת נערך מסדר של הפלוגה הזאת. ואחת משלוחות המערה הזאת נהפכה לבית דפוס גדול למפות. אני אולי פה מספר מה שלא צריך לספר. אבל הן לא אמרתי איפה זה. וראיתי שם חבר מתל יוסף, שהיה עובד אחראי בדפוס של ״הקיבוץ המאוחד״ והדפיס את ״מבפנים״ ויתר ההוצאות של ״הקיבוץ המאוחד״, והוא לומד שם מקצוע חדש לגמרי - הדפסת מפות. וכאשר ילמדו אותו את המקצוע הזה, אז לא לשם כך ילמדו אותו כדי לשחרר אותו אחר כך לפעולה אחרת. משום שפלוגה זאת היא עכשיו חטיבה אחת והיא חיה את חייה בזמן לימודה יחד, אבל ישלחו חמישה אנשים מפה לאיראן, כי מאיראן מודיעים שאין מפות די מפורטות בשביל חלק זה או אחר של הארץ, או שגילו שגיאות במפות שישנן. וישלחו אנשים ללוב וישלחו אנשים לעיראק. והאנשים יהיו בתנועה בלתי פוסקת. ואנשים אשר יגיעו לדרגה כזאת - אותם ישחררו לחיל רגלים?

חברים, זה לא אומר שמבחינה אובייקטיבית אי-אפשר להגיע, או שלא צריך שתהיה לנו תקווה שנגיע, שתהיה לנו משאלה ודרישה להגיע לכך - לריכוז כל הפלוגות האלו, על כל פנים חלק מהן, בחטיבה גדולה. אבל זה לא יהיה במסגרת הגדודים, זה לא יהיה במסגרת הבטליונים. זוהי חטיבה מסוימת, בעלת גודל מסוים ותפקידים מסוימים. הלוואי שיינתן לנו במסגרת הזאת למלא את מלוא התפקיד.

אבל יש חטיבות יותר גדולות אשר נוכל להגיע אליהן. יש בריגדה. יש בריגדה פשוטה ויש בריגדה יותר מורכבת, יותר מסועפת, יותר ענפה. יש דיביזיה ושם יש צירוף של רגלים ותותחנים והובלה ומהנדסים מלכותיים ואתתים וכולי. לא נשים. החברות צריכות לדעת זאת. לא נשים, בלתי אם תקום מהפכה בצבא הבריטי. מפני שאין צירוף נשים ליחידות המיועדות לתנועה ולקרב. ויש לנשים שדות פעולה מיוחדים, אשר האישה יכולה לבחור בהם או לעמוד בהם.

אבל אלה הם עתידות. ואנחנו עומדים עדיין במערכה על מלוא אפשרות הפעולה במסגרת של בטליונים. ובכן, טוב שאנחנו נדאג שתמיד יעמוד איזה דבר על האופק. ואם עניין הבטליונים כבר לא עומד על האופק, לאחר שהוכרז מפיו של מיניסטר המלחמה, אנחנו צריכים כבר להעמיד דבר גדול יותר, דבר יותר רחב על האופק. אבל, כשדיברתי על גדודים, חובתי הייתה להגיד ליחידות שנפגשתי איתן, גברים ונשים, שהם, על כל פנים רובם הגדול, יישארו בתפקידיהם.

אני רוצה עוד ועוד להסביר את הדבר הזה. גם בבטליונים יש אלמנטים נוספים על הרגלִים, ולא רגלִים בלבד, אבל הם מעטים מאוד. ייתכן כי יעלה בידנו לפעול, שיקחו בשבילם אנשים מפלוגות הובלה או אחרות. זה לא יעלה ולא יוריד לגבי קיום תפקידן של הפלוגות האלו. הן תישארנה בתפקידן ותישארנה מפוזרות. אני יודע, יש גם ברכה בפיזור הזה. בדיעבד, יש אפשרות גם להתנחם בהן, אני יודע, במידה שהרשת של הפלוגות שלנו המקצועית לפי ענפי השירות, והטריטוריאלית לפי מקומות הפעולה, הולכת ומתרחבת - מתרחב שטח הפגישה והמגע של הפלוגות שלנו, של מפקדיהן של קציניהן, של סמליהן, חייליהן, עם העולם החיצון, עם צבאות בני הברית. ובמידה שמתרחב שטח המגע והפגישה, עולה קרננו בדרך כלל - כמובן, יש גם תמיד יוצאים מן הכלל - עולה הכבוד שלנו, מתבלטת יותר ויותר יישותנו. אנחנו נעשים לחטיבה יותר חיה בחלק עולם זה. אין כבר קצין שאינו יודע שאנחנו קיימים, או שהוא בעצמו נפגש או שהוא היה בפלוגת מהנדסים, אשר אותה שירתה פלוגת הובלה שלנו, והוא הכיר את האנשים או שהוא נפגש עם מישהו בלוב. הוא עבר דרך ארץ-ישראל. הוא נפגש עם מפקדים של ״באפס״ והם סיפרו לו מה זה חיילים של ״באפס״. הוא נפגש עם איזה קצין והלה סיפר לו שהוא היה מפקד אזור והיה באקספרטיזה אי-שם לראות את העבודה והוא מתפעל ממה שראה וכולי וכולי. והוא הדין לגבי הבחורות. עשרת מונים לגבי הבחורות. אין כלל לשער גובה ההערכה לגבי הבחורות שלנו, בייחוד בשלבי הפיקוד העליון, מפני שכנראה תנופת העבודה שלהן, היכולת, ההתמסרות השלמה ורצינות היחס לעבודה שפוגשים מצד כלל החברות שלנו - יש בזה דבר-מה מפתיע, בלתי רגיל, ותוהים על התופעה הזאת - מניין מעיינות המרץ הזה ויכולת ההתמסרות?

כפי שאמרתי, התוצאה הייתה ריבוי הפלוגות המקצועיות, והריבוי הזה עדיין נמשך. גרבובסקי כאן טען, שיש פוליטיקה לגייס פלוגות מקצועיות. אני שאלתי: מי מנהל את הפוליטיקה הזאת? התשובה על זה עוד יותר עִרפלה את העניין. אינני יודע על פוליטיקה כזאת. אני שולל שהיא קיימת. ישנה עובדה של גיוס פלוגות מקצועיות. לא פוליטיקה ישנה כאן, אלא ישנה כאן הצטרפות של כמה וכמה גורמים, ואני יכול למנות ארבעה חמישה גורמים כאלה.

אל״ף, הגורם הראשון הוא העניין שיש לצבא צורך בפלוגות המקצועיות וחותרים לכך בכל הכוחות. ההובלה טוענת: נחוצים לה עוד, הב עוד. המהנדסים טוענים: נחוצים להם עוד. כל מקצוע ומקצוע תובע עוד ועוד אנשים.

בי״ת, הסיבה השנייה היא שיש בעלי מקצוע בתוכנו. פעם בוויכוח חבר אחד אמר: ״צריך להסתיר את המקצוע״. אני אמרתי על זה: ״נניח שלא אדבר על כך שלפי תפישה ידועה חטא הוא כלפי המלחמה והדמוקרטיה ורוסיה הסובייטית להסתיר מקצוע, מפני שחייל בתור בעל מקצוע יעיל יותר ופורה יותר מחייל מחוסר מקצוע״. אני רק אמרתי זאת: ״חייל פרט יכול להסתיר שהוא בעל מקצוע. היישוב היהודי לא יכול להסתיר שיש בתוכו המון בעלי מקצוע. הסוכנות היהודית לא יכולה להסתיר את העובדה שיש בעלי מקצוע. היא איננה יכולה להגיד 'מא בערפיש' - אינני יודעת״.

גימ״ל, רצון האנשים. רצון האנשים מתחלק לכמה ראשים: רצון האנשים לעבודה במקצועם, רצון האנשים ללמוד מקצוע, רצון האנשים לשרת בחוץ לארץ ולהיות יותר קרוב לחזית ולחיות חיי תנועה ולא חיי עמידה, רצון לקבל משכורת יותר גבוהה. כל אלה הם דברים פשוטים ואנושיים!

דל״ת, הבדיקה הגופנית החמורה, הקפדנית, לגבי חיל הרגלִים. ואנחנו צריכים לדעת זאת, כי קודם כל ישנו הבדל בבריאות, ושנית, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו ציבור חלש בגופו וציבור מלא פגמים גופניים. אם אנחנו לא ידענו זאת, אז זה התגלה לנו לרגל הגיוס. זה נתגלה באחוז הגבוה של משתחררים מהצבא בגלל חולשה גופנית, ובכלל בגלל תגובה יותר מדי חריפה, פוגעת, של הגוף לניסיונות השירות בצבא.

ה״א, הסיבה האחרונה לדבר הזה זה נאומים כנאומו של גרבובסקי. והנאומים האלה הם לא רק מעל במה זו, אלא במכתבים ובסיפורים ובשיחות ברכבת ובשיחות באוטובוס ובכל מיני מסיבות - הוצאת דיבת ה״באפס״ רעה באוזני הציבור הצעיר. זה סיפורים בגוזמאות על כך שיום יום רואים כיצד מכניסים מכונות ירייה למחנה הפולנים, ופלוגת ה״באפס״ ממלאת חצי זמנה בצחצוח. כל אלו הן גוזמאות, אבל גם לולא היו גוזמאות, האחריות צריכה הייתה לצוות להצדיק את הדברים, ולדעת שיש פה מערכה ויש עסק עם חיי נפש של איש צעיר, וצריך להגיד לו: נכון שאנחנו לא יצאנו לקרב, או נכון הוא מה שאומרים בנוגע לפולנים וציוד עבורם. אבל הסוכנות פועלת בעניין זה ויש מערכה על כך, ובמידה שתרבינה פלוגות, נתגבר על כך. כך צריך לדבר! אז אפשר, כמובן, לדבר כך שהמסקנה היא שצריך לעמוד במערכה, אבל בינתיים הבחור הפשוט מסיק מסקנה אחרת.

ואנחנו, כשעשינו את המאמץ האחרון וההתיישבות העלתה אנשים [להתנדבות לצבא], הרי לכאורה ברור היה שאם תהיה שליטה [על גיוסם], למי היא ישנה יותר בהתיישבות? לקיבוצים, ובתוך התנועה הקיבוצית ״הקיבוץ המאוחד״ הוא שנקט קו יותר תקיף של שלטון על אנשיו, ומ״הקיבוץ המאוחד״ לא הלכו כל האנשים לחיל הרגלים, ואנשים בלתי מקצועיים הלכו ליחידות מקצועיות. אני בעצמי נתקלתי בבחור כזה שעמד בתור לבדיקת הרופא בסרפנד. גם היום נכנסתי בוויכוח עם בחור אחד, שאני מכיר אותו ולכן הרשיתי לעצמי להיכנס איתו בוויכוח - ואין אני יכול לעשות זאת כל פעם - והוא ניסה להוכיח לי שהוא צריך ללכת דווקא להובלה והלך להובלה ולא ל״באפס״.

עכשיו גריג אומר, ובשבילו במחילה מכבודו זה טכסיס טוב מאוד, יעיל מאוד - הוא כל הזמן עמד בהגנה ובהגנה קשה ועכשיו הוא עבר להתקפה - הוא אומר: הא לכם בטליונים... עכשיו אנחנו נתקפים, אנחנו עכשיו בהגנה, אנחנו נתבעים והוא התובע. אבל כאשר אמרתי בקהיר, כאשר ראיתי שהקצב שם יותר אטי לגבי הקמת הבטליונים מכפי שאפשר לחשוב - הן זה יכול להיות יותר מעשרה בטליונים! - אז טענתי:

״הלא גריג דיבר על 10,000!״ אמרו לי: ״אם אתם יכולים לתת 10,000, אז לא פחות מ-5,000 מזה ליחידות מקצועיות!״ אמרו דברים ברורים: ״אנחנו מבינים היטב את הקונספציה הציונית של הגיוס, המחייבת ריכוז מקסימלי והופעה ככוח לוחם. אבל אנחנו איננו עוסקים בהגשמת קונספציות ציוניות. אנחנו עוסקים במלחמה נגד היטלר כפי שאנחנו מבינים את אופן הנהלתה. ולנו נחוצות כאוויר לנשימה יחידות מקצועיות. אי-אפשר בלעדיהן!״ כשאמרתי: ״אל תחרדו כל כך, עד עכשיו לאינפנטריה הלכו מ-20 אחוז עד 25 אחוז ולא יותר״, הם אמרו לי על זה: ״כן, אבל עכשיו הרגימנט הארצישראלי מתחרה בגיוס לכוחות המקצועיים, ולכן אנחנו רוצים להבטיח לפחות 50 אחוז״.

ובכן, אני אמרתי להם שמה שיתחרה בגיוס לרגימנט הארצישראלי זה לא יהיה גיוס ליחידות המקצועיות, כי אם הממשלה הארצישראלית תתחרה בגיוס לרגימנט הארצישראלי על ידי התקנות שלה ועל ידי ההפרעות לגיוס בעלי מקצוע, שכבר החלו באופן רציני מאוד לאו דווקא מתוך ריתוק העובד לעבודתו ובאמצעים כאלה. בכלל, [השלטונות] דורשים מהצבא שלא יגייס בעלי מקצוע, אבל אינני בטוח, גם אם יניחו לנו, שלא תהיה הפרעה מממשלת ארץ-ישראל. אל תטעו, זה לא גיוס בעלי מקצוע אלא גיוס אנשים ליחידות מקצועיות. אנשים מקווים ללמוד מקצוע. זה לא רק משכורת יותר גבוהה בעד שירות בחוץ לארץ, אלא גם בעד לימוד מקצוע ואפשר מזמן לזמן להתקדם ועולים בשכר, ואם יש לאיש משפחה אז העניין הוא רציני מאוד.

ובכן, ברור שמוכרח להיעשות כאן מאמץ עליון.

קודם כל, להגביר את הגיוס בכלל.

שנית, בתוך הגיוס להגביר את הגיוס ליחידות הרגלים.

והנה אני רוצה לומר ככה - יש דברים שאינני יכול לדבר עליהם באופן חופשי במסיבה כה גדולה. אצלנו, בדרך כלל, יש מידה יותר מדי גדולה של התרת הרצועה בזמן האחרון, ואנחנו צריכים לבדוק היטב את הרצועה ולהדק אותה קצת בנוגע לדיבור בציבור על עניינים ידועים[13] - אבל אמרתי שעלינו לעשות מה שאפשר לעשות בכוחות עצמנו, אלא שיש כאן בעיות רציניות מאוד, ובעיה אחת היא בעיית האמצעים.

ישיבה ג', המשך דברי מ״ש:

משה שרתוק: אני רוצה קודם כל לתקן שני רשמים מוטעים שיכלו אולי להיווצר משמיעת דברַי אמש. הזכרתי, שכאשר מבקרים בפלוגות נתקלים לפעמים בחיוכי זלזול. אינני רוצה, בשום פנים ואופן, שהחברים יסיקו מזה מסקנה כאילו קבלת הפנים שזוכה לה נציג הסוכנות בבקרו בפלוגות היא קבלת פנים של זלזול. ההפך הגמור מזה. אני מוכרח לציין זאת, כדי שלא תיווצר כל טעות. אבל אנחנו מכירים בת צחוק מסוימת, שבוודאי אבות אבותינו נפתלו איתה בפגישותיהם, ואבותינו ראשוני הציונות נתקלו בה, ואנו נתקלים בה בכל מקום ומקום, אחד בעיר ושניים במדינה, אבל זה רק מלמד כי פיקחות וחוכמה יהודית ידועה מצאה לה קן גם בצבא. זה בשום אופן אינו מלמד על הכלל.

רושם מוטעה אחר, שיכול היה להיווצר, הוא כאילו אני רואה איזו ברכה מיוחדת בפיזור שלנו בענפי השירות השונים בצבא. לא מיניה ולא מקצתיה. לא זאת המדיניות שלנו. לא זו השאיפה שלנו. אמרתי רק כי בתוך הפיזור הזה ישנם גם פיצויים מסוימים והצבעתי על הפיצויים האלה. כך הדין בכל ענפי עבודתנו. לא בכל שטח פעולה עולה בידינו לקיים את הקו הראשי שאנו מתווים לנו מתחילה. כשאנו בונים כביש אין אנו יכולים לבנות אותו בקו ישר, אלא מוכרחים לעשות כל מיני זיגזגים, עליות ומורדות. במידה שפועם איזה כוח פנימי, דוֹחַף עצמי, הוא מבקיע לו דרך והוא בא על שכרו עם כל גילוייו, גם אם לא כל הגילויים האלה הם לפי משאלתנו השלמה.

ועכשיו להמשך דברי. עניין של פעולה עצמית בשטח מסוים - צריך שיהא ברור לנו כי רובצות עליו הגבלות מסוימות. לפי דעתי, יש קודם כל הגבלה נפשית מסוימת. כאשר אנו בוחנים אנשים לצבא או לנוטרות, לשירות פעיל, אנשים אלה נכנסים אז למסגרת כזו של משמעת ולמשטר כזה של חיים, שהם מחזיקים בו מעמד כל זמן שהשירות שלשמו הם התנדבו נמשך. החיילים יודעים כי הם התגייסו לכל ימי המלחמה, וגם אם נניח שהמלחמה תתרחק לגמרי מגבולות הארץ ותתלקח באיזה מקום אחר, החיילים שיישארו שם ידעו שחובתם ללבוש את המדים האלה, לציית לפקודות ולמלא אחריהן כל ימי המלחמה בלי שום טענות ומענות.

אבל לא כן בשטח אחר. כאן מוכרחה תמיד ללוות את האיש ההכרה, שזה שהוא הפקיע את עצמו ממסגרת המשק ומקדיש את עצמו - בחלקו, ובהרבה מקרים את כולו - רק להתעסקות מסוימת, שזה עונה על איזו תביעת השעה, שזה מחייב. לא הגענו למצב כזה, למרות זה שנשקפה לנו סכנה תמיד בארץ, שנקבע ונאמר שאנו צריכים להחזיק תמיד חלק אחד של היישוב הכן על המשמר. אנו רוצים שהיישוב בכלל יעמוד על המשמר, אבל לא הגענו למסקנה כזאת בימים כתיקונם. הגענו למסקנה כזאת בתוך מצב המלחמה, בתוך תהפוכות המלחמה, מפני שישנם רגעים וישנם מצבים שבהם אנו חושבים שעלינו להיות נכונים לצרה רבתי. אבל מצבים כאלה עלולים לחלוף, והרגשה כזאת יכולה גם להיחלש, ואנו איננו יכולים לסמוך על כך שנוכל לקיים מסגרת מסוימת [הפלמ״ח] בגבולות זמן בלתי מוגבלים. זה יהיה תמיד תלוי בהשתלשלות המסיבות החיצוניות. זה ראשית.

שנית. אנו איננו יכולים להניח אפשרות של חופש פעולה גמור מצדנו. אחת המסקנות שעלינו להסיק מהעובדה השלילית שציינתי אתמול - על אי-התקדמות שלנו לקראת ארגון ״משמר המולדת״ רחב ממדים - היא שאסור לנו להתפרק מנשק הזהירות ולא צריך שתשרור אצלנו ההשליה כאילו שהכול מובן והכול מוסכם. הנחה כזאת תהיה בהחלט בלתי מוצדקת ואנו עלולים לשלם בעדה מחיר יקר ומחיר מיותר, ועלינו לדעת את הדבר הזה היטב. גם הדבר הזה מוכרח להשפיע על התכוננותנו העצמית.

והצד השלישי, אפור ופרוזאי מאוד, ועל אף על פי כן זהו צד מעשי מאוד - צד האמצעים, הצד הכספי. במידה שחברים דיברו כאן בעניין זה והתקיפו את נשיאות ״מגבית ההתגייסות״ על צרות התפיסה שלה ועל צמצום המעוף שלה, הם טענו בעיקר בשם צורכי משפחות המגויסים שאינן מקבלות די. אבל ״מגבית ההתגייסות״ אינה מוקדשת רק לזה, ועד עכשיו היא לא הייתה מוקדשת בעיקר לזה, אלא מהכספים שהוצאו עד עכשיו מכספי ״מגבית ההתגייסות״ הוצא חלק הארי לצרכים אחרים [של ה״הגנה״]. והנה התברר, שעל כל פנים במסגרת הפעולה הקיימת לא נוכל בשום פנים ואופן להחזיק מעמד במסגרת ההוצאות האלה. קודם כל, המוסדות המוסמכים באו לכלל דעה אחת, כאשר ניגשו למפעל ״מגבית ההתגייסות״, שלפחות מחצית מהכנסותיה - ובעצם הוחלט מלכתחילה שיותר ממחצית מהכנסותיה - צריכות להיות מוקדשות למה שאנחנו קוראים הצרכים הסוציאליים של ההתגייסות, זאת אומרת למגויס שבשירות. עזרה למשפחתו, עזרה לו כשהוא מוכרח, בגלל פגעי השירות, להשתחרר ממנו ויש לעזור לו להיכנס למסלול החיים. לחלק זה צריכות היו להיות מוקדשות לפחות חצי, ולפי גרסה אחת, יותר מחצי של ההכנסות.

אבל תחת עקת מצב ידוע היינו מוכרחים לשנות מן המטבע הזאת ולהקדיש את רוב הכספים שעלה בידינו לרכז מהכנסות ״מגבית ההתגייסות״, או על חשבון הכנסות אחרות של ״מגבית ההתגייסות״, לצורכי הביטחון. צריך שיהא ברור, שהדבר הזה לא יוכל לשמש קו לחלוקת הכנסות ״מגבית ההתגייסות״ להבא. לא רק שהדבר הזה לא יוכל לשמש קו, אלא שאנו נצטרך להפוך את הפרופורציה כדי לקיים את ההחלטה הראשונה אשר קיבלנו, והיא גם בבחינת התחייבות כלפי התורמים. לכן אין בדעתנו לצמצם באופן חריף בזמן הקרוב את ההקצבות מ״מגבית ההתגייסות״ לצורכי הביטחון. אנו צריכים להגדיל באופן ניכר את ״מגבית ההתגייסות״, והשאלה היא עד כמה הגדלה ניכרת מאוד היא בגדר של אפשרות מעשית.

אני בטוח שגם ריפטין[14] יסכים, שנקל יותר להכריז על כך מעל במת המועצה מאשר להגשים את הדבר הזה בחיים. אין זה אומר שאי-אפשר להגשים את הדבר הזה בחיים. אבל בכל זאת יש כאן שאלה רצינית מאוד שיש לבדוק אותה. עצם העניין גם הוא היה דבר חדש בתוכנו ורבים ליוו אותו בספקנות גדולה. עצם זריקת הסיסמה של רבע מיליון לירות במשך מספר חודשים, נניח אפילו במשך חצי שנה, היה בו משהו מהפכני בתוכנו, ולא היה כל ביטחון אם הפעולה הזאת תתחיל באופן כזה שאפשר יהיה לקוות שהמטרה הזאת תושג.

אקדים עוד - עצם יצירת נשיאות ״מגבית ההתגייסות״ שתהא מקובלת על כל החוגים, גם זה היה דבר שלכתחילה הצלחתו הייתה מפוקפקת מאוד ושעלה בהרבה עמל וטורח ובהרבה גישור ניגודים ובתשלום פיצויים שונים. אחרת הדבר לא היה זז, לא בתחילת יצירתו ולא במהלך עבודתו, לאחר שנוצר. הנה הצלחנו להרכיב חבר אנשים לא גדול - גם זה חידוש בתוכנו - בסך הכל חמישה אנשים, בתוכם שני מועמדי ההסתדרות, אשר התמסרו לעניין הזה וגילו לא רק התמסרות רבה, אלא גם תנופה לא מעטה והגיעו לידי תגובה חיובית רחבה מאוד ביישוב.

עם כל ההצלחה, אני רוצה לציין שההכנסות של חודש אוגוסט - אין לי שום רשות למסור כאן מספרים - שהגיעו כבר לשיא מסוים, לא הגיעו עדיין לאותו הסכום הדרוש כדי שבחצי שנה יהיה לנו רבע מיליון לירות, ויש לחשוש שבלי מאמצים גדולים מאוד ההכנסות של חודש ספטמבר, גם בגלל החגים וגם בגלל ״שמנת״ שכבר הוסרה בחודש אוגוסט, ושאין להסיר אותה עוד פעם בחודש ספטמבר, תרדנה ולא תעלינה על הסך הכל של חודש אוגוסט.

דרושה הגברת מאמצים והתמדת מאמצים, התמדת מאמצים גם היא דבר לא קטן, כדי להגיע באמת לרבע מיליון לירות. אבל אם החברים אומרים שרבע מיליון לירות זה משהו ״מגוחך״ וכמוהו כאין, וצריך לפרוש את הכנפיים לממדים הרבה יותר גדולים וצריך לדבר על מיליון או שלושת רבעי מיליון לירות לפחות, עליהם לדעת שצריך לגשת לעניין זה כמו שניגשים לניסיון לחולל מהפכה במושגים. אין ההסתדרות יכולה להפריח סיסמאות כאלה סתם. לעת עתה, ההסתדרות החליטה בתחילת הפעולה לתרום 25,000 לירות ממוסדותיה כמלווה ראשון, כדי לתת אפשרות של תנופה ראשונה לפעולה. המלווה הזה לא יצא לפועל. ההסתדרות לא גייסה ממוסדותיה את הסכום הזה, אלא גייסה סכום קטן מזה, סכום הרבה קטן מזה. ההסתדרות לא באה ולא הניחה את הסכום הזה על השולחן. היא, כנראה, ביקשה שיוציאו זאת ממנה בצבת. האשמה הייתה שלא הוציאו זאת ממנה בצבת. כאשר היא החליטה, היא לא באה מתוך אותה הדחיפה לחייב אחרים והניחה על השולחן המחאה של 25,000 לירות. זאת היא לא עשתה. היא חיכתה, כנראה, שיאיימו עליה, יכעסו עליה, ירעישו עליה עולמות - אז היא תיתן 25,000 לירות. עובדה היא שהיא לא הביאה את הסכום הזה.

אם ההסתדרות חושבת ברצינות על האפשרות, בעצם מהלך הפעולה, לאחר שנקבעו מדדים ידועים לגבי חוגים שונים וזה משמש בריח לפעולה על פני כל הארץ בחוגים כלכליים שונים, ולגבי יחידים, ולמתכונת זו מתנהלת הפעולה - ואני אומר שדרושה הגברת מאמצים והגברת מאמצים כדי להשיג את המטרה הזאת שנקבעה לפי המתכונת הזאת - אם היא חושבת שאפשר להפוך את כל זה ולהכפיל ולשלש את המתכונת הזאת, כדי שלא ייאסף סכום ״מגוחך״ של רבע מיליון לירות אלא סכום באמת רציני, עלינו לדעת שהיא צריכה להושיב ועדה שתבדוק היטב את הדבר, תדרוש ישיבה משותפת עם נשיאות ״מגבית ההתגייסות״ וזאת תפרוש את כל פנקסאותיה, ואם יתברר שאפשר להגדיל, תצטרך ההסתדרות להירתם לפעולה זו. כך ולא אחרת צריך לגשת לפעולה זו. לעת עתה, כל זמן שניסיון רציני כזה לחולל מהפכה במושגים, ולהוכיח על גבי נייר, לא נעשה, הייתי מזהיר מהתקפות סתם ומהכשרת לבבות למפלה חדשה, לאמור, כאשר יתברר שאספנו רבע מיליון לירות - יוגד שנחלנו מפלה גדולה.

כאן מקום איתי לענות לריפטין על טרוניה חמורה שהוא הביא כאן בדבר הסכם עם הרוויזיוניסטים. אילו הייתי בא מאיזו פלנטה אחרת, והייתי נכנס לאולם בשעה שדיבר ריפטין, צריך הייתי לקבל רושם שיש מישהו שנודעה ממנו חיבה יתרה לרוויזיוניסטים ולעצם העובדה של פילוג בתוכנו, שנוהג בכלל פזרנות בכספי ציבור ואומר לרוויזיוניסטים: אתם פה, מהצד, פה בבקשה יש קופה - קחו כסף מתוכה ועשו גיוס, או לכל היותר היה חשש שתהיה התרעה מצד מישהו, שמישהו יזרוק פצצת סירחון או יצעק ברחוב, אז למה תהיינה הפרעות כאלו? הא לך סכום כסף, לך לך.

הדברים אינם כה פשוטים בשום אופן, כמו שאפשר להסיק מדברי ריפטין. קודם כל, כל עניין צריך להבין לפי השתלשלותו ההיסטורית. לפני שנוצר המפעל הזה של ״מגבית ההתגייסות״, עלה מפעל יותר צנוע שיוזמתו לא באה מחוגי ההסתדרות, אבל ההסתדרות נענתה לו בנכונות רבה והייתה מוכנה להגשים אותו בכל כוחה - זהו ״מפעל התעשייה לחייל״. צריך לדעת, שבתוכנו ישנם בעיות וישנם סיבוכים ולא הכול אצלנו כשורה. כאשר באים לפתור בעיה אחת, אי-אפשר להטיל על האנשים הנרתמים לפתרון בעיה מסוימת שהם, אגב פתרון הבעיה הזאת, יפתרו את כל הבעיות ויתקנו את כל מה שדורש תיקון בתוכנו.

אלה שבאו להגשים את מפעל מגבית התעשייה לחייל, אי-אפשר היה להטיל עליהם את פתרון הבעיה של פילוג מחנה הפועלים בארץ-ישראל, ושל חיסול או סילוק הגוף הנקרא ״הסתדרות העובדים הלאומית״. ישנה עובדה, והיא עובדה רעה, אבל היא קיימת - שמחנה הפועלים בארץ-ישראל מפולג. ואומנם הפילוג, תודה לאל, לא באחוזים של-50-50, כי אם 15-85, ו-15 אלה מפולגים ביניהם. יכול היה להיות יותר רע. בכל אופן, פילוג זה ישנו. ישנם פועלים רוויזיוניסטים במפעלי תעשייה שונים. הייתה הנחה כללית, ואני לא שמעתי שום ערעור עליה באותם הימים משום חוג בתוך ההסתדרות, שצריך ליצור מסגרת שגם הפועלים הרוויזיוניסטים ישתתפו ב״מפעל התעשייה לחייל״, שלא צריך שיהא מצב כזה שבבית חרושת, כאשר באים לידי הסכם עם נותן העבודה ביחס לתרומת כל פועל ופועל, וביחס לתרומה המקבילה של נותן העבודה, שנודיע לו: ״להווי ידוע לך, שאיננו רוצים בכספם של פועליך הרוויזיוניסטים״, ונפתח על ידי כך פתח לכל מיני פועלים שאינם מאורגנים, או ששייכותם הארגונית מפוקפקת, להשתמטות מאורגנת ומוסכמת למפרע על ידי המוסדות ועל ידי ההסתדרות. אלא ההנחה הייתה שכספם של הפועלים הרוויזיוניסטים כשר למטרה זו, ויש ליצור מסגרת שגם הם יתרמו את כספם. היה על זה משא ומתן עם ארגוני המיעוטים ויש כלל בעולם האומר: ״אין תשלום בלי נציגות״, והם דרשו נציגות במוסדות המנהלים את הפעולה הזאת, והנציגות הזאת ניתנה להם, ניתנה להם בהסכמה כללית.[15]

כך נוצר תקדים של שיתוף הרוויזיוניסטים במפעל כללי יישובי יחד עם המוסדות הלאומיים, תחת פיקוחם, בהנהלתם - יחד עם ההסתדרות - ב״מפעל התעשייה לחייל״. אבל "מפעל התעשייה לחייל" היה מבחינה יסודית אחת עניין פשוט. לא הייתה שאלה של משמעת ונאמנות לגבי המפעל הזה, מפני שברור ש׳׳מפעל התעשייה לחייל" היה מוקדש אך ורק לצרכים הסוציאליים. ברור שאין ואין יכולה להיות הפליה בין הנהנים לפי השתייכותם המפלגתית. אבל אנו הרחבנו את מסגרת המפעל בטרם הספיק המפעל הזה להתפשט ובטרם נכנסה הגשמתו למסלול הפעולה. אמרנו: יש צורך במגבית יותר גדולה, במגבית יותר רחבה, מגבית יותר גדולה בזה שהיא תקיף את כל היישוב ולא תצטמצם רק בתעשייה. מגבית יותר גדולה בזה שהיא תגייס כספים יותר גדולים מאשר יכול היה לגייס "מפעל התעשייה לחייל". מגבית יותר גדולה בזה שהיא תהיה מוקדשת לצד יותר רחב של צרכים, ולא רק צרכים סוציאליים. כאן התחילו העניינים להסתבך. והם היו מוכרחים להסתבך.

מהם הצרכים הנוספים?

אל"ף, עצם ההוצאות של מנגנון ההתגייסות;

בי"ת, הוצאות ביטחון [מימון ה׳׳הגנה׳׳].

לגבי שני הדברים האלה אין שותפות בין היישוב המאורגן ובין הרוויזיוניסטים. והייתה לנו ברירה בין שתי אפשרויות:

או שאנו נותנים לרוויזיוניסטים לפרוש ולא לתרום גם לצרכים הסוציאליים,

או שאנו מגיעים איתם לידי איזה סידור על יסוד הרקע החדש.

ברירה שלישית לא הייתה, מפני שאם אנו רוצים שפועלים רוויזיוניסטים, נותני עבודה רוויזיוניסטים, סוחרים רוויזיוניסטים וכולי, ישתתפו בתור חברי חוגים מאורגנים במגבית ההתגייסות ואסור יהיה להם לפרוש, אז אנו מוכרחים לבוא לידי סידור. אין זה פשוט כל כך להגיד להם: הכספים שלכם ילכו אך ורק למטרות סוציאליות, מפני שזה נהפך לפיקציה. זה רק עניין של הנהלת פנקסים ואנו על ידי כך איננו מגדילים את ההקצבות לצרכים סוציאליים. יהיה איזה מוסד מרכזי, והוא יחליט איך מתחלקים הכספים האלה והם יתחלקו לפי פרופורציה מסוימת בין אם רוויזיוניסטים יתנו כך או יתנו אחרת, ובין אם רוויזיוניסטים יתנו או לא יתנו. ממילא יוצא, שהכספים האלה הולכים גם לכספים אלה שאין לרוויזיוניסטים חלק בהם, בהנהלתם בפיקוח עליהם, בהנאה מהם פשוטו כמשמעו. מוכרחים היינו להגיע לידי הסכם יותר ממשי או לנתק את הקשר.

לאחר שתנועת מגבית ההתגייסות הוקמה, לאחר שלקחה על עצמה הוצאה לפועל של מגבית של רבע מיליון לירות, אפשר כמובן לזלזל בזה ולאמור שזה סכום מגוחך. ריפטין לא זלזל בעצם הקמת "מגבית ההתגייסות", הוא העריך את הדבר הזה כראוי. אבל יכול היה להיות שתנועת "מגבית ההתגייסות" לא הייתה מוקמת. או לאחר שהיא הוקמה היו מתחילים ההתפטרויות ממנה. היו אנשים שהיו אחראים לכך שהיא הוקמה. היו אנשים שהיו אחראים לכך שלא יתפטרו ממנה אנשים. היו אנשים שהיו אחראים לכך שלא יהיו לה ולחבריה ולרשת שלמה של עסקנים שראו לחובה לעצמם לעזור לה בתירוצים למפרע להצדקת אי-הצלחה, תירוצים אשר למפרע ירפו את ידיהם.

גם מצד נשיאות ״מגבית ההתגייסות״, שבה יושבים שני חברינו, ומצד כל חוגי העסקנים שמסביבה, באה תביעה נמרצת לבוא לידי סידור עם הרוויזיוניסטים ולא להשאיר את הפרצה הזאת פתוחה, שתקרא לכל גנב ולכל פורע ולכל משתמט - גנב במובן ציבורי, במובן גניבת דעת. תמיד הייתי קורא ב״השומר הצעיר״ - אינני יודע אם גם בחודשים האחרונים - ביקורת נגד קואליציה גדולה בציונות ודרישה: מדוע לא להישען רק על החוגים המתקדמים שאיתם אפשרית ברית? ובכן, אנשים בעלי תעשייה ובעלי מסחר מחוגי ״התאחדות הציונים הכלליים״, חברי ״התאחדות הציונים הכלליים״, באו בדרישות נמרצות לגמור עם הרוויזיוניסטים כדי להציל את המגבית מסכנת התפוררות והשתמטות. תאמרו: מה כוחם של הרוויזיוניסטים? אבל אתם שוכחים מה היה ביישוב לפני תקופה לא ארוכה. אומרים: ״כופר היישוב״ בכל זאת נשאר. אבל האם ״כופר היישוב״ הגיע למלוא אפשרות התפתחותו? אותה ההסתה הפרועה שהתנהלה נגד ״כופר היישוב״ במשך תקופה מסוימת לפני שהוקם ועד הביטחון הכולל, המקיף חוגים שונים - האם היא לא הזיקה ל״כופר היישוב״, האם היא לא קיצצה את הכנסותיו? אנו יודעים היטב מהו המצב כאשר רוצים לעשות פעולה [של התרמה] במקצוע [ענף] ידוע, וכאשר אין השאלה לבוא אל כל איש ואיש לחוד וכאשר אפשר לומר שמתוך מאה איש, נצליח אצל 75 ולא נצליח אצל 25, אז נסתפק במה שנתנו 75, אבל נשמור על שלמות הדבר. אבל כאשר רוצים לקיים פעולה במסגרת מקצוע שלם: תעשייה, הובלה, מסחר, בנקאות ויש זעיר פה זעיר שם אישים בודדים או חוגים קטנים המסרבים או המתנגדים - האם אתם חושבים שזה כל כך פשוט? מה, רוח התנדבות הקיפה כבר את כל המחנה? כאשר נתברר שהשתמטות תהיה דבר מחפיר שלא יהיה לו כל הצדקה, אז התעוררה גם רוח ההתנדבות. אבל אם ישנם בתוך המקצועות האלה אישים או חוגים אשר סרבנותם מוצדקת, ואנשים אחרים יכולים להסתמך על זה, וקודם כל לטעון: ״מדוע אני מוכרח לתת?״ או אנשים שיכולים להצטרף לעמדתם הציבורית ולטעון: ״באיזה צדק וזכות דורשים מכולנו, אם יש חוג שלם שאין לו חלק בדבר הזה?״ יושבים פה הרבה חברים הבקיאים במערכת הטיפוסים האנושיים והציבוריים שישנם בתוך היישוב שלנו ובתוך החוגים הכלכליים השונים. תביעה כזאת לא יכולנו סתם להתעלם ממנה.

מה עשינו? הרוויזיוניסטים באו והודיעו, שעד תאריך מסוים עמדתם בעניין הגיוס הייתה אחרת מעמדת הסוכנות היהודית. מתאריך מסוים ואילך הם מצטרפים לעמדת הסוכנות היהודית בעניין הגיוס. אני פרסמתי את הדברים האלה והם לא הכחישו אותם. הם אמרו: ישנה מגבית ביישוב והמגבית הזאת כוללת הקצבות לצורכי ההתגייסות והם דורשים חלק מהקצבות האלו, אז הם מוכנים להשתתף במגבית. הם דרשו יותר, מפני שיש עוד סעיף שלישי [אימונים] והם דרשו חלק גם בו, אבל הם לא קיבלו אותו. הם התפשרו על חלק בסעיף הראשון. מהו המצב לגבי הסעיף הזה? יש שני מנגנוני גיוס בארץ. לא שמעתי מריפטין הצעה כיצד לסלק את הרעה הזאת, כיצד להביא לידי מצב שיהיה מנגנון גיוס אחד בארץ, נציגות אחת. אני יודע שעד כמה שיש עמדה להנהלה הציונית לפתוח את שערי ההסתדרות הציונית בשביל המפלגה הרוויזיוניסטית, ריפטין וחבריו מתנגדים לעמדה זו. הם אינם רוצים בכניסת הרוויזיוניסטים לתוך ההסתדרות הציונית. זאת אומרת, הם אינם רוצים בביטול המצב הזה של כפילות, של שתי נציגויות, זאת אומרת שיש מישהו שהוא גם כן טוען שהוא נציג. אם אני טועה, אני אשמח לשמוע תיקון בנקודה זו. הרעה החולה הזאת ישנה והשאלה היא: אם אנו מתקנים את המצב או מרֵעים את המצב.

אפשר, כמובן, לומר לרוויזיוניסטים: אם אתם רוצים להתגייס, אתם מוכרחים להתגייס באמצעות משרד הגיוס של הסוכנות היהודית. צריך שיהיה ברור, אנו מדברים כאן על עניין פוליטי וצריך לגשת אליו באופן פוליטי - שפירוש הדבר הזה הוא שאנו אומרים להם: תיכנסו להסתדרות הציונית. אבל אנו דנים על מצב שבו הם אינם בתוך ההסתדרות הציונית. בשביל רוויזיוניסט להתגייס באמצעות הסוכנות היהודית זה נקרא לקבל את מרותה הפוליטית. אינני צריך לומר עד כמה אני רוצה בזה, אבל השאלה היא מהו המצב למעשה. אנו איננו יכולים לנקוט עמדה שאנו נגד גיוס רוויזיוניסטים. אנו איננו יכולים לנקוט עמדה שתביעת הגיוס של היישוב איננה תביעה כוללת שאנו תובעים אותה מכל יהודי ויהודי. אין אנו יכולים לנקוט עמדה, שכל זמן שהרוויזיוניסטים אינם בהסתדרות הציונית אנו איננו מעוניינים בזה שהם יתגייסו כיהודים, מפני שהם חלק מן היישוב היהודי. ואז אני אומר: אם ידוע שהמנגנון שלהם נתמך על ידינו ואנו מקיימים אותו, יש בזה מצב מבחינה מדינית יותר טוב לאין שיעור מאשר אם הם פועלים באופן עצמאי ונפרד לגמרי, מפני שאז הם מודים בזיקתם ובכפיפתם לארגון המרכזי שלנו ומקיימים בתוך הדבר הזה את ה״קלייזל״[16] הקטן שלהם.

אם תמורת הדבר הזה אנו השגנו התחייבות של המפלגה הזאת, שכל חבריה למקצועותיהם ישתתפו בפעולת המגבית שהכנסותיה הולכות לכל הצרכים, אם תמורת הדבר הזה אנו השגנו שנפסקה לחלוטין כל חתירה וכל הסתה נגד ״מגבית ההתגייסות״, אם תמורת הדבר הזה אנו השגנו התחייבויות שהכספים האלה ילכו אך ורק למטרות פעולת הגיוס, אני חושב שאנו עשינו הסכם שבתנאים הנתונים היה הכרחי והוא הסכם טוב. התנאים הנתונים הם רעים, המצב הוא רע, אבל לא ההסכם הוא רע. ההסכם בא לתקן הרבה, ההסכם בא למנוע הרבה רע. אני יודע, שיש התחייבויות שאין להן ערך. אם אפשר יהיה להוכיח שאלו התחייבויות שאין להן ערך, אז יש הפרת הסכם. אבל אם לשקול את הדבר מבחינת כל התוצאות המעשיות האפשריות, אני אומר, המצב שהיה נוצר באין הסכם היה לאין שיעור רע יותר מאשר המצב בזמן שיש הסכם, מפני שיש לאל ידם לאסוף כספים והם יודעים טכסיסים שאנו איננו נזקקים להם ויהודים נבהלים מטכסיסים כאלה, כפי שראינו זאת, למעשה.[17]

ריפטין אמר כאן, שהוא מקווה שהמועצה תדחה את ההסכם הזה, ואז ההסכם יבוטל. ובכן, אני מוכרח לציין שאני מציע בתור איש המשתתף במועצה לא לדחות את ההסכם הזה. אבל, יחד עם זה, חובתי להעמיד את המועצה על המצב היורידי והפוליטי של הדברים. יש הסכם שהוא חתום ושהוא אושר על ידי מוסדות מסוימים. ביטולו פירושו הפרת ההסכם - (וושר:[18] בין מי ומי חתום ההסכם?) - הוא חתום בין ועד הביטחון ובין ההסתדרות הרוויזיוניסטית. ביטולו של ההסכם פירושו הפרת ההסכם - (ב. מרשק:[19] אבל הוועד הפועל של ההסתדרות דחה את ההסכם) - יש דמוקרטיה - (ב. מרשק: יש חובה של חברי ההסתדרות) - הוועד הפועל מיוצג במוסד ידוע ששם הוחלט הדבר הזה. היו נציגי ההסתדרות אשר הצביעו במוסד הזה נגד ההסכם. אבל לא כל נציגי ההסתדרות. אותם נציגי ההסתדרות אשר הצביעו נגד ההסכם היו במיעוט באותו מוסד. הרוב של המוסד החליט לאשר את ההסכם. לא שמעתי הצעות אחרות של סידור דמוקרטי של עניינים בתוכנו - (מ. יערי:[20] אמרת חברי ההסתדרות?) - לא אמרתי חברי ההסתדרות, אמרתי נציגי ההסתדרות - (מ. יערי: הדבר הזה אומר דרשני) - זוהי שאלה חריפה מאוד ואינני יודע אם אנו צריכים להיכנס בבירורה כאן. כל זמן שלא נקבע, שכאשר תנועת הפועלים שולחת נציגים להנהלה הציונית, הם צריכים לקבל הוראות פוליטיות מהוועד הפועל של ההסתדרות, אי-אפשר לתבוע מהם משמעת פוליטית לוועד הפועל של ההסתדרות. צריך שיתברר הדבר הזה בהסתדרות: אם ההסתדרות רוצה לנטול על עצמה את הסמכות הזאת, היא צריכה להודיע שהיא נוטלת על עצמה את הסמכות הזאת, אז האנשים שייבָּחרו בקונגרסים יידעו על איזה תנאים הם נבחרים. הלא צריך שיהיה ברור, שאילו כזה היה המצב, אז מה אתם חושבים, הייתי מוותר על אפשרות של השתתפות בוועד הפועל של ההסתדרות והגנה על עמדתי בטרם תתקבל החלטה המחייבת אותי או המחייבת אותי להתפטר? אין לי טענה שלא הודיעו לי או שללו ממני אפשרות, אך לא עמדו על כך שאני אשתתף. אני אינני משתתף בישיבות הוועד הפועל של ההסתדרות. אילו כזה היה המצב, האם הייתי נותן שחבר יצביע בעניין כזה לפני ששמע אותי, בעניין שאני צריך לקבל את דין החלטתו אחר כך או להתפטר? צריך שיהיה ברור המצב. אם המועצה רוצה להעמיד את העניין הזה על סדר היום, יהיה ויכוח על זה, יהיו דיון והכרעה ונדע שההסתדרות עלתה על שלב חדש שלא עמדה עליו עד עכשיו.

בנוגע לעניין ביטול ההסכם, אם הצד שכנגד מפר את ההסכם ואנו יכולים להוכיח את זה, פירוש הדבר שההסכם מבוטל. אבל אם אנו מבטלים את ההסכם, פירוש הדבר גם כן שאנו מפירים את ההסכם, ואז יש מזה מסקנות בשביל אלה שחתמו על ההסכם, מפני שהם לא חתמו על ההסכם על מנת להפר אותו מצדם. אני רוצה לומר: לא יכולתי בשום אופן לגלות אחדות הגיונית בין שתי העמדות שנקטו נציגים אחדים של ההסתדרות בוועדת הביטחון,

בין העמדה הדורשת להרחיב את המסגרת ולהטיל משמעת יותר חמורה על היישוב בעניין זה, ולמנוע השתמטות של אמידים ולהשיג כספים גדולים יותר,

ובין העמדה האומרת: אסור לכרות את ההסכם הזה עם הרוויזיוניסטים, אסור לתת להם פרוטה מכספי ״מגבית ההתגייסות״ להוצאות הגיוס שלהם ולא אכפת מה יהיה, לא איכפת אם תהיה השתמטות, אם תהיה הפרת משמעת, אם רבים לא יתנו [תרומות] ותהיה אנדרלמוסיה בתוך כמה וכמה בתי חרושת ובתוך חוגים שונים

- (קריאת ביניים: סכנות מוגזמות) - אנו איננו נמצאים על רמה שווה של בירור בעניין זה. הייתה ישיבת ועדת ביטחון ואנשים ישבו סביב השולחן ודיברו. באו עסקנים ממדרגה יותר נמוכה, אלה שלקחו על עצמם סידור הפעולה בתוך לשכות המסחר, בקרב בעלי התעשייה, איתם צריך היה לשבת וצריך היה לראות איך לסדר את העניין. היה מי שנשא אז באחריות זו, שלא יתפטר פלוני רוויזיוניסט בלשכת המסחר ולא יהיה תירוץ לאלמוני לא להשתתף במגבית וכולי. הייתה כאן אחריות ידועה. ואני אומר, שהוועד הפועל של ההסתדרות כאשר החליט על דחיית ההסכם לא עמד בפני האחריות הזאת. הוא לא נפגש עם כל האנשים האלה, הוא לא בדק את המצב בכל החוגים, הוא לא עמד על כל הפרטים האלה. והיו שם דברים שהיו תלויים בשערה. עכשיו לאחר שאנו בדרך לרבע מיליון לירות, אפשר לומר שזה מגוחך. אבל היה זמן שלא היינו בדרך לרבע מיליון לירות ויכולנו לרדת למדרון, לאפס.

אומרים שאני מגזים. כמובן שאני מגזים. היינו משיגים כסף, אבל מה היו אומרים על הסכום ההוא? ואנו עובדים יחד עם חוגים שבלעדיהם לא נעשה את הדבר הזה, ובדיקטטורה לא נעשה את הדבר הזה. נעשה את הדבר הזה, אם נשיג את שיתופם, מרצונם החופשי ומתוך קבלת מרות מוסרית, רק בדרך זו נשיג את שיתופם. אנו לא נשנה את מוחם ואת מושגיהם בן ליל. אנו מוכרחים לנקוט עמדה שתהיה צודקת בעיניהם ושהם יוכלו להגן עליה, ואנו אגב כך נאבקים איתם ומשפיעים עליהם הרבה, אבל זה תמיד עד לנקודה ידועה ולא מעבר לנקודה זו. יכול להיות שיש כאן קוצר המשיג, אבל אני אומר לכם: אני, וחברי שהיו איתי בעצה אחת בעניין זה, נוכחנו לדעת שאנו בשום אופן לא נוכל להצדיק בעיניהם עמדה של סירוב למתן הקצבה להוצאות הגיוס. והייתה כאן אחריות מסוימת להישאר צודק ולזלזל במסקנות או לדאוג למסקנות ולתוצאות מעשיות, ויחד עם זה לא לעשות דבר שהוא פסול בהחלט מבחינה ציבורית. הכרתי אומרת, שלא נעשה דבר שהוא פסול בהחלט מבחינה ציבורית. אני מזכיר עוד פעם, שהייתה תביעה לחלק בסעיף השלישי והייתה הצדקה מסוימת לתביעה זו, מפני שהאנשים נותנים כסף ואנו נמנענו מזה. זוהי פרשת ההסכם. אינני יודע אם המועצה צריכה לקבל החלטה בעניין זה. אני מציע לקבל החלטה חיובית.

אני רוצה לחזור לעניין הגיוס. אני מקבל את ההנחה היסודית שנקבעה כהלכה אצלנו, ושאליהו [גולומב] אתמול חזר עליה, שההתגייסות שלנו אסור שתצטמצם במסגרת הגיוס לצבא.[21] אבל אני רוצה להוסיף תיקון להנחה יסודית זו. לא כך הוא המצב, שקובעים פעם אחת הלכה ומקיימים אותה ללא כל שינויים, מבלי שהדבר הזה יהיה מושפע מתנודות המצב. יש מומנטים ויש מומנטים. יש מצבים המחייבים לומר: עתה להדגיש את הדבר הזה, ויש מצבים המחייבים לומר: עתה להדגיש את הדבר ההוא. אנו עומדים כרגע בשלב מסוים, בשלב של יצירת בטליונים. נזרקה כלפינו קריאת תגר: ״תנו עשרת אלפים איש. הנה, נתָנו [לכם] בטליונים״. ואנו נלקה בקהות חושינו המדיניים אם כולנו לא נסכים, שכרגע הדגש החזק הוא לצדק הגיוס לבטליונים, שזהו צו השעה. הלכות מוכרחות להתגשם מתוך תוספת של צו השעה, שזהו כרגע צו השעה. זהו החידוש, זהו הדבר המיוחד, העוקץ שבמצבנו כיום, והדבר הזה מוכרח להשפיע על גיוס יותר גדול, על גיוס אנשים יותר צעירים, על גיוס אנשים מחוגים ידועים. הדבר הזה מוכרח למצוא את ביטויו בפעולה, במעשה. לא יוכל הדבר הזה להתגשם אם כל המסגרות והכלים שקבענו יישארו כמו שהיו, כאילו לא קרה דבר חדש. קרה דבר חדש והוא מחייב.

בפרשה זו אולי נצטרך להיאבק עם עצמנו. בלי ספק נצטרך להיאבק לא מעט עם השלטון המנצל את המצב האובייקטיבי הקיים של חוסר ידיים עובדות למאמץ המלחמה הכלכלי. עלינו לדעת, שזוהי עובדה שיש מחסור חריף בידיים עובדות למאמץ המלחמתי הכלכלי בארץ. אבל הוא לא רק דואג לזה, הוא גם מנצל את הדבר הזה נגד הגיוס, באשר הוא רואה את הגיוס כגילוי עצמי של המדיניות הציונית. שמענו רק תמול מפי הנציב העליון, שאין צורך שהארץ הזאת תעשה יותר בשביל המלחמה מאשר הגברת העבודה בבתי החרושת ובמשקים החקלאיים.

הייתי נוכח אתמול בטקס פתיחת התערוכה של חידושי התעשייה הארצישראלית בזמן המלחמה, אך לא שמעתי את הנאומים מכיוון שהייתי נאלץ לנסוע, אבל קראתי זאת הבוקר בעיתון, כאשר ג'יימס גריג, מיניסטר המלחמה, מכריז מעל במת הפרלמנט על דבר קטן לכאורה בשביל פלשתינאים: רגימנט פלשתינאי - אגב, כבר אין ״באפס״, ״באפס״ זאת כבר נחלת ההיסטוריה - כאשר יצרו את פלוגות הרגלים, אמרו: צריך למצוא להם איזה פטרון, כי אין יכולה להיות פלוגה בצבא האנגלי שתתקיים בלי איזו ״פירמה״, אז אמרו: נקשור אותם לרגימנט ה״באפס״. עכשיו אין ״באפס״ והווה ידוע לחברים שהם אינם ״באפס״, הם רגימנט ארצישראלי. כאשר יש הכרזה כזאת ונאמר שזאת מתנת ממשלת הוד מלכותו לארץ-ישראל, וזאת תעודת בגרות לארץ-ישראל, אז ראש ממשלת ארץ-ישראל אינו ניגש למיקרופון לבשר את הדבר הזה לעם היושב בארץ: ״הנה ניתנה לכם האפשרות להתגייס, תמלאו את השורות״, כי אם בנאום הפומבי הראשון אחרי ההכרזה הזאת, שהיה במקרה אתמול לרגל פתיחת תערוכת המלחמה של בעלי התעשייה, הוא מודיע שאין צורך לארץ לעשות יותר למלחמה מאשר הגברת העבודה בתעשייה ובחקלאות.

קיבלתי פעם מכתב מבחור יהודי אחד מטיפוס מסוים, שבו כתב:

״אתה תיתן את הדין על כך שאתה עושה את הגיוס ואתה מוציא אנשים מהמשקים ומבתי החרושת ושולח אותם לצבא ושולח אותם לחוץ לארץ. מה שאנו צריכים לעשות בשביל המלחמה זה עבודה בבתי החרושת ובצבא״.

כאשר יהודי אומר את הדבר הזה, פירוש הדבר שהוא רוצה שהיישוב יהיה ניטרלי במלחמה עם היטלר, שהוא יקבל משכורת טובה בעד עבודתו, שימכור במחירים טובים את תוצרתו. כך מופיע הדבר. כאשר יש גיוס לצבא, אז כל המאמץ שלנו בסיכומו נהפך למאמץ של עם. כאשר אין גיוס לצבא, אז כל המאמץ שלנו, כל הזעקות על חוסר ידיים עובדות, על תפוחי אדמה הנמכרים [לצבא הבריטי], כל העבודה בשלוש משמרות - כל זה הופך למאמץ של רווח ולא למאמץ של מלחמה. כנראה יש מישהו הרוצה בזה, שאפשר יהיה להציג את הדבר הזה כך. אנו איננו צריכים להרשות לדבר זה. אני רוצה להדגיש, שבפעולת השלטון אין לראות עניין של פוליטיקה ריאקציונית במובן סוציאלי. פה יש עניין מדיני-פוליטי. כי אם היהודים פועלים בהסכם, הוא אינו יכול להתערב. הוא יכול להתערב כאשר אין הסכם בין נותן העבודה ובין הפועלים. הוא יכול להפריע לנו לאחוז באמצעי לחץ. הוא אינו יכול להפריע להתנדבות. עלינו להגביר את הסדר היישובי הפנימי, עלינו להגביר את ההתנדבות ביישוב באמצעים שאולי נצטרך לסגל אותם למסיבות החיצוניות. זוהי ההיאבקות המדינית שלנו.

אבל יחד עם זה עלינו להגיד באופן ברור ביותר, שהבעיה היסודית כיום אינה חלוקה יותר טובה של כוח האדם לשם הגברת הייצור. הבעיה היסודית כיום היא ייצור כוח האדם לשם חלוקתו הטובה ביותר. ייצור כוח האדם - זה דבר חדש. יש הרבה מונחים חדשים. כל המונחים החדשים הם ישנים. המונח הישן הוא - עלייה. עלינו להעמיד את המלחמה על העלייה, על הצלת יהודים ועל גיוסם למאמץ המלחמה בארץ ואת עניין הקמת הגדודים. שני הדברים האלה עולים בד בבד, במרכז התאמצותנו המדינית כלפי חוץ. אנו עוד נדבר על התיישבות, אבל כאן אין אנו עומדים בחזית חיצונית. זוהי חזית שהיא כולה פנימית. צריך שהדבר הזה יהיה ברור: כיום סבור הצבא, כי מספר האנשים שיידרשו לו לעבודתו, נוסף לאנשים שהוא מעסיק כיום, יגיע בתקופה הקרובה ל-30 אלף. כיום מודיע הצבא, שהוא אינו יכול להעסיק ערבים בעבודה לכל מה שנחוץ לו. הצבא מודיע, שנחוצים לו כיום אנשים להקמת מפעלים שיגיעו בשלב מסוים לייצור באופן קבוע ושיידרשו אז עוד אנשים. כאשר אני מדבר עם איש הממונה על כל פעולת המהנדסים המלכותיים במזרח התיכון והוא אומר לי:

״דרושות לי עוד ועוד פלוגות של מהנדסים ומייד״. אני טוען שתקופת האימון הניתנת להם קצרה למדי והאנשים אינם לומדים די במחנה האימונים, הוא אומר לי: ״אינני יכול אחרת, ישלימו את האימון בזמן עבודתם, נחוצים לי אנשים מייד״. אני אומר: ״מה אני יכול לעשות, אני מתרוצץ בין שני דברים, גם זאת דאגתי, אני מוכרח לדאוג גם לדבר זה. ובאין תוספת אנשים לא יקום הדבר הזה״.

אני מרשה לעצמי להביא את ההנחה, שאילו יכולנו עכשיו להביא אנשים לעבודה ולהוכיח שהם ניתנים להיות מובאים, כי אז לא הסרטיפיקטים היו הקושי. אינני אומר, שגם אז היינו מקבלים את כל הסרטיפיקטים שהיינו מבקשים, אבל לא זה היה אז הקושי העיקרי. היינו מקבלים הרבה יותר סרטיפיקטים משקיבלנו ושהייתה, הממשלה מוכנה לתת בזמן מן הזמנים במשך המלחמה הזאת. חטאי הממשלה בעבר זה לחוד. ביום הראשון של פרוץ המלחמה, כאשר המנוח דב הוז יחד עם ג׳וזף התייצבו לפני הממשלה בירושלים והציעו כוח יהודי צבאי, באותו רגע הם דרשו גם עשרת אלפים רישיונות עלייה מייד, כדי להציל מאירופה בעוד מועד מה שאפשר להציל. אתם יודעים את הפרשה הזאת של ״כפיות התה״ שהלעיטו אותנו בהן לגבי העלייה בתקופה שאפשר היה עוד להביא יהודים, בתקופה שאפשר היה עוד לנסוע בים באוניות איטלקיות אפילו ולהביא יהודים לארץ-ישראל מהבלטיקום, מהבלקנים ואפילו ממרכז אירופה. אבל מה בצע בזה עכשיו? כיום ישנה הכרה, שאי-אפשר להצדיק אי-עלייה מבחינת מאמץ המלחמה, אבל צריך שיהיו אנשים.

ובכן, האנשים האלה ישנם. ישנו אוצר אחד גדול - אלה אחינו פליטי פולין שברוסיה - (קריאת ביניים: גם פליטי מאוריציוס) - הדגש המדיני החזק לגבי פתיחת שערים לרבבות אנשים אינו לגבי פליטי מאוריציוס. לא שכחנו את פליטי מאוריציוס. כל מה שצריך להיעשות בשביל להעלות את אנשי מאוריציוס נעשָה, נַעשֶה וייעשה, אולי במידה גדולה מאשר אתה יכול לשער מתוך חוסר אינפורמציה. כמובן זאת הצלת 1,500 יהודים, זאת הבאת הרבה מאוד אנשים מצוינים לעבודה ולגיוס ולכל פעולה בארץ, זה פיצוי בעד עלבון שנעשה לנו, זה תיקון עוול. אך הדגש החזק הוא עתה על הבאת רבבות אנשים, פליטי פולין מרוסיה. שם יש רבבות אנשים. הם יורדים לטמיון, הם הולכים לאיבוד, הם מתים במחלות, במחסור ובעירום. הם מתנוונים באפס כל פעולה, כי הרוב העצום אינו יכול להיות נתון למאמץ המלחמה. פה יש משחק פוליטי בין ססס״ר ובין פולין על חשבון העתיד והיהודים משמשים פה כלי שחמט. היהודים האלה, המתים ברעב והמופקרים, נחשבים כאזרחי ססס״ר ולכן אסור להם לצאת את רוסיה. פה יש עניין מדיני חמור. אל לנו להשלות את עצמנו, בכוחנו אנו לא נבצע את הדבר הזה. יש כאן עמדות של שלטון, יש כאן עניין של מדינה-רבתי. במצב יחסינו עם ססס״ר גם לאחר הביקור של המשלחת[22] לא נבקיע את החומה הזאת. התקפתנו אינה יכולה להיות מכוונת אך ורק כלפי ססס״ר. התקפתנו מוכרחה להיות מכוונת כלפי אנגליה, ואנו צריכים להציג את עניין הצלת הרבבות האלה כעניין אנושי, כעניין של מאמץ המלחמה, זאת אומרת כעניין שלהם ואותם עלינו לשַלֵח לממשלת ססס״ר.

לא הייתי בארץ רוב ימי שהותה של המשלחת מהצירות הסובייטית באנקרה כאן ואינני רוצה להיכנס לבירור בשאלה זו. אבל אני רוצה לומר דבר אחד: מכל מה ששמעתי וקראתי אני מסופק אם הופעתנו הכללית, אינני מדבר על הופעות בודדות פה ושם, כי אם הופעתנו הכללית - בפני המשלחת הייתה הופעה של עם. כאשר אני ממלא את החובה לדבר לפני יחידות יהודיות, ובייחוד בנכר, בשבילי זהו הדגש, בשבילי זהו הסימון: אם קבוצה זו של בחורים או של בחורות, שסוף סוף מה אנו יכולים לדרוש מהם? האם נתנו להם את כל החינוך הדרוש, האם נתנו להם את כל ההכשרה הדרושה, האם ניתנה להם האפשרות בארץ להתלכד לחטיבה? אבל אני מוכרח לדרוש מהם: תופיעו כעם! אין שאלה כזאת עומדת בשביל יוונים או בשביל צ׳כים. קודם כל הם רגילים לזה מדורי דורות בלי מחשבה. כל חייהם הם הופיעו כעם. שנית, כל כך מעט תלוי בהופעתו של כל פרט ופרט מהם, של כל יחידה ויחידה מהם. ישנה יוון, ישנה צ'כיה, ישנה מציאות, ישנה ממשלה. היא בגולה, אבל היא ישנה, אין עוד מטיל ספק בדבר.

אנו [לעומת זאת] נתבעים על כל צעד ושעל להוכיח את עצמנו. דבר זה מוטל על כל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד ואחד מאיתנו נתבע להיות מדינאי, כל אחד ואחד מאיתנו נתבע לחיות חיים ממלכתיים בהכרתו, באופן הופעתו, בדיבורו. שיקול דעת מדיני מוכרח ללוות אותנו על כל צעד ושעל. הכרת אחריות להופעה מדינית מוכרחה ללוות אותנו על כל צעד ושעל. מה פירוש הדבר הופעה כעם? עם בלי עניינים, בלי אינטרסים, בלי דרישות, בלי תביעות בלי רצון משלו איננו קיים. חשוב מאוד להסביר את עצמנו. אינני מזלזל אף כלשהו במאמץ ההסברה העצמית. חשוב להדגיש את המשותף בינינו ובין [כוחות] הדמוקרטיה ובין מלחמת רוסיה הסובייטית. חשוב להדגיש את השיתוף בין תנועתנו ובין תנועת הפועלים בעולם. חברים, כל זה אינו די ואי-אפשר כאן לעשות עניין של מוקדם ומאוחר, לומר קודם כל נעשה את זה ואחר כך נעשה דבר אחר, כי בינתיים נקבעים רשמים.

כאשר אנו מסבירים את עצמנו, אז אפשר את ההסברה לקבל ואפשר גם לא לקבל. זאת שאלה של כישרון השכנוע ושל כישרון התפיסה של האחר. זה עניין מן השמים אם הוא מסכים או אינו מסכים. הוא יכול לא להסכים, הוא אינו מוכרח להסכים. הוא יכול להתרשם מהנציב העליון יותר טוב מאשר הוא מתרשם ממישהו ביישוב. אי-אפשר לשלול ממנו את הזכות הזאת. זה אינו תלוי בנו. אנו עושים את כל המאמצים לשכנע, אבל אי-אפשר לתלות בנו את הקולר אם לא הצלחנו לשכנע. מה שתלוי בנו, דבר שאנו נותנים את הדין עליו אם איננו עושים אותו, זהו להציג את עצמנו כעם שיש לו דרישות:

״ייתכן שאינך יכול לקבל את הדרישות האלה, אבל אתה צריך לדעת שיש לעם זה דרישות ושהוא לא ינוח ולא ישקוט בעניין זה ושהוא יעשה את הכל כדי להשיג את מבוקשו״.

אני למפרע מבקש סליחה ומחילה מחברים שטיפלו במשלחת אם אני טועה. אני רק אומר: כזה הוא הרושם, שהדבר הזה לא נעשה די הרחק, לא די. לא צריך היה שתהיה פגישה אחת והופעה אחת [בפני המשלחת הסובייטית] מבלי שיועמד בנקודה זו הדגש, ודגש חזק מאוד. ומה שצריך היה ללוות את האנשים האלה על כל מדרך כף רגל בקרב היישוב היהודי, בכל מוסד, בכל פגישה, בכל הופעה ציבורית, בכל נסיעה בדרך זוהי הצעקה האחת:

״תנו לנו את אחינו כדי שיילחמו פה איתנו יחד, גם בשבילכם. תנו לנו אותם הנה כדי שיחיו ולא ימותו. יהודים רוצים לחיות ולהילחם במלחמה זו על אדמתם!״

ל. לויטה: תביעה זו הייתה בכל מקום.

א. גולומב: ידוע הדבר, שמי שהציג בתוקף את התביעה הזאת אמרו עליו שהוא שונא רוסיה.

הערות: